המאבק שלי 3: ילדות

ביום חמים ומעונן באוגוסט 1969, לאורך כביש צר בקצה אי בסֶרלָנדֶה שבדרום־מערב נורווגיה, בין מטעים וצוקים, שדות מרעה וחורשות, בעליות ובירידות מתונות ובפניות חדות – פה ושם עמדו עצים משני צדי הכביש, כמו במנהרה, פה ושם נראה הים היישר ממול – התקדם האוטובוס. הוא היה שייך לחברת אוניות הקיטור של אָרֶנדָל, וצבעו היה, כמו כל שאר האוטובוסים של החברה, חום בהיר וחום כהה. הוא חצה גשר, התקדם לאורך מפרץ צר, אותת ימינה ועצר. הדלת נפתחה, משפחה קטנה ירדה. האב, גבר גבוה ורזה בחולצה לבנה ומכנסיים בהירים מבד סינתטי, נשא שתי מזוודות. האם, לבושה במעיל קיצי בצבע בז' ומטפחת תכלת מכסה את שערה הארוך, דחפה עגלת תינוקות בידה האחת והובילה ילד קטן באחרת. עשן הפליטה האפור הסמיך מהאוטובוס ריחף עוד זמן מה מעל האספלט אחרי שזה המשיך בנסיעתו.

"צריך ללכת קצת ברגל," אמר האב.

"אתה תסתדר, אִינְגְבֶה?" שאלה האם והביטה בילד, שהנהן.

"ברור," אמר.

הוא היה בן ארבע וחצי, שערו היה בהיר, כמעט לבן, ועורו שחום אחרי קיץ ארוך בשמש. אחיו, בקושי בן שמונה חודשים, שכב בעגלה ובהה בשמיים בלי לדעת איפה הם נמצאים או לאן פניהם מועדות.

לאט־לאט התקדמו בעלייה. זו הייתה דרך עפר, מלאת מהמורות קטנות וגדולות אחרי הגשם השוטף שירד. משני צדדיה השתרעו שדות מעובדים. בקצה המישור, שאורכו היה כחמש־מאות מטרים, החל יער היורד לעבר החופים המכוסים בחלוקי נחל. עציו היו נמוכים, כאילו רוח הים מעכה אותם כלפי מטה.

בית שנבנה לא מכבר שכן בצד ימין. מלבדו לא נראו עוד מבנים נוספים.

קפיציה הגדולים של העגלה חרקו. כעבור זמן מה עצם התינוק את עיניו, ותנועת הנדנוד הנפלאה ערסלה אותו עד שנרדם. האב, ששערו היה קצר וכהה ועל פניו זקן שחור ועבות, הניח את אחת המזוודות כדי למחות את הזיעה ממצחו.

"איזה חום, מחניק," אמר.

"כן," אמרה. "אבל אולי צונן יותר ליד הים."

"נקווה," אמר והרים שוב את המזוודה.

המשפחה הזאת, שהייתה רגילה בכל מובן אפשרי, ההורים צעירים כפי שכמעט כל ההורים היו צעירים באותם ימים, ומספר הילדים עומד על שניים כפי שכמעט לכל המשפחות היו שני ילדים באותם ימים, עזבה את אוסלו, שבה גרה חמש שנים בתֶרֶסֶסְגָטֶה ליד אצטדיון בִּישְלֶט, ועברה לשכונת בנה ביתך בטְרוּמְאֵיָה, ששם נבנה בשבילה בית חדש. בזמן שחיכו להשלמת הבנייה שכרו בית אחר, בית ישן במחנה הוּבֶה. באוסלו למד האב בשעות היום, לשון אנגלית ונורווגית, ובלילות עבד כשומר, בעוד האם למדה סיעוד בבית־הספר לאחיות של בית־החולים אוּלֶבוֹל. הוא אמנם לא סיים את לימודיו, אבל קיבל משרה כמורה בחטיבת הביניים בבית־הספר רוּלִיגְהֶדֶן, ואילו היא תתחיל בקרוב לעבוד בבית־ההבראה לחולים במחלות עצבים בקוֹקֶפְּלָסֶן. הם נפגשו בקְריסטִיאָנסָנְד כשהיו בני שבע־עשרה, היא נכנסה להיריון כשהיו בני תשע־עשרה והם התחתנו בגיל עשרים, בחווה הקטנה שבה גדלה בוֶסְטְלָנדֶה, אזור החוף המערבי של נורווגיה. איש מבני משפחתו לא בא לחתונה, ועל אף שהוא מחייך בכל התמונות שצולמו באותו יום הוא אפוף בחגורה של בדידות, רואים שהוא לא מרגיש לגמרי שייך בין כל אחיה ואחיותיה, דודותיה ודודיה, בני ובנות הדודים.

עכשיו הם בני עשרים וארבע, וחייהם האמיתיים עוד לפניהם. עבודות משלהם, בית משלהם, ילדים משלהם. הם שייכים זה לזה, וגם העתיד הצפוי להם הוא שלהם.

או שמא לא?

הם נולדו באותה שנה, 1944, והיו מבני הדור הראשון שאחרי המלחמה, אשר במובנים רבים ייצג משהו חדש, בעיקר בשל העובדה שמהלך חייו היה הראשון כאן במדינה שהתרחש בתוך חברה מתוכננת בקנה מידה גדול. שנות החמישים היו שנות פיתוחן של המערכות השונות – מערכת החינוך, מערכת הבריאות, מערכת הרווחה, מערכת התחבורה – ופיתוחם של משרדי הממשלה והשירותים הציבוריים השונים, במהלך מִרכוז אדיר שתוך זמן קצר להפליא השפיע על האופן שבו אנשים חיו את חייהם. אביה נולד בתחילת המאה העשרים בחווה שבה היא עצמה גדלה, בסֶרבֶּווֹג באִיטְרֶה סוֹגְן, ולא הייתה לו השכלה כלשהי. סבה בא מאחד האיים שלאורך החוף, וסביר להניח שהדבר נכון גם לגבי אביו וסבו שלו. אמה באה מחווה ביֶלְסְטֶר, מרחק של מאה קילומטרים משם, גם לה לא הייתה השכלה, ואחר שורשי משפחתה במקום אפשר היה להתחקות עד למאה השש־עשרה. משפחתו הייתה ממוקמת גבוה יותר בסולם החברתי, במובן זה שגם אביו וגם דודיו זכו לרכוש השכלה גבוהה. אבל גם הם גרו באותו מקום כמו הוריהם, כלומר בקריסטיאנסנד. אמו, שלה לא הייתה כל השכלה, באה מאוֹסְגוֹרְדסְטְרָנְד, אביה היה נַתָּב, וגם שוטרים היו במשפחתה. כשפגשה את בעלה לעתיד עברה לגור איתו בעיר הולדתו. זה היה הדפוס. השינוי שהתחולל בשנות החמישים והשישים היה בגדר מהפכה, רק ללא האלימות וחוסר ההיגיון המאפיינים מהפכות בדרך כלל. לא רק שילדיהם של דייגים ובעלי משקים חקלאיים קטנים, פועלי תעשייה ומוכרים בחנויות החלו ללמוד באוניברסיטה ולהתמחות כמורים ופסיכולוגים, היסטוריונים ועובדים סוציאליים, רבים מהם גם התיישבו במקומות מרוחקים מהאזורים שבהם התגוררו משפחותיהם מדורי דורות. העובדה שעשו זאת כאילו הדבר לגמרי מובן מאליו מעידה על עוצמתה של רוח הזמן. רוח הזמן נשבה מבחוץ, אבל היא פועלת מבפנים. כולם שווים בפניה, אבל היא אינה משפיעה על כולם במידה שווה. המחשבה שתתחתן עם בחור מאחת החוות השכנות ותבלה את שארית חייה באותו המקום נראתה מגוחכת לאם הצעירה של שנות השישים. הרי היא רצתה לצאת לעולם! היא רצתה חיים משלה! הדבר נכון גם לגבי אחיה ואחיותיה, וכך זה היה במשפחות בכל רחבי הארץ. אבל למה הם רצו בזה? מנין באה האמונה העזה? אפשר אף לשאול: מנין באה אותה רוח חדשה? במשפחה שלה לא הייתה מסורת מעין זאת; היחיד שיצא לעולם היה מָגְנוּס, אחיו של אביה, שנסע לאמריקה בשל העוני ששרר בבית, ובמשך זמן רב החיים שחי שם היו דומים להפליא לחיים שחי בוֶסְטְלָנדֶה. בשביל האב הצעיר של שנות השישים התמונה הייתה שונה. במשפחתו היה מקובל לרכוש השכלה, אבל אולי לא להתחתן עם בת של איכר פשוט מוֶסְטְלָנדֶה ולהתיישב בשכונת בנה ביתך ליד עיירה קטנה בסֶרלָנדֶה.

אבל, כאמור, הנה הם פוסעים באותו יום חם ומעונן באוגוסט 1969 בדרכם לביתם החדש, הוא גורר שתי מזוודות כבדות, מלאות עד להתפקע בבגדי שנות השישים, היא דוחפת עגלת ילדים של שנות השישים ובה תינוק לבוש בבגדי תינוקות של שנות השישים, כלומר בגדים לבנים מקושטים בהמון תחרה, וביניהם, מתנדנד אנה ואנה, שמח וסקרן, מתוח ומלא ציפייה, בנם הבכור אינגבה. הם צעדו במישור, חצו את חגורת היער הקטנה, ניגשו לשער הפתוח ונכנסו לשטח המחנה הגדול. מימינם מוסך לתיקון רכבים בבעלות אדם בשם וְרוֹלְדְסֶן, משמאלם צריפים אדומים גדולים סביב רחבת חצץ פתוחה, ומאחוריה יער אורנים.

קילומטר אחד מזרחה שכנה כנסיית טְרוּמְאֵיָה, כנסיית אבן מ־1150, אבל חלקים ממנה היו ישנים יותר, והיא כנראה אחת הכנסיות העתיקות במדינה. היא עמדה על גבעה קטנה, מאז ומתמיד שימשה כתכווין חוף עבור אוניות חולפות, והיא מופיעה בכל המפות הימיות. במַרְדֶה, אי קטן בארכיפלג, שכנה אחוזה של רב־חובל שהעידה על תור הזהב באזור, במאות ה־18 וה־19, כשקשרי המסחר עם העולם, ובמיוחד יצוא העצים לבנייה, פרחו. בביקורים במוזיאון תולדות אַאוּסְט־אָגדֶר הראו לתלמידי בתי־הספר חפצים מהולנד ומסין שמקורם באותה תקופה, חלקם היו אף עתיקים יותר. בטְרוּמְאֵיָה היו צמחים יוצאי דופן ואקזוטיים, הם הגיעו עם האוניות שרוקנו כאן את מֵי הנֵטֶל שלהן ו – כך למדנו בבית־הספר – טְרוּמְאֵיָה היה המקום הראשון שבו גידלו תפוחי אדמה בנורווגיה. בסאגות המלכים העתיקות של סְנוֹרי סְטוּרְלוּסוֹן מוזכר האי כמה פעמים, באדמת המרעה ובשדותיו המעובדים אפשר היה למצוא חודי חיצים מתקופת האבן, בין האבנים העגולות וחלוקי הנחל שעל חופיו הסתתרו מאובנים.

אבל כשהמשפחה הגרעינית שהגיעה זה לא כבר חצתה את השטח הפתוח עם כל מיטלטליה לא היו אלה המאות העשירית או השלוש־עשרה ולא המאות השבע־עשרה או התשע־עשרה שהותירו את חותמן על הסביבה, אלא מלחמת העולם השנייה. האזור שימש את הגרמנים בזמן המלחמה; הם אלה שבנו את הצריפים ורבים מהבתים. ביער נותרו בונקרים נמוכים בנויים מלבנים, שלמים לגמרי, ובראש המדרונות התלולים מעל החופים ניצבו כמה עמדות תותחים. באזור היה אפילו שדה תעופה ישן שנבנה בידי הגרמנים לכלי טיס קטנים.

הבית שבו יגורו בשנה הקרובה שכן לבדו בלב היער. צבעו היה אדום, חלונותיו לבנים. מהים, שאמנם לא נראה מהבית אבל השתרע רק כמה מאות מטרים מתחתיו, עלה רחש תמידי. באוויר עמד ריח של יער ומי מלח.

האב הניח את המזוודות על הארץ, שלף את המפתח ופתח את הדלת. פרוזדור, מטבח, סלון ובו תנור עצים, חדר אמבטיה משולב עם חדר כביסה ובקומה השנייה שלושה חדרי שינה. הקירות לא היו מבודדים, המטבח היה מצויד בפשטות. בלי טלפון, בלי מכונת כביסה, בלי טלוויזיה.

"זהו, הגענו," אמר האב והכניס את המזוודות לחדר השינה בזמן שאינגבה רץ מחלון לחלון והשקיף החוצה והאם העמידה את העגלה ובה התינוק הישן על מפתן הדלת בחוץ.