המאורות
אלינור קטון
₪ 45.00
תקציר
בליל סערה מתאספים שנים-עשר אנשים באכסניה נידחת בעיירת כורי הזהב הוקיטיקה שבניו זילנד. השנה היא 1866, ואלה הם ימי ראשיתם של העיר, המחוז והמדינה. אל הנאספים מצטרף סקוטי צעיר, חד עין וספקן, וגם הוא, כמו תריסר הגברים הזרים לו, כומס סוד. אט-אט נרקם סביב שתי דמויות מרכזיות ונעדרות, נער ונערה, מתעשר וזונה, סיפור המתבהר ומתערפל חליפות. זהו ספר על שומרי חוק ופורעי חוק, מחפשי זהב, מנצלים ומנוצלים, נוכלים ונוכלות, ספר סוחף שגלגל המזלות מכתיב את התפתחותו ואולי גם את תהפוכות הגורל של הנפשות הפועלות בו.
אחרי רומן הביכורים החדשני “החזרה”, ממשיכה אלינור קטון להשתעשע בצורת הרומן ולארוג סיפורים מפתיעים מקולות שונים ומשונים, והפעם, במסווה של רומן ויקטוריאני, היא מכניסה את קוראיה לעולם שונה לחלוטין ובלתי צפוי.
הספר זכה בפרס מאן בוקר לשנת 2013.
ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 806
יצא לאור ב: 2016
הוצאה לאור: עם עובד
קוראים כותבים (4)
ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 806
יצא לאור ב: 2016
הוצאה לאור: עם עובד
פרק ראשון
ובו זר מגיע להוקיטיקה; ישיבה חשאית נקטעת; וולטר מוּדִי מסתיר זיכרון טרי; ותומס בלפור פותח בסיפור.
שנים עשר הגברים בחדר העישון של מלון קראוּן נדמו כאילו נקלעו כולם למקום אחד ובשעה אחת דרך אקראי. על פי הבדלי הגינונים ביניהם ומלבושיהם השונים — מעילי פראק, מעילי כנפות, מקטורני נוֹרפוֹק משובצים פרופים בכפתורי קרן, שכמיות צהובות, כותנה מובחרת או אריג צמר — יכלו להיות תריסר זרים בקרון רכבת, שכל אחד מהם פניו מועדות לרובע אחר של עיר שבין ערפִליה וזרמיה יוכלו להתפזר בלי קושי; ואמנם בידודו המופגן של כל איש ואיש, זה מעיין בעיתון, זה נכפף לרוקן את האפר ממקטרתו אל תוך האח וזה משעין כף יד פשוטת אצבעות על משטח הלבד ומכוון את מקל הביליארד, הוליד בדיוק את אותה דממה מוחשית המתחשרת בשעת ערב מאוחרת בקרון רכבת ציבורי — אלא שכאן התעממה הדומייה לא בשקשוק הקרונות והֶמייתם אלא בדפיקותיו העזות של הגשם.
כזה היה הרושם שהתקבל אצל מר וולטר מוּדִי בעמדו בפתח וידו על קורת הדלת. הוא לא יכול לדעת שבבואו קטע איזו התייעצות פרטית, כי הדוברים השתתקו עוד כששמעו את צעדיו במסדרון; עד שפתח את הדלת כבר שב כל אחד מהתריסר לעיסוקו הקודם (בלי מחשבה יתרה מצדם של שחקני הביליארד, ששכחו את מקומותיהם) ושיקע בו כביכול את כל מעייניו, עד כדי כך שאיש אף לא נשא את מבטו כשנכנס הזר לחדר.
התעלמות כללית ומוחלטת כזאת ודאי הייתה מעוררת את סקרנותו של מר מודי אילו היה במלוא חושיו. אלא שברגע זה הציקו לו הבחילה והמועקה. מלכתחילה ידע כי המסע אל מערב קנטרברי עלול לחרוץ את גורלו — נתיב שקוע מתנחשל לאין קץ במים קוצפים ומקציפים שיובילו אל שרטון הוקיטיקה, בית עלמין לשברי ספינות — אלא שלא היה מוכן לזוועה המיוחדת שזימנה לו ההפלגה, ושעליה עדיין לא היה בכוחו לדבר, ולו גם בינו לבינו. מטבע ברייתו בחל מודי בכל מגרעת שנתגלתה בו — חולשת הדעת וחולשת הגוף שתיהן שיקעו אותו בתוך עצמו — ולכן, שלא כדרכו, לא קלט את האווירה בחדר שזה עתה נכנס אליו.
ארשת פניו הטבעית של מודי אמרה נכונות וקשב. עיניו האפורות היו גדולות ופקוחות, ופיו הרך, הנערי, הביע על פי רוב התעניינות אדיבה. שערו נטה להסתלסל; בנעוריו גלשו התלתלים עד כתפיו, אך עתה היה שׂערו קצר ובו פסוקת בצד, מסורק ומוחלק במשחה מבושמת שהכהתה את הגוון המוזהב לחום שמנוני. מצחו ולסתותיו היו רבועים, אפו ישר ועורו חלק. טרם מלאו לו עשרים ושמונה שנה, תנועותיו עוד היו זריזות ומדויקות ובגופו נוצק האון הטהור, הקונדסי, שאין בו לא ערמה ולא איוולת. הוא הצטייר לזולתו כמין נושא כלים שומר סוד וחריף שכל, וכך הוכנס לא פעם בסודם של גדולי השתקנים, או התבקש לתווך בין מכרים חדשים. בקיצור, חזותו כמעט לא גילתה דבר על אופיו שלו, ועוררה מיד אמון בזולתו.
מודי לא היה בלתי מודע ליתרון שמקנה לו החינניות החתומה הזאת. כדרכם של רוב האנשים היפים להלל היה בקיא בכל פרטי בבואתו ואפשר לומר שהכיר את עצמו בעיקר מלבר; בחדר מחדרי לבו תמיד צפה בעצמו מן החוץ. שעות רבות עברו עליו בגומחה שבחדר ההלבשה, ששם שילשה המראָה את דמותו והציגה אותה חזיתית, באלכסון ובצדודית: המלך צ'רלס הראשון של ואן־דייק, אם כי נאה ממנו פי כמה. זה היה עיסוק פרטי, ומן הסתם היה האיש מתכחש לו — הרי נביאי המוסר של דורנו מוקיעים בכל פה את ההתבוננות העצמית! כאילו לא היה בנמצא יחס של הפרט לעצמו, וכאילו האדם מתבונן במראות רק לצורך התהדרות; כאילו מעשה ההסתכלות העצמית אינו דק וחמקמק, טעון ומשתנה תדיר כמו כל קשר בין נשמות תאומות. בהתעמקותו המרותקת לא ביקש מודי להתהלל ביופיו, אלא לשלוט בו. ודאי, כל אימת שהבחין פתאום בהשתקפותו בחלון ראווה או בשמשה בשעת ליל, היה גל של סיפוק עובר בו — אולם כסיפוקו של מהנדס הנתקל במנגנון שהתקין בעצמו והנה הוא מצוין, מהבהב, משומן כהלכה ומתפקד בדיוק על פי התכנית.
עכשיו יכול היה לראות את עצמו ניצב בפתח חדר העישון וידע שחזותו שלווה ושקולה. הוא כמעט רעד מרוב תשישות; בבני מעיו רבצה האימה כעופרת; כמו צל העיב עליו, דבק בעקביו; פחד מילא את נפשו. הוא סקר את החדר במבט אומר כבוד וריחוק של אדיבות. המקום נראה כמו שוחזר מהזיכרון אחרי זמן רב, כשהרבה נשכח כבר (מעמדֵי ברזל לעצי ההסקה, וילונות, לַזבֵּז ראוי לאח), ודווקא פרטים קטנים השתמרו: תמונת דיוקן של בעלה המנוח של המלכה למשל, שנגזרה מכתב עת מצויר והוצמדה במסמרות לקיר שמול החצר; התפר באמצע שולחן הביליארד, שנוסר לשניים במעגן בסידני כדי שישתמר בהפלגה; ערמת העיתונים הישנים על המכתבה, שדפיהם מהוהים ובלויים ממגע ידיים רבות. מבעד לשני החלונות הקטנים שמשני צדי האח נשקפה החצר האחורית של בית המלון, כברת אדמה בִּיצתית זרועת ארגזים וחביות מחלידות, שרק טלאֵי שיחים ועשבים שוטים מפרידים בינה לבין החלקות השכנות, ומצפון — טור לולים שדלתותיהם סגורות בשלשלאות מפני הגנבים. מעבר לגבול המשוער ניבטו חבלי כביסה שמוטים שנמשכו מאחורי הבתים ממזרח, ערמות שתי וערב של עץ גולמי, דירי חזירים, גלי גרוטאות ויריעות ברזל, מַתְעֲלִים ומסננות מפורקות — כולם זנוחים או בדרגה זו או אחרת של התפוררות. השעון כבר צלצל שעת דמדומים מאוחרת שבה כל הצבעים כמו מאבדים פתאום את עומקם, וגשם חזק ירד; מבעד לזגוגית העקמומית הלבינה החצר ודהתה. בפנים עוד לא החליפו העששיות את אורו הירקרק של היום הגווע, ובחיוורונן כמו הדגישו את עגמומיות החדר.
לגבי דידו של אדם המורגל במועדון שלו באדינבורו — מקום שם הכול מואר בגוונים זהובים ואדומים והספות המפוטמות בוהקות בעגלגלות התואמת את כרסתנותם של האדונים המסבים עליהן; שם, עם כניסתו, מקבל האדם מקטורן רך המדיף ריח נעים של שוּמר או של מנתה, ומרגע זה די בזקירת אצבע קלה בכיוון חבל הפעמון כדי לזמן בקבוק קלרט על מגש של כסף — היה המראה הזה גס מאוד. אבל מודי לא היה אדם המחמיץ פנים נוכח תנאים מפוקפקים: פשטותו המחוספסת של המקום רק עוררה בו רתיעה פנימית, כמו שאיש עשיר יסטה חיש מן הדרך ומבטו יזדגג כשייתקל ברחוב בפושט יד. ארשת פניו הנינוחה לא השתנתה כהוא זה כשהשיט את מבטו סביב החדר, אך בתוכו פנימה כל פרט נוסף — כאן תלולית הדונג המזוהם מתחת לנר, שם מעטה אבק על הכוס — דחק בו להוסיף ולהתכנס אל תוך עצמו ולהתחשל ביתר שאת אל מול התפאורה.
רתיעה זאת, עם שהתרחשה מבלי משים, נבעה לאו דווקא מהתנשאות המתלווה לאמידוּת — למען האמת מודי לא היה עשיר ממש, ולא פעם היה נותן לקבצנים מטבעות, אם כי (יש להודות) לא בלי להתבשם בתודעת נדיבותו — כי אם מהערעור הפנימי שברגעים אלה התאמץ האיש באין רואים להתגבר עליו. בסופו של דבר, זאת הייתה עיירה של כורי זהב שקמה לא מכבר בין היערות לים, בקצה הדרומי ביותר של העולם הנאור, והוא לא ציפה למותרות.
אלא שלפני פחות משש שעות, על סיפון הספינה שהובילה אותו מפּוֹרט צַ'למֵרס אל פיסת החוף הפראית הזאת, חזה מודי במאורע יוצא דופן ורב־רושם כזה שהעמיד בספק את כל שאר הוודאויות. גם עכשיו לא הרפה ממנו המעמד — כאילו נפתחה דלת כדי סדק בקרן זווית של מוחו וגילתה רצועת אור מאפיר, ועתה אין הוא יכול להאפיל שוב את החדר בכוח הרצון. למאמץ רב נדרש ברגעים אלה כדי שהדלת לא תיפתח לרווחה. במצבו השברירי, כל חריגה מהמקובל וכל אי־נוחות היו לו כעלבון אישי. הוא הרגיש כאילו התמונה העלובה שלנגד עיניו היא הד מצטבר לניסיון שזה לא כבר התענה בו, והוא נרתע מפניה כדי לעצור את מוחו מלהתחקות אחר ההֶקשר ולשוב אל העבר. הייתה תועלת בסלידה. היא העניקה לו אמות מידה יציבות, מושג של נאותות להיתלות בו ולשאוב ממנו ביטחון.
הוא קבע שהחדר נחות, ודל, ועלוב — ולאחר שביצר כך את נפשו מפני המקום עצמו, עבר אל שנים עשר יושביו. פנתאון במהופך, חשב לו, ומשהרשה לעצמו את החידוד הזה, הוטב לו עוד קצת.
האנשים היו צרובי חמה ומיובלים כדרך כל החלוצים, שפתיהם מבוקעות ולבנות מיובש, יציבתם מלמדת על מחסור ואבדן. שניים מהם היו סינים, בנעלי בד ובכותנות כותנה אפורות זהות; מאחוריהם עמד יליד מָאוֹרי, פניו מקועקעים בסלסולים כחולים־ירקרקים. את מוצאם של האחרים לא הצליח מודי לנחש. טרם התחוור לו שבמכרות הזהב יכול אדם להזדקן בתוך חודשים אחדים; כשסקר את החדר סבר שהוא הצעיר שבחבורה, אף שאחדים מהנוכחים היו בני גילו ואף צעירים ממנו. זוהר עלומיהם פג. עד עולם יישארו רגזנים, עצבניים, תזזיתיים, אפורים, משתעלים ומכייחים אבק אל כפות ידיים חרוצות תלמים חומים. בעיני מודי הם היו גסים, מבדחים אפילו; הם היו בעיניו חסרי חשיבות; הוא לא תהה על שתיקתם. הוא נזקק לברנדי, ולמקום לשבת בו ולעצום עיניים.
רגע עמד בפתח והמתין להתקבל, אך איש לא זע להכניסו או להרחיקו, והוא התקדם כדי פסע וסגר אחריו חרש את הדלת. הוא החווה קידה בכיוון הכללי של החלון, ועוד קידה בכיוון הכללי של האח, והסתפק באלה כבמין התוודעות סיטונאית לנוכחים, ואחר כך ניגש לדלפק והשתקע בהכנת משקה מהקנקנים שנועדו לכך. הוא בחר סיגר וקצץ אותו, וכשהסיגר בין שיניו הפך את פניו אל החדר וסקר שוב את קלסתרי הפנים. כפי הנראה, איש לא הושפע מנוכחותו כהוא זה. נוח היה לו בכך. הוא התיישב בכורסה היחידה הפנויה, הצית את הסיגר והתרווח באנחה כבושה של מי שהפעם הרוויח ביושר את מנוחת יומו.
נחת רוח זו נקטעה באִבּה. ברגע שפשט את רגליו ושילב את קרסוליו (כמו להכעיס התייבש המלח על מכנסיו בנחשולים לבנים), נרכן האיש שלימינו בכיסאו, תקע בחלל האוויר את בדל הסיגר שבידו ואמר: "שמע נא — יש לך כאן איזה עסק, במלון קראון?"
הסגנון לא היה מעודן, אך לא ניתן להסיק זאת מפניו של מודי. הוא הרכין באדיבות את ראשו והסביר שאכן השתכן באחד מחדרי המלון, וכי הערב הגיע העירה.
"אז כרגע ירדת מהאנייה?"
מודי החווה עוד קידה לאישור. וכדי שהאיש לא יחשוב שהוא מקמץ במילים, הוסיף וסיפר כי בא מפורט צ'למרס וכי בדעתו לשלוח את ידו בחיפושי זהב.
"טוב מאוד," אמר האיש. "טוב מאוד. יש מרבצים חדשים בהמשך החוף — שם האדמה מתפקעת מרוב זהב. חול שחור, זה מה שתשמע פה; חול שחור באזור צ'רלסטון; זה כמובן צפונה מכאן — צ'רלסטון. אם כי גם כאן בגיא תרוויח משהו. יש לך שותף, או שבאת ביחידות?"
"אני בגפי," השיב מודי.
"בלי שום התקשרות!" התפלא האיש.
"ובכן," אמר מודי, שהופתע שוב מהסגנון, "אני מתכוון להתקדם בכוחות עצמי, זה הכול."
"בלי התקשרות," שב ואמר האיש. "ובלי עסק; אין לך שום עסק, כאן ב'קראון'?"
זאת כבר הייתה חוצפה — לחזור פעמיים על אותה שאלה — אבל האיש כמדומה דיבר ברוח טובה ובפיזור הדעת, ובאצבעותיו תופף על דש מותנייתו. מודי חשב שאולי פשוט לא הבהיר את עצמו. הוא אמר: "העסק היחיד שלי במלון הזה הוא מנוחה. בימים הקרובים אברר בנוגע לחיפושי הזהב — אילו הם הנהרות המניבים, אילו ערוצים יבשים — ואלמד על חיי הכורים, אפשר לומר. בדעתי לשהות ב'קראון' שבוע, ואחר כך לצאת לדרך."
"אם כן, לא עסקת בכרייה אף פעם."
"נכון מאוד."
"את החומר הצהוב לא ראית?"
"רק אצל צורפים — שעון, או אבזם; אך לא זהב טהור."
"אבל חלמת עליו, על הטהור! חלמת על זה — לכרוע במים, לנפות את המתכת מהחול!"
"טוב, אולי... בעצם לא, לא בדיוק," אמר מודי. אופן דיבורו המשתפך של האיש היה זר ומוזר בעיניו: אף שלכאורה היה פזור דעת, דיבר בלהיטות ואף בהתלהבות שגבלה בהיטפלות. מודי הביט סביבו בתקווה להחליף מבט של הבנה עם מי משאר הנוכחים, אך איש לא פגש את מבטו. הוא השתעל והוסיף: "אפשר לומר שאולי חלמתי על מה שבא אחר כך — זאת אומרת, מה שהזהב יכול להוליד, מה שאולי יֵצא ממנו."
התשובה מצאה חן בעיני בן שיחו. "אלכימיה הפוכה, ככה אני קורא לזה," אמר הלה, "כל העסק הזה — החיפושים. אלכימיה הפוכה. הבנת אותי? זאת התמורה — לא להפוך משהו לזהב, אלא להפוך את הזהב למשהו אחר—"
"חידוד נאה, אדוני" — רק ככלות זמן רב עלה בדעתו שהמחשבה מזכירה את הפנתאון המהופך שעליו חשב הוא עצמו רגעים אחדים לפני כן.
"והבירורים שלך," המשיך האיש והוא מהנהן בכל לב, "הבירורים שלך — אתה תשאל בוודאי — על מיני אִתים, ומסננות — ומפות וכיוצא באלה."
"כן, בדיוק. אני רוצה לעשות את זה כמו שצריך."
האיש התפרקד בכיסאו, משועשע מאוד. "דמי מגורים של שבוע במלון קראון — רק כדי לשאול שאלות!" הוא פלט צחוק קצר ורועם. "ואחר כך שבועיים בבוץ כדי לכסות את ההוצאה!"
מודי שב והצליב את קרסוליו. לא היה בכוחו להשיב לבן שיחו ברוח דומה, אבל חינוכו הקפדני לא התיר לו לנהוג בחוסר אדיבות. הוא היה יכול להתנצל על רוחו הנכאה, להתוודות שאינו לגמרי בקו הבריאות — האיש הלוא נראה חביב, באצבעותיו המתופפות ובצחוקו המבעבע — אלא שמודי לא נהג לדבר עם זרים בגילוי לב, קל וחומר להתוודות באוזני זולתו על מחלות. הוא התנער בלבו פנימה ואמר בקול מאושש:
"ואתה, אדוני? אתה, כמדומני, ותיק כאן?"
"בהחלט," השיב בן שיחו. "'בלפור תובלה ימית', ודאי ראית אותנו, בדיוק אחרי המכלאות, מיקום מעולה — רחוב המזח, כך הוא נקרא. בלפור — זה אני. תומס שמי הפרטי. גם אתה תזדקק לשם פרטי בחיפושים: בגיא אין אדונים."
"אם כן, כדאי שאתרגל כבר עכשיו," אמר מודי. "שמי וולטר. וולטר מודי."
"כן, ויקראו לך באלף שמות ורק לא בשם הזה," אמר בלפור וטפח על ברכו שלו. "'וולטי הסקוטי', אולי. 'וולט החופר', אולי. 'ווֹלִי גוּש'. חה!"
"בשביל שם כזה צריך לעבוד."
בלפור צחק. "זאת לא שאלה של עבודה," אמר. "כבר ראיתי גושי זהב בגודל של אקדח נשים. בגודל של אקדח נשים — אבל תאמין לי, הם קבורים הרבה פחות עמוק."
תומס בלפור היה כבן חמישים, גופו מוצק וחסון. שערו שהאפיר כולו גילה את מצחו וכיסה על אוזניו. זקנו היה רבוע, וברגעי שחוק נהג להחליק עליו מלמעלה למטה ביד קעורה — ואכן כך עשה ברגע זה, מתמוגג מההלצה שהפריח. אמידותו הולמת אותו, חשב מודי, שזיהה בו את התחושה הנינוחה של מי שברור לו כי הוא נהנה בזכות ולא בחסד, שהרי היה אופטימי כל חייו והנה זכה להצלחה. הוא ישב בלא מקטורן, והמטפחת הכרוכה לו סביב צווארו, אף שהייתה של משי משובח, הוכתמה ברוטב בשר והתרופפה. מודי החליט שלפניו אדם בעל השקפה חופשית — לא מזיק, פורק עול מטבעו ומשתפך בחפץ לב.
"אני אסיר תודה לך, אדוני," אמר. "זה נוהג ראשון מני רבים שברור לי כי בּוּרוּתי בהם מוחלטת. אין ספק שהייתי טועה ומזדהה בשם המשפחה שלי כשהייתי מגיע לגיא."
ואמנם כריית הזהב בניו זילנד הצטיירה בנפשו בצורה מעורפלת ביותר, שהתקבלה בעיקר מציורים של מכרות הזהב בקליפורניה — בקתות של בולי עץ, ואדיות רחבים, קרונות מעלים אבק — ומאיזו תחושה עמומה (על שום מה לא ידע) שהמושבה היא באופן כלשהו צל של האיים הבריטיים, צד התפר הגולמי, הפראי, של מרכז האימפריה. להפתעתו, כשהקיפה ספינתו את חצי האי אוֹטָגוֹ כשבועיים לפני כן, ראה על הגבעה בתי מידות, רציפים, רחובות וגני נוי — ואף עכשיו הופתע למראה אדון לבוש בהידור שמסר את הגפרורים שלו לסיני אחד ואחר כך התכופף הצדה והושיט יד אל כוסו.
מודי רכש את השכלתו בקמברידג'. הוא נולד באדינבורו למשפחה בעלת הון צנוע וגדל בבית ששימשו בו שלושה משרתים. החוגים החברתיים שהורגל בהם, תחילה בקולג' טריניטי ואחר כך — בשנים האחרונות — בטֶמפְּל בָּר, בין לשכות עורכי הדין, לא התאפיינו בנוקשות של מעמד האצולה, שבו ההבדלים בין איש לאיש בעבר ובהווה נמדדים רק בדרג המעלה. ואף על פי כן, חינוכו יצק בו ריחוק, מאחר שלמד שכדי להבין מערכת חברתית כלשהי יש להתבונן בה מלמעלה. עם חבריו מהאוניברסיטה (כולם לבושים בגלימותיהם, שיכורים מיין הריין) נהג לסנגר על שילוב המעמדות בלהט ובמרץ נעורים, אבל כשהיה נתקל בתופעה זו פנים אל פנים, נרתע תמיד. הוא טרם נוכח לדעת שמכרה הזהב הוא מקום מרופש ומסוכן, שבו כל איש זר לרעהו וזר לאדמה; שם יכול החנווני לדלות זהב מלוא חופניים ואילו הפרקליט יעלה חרס בידו; שם אין מעמדות. מודי היה צעיר מבלפור בכעשרים שנה ודיבר אליו בכבוד הראוי, אבל היה ער מאוד לכך שמוצאו של בלפור נחות משלו, והיה ער גם לתערובת המשונה של הסובבים אותו, שלא היה בידו כל אמצעי לנחש מה מעמדם ומה מוצאם. לפיכך הייתה באדיבותו איזו נוקשות, כמו של אדם שאינו מורגל בשיחה עם ילדים ואין לו מושג מה יש לומר להם ולכן הוא מדבר בריחוק ובמלאכותיות, עם כל רצונו לנהוג חביבות.
תומס בלפור קלט את ההתנשאות, ואף שמח בה. הוא רחש בוז קליל לאנשים שמדברים, כניסוחו, "יפה מדי", ואהב מאוד להתגרות בהם עד שהתפרצו, לא בכעס — שלא עניין אותו — אלא בהמוניות. נוקדנותו של מודי הייתה בעיניו כעין צווארון אפנתי, מעוצב בסגנון אריסטוקרטי ומחניק לאין נשוא — כאלה היו בעיניו כל גינוני הנימוסים, קישוטים חסרי תועלת — והצחיק אותו לראות כמה מתפתל האיש מפאת עידונו.
אכן, כפי שניחש מודי, מוצאו של בלפור היה פשוט. אביו ייצר אוכפים בקנט, והוא עצמו היה עשוי להמשיך את דרכו לולא בלעה שרפה את האב ואת האורווה כשהיה בן אחת עשרה — אבל הוא היה נער חסר מנוחה, משולח וקצר רוח על אף החולמניות הלא ממוקדת שהייתה שפוכה תמיד על פניו, ועבודה כזאת המחייבת התמדה לא הייתה הולמת את מזגו. וממילא, הרכבות השיגו את הסוסים, כפי שנהג לומר, ושעטת הזמן לא היטיבה עם המקצוע. בלפור אהב להרגיש שהוא ניצב בחוד החנית של תקופתו. כשדיבר על העבר, נדמה כאילו כל עשור שחלף היה נר גרוע שנשרף והתכלה. הוא לא התרפק על נוף ילדותו — הכוהל השחור בחביות הרצענות, נול העורות, השקיק מעור עגל שבו צרר אביו את המחטים והמרצע — ורק לעתים נדירות הזכיר אותו, לשם השוואה לתעשיות חדשות יותר. מרבצים: כאן טמון הכסף. מכרות פחם, מפעלי פלדה, וזהב.
הוא התחיל בזכוכית. אחרי כמה שנים כשוליה הקים מפעל זכוכית משלו, בית מלאכה צנוע, ובהמשך מכר אותו תמורת שותפות במכרה פחם, עסק שבבוא הזמן הורחב לרשת של מחפורות ונמכר למשקיעים בלונדון תמורת הון מכובד. אישה לא נשא מעולם. ביום הולדתו השלושים קנה כרטיס בכיוון אחד לספינת מפרש שפניה מועדים לוֵראקרוּס, פרק ראשון במסע של תשעה חודשים בים וביבשה עד מכרות הזהב בקליפורניה. עד מהרה קָץ בזוהרם של חיי הכורים, אך לא בריגושים ובתקוות המתמידים של המכרות; ביבול הראשון של אבקת זהב קנה מניות בבנק, הקים שלושה בתי מלון בתוך ארבע שנים והתעשר. כשיבש המעיין בקליפורניה מכר את רכושו והפליג לוויקטוריה — יזמה חדשה, ארץ לא נודעת חדשה — ומשם, כששוב הגיעה לאוזניו הקריאה שנישאה מעבר לים כנגינת חליל קסמים על כנפי רוח קלה, אל ניו זילנד.
בשש עשרה שנותיו במכרות הזהב פגש תומס בלפור אנשים רבים כמו וולטר מודי, ולזכותו ייאמר שבכל אותן שנים השתמרה אצלו חיבה עמוקה והוקרה למצבם הבתולי של מי שטרם הועמדו בניסיון, טרם נבחנו. בלפור רחש אהדה לשאפתנות, וכמי שהצליח בכוחות עצמו, לא נהג אֵיפָה ואיפָה גם בזולתו. חביבה הייתה עליו רוח היזמה; חביבה הייתה עליו התשוקה. מלכתחילה נטה לחבב את מודי פשוט משום שהלה קיבל על עצמו עיסוק שניכר כי אין לו מושג עליו וכי הוא מצפה להפיק ממנו רווח עצום.
אולם בערב זה לא אלה היו מניעיו היחידים של בלפור. הופעתו של מודי באה בהפתעה לתריסר הנאספים, שנקטו זהירות מופלגת כדי להבטיח שלא יפריעו להם. חדר ההסבה הראשי של מלון קראון נסגר לרגל אירוע פרטי, ונער הוצב בכניסה לצפות על הרחוב, שמא יחליט מישהו להיכנס לשתות דווקא שם — אירוע לא סביר, שכן חדר העישון של מלון קראון לא נחשב מזמין או מקובל במיוחד, ולא פעם עמד שומם גם בסופי השבוע, שבהם נהרו הכורים מהגבעות להוציא את אבקת הזהב שלהם על משקאות במסבאות העיירה. הצופה היה נער של מנרינג, מצויד בצרור גדול של כרטיסים ליציע לחלוקה חינם אין כסף. המופע — "סנסציות מהמזרח הרחוק!" — היה חדש, ולא היה ספק שימשוך קהל, ובמבואת בית האופרה כבר הוכנו לכבוד ערב הבכורה ארגזי שמפניה באדיבותו של מנרינג עצמו. לאור פיתויים כאלה, ומתוך מחשבה ששום ספינה לא תסתכן לעגון בערב חשוך של יום סוער כל כך (הספינות שעמודי הספנות בעיתון וֵסְט קוֹסט טיימס בישרו על הגעתן הצפויה כבר הגיעו כולן), לא נערכו הנאספים לבואו של איזה זר מקרי, שמן הסתם נכנס למלון כחצי שעה לפני רדת החשכה, ולכן כבר היה שם כשהתייצב הבחור של מנרינג על משמרתו מתחת למרפסת הדולפת ופניו אל הרחוב.
וולטר מודי, על אף ארשת פניו המלבבת ועל אף האדיבות המרוחקת של גינוניו, היה בכל זאת פולש. הגברים תהו כיצד לשכנע אותו להסתלק בלי להבהיר לו שהוא מפריע ובכך לחשוף את החשאיות החתרנית של מפגשם. בחלקו של תומס בלפור נפל לבחון אותו רק בזכות הסמיכות המקרית בין כורסאותיהם, ליד האח — מקריות משמחת, כי בלפור, עם כל השתפכויותיו והתפארויותיו, לא הרפה, וידע היטב להפיק את מבוקשו מכל מצב.
"כן, טוב," אמר עכשיו, "את המנהגים לומדים מהר, וכל אחד צריך להתחיל כמוך — כלומר כמתלמד; בלי לדעת שום דבר. אם כן, ממה התחיל הכול, אם מותר לשאול? זה תחביב שלי — ללמוד על מה שמביא לכאן בן אדם, לקצווי ארץ — מה מצית את השלהבת."
מודי ינק יניקה ארוכה מהסיגר לפני שהשיב. "המניע שלי היה מורכב," ענה. "איזו מחלוקת משפחתית שקשה לדבר עליה, ובגינה הפלגתי בגפי מעבר לים."
"אבל דווקא בזה אתה לא לבד כאן," אמר בלפור בשמחה. "כאן כל אחד בורח ממשהו — שלא יהיה לך ספק!"
"האומנם," הפטיר מודי, ובלבו חשב שהדבר נשמע מדאיג למדי.
"כל אחד בא ממקום אחר," המשיך בלפור. "כן, זה עצם העניין. כולנו ממקום אחר. ואשר למשפחה, עוד תמצא לך אחים ואבות די והותר, כשתעבוד בגיא."
"יפה מצדך שאתה מנסה להנעים את מצבי."
בלפור חייך חיוך רחב. "איזה ביטוי," אמר, ונופף בסיגר שלו לשם הדגשה עד שפלומות אפר כיסו את המותנייה שלו. "להנעים! אם אלו מנעמים בעיניך, אין ספק שאתה סגפן גדול, נערי."
מודי לא מצא תשובה הולמת והסתפק בהרכנת ראש נוספת, ואחר כך, כמו כדי להתנער מכל סגפנות מרומזת, גמע גמיעה גדולה מכוסו. בחוץ קטעה רוח עזה את מקצבו החדגוני של הגשם והטיחה נד מים בחלונות ממערב. בלפור, עודנו מגחך, בדק את קצה הסיגר שלו; מודי גם הוא הכניס את הסיגר לפיו, הסב את פניו ושאף קלות.
ברגע זה קם אחד מאחד עשר השותקים, ותוך כדי שהוא מקפל את הגיליון שבידו לרבעים עבר את החדר אל המכתבה להחליף את העיתון. הוא לבש מעיל שחור בלי צווארון ועניבה לבנה — בגדי כמוּרה, הבין מודי פתאום. מוזר מאוד. מדוע יבחר כומר לקרוא את החדשות בחדר העישון של מלון פשוט, בשעת ערב מאוחרת בשבת? ומדוע יעשה זאת בשתיקה? מודי התבונן בכוהן הדת שעלעל בערמת העיתונים ופסח על כמה מהדורות של הקולוניסט עד שמצא את גרֵי ריוור ארגוּס, שלף אותו בהמיית סיפוק, הרחיק את הגיליון מגופו והטה אותו, בעניין רב, אל האור. מצד שני, התווכח מודי עם עצמו, אולי אין הדבר מוזר כל כך: הערב גשום מאוד, וכל האולמות הציבוריים בעיירה מלאים מן הסתם מפה לפה. אולי נאלץ הכומר למצוא כאן מפלט זמני מהגשם.
"אז רבת עם מישהו," אמר לבסוף בלפור, כאילו הבטיח לו מודי סיפור עסיסי ושכח להתחיל.
"לא רבתי," הסתייג מודי. "כלומר הריב לא היה שלי."
"עם אבא שלך, בוודאי."
"זה נושא כאוב, אדוני." מודי הציץ בבן שיחו מתוך כוונה להשתיק אותו במבט, אך בלפור בתגובה רק נרכן כלפיו עוד יותר, מאחר שארשת פניו החמורה של מודי שכנעה אותו שאכן זה סיפור שכדאי לשמוע.
"קדימה," אמר לו. "דבֵּר ויוקל לך."
"הקלה לא תהיה בזה, מר בלפור."
"ידידי, זה לא ייתכן."
"סלח לי אם אחליף את הנושא—"
"אבל כבר הִלהבת אותי! עוררת אצלי עניין!" בלפור חייך אליו בכל פה.
"הרשה לי לסרב," אמר מודי. הוא ניסה לדבר בשקט כדי ששיחתם לא תגיע לאוזני כל היושבים בחדר. "הרשה לי לשמור על פרטיות. פשוט מפני שאינני רוצה לעשות עליך רושם גרוע."
"אבל אתה הרי הצד הנפגע, אמרת — לא רבת את ריבךָ."
"נכון."
"הרי לך! דבר כזה אין צורך להסתיר!" קרא בלפור. "האין זאת? אין צורך להסתיר מה שקלקל אדם אחר! אין מה להתבייש במעללים של מישהו אחר, אתה מבין!" הוא דיבר בקול רם מאוד.
"אתה מדבר על בושה אישית," אמר מודי חרש. "אני התכוונתי לבושה משפחתית. אין לי רצון להכפיש את שם אבי; זה גם שמי שלי."
"אביך! אבל מה אמרתי לך? אבות יימצאו לך כאן די והותר, בין הכורים! אין פה מליצה ריקה — זה הנוהג, וזה גם הצורך — כך עושים! אומר לך מה נחשב לבושה במכרות. להכריז על מִכרה שווא — זאת בושה. לערער על גבול החלקה — זאת בושה. לגנוב ממישהו, לרמות מישהו, להרוג מישהו — זאת בושה. אבל בושה משפחתית! לֵך ספֵּר על זה לכרוזים, שיצעקו בכל הוקיטיקה — הם יחשבו שאלה חדשות מרעישות! מהי בושה משפחתית, כשאין משפחה?"
בלפור סיים את נאומו בחבטה של כוסו הריקה על מסעד הכורסה. הוא חייך אל מודי והרים כף יד פתוחה, כאומר שדיבר דברי טעם כאלה שאין עוד צורך בתוספת שכנועים, ואף על פי כן היה רוצה לשמוע מילה של הסכמה. מודי נד שוב מוכנית בראשו והשיב, בקול שרק עכשיו הסגיר את עצביו המרוטים: "אתה יודע לשכנע, אדוני."
בלפור, עודו מחויך, פטר את המחמאה בהינף יד. "שכנוע זה עניין של תחבולות. אני מדבר ישר ולעניין."
"ואני מודה לך על כך."
"כן, כן," אמר בלפור בלבביות. כנראה נהנה מכל רגע. "אבל עכשיו ספר לי על הריב המשפחתי שלך, מר מודי, כדי שאוכל להחליט בעצמי אם אכן ניזוק שמך הטוב בגללו."
"אבקש את סליחתך," הפטיר מודי. מבטו בלש סביב, והוא ראה שהכומר שב לכיסאו והשתקע בקריאת העיתון. האיש שלידו — ברנש אדום פרצוף ולו שפם מפואר ושער אדמוני — נרדם כמדומה.
אולם תומס בלפור לא נרתע. "חירות מול ביטחון!" קרא, ושוב נופף בזרועו. "האם לא בזה העניין? אתה רואה, אני כבר מכיר את הטיעון! אני מכיר את התבנית שלו! חירות או ביטחון, ביטחון או חירות... תמיכה מהאב, חירות לבנו. ייתכן כמובן שהאב שתלטן מדי — זה קורה — ושהבן בזבזן... בן סורר... אבל זה תמיד אותו ריב. גם אצל זוג אוהבים," הוסיף, כשמודי לא הגיב. "כך זה גם בין בני זוג: ביסודו של דבר, זה תמיד אותו ריב."
אבל מודי לא הקשיב לו. לרגע שכח את הסיגר המתכלה ואת הברנדי החמים המשתכשך בתחתית הכוס. הוא שכח שהוא כאן, בחדר עישון של בית מלון, בעיירה שהוקמה לפני פחות מחמש שנים, בקצה העולם. רוחו שבה ונבלעה בדבר ההוא: המטפחת המגואלת בדם, היד הכסופה הנלפתת, השֵׁם שנהגה בהשתנקות באפלה, שוב ושוב: "מגדלנה, מגדלנה, מגדלנה." המעמד כולו חזר אליו בחטף, לא קרוא, כמו צל עובר על פני השמש.
מודי הפליג מפורט צ'למרס בבַּרְקָה "דרך צלחה", ספינה קטנה וחסונה ולה חרטום נטוי נאה ובראשו צלם עשוי אלון צבוע — דמות עיט, סמלו של יוחנן המטביל. על המפה התווה המסע צורה של סיכת ראש: הבַּרקה הפליגה צפונה, עברה במצר בין שני ימים ואחר כך שבה והדרימה אל המכרות. הכרטיס של מודי זיכה אותו במקום צר בבטן הספינה, אבל האוויר שם היה דחוס ומצחין והוא נאלץ לעשות את רוב ההפלגה על הסיפון, מכורבל מתחת ללזבזת, תרמיל העור הרטוב שלו חבוק אל חזהו וצווארונו זקור מפני הרסס. כך, שפוף והנוף בגבו, לא ראה הרבה מהחוף — המישורים הצהובים במזרח, שאט־אט הלכו והתגבהו והוריקו והיו לגבעות, ואחר כך נגלו מעליהן האלפּים, כחולים ממרחק; צפונה משם הפיורדים המוריקים, רגועים ושקטים כמימיהם; ממערב, הנחלים המשתרגים שנעכרו במפגש עם החוף וחרצו בקעים בחול.
כשהקיפה "דרך צלחה" את הקצה הצפוני של לשון החוף והתחילה במסעה דרומה, צנח הברומטר. לולא היה מודי אומלל וחולה כל כך, אולי היה נמלא אימה ונודר את נדריו: טביעה, כך סיפרו לו הבחורים בנמל, היא מחלת החוף המערבי, והשאלה אם הוא בר מזל תוכרע הרבה לפני שיגיע למכרות הזהב, הרבה לפני שישתופף בפעם הראשונה ויקרב את המחתה אל האבנים. מספר הנספים לא נפל ממספר המעפילים אל החוף. קברניט הספינה שלו — קפיטן קַארוֶר שמו — ראה ממקום מושבו אצל ההגאים עכברי יבשה כה רבים נסחפים אל מותם, עד שאפשר להגיד שהספינה היא בעצמה מצבה — את המילים האחרונות לאטו בהדרת כבוד, בעיניים קרועות.
הסופה נישאה על כנפי רוח ירקרקה. תחילה התגלתה כטעם נחושתי בעומק החֵך, כאב מתכתי שהלך והתעצם כשהעננים השחירו והתקרבו, ולבסוף התפרצה, סוטרת על פניהם בזעם מטורף. הסיפון הגועש, צליפת האור הזר וצלליהם של המפרשים המתחבטים ומתנפחים ממעל, פחדם המוחשי של המלחים שהתאמצו להשאיר את הבַּרקה בנתיבה — אלה היו מרכיבים של סיוט, וכמו בסיוט הרגיש מודי, בעוד הספינה קרבה והולכת אל מכרות הזהב, שהיא הביאה על עצמה איכשהו את הסופה התופתית הזאת.
וולטר מודי לא האמין באמונות טפלות, אם כי התענג מאוד על אמונות טפלות של זולתו, ולא על נקלה הלך שולל אחר רושם הנקלט בחושים, אף שהקפיד מאוד על הרושם שיצר בעצמו. וזאת לאו דווקא מכוח שכלו אלא בעיקר מפאת קוצר ניסיונו האישי — שעד להפלגתו לניו זילנד לא היה נרחב ואף לא מגוון. עד כה ידע בחייו רק ספקות מהסוג המחושב והבטוח. הוא חווה רק חשד, ספקנות, הסתברות — לא את הפרימה המחרידה המתרחשת כשהאדם חדל להאמין בכוח אמונו שלו; לא את הבְּעתה האיומה המשתררת בעקבות הפרימה הזאת; לא את הריקנות המשמימה שבסוף כל אלה. למזלו, לפחות עד לאחרונה לא היה לו מושג על קיומה של אי־ודאות מסוג זה. מטבעו לא נטה להפליג בדמיונות, ועל פי רוב לא פיתח השערות מופשטות שלא למטרה מעשית. בעובדת היותו בן תמותה מצא רק עניין שכלתני, ברק יבש; והיות שלא היה דתי, לא האמין ברוחות רפאים.
התיאור המלא של מה שהתרחש בחלק אחרון זה של המסע הוא סיפורו של מודי, ויש להשאיר אותו בידיו. לדעתנו די בשלב זה אם נאמר שכשיצאה "דרך צלחה" מהמעגן בדנידן היו על סיפונה שמונה נוסעים, ועד שהגיעה אל החוף המערבי היו בה תשעה. התשיעי לא היה תינוק שנולד בדרך; אף לא נוסע סמוי; גם צופה האנייה לא הבחין בו נסחף בים, נאחז בשבר ספינה, וצעק שיעלו אותו אל הסיפון. אבל באמירה זאת יש כדי לגזול מוולטר מודי את סיפורו — ולא בצדק, שכן עדיין לא היה בכוחו להעלות את החיזיון כולו בזיכרונו שלו, קל וחומר לעשותו מעשִֹייה להנאת הקהל.
בהוקיטיקה ירד גשם זה שבועיים ברציפות. כשהתקרב אליה מודי, ראה מנגד רק כתם מרעיד מטושטש בא והולך עם הערפלים המנושבים אנה ואנה. רק מסדרון צר של אדמת מישור הפריד בין החוף להרים הפתאומיים, מוּכּה בהשתברות הגלים הנצחית המעלה אד סמיך אל החול; רצועה זו נדמתה שטוחה ומוגבלת פי כמה בגלל הענן שקטע את ההרים הרבה לפני פסגותיהם ופרש מעל גגות העיירה הצפופים תקרה אפורה. הנמל היה מדרום, מכונס בפתחו העקמומי של נהר עתיר זהב המעלה קצף במקום מפגשו עם שוליו המלוחים של הים. כאן, בחוף, היה הנהר חוּם ועקר, אך בפנים הארץ היו מימיו זכים וצוננים, וסיפרו שהם זוהרים. שפך הנהר עצמו היה שקט, אגמון הומה תרנים וארובות עבות של ספינות קיטור הממתינות ליום בהיר יותר; הן ידעו שמוטב שלא להסתכן בהיתקלות בשרטון הרובץ מתחת לפני המים ומשנה צורה עם כל גאות ושפל. המוני כלי שיט פזורים שנתקעו בו היו ראיה עגומה לסכנה הסמויה. כשלושים ספינות מרוסקות היו שם בסך הכול, אחדות מהן חדשות מאוד. גופיהן המבוקעים יצרו מתרס מוזר, כעין ביצורים דואבים בין העיירה לבין הים הפתוח.
הקברניט לא העז להוביל את הספינה אל הנמל לפני שישתפר מזג האוויר ואותת אפוא לסירה פורקת שתעביר את הנוסעים על גבי המשברים אל החול. שישה אנשי צוות היו בה — כולם עד אחד איומים ככארוֹן, לוטשים עין באלם אל הנוסעים ששולשלו במושב רתמה מעל לדופן המתנדנדת של "דרך צלחה". נורא היה לרבוץ בסירה הזעירה ולהסתכל מבעד למערך החבלים, התרנים והמפרשים הלא מתקבל על הדעת של הספינה ממעל — זו הטילה עליהם צל שחור עם כל טלטלה, וכשלבסוף נותק החבל והם הפליגו ממנה הלאה, חש מודי בהתבהרות על בשרו. רוחם של הנוסעים האחרים הייתה טובה עליהם. הם דיברו בקולי קולות על מזג האוויר ואמרו כמה נפלא לצלוח את הסערה. הם תהו על כל ספינה טרופה שעברו בדרך, והגו את שמותיהן; הם דיברו על המכרות, ועל האוצרות שימצאו בהם. עליצותם הייתה מאוסה. אישה אחת דחקה צלוחית של מלחי הרחה אל עצם הירך של מודי — "קח בשקט, שהאחרים לא יבקשו גם" — אך הוא סילק את ידה. היא לא ראתה מה שראה הוא.
כשהתקרבה הפורקת אל החוף נדמה שהגשם מתעצם. רסס המשברים הטיח מי ים מעל לדפנות, ומודי נאלץ לסייע למלחים לרקנם בדלי עור שתחב לידיו בשתיקה גבר שמכל שיניו נותרו בפיו רק הטוחנות האחוריות. מרוב רפיון רוח מודי אף לא נרתע. גל מקציף נשא אותם מעל השרטון אל הרוגע של שפך הנהר. הוא לא עצם את עיניו. כשהגיעה הפורקת למעגן יצא ממנה ראשון, רטוב עד לשד עצמותיו וראשו סחרחר עליו כל כך, עד שכשירד בסולם כָּשל, והסירה נהדפה ממנו בכוח. כאיש רדוף דידה לאורך הרציף, ספק צולע, עד שעמד על קרקע מוצקה.
כשהפך את פניו ראה אך בקושי את הסירה הפורקת נידפת ברוח, וחבל הרתיקה שלה נמתח בקצה הרציף. הבַּרקה עצמה נבלעה זה כבר בערפל התלוי כיריעות זכוכית אטומה, שהסתיר מהעין את הספינות הטרופות, את ספינות הקיטור העוגנות, ובגבן את הים הפתוח. מודי התנודד על רגליו. במעומעם הבין שהמלחים פורקים תרמילים ומזוודות, ששאר הנוסעים מתרוצצים, שהסבלים והסוורים צועקים הוראות בהמולת הגשם. התמונה הצטעפה לעיניו, הדמויות כמו התעטפו מלמלה — כאילו ההפלגה וכל הקשור בה כבר נבלעו בערפל האפור של מחשבותיו המעורערות; כאילו כוח זיכרונו, הנרתע מעצמו, נתקל בהיפוכו, בכוח השכחה, והעלה מאוב את הערפלים ואת הגשם השוטף כעין תכריך לסוכך עליו ממראות העבר הקרוב.
מודי לא התעכב. הוא נסב ונחפז לאורך החוף, עבר את בתי המטבחיים, את בתי השימוש, את הצריפים שוברי הרוח לאורך הגדה החולית, את האוהלים הכורעים תחת משקלו המאפיר של גשם בן שבועיים. חפוי ראש, תרמילו חבוק בידיו, לא ראה דבר: לא את המכלאות, לא את גמלוניהם הגבוהים של המחסנים, לא את ריבועי השמשות הקטנים של המשרדים לאורכו של רחוב המזח, שמאחוריהם התנועעו דמויות חסרות צורה בחדרים מוארים. מודי פילס את דרכו, מבוסֵס עד שוקיו במי מדמנה, וכשצצה מולו חזיתו החלולה של מלון קראון, שעט אליה והשליך את התרמיל ארצה כדי למשוך בשתי ידיים את הדלת.
מלון קראון היה מוסד תכליתי חסר גינונים שלא הצטיין אלא בקרבתו לרציף. אולם גם אם הייתה בכך נוחות, לא הייתה זו מעלה יתרה: כאן, כה קרוב למכלאות, התערבב ריח הדם של השחיטה בריח המלוח־החמצמץ של הים, והעלה על הדעת שוב ושוב ארגז קרח נשכח שנתח בשר טרי הבאיש בתוכו. מסיבה זאת היה מודי עשוי לפסול מראש את המקום ולהמשיך צפונה, ברחוב רֵוֶל, ששם התרחבו חזיתות המלונות, התבהרו, צימחו עמודי מבואה ורימזו — בחלונותיהן הגבוהים ובשׂבכותיהן המעוטרות — על כל מנעמי האמידות והנוחיות שבהם הורגל הוא, כבעל אמצעים... אלא שמודי השאיר את כושר ההבחנה שלו בבטן האנייה "דרך צלחה" המיטלטלת. הוא רצה רק להיות בפנים, ולבד.
השקט במבואה הריקה, מרגע שסגר אחריו את הדלת והִדמים את קול הגשם, השפיע עליו השפעה מידית, גופנית. כבר עמדנו על היתרון הלא מבוטל שהקנתה למודי הופעתו החיצונית, יתרון שהוא היה ער לו בהחלט: לא היה בדעתו להתייצב למפגש ראשון בעיר זרה בחזות מבועתת ונרדפת. הוא חבט בכובעו לסלק ממנו את המים, העביר יד בשערו, רקע ברגליו עד שחדלו לרעוד והניע את שפתיו במרץ כמבחן לגמישותן. את כל אלה עשה בזריזות ובלי מבוכה. עד שהופיעה החדרנית כבר העלה על פניו את הארשת הרגילה של אדישות חביבה, ועמד ובחן את השֶׁגם בפינת דלפק הקבלה.
החדרנית הייתה נערה אטומת מבע ששערה דהוי ושיניה צהובות לא פחות מעורה. היא דקלמה את מחירי החדרים והארוחות, פטרה את מודי מעוּלם של עשרה שילינג (את המטבעות השליכה בקרקוש נזעף אל מגירה נעולה מתחת לדלפק) והובילה אותו בלאות אל הקומה השנייה. היות שהותיר שובל של מי גשם ואף שלולית נכבדה שנקוותה על רצפת המבואה, נתן בידה מטבע של שישה פני; היא לקחה אותו בבוז כלשהו ועמדה לצאת, ופתאום כאילו הצטערה שלא נהגה בו ביתר חביבות. היא התאדמה, ואחרי שתיקה של רגע אמרה שאולי ירצה שיביאו לו מהמטבח את ארוחת הערב על מגש — "שתתייבש גם מבפנים," אמרה, והפשילה את שפתיה בחיוך צהוב.
מלון קראון נבנה זה לא כבר, ועוד עמדה בו שארית מאובקת ודבשית של נסורת טרייה, קירות העץ עוד העלו פניני מוהל לאורך חריצי הלוחות, הקמינים טרם הושחרו ונמלאו אפר. חדרו של מודי היה מרוהט רק באופן סמלי, כמו במופע מוזיקלי שבו מיוצג בית גדול ומלא כל טוב באמצעות כורסה יחידה. הכרית המוארכת למראשות המיטה הייתה דקה וממולאת כמדומה בסמרטוטים; השמיכות היו קצת גדולות מדי ופינותיהן נקוו על הרצפה, והדבר שיווה למיטה המכונסת מתחת לשיפוע הקורה הגלוי מראה מצומק למדי. הריקנות נסכה על החדר אווירת רפאים גולמית, שאולי הייתה צורמת אילו נשקפו מבעד לשמשה המחוזקת רחוב אחר וזמנים אחרים, אך למודי הייתה הריקנות כצורי. הוא אפסן את התרמיל הספוג מים על הכוננית שליד המיטה, סחט וייבש את בגדיו ככל יכולתו, חיסל קנקן תה שלם, אכל ארבע פרוסות של לחם שחור עם קותלי חזיר, ואחרי שהציץ מהחלון אל השיטפון העוטף את הרחוב, החליט לדחות את היציאה לעיר לבוקר.
החדרנית השאירה מתחת לקנקן התה את העיתון של אתמול — כמה דק היה, לגבי עיתון של שישה פני! מודי לקח את העיתון בחיוך. הייתה לו חיבה לחדשות זולות, והצחיק אותו לגלות ש"הרקדנית המקסימה ביותר" בעיר היא גם "המיילדת הדיסקרטית ביותר". טור שלם בעיתון הוקדש למחפשי זהב נעדרים ("אם קורא את השורות האלה אֵמֵרי סטֶיְנס, או כל היודע דבר על מקום הימצאו..."), ועמוד שלם היה מלא בהצעות עבודה למוזגוֹת. מודי קרא את העיתון כולו פעמיים, כולל חדשות הספנות, מודעות על חדרים להשכרה וארוחות קלות וכמה נאומי בחירות משעממים מאוד שנדפסו במלואם. בסופו של דבר התאכזב: הוֵסט קוסט טיימס דמה לעלון שכונתי. אבל לְמה בעצם ציפה? שמכרה זהב יהיה מקסם אקזוטי, כולו זוהר והבטחה? שהכורים יהיו ידועי שם וחורשי מזימות — כולם עד אחרון רוצחים וגנבים?
לאט קיפל מודי את העיתון. מחשבות אלה החזירו אותו אל "דרך צלחה" ואל ארון הדמים שבבטנה, ולבו שוב החל הולם בכוח. "מספיק ודי," אמר בקול רם, ומיד נכלם. הוא קם והשליך מידו את העיתון המקופל. ממילא אור היום דועך, חשב, ולקרוא באפלולית לא אהב.
הוא יצא מחדרו וירד שוב למטה. את החדרנית מצא מסוגרת בגומחה שמתחת לגרם המדרגות, ממרקת זוג מגפי רכיבה במשחה שחורה, ושאל אותה אם יש איזה חדר הסבה שיוכל לשבת בו הערב. הוא היה מתוח מאוד מהמסע, ונזקק בדחיפות לכוס ברנדי ולפינה שקטה לתת מרגוע לעיניו.
עכשיו גילתה החדרנית נכונות לעזור לו — המטבעות שהיא מקבלת ודאי ניתנים במשורה, חשב מודי, וזה יוכל להביא לו תועלת בהמשך אם יזדקק לה. היא הסבירה שחדר ההסבה במלון שמור לאירוע סגור באותו ערב — "החברים הקתולים," פירטה, ושוב חייכה — אבל אם ירצה היא יכולה להוביל אותו אל חדר העישון.
מודי חזר אל ההווה בזעזוע וראה שתומס בלפור עוד מסתכל בו ועל פניו שפוכה ארשת של המתנה דרוכה.
"אבקש את סליחתך," אמר מודי הנבוך. "כפי הנראה שקעתי במחשבות — לרגע—"
"על מה חשבת?" שאל בלפור.
על מה? רק על המטפחת, היד הכסופה, השם הזה שנלחש בחשכה. המעמד הזה הוא כעולם זעיר לעצמו, חשב מודי, עם ממדים משלו. מי יודע כמה זמן מהסוג הרגיל עובר בשעה שמחשבותיו נסחפות לשם. קיים העולם הזה הגדול של חלוף הזמן וחילוף המקום, והעולם הזעיר, הדמום ההוא, של אימה ובעתה; האחד משתלב באחר, גלגל בתוך גלגל. כמה מוזר שבלפור צפה בו; שהזמן האמתי עבר — המשיך לחוג סביבו, כל אותה עת—
"לא חשבתי על משהו מסוים," אמר. "עברה עליי נסיעה קשה, זה הכול, ואני עייף מאוד."
מאחוריו הכה אחד משחקני הביליארד בכדור: צליפה כפולה, חבטה קטיפתית, רחש הערכה שעלה משאר השחקנים. הכומר ניער ברעש את העיתון; אחד השתעל; אחר סילק אבק משרוולו וזע בכיסאו.
"בדיוק שאלתי אותך על הריב," אמר בלפור.
"הריב—" אמר מודי והשתתק. בבת אחת הרגיש מותש אף מכדי לדבר.
"הוויכוח," הזכיר לו בלפור. "בינך לבין אביך."
"צר לי," אמר מודי. "הפרטים מביכים."
"שאלה של כסף! נכון או לא נכון?"
"סליחה, לא." מודי העביר יד על פניו.
"לא כסף! אם כך — שאלה של אהבה! אתה מאוהב... אבל אביך לא מוכן לקבל את בחירת לבך..."
"לא אדוני," אמר מודי. "אני לא מאוהב."
"חבל מאוד," אמר בלפור. "טוב! מזה אני מסיק: אתה כבר נשוי!"
"אינני נשוי."
"אתה אולי אלמן צעיר!"
"לא נשאתי אישה מעודי, אדוני."
בלפור פרץ בצחוק והניף אל על את שתי ידיו, לאות שסרבנותו של מודי היא בעיניו הקנטה חביבה, ומגוחכת בהחלט.
עוד הוא צוחק ומודי התרומם מעט, נסמך על מפרקי ידיו, ונפנה להסתכל מעל למסעד כורסתו הגבוה על החדר שמאחוריו. היה בדעתו למשוך איכשהו את האחרים אל תוך השיחה ואולי בכך לסכל את מטרתו של בן שיחו. אולם איש לא נשא ראש ולא פגש את מבטו; כאילו הם מתעלמים ממנו בכוונה תחילה, חשב מודי. זה היה מוזר. אבל גווֹ נמתח והתנהגותו הייתה חסרת נימוס, והוא שב אפוא באי־רצון לתנוחתו הקודמת ושילב שוב את רגליו.
"לא התכוונתי לאכזב אותך," אמר כששכך צחוקו של בלפור.
"לאכזב — לא!" קרא בלפור. "בוודאי שלא. אתה אוהב לשמור סוד!"
"אתה טועה בי," אמר מודי. "אין לי עניין בחשאיות. הנושא פשוט קשה לי אישית, זה הכול."
"אבל כך זה תמיד, מר מודי," אמר בלפור, "כשאתה צעיר — אתה מתענה בגלל עניינים אישיים שבעברך — לא רוצה לדבר עליו — ולא לספר עליו — כלומר לזולתך."
"דברי חכמה אמרת."
"חכמה! וזה הכול?"
"אני לא מבין, מר בלפור."
"החלטת לא לספק את סקרנותי!"
"אודה ואתוודה, היא קצת מפתיעה אותי."
"זאת עיר של מכרות זהב, אדוני!" אמר בלפור. "כאן צריך להכיר את הזולת — לסמוך על הזולת — ממש כך!"
מוזר עוד יותר. רק עכשיו — אולי בגלל תסכולו הגובר, שסייע לו למקד ביתר שאת את תשומת הלב במעמד הנוכחי — התחיל מודי מתעניין במתרחש. השתיקה המשונה בחדר ודאי לא העידה על מין אחוות אחים, שבה מספרים על הכול ובקלות... זאת ועוד, בלפור עצמו לא סיפר כמעט דבר על עצמו ועל מעמדו בעיר, מידע שאולי היה עוזר למודי לסמוך עליו קצת יותר! מבטו נדד הצדה, אל האיש השמן שליד האח, שעפעפיו העצומים רעדו ממאמץ השינה המדומה, ואחר כך אל בהיר השער מאחוריו, שהעביר את מקל הביליארד שלו מיד ליד ועם זאת כמדומה לא התעניין עוד כלל במשחק.
משהו קורה כאן: זה היה ברור לו פתאום. בלפור מגלם תפקיד, מטעמם של האחרים: הוא תוהה על קנקני, חשב מודי. אך לשם מה? הייתה איזו כוונה במטח השאלות, תכנית שהוסוותה כמעט כליל בדברנותו של בלפור, בקסמו האישי ובחביבותו השופעת. שאר הגברים מאזינים להם, גם אם הם מעלעלים בעיתון באגביות או מתחזים כמתנמנמים. ועם ההבנה הזאת החדר כמו הצטלל לפתע, כשם שתפזורת כוכבים אקראית מתגבשת לנגד עיניך לקבוצת כוכבים מוכרת. בלפור שוב לא נראה שמח וטוב לב, כפי שסבר תחילה מודי; עכשיו הוא נראה מאולץ, מאומץ; ואפילו נואש. עלה בדעתו של מודי שאולי מוטב להיענות לאיש ולא לסרב לו.
וולטר מודי היה רב־ניסיון באמנות הסוד והגילוי. הוא ידע שכשאדם מגלה את לבו, הוא קונה לו בעקיפין זכות לשמוע את וידויו של הזולת בתורו. סוד גורר סוד, וסיפור גורר סיפור; הציפייה המובלעת להדדיות היא אמצעי לחץ שהוא ידע להפעילו. ייוודע לו יותר אם יעמיד פנים שהוא מגלה את לבו לבלפור מאשר אם יחשוד בו בגלוי, פשוט משום שאם ייתן אמון ברעהו, בלי כפייה ובלי סייג, ייאלץ בלפור להעניק לו בתמורה את אמונו שלו. אין סיבה שלא לספר את סיפורו המשפחתי — גם אם לא נעים להיזכר בו — כדי לרכוש את אמונו של האחר. את מה שהתרחש על סיפונה של "דרך צלחה" לא הייתה לו כמובן כל כוונה לחשוף; אבל לשם כך לא היה עליו להעלים דבר, כי לא זה הסיפור שביקש תומס בלפור לשמוע.
לאחר שהרהר בכך החליט מודי לשנות את גישתו.
"אני מבין שטרם זכיתי באמונך," אמר. "אין לי מה להסתיר, אדוני. אספר את סיפורי."
בלפור התפרקד בכורסתו בסיפוק אדיר. "סיפור, אתה אומר!" אמר ושוב התחייך. "אם כן אני מופתע, מר מודי, שלא מדובר בו לא על אהבה ולא על כסף!"
"רק על היעדרם, חוששני," אמר מודי.
"היעדרם — כן," אמר בלפור והמשיך לחייך. במחוות יד הזמין את מודי להמשיך.
"תחילה עליי להסביר לך את הרקע המשפחתי," אמר מודי ושקע לרגע בשתיקה, עפעפיו מצומצמים ופיו קפוץ.
הכורסה שישב בה פנתה אל האח, וכמעט מחצית הגברים שבחדר היו אפוא מאחוריו, יושבים או עומדים איש־איש על פי עיסוקו המדומה. בשניות החסד האחדות שקנה לו עד שהסדיר כביכול את מחשבותיו, הציץ מודי ימינה ושמאלה ובחן את המאזינים הקרובים, שישבו סביב האח המבוערת.
ליד הקמין ישב השמן שהעמיד פני ישן. הוא היה לבוש בהידור מופגן יותר מכל האחרים בחדר: שרשרת שעון כבדה, עבה לא פחות מאצבעו השמנה, השתלשלה על חזהו, בין כיס מותניית קטיפה לחזיתה של חולצת כותנה משובחת, ואל השרשרת היו מחוברים במרווחים שווים גושי זהב בגודל גולות. את האיש שלידו, מצדו האחר של בלפור, הסתירה דופן הכורסה, ומודי ראה רק את בוהק מצחו ואת קצה אפו הנוצץ. מעילו היה בדוגמת אדרה אלכסונית, אריג צמר עבה, חם מדי בלי ספק בקִרבה כזאת אל האש, וזיעתו עמדה בסתירה לישיבה הנינוחה לכאורה שכה הקפיד להפגין. סיגר לא היה לו; בידיו הפך שוב ושוב נרתיק סיגריות עשוי כסף. משמאלו של מודי עמדה עוד כורסה גבוהה מדופנת, סמוכה כל כך למקום מושבו עד ששמע את נשימתו השורקנית המאנפפת של שכנו. הלה היה כהה שער, רזה וגבוה כל כך עד שנראה מקופל ממש כשישב בברכיים צמודות ורגליו נטועות ברצפה. הוא קרא עיתון, ומופע האדישות שלו היה בכללו מוצלח יותר משל האחרים. אף על פי כן מבטו היה מזוגג משהו, כאילו אינו מתמקד ממש בכתוב, וכבר חלף זמן־מה מאז הפך דף לאחרונה.
"אני הצעיר משני בנים," פתח מודי לבסוף בדברים. "אחי, פרדריק, גדול ממני בחמש שנים. אמנו מתה לקראת סוף תקופת לימודיי — חזרתי הביתה רק לזמן קצר, להלוויה שלה — ועד מהרה נישא אבי בשנית. את אשתו השנייה לא הכרתי אז. היא הייתה — ועודנה — אישה שקטה, שברירית, נוחה להיבהל וחולנית. היא עדינה ושונה מאוד מאבי, שגינוניו גסים והוא חובב את הטיפה המרה.
השידוך לא היה מוצלח; אני סבור ששני הצדדים ראו בנישואיהם טעות, וצר לי לומר שאבי התייחס רע מאוד לאשתו החדשה. לפני שלוש שנים נעלם והשאיר אותה באדינבורו בלי אמצעי מחיה. כה גדול היה מחסורה הפתאומי עד שעלולה הייתה להתרושש כליל, אם לא גרוע מזה. היא פנתה אליי — כלומר במכתב; הייתי אז בחו"ל — ואני חזרתי הביתה מיד. פרשתי עליה את חסותי, עד כמה שיכולתי. דאגתי לה לאיזה סידור והיא נעתרה, אם כי במרירות־מה, כי מצבה השתנה מהקצה אל הקצה." מודי פלט שיעול יבש ונבוך. "השגתי לה מקור פרנסה צנוע — כלומר משרה. אחר כך נסעתי ללונדון לחפש את אבי. שם ניסיתי לאתר אותו בכל דרך אפשרית ובתוך כך הוצאתי ממון רב. לבסוף התחלתי לברר כיצד אוכל להפיק איזו הכנסה מהשכלתי, כי ידעתי שלא אוכל עוד להסתמך על ירושתי שתשמש לי ערובה, והבנקים שוב לא ששו להלוות לי כספים.
אחי הבכור לא ידע דבר על אמנו החורגת שנזנחה: הוא הפליג לחפש את מזלו במכרות הזהב של אוֹטָגוֹ כמה שבועות לפני שנעלם אבי. הייתה לו נטייה להיתפס לשיגעונות כאלה — נפש הרפתקנית, אפשר אולי לומר, אם כי מאז ילדותנו לא היינו קרובים, ואני מודה שאיני מיטיב להכירו. חלפו חודשים ושנים; הוא לא חזר, ולא שלח שום ידיעה. מכתביי אליו נותרו בלא תשובה. עד היום אינני יודע אם הגיעו לידיו. לבסוף קניתי גם אני כרטיס לאנייה המפליגה לניו זילנד, והיה בדעתי להודיע לאחי על השינויים שחלו במצבנו המשפחתי ואולי — אם הוא בחיים, כמובן — להצטרף אליו לזמן־מה בכריית הזהב. הוני שלי אזל כולו, הריבית מהקרן חוסלה מזמן, וצברתי חובות נכבדים. בתקופה ששהיתי בלונדון למדתי משפטים. יכולתי אולי להישאר שם ולהמתין עד שאתקבל ללשכה... אבל אין בי אהבה אמתית למקצוע הזה. הוא אינו לפי רוחי. תחת זאת הפלגתי לניו זילנד.
כשהגעתי לדנידן, לפני פחות משבועיים, נודע לי שזוהרו של הזהב באוטגו הועם, ואילו כאן בחוף יש גילויים חדשים. היססתי, לא ידעתי איפה להתחיל, וזכיתי בגמול מאוד לא צפוי על היסוסי: פגשתי את אבי."
בלפור פלט איזו המיה, אך לא קטע את דבריו. מבטו היה נעוץ באח המבוערת, שפתיו סגרו בריכוז על הסיגר שבפיו, וידו אחזה את כוסו ברישול. אחד עשר האחרים דממו אף הם. משחק הביליארד נזנח כנראה, כי מודי שוב לא שמע מאחוריו את נקישות הכדורים. הייתה בדממה איזו דריכות, כאילו המאזינים מחכים לשמוע מפיו משהו מסוים מאוד... או חוששים מכך.
"המפגש לא היה משמח," המשיך מודי. הוא דיבר בקול רם, שגבר על תיפוף הגשם; קול שהגיע לאוזניו של כל איש ואיש בחדר, אך לא רם דיו לעורר את הרושם שהוא מודע למאזיניו. "הוא היה שתוי, וכעס מאוד שגיליתי אותו. התברר לי שהוא נעשה עשיר כקורח ועכשיו הוא נשוי בשלישית, לאישה שוודאי אינה יודעת דבר על עברו, קל וחומר לא שהוא קשור כחוק לרעיה אחרת. צר לי להודות שלא הופתעתי. יחסיי עם אבי לא היו חמים אף פעם, וכבר היו דברים מעולם... אם כי אדגיש שמעולם לא תפסתי אותו במצב פלילי עד כדי כך.
תדהמה אמתית זומנה לי כששאלתי על אחי, ואז נודע לי שהוא סייע בידי אבי מלכתחילה: שניהם יחד תכננו את הנטישה ונסעו דרומה כשותפים. לא חיכיתי לפגוש גם את פרדריק — לא הייתי מסוגל לראות את שניהם יחד — ועמדתי ללכת. אבי נעשה תוקפני וניסה לעכב אותי. ברחתי משם ומיד החלטתי להפליג הנה. היה בידי די כסף לחזור ישירות ללונדון, אבל יגוני היה כזה ש—" מודי השתתק והחווה אין אונים באצבעותיו. "אני לא יודע," אמר לבסוף. "האמנתי שעבודה קשה במכרות אולי תיטיב אתי לזמן־מה. ואינני רוצה להיות עורך דין."
השתררה שתיקה. מודי נענע את ראשו והזדקף בכיסאו. "זה סיפור עגום," אמר, בקול מאושש יותר. "אני מתבייש בשארי בשרי, מר בלפור, אבל אין לי כוונה להתעמק בזה. בדעתי לצאת לדרך חדשה."
"בהחלט עגום!" קרא בלפור, שסוף־סוף הוציא את הסיגר מפיו ועכשיו נופף בו. "צר לי עליך, מר מודי, וכל הכבוד. אבל בחרת בדרך מכרות הזהב, הלוא כן? חדשנות! שמא יורשה לי לומר — מהפכנות! כי הרי עכשיו יכול אדם באמת לצאת לדרך חדשה — לבנות את עצמו מחדש, מהיסוד!"
"דברים מעודדים אמרת," השיב מודי.
"אביך — גם שמו מודי, מן הסתם."
"אכן," אמר מודי. "שמו הפרטי אדריאן; אולי שמעת עליו?"
"לא," אמר בלפור, ואז, משראה כי בן שיחו מאוכזב, הוסיף, "—וזה כמובן לא אומר כלום. אני בעסקי התובלה, כפי שסיפרתי לך; בימים אלה אינני בא במגע עם האנשים בשטח. כן, הייתי בדנידן. שלוש שנים בערך הייתי בדנידן. אבל אם אבא שלך התעשר מכרייה, הוא בוודאי היה בפנים הארץ. בהרים. מי יודע לאן הלך שם — טוּאַפֵּקָה, קְלַייד — אין לדעת. אבל שמע נא, במה שנוגע לכאן ועכשיו, מר מודי — אתה לא חושש שהוא יבוא בעקבותיך?"
"לא," חרץ מודי. "הקפדתי ליצור רושם שיצאתי לאנגלייה מיד, ביום שעזבתי אותו. בנמל מצאתי אדם שרצה לנסוע לליוורפול. הסברתי לו את מצבי, ואחרי דין ודברים של מה בכך החלפנו מסמכים. הוא מסר את שמי למוכר הכרטיסים, ואני את שמו. אם ישאל אבי בבית המכס, יוכלו השוטרים להציג לו הוכחה שכבר עזבתי את האיים האלה ואני בדרך הביתה."
"אבל אולי אביך — ואחיך — יבואו לחוף המערבי מטעם עצמם. לחפש זהב."
"את זה לא אוכל לצפות," הסכים מודי. "אבל עד כמה שהבנתי את מצבם, הם כבר צברו באוטגו זהב די צורכם."
"זהב די צורכם!" בלפור כמעט פרץ שוב בצחוק.
מודי משך בכתפיו. "טוב," אמר בצינה, "אהיה מוכן כמובן לאפשרות שיבואו. אך אינני סבור שזה יקרה."
"לא — כמובן, כמובן," אמר בלפור וטפח על שרוולו של מודי בכף ידו הגדולה. "בוא נדבר עכשיו על דברים שמחים יותר. אמור לי, מה אתה מתכוון לעשות בזהב שלך, אחרי שתצבור כמות הגונה? תחזור לסקוטלנד, להוציא שם את הונך?"
"זאת תקוותי," אמר מודי. "שמעתי שאדם יכול להרוויח למִחיה בתוך ארבעה חודשים ופחות, ובמקרה כזה אוכל לעזוב לפני שיא החורף. זאת ציפייה סבירה, לדעתך?"
"סבירה מאוד," אמר בלפור וחייך אל הגחלים, "בהחלט סבירה מאוד — כן, אפשר לצפות לזה. אם כן, אין לך חברים כאן בעיר? מישהו לפגוש ברציף, ללכת אתו — מישהו מהבית?"
"לא ולא, אדוני," אמר לו מודי, זו הפעם השלישית. "באתי לכאן לבד, וכפי שכבר אמרתי לך, אני מתכוון לעשות לביתי בכוחות עצמי, בלי עזרתם של אחרים."
"ודאי," אמר בלפור, "בכוחות עצמך — לעשות, ובעצם לחפש לביתך, זה מה שעושים היום. אבל בשביל כורה זהב, השותף הוא כמו הצל שלו — גם את זה אתה צריך לדעת — כמו הצל שלו, או כמו אשתו—"
לשמע הדברים עברה אדוות שחוק בחדר: לא צחוק גלוי, אלא רק נשיפה חרישית שנפלטה בבת אחת מכמה כיוונים. מודי העיף מבט סביבו. כשסיים את סיפורו הרגיש באיזו התרופפות באוויר, איזו רווחה קיבוצית. האנשים האלה פחדו ממשהו, חשב לו, והסיפור שלו הפיג את פחדם. פתאום תהה אם חששם קשור באיזה אופן לזוועה שהיה עד לה על סיפונה של "דרך צלחה". המחשבה הזאת לא נעמה לו. הוא לא רצה להאמין שניתן להסביר לאדם אחר את הזיכרון הפרטי שלו, על אחת כמה וכמה לא שאדם אחר יכול להיות שותף לו. (הסבל, חשב אחר כך, יכול לשלול מאדם את כוח ההזדהות שלו, לעשותו אנוכי, לעורר בו זלזול בכל שאר הסובלים. ההבנה הזאת, כשבאה, הפתיעה אותו.)
עכשיו חייך בלפור חיוך רחב. "כן — הצל, או האישה," חזר ואמר והניד בראשו לעומת מודי בהנאה, כאילו מודי הוא שהפריח את הבדיחה. הוא ליטף פעמים אחדות את זקנו בידו הקעורה וצחק קלות.
כי אכן הוקל לו. הפסד ירושה, מעילה בנישואים, אישה מכובדת שנאלצת לצאת לעבודה — הבגידות האלה שייכות לעולם אחר לגמרי, חשב בלפור; עולם של סלונים, וכרטיסי ביקור, ושמלות ערב. כמה חביב שתהפוכות הגורל הללו נחשבות לטרגדיות — שהצעיר מתוודה עליהן, באותה מבוכה מחמירה ומאופקת של מי שחונך להאמין, מלידה, שמעמדו יישאר תמיד איתן. לדבר על כך כאן — בקצה קצהו של העולם הנאור! הוקיטיקה צומחת בקצב מהיר יותר מסן פרנסיסקו, סיפרו העיתונים, ומתוך אין ואפס... מתוך חיי היערות הקדמונים המרקיבים... מתוך ביצות הגאות והמפרצונים הנודדים והערפל... מתוך מים הפכפכים, עתירי עפרות. אפילו לומר שאנשים כאן בנו את עצמם מן היסוד אי אפשר — הרי הם עדיין בונים את עצמם ברגעים אלה ממש, בעודם כורעים בעפר ושוטפים אותו. בלפור נגע בדש בגדו. סיפורו של מודי היה נוגע ללב ועורר אצלו רגש של סלחנות אבהית — כי בלפור אהב מאוד להיזכר שהוא עצמו אדם מודרני (יזם בכל הווייתו, שקשרים אישיים לא מצֵרים את צעדיו), ואילו גברים אחרים טרם נחלצו מגינוניו של עידן שאבד עליו כלח.
פסק דין זה העיד כמובן פחות על האסיר ויותר על השופט. אופיו של בלפור היה נחוש מכדי להתחשב בשיקולים פילוסופיים, להוציא פילוסופיה אמפירית בדוקה; בהשקפותיו הליברליות לא היה מקום לייאוש, שהיה בעיניו מין פיר חסר תחתית שיש בו עומק אבל לא רוחב, חנוק בבדידותו, שאדם מגשש בו כסומא בארובה, משולל סקרנות. הנפש לא עניינה אותו באמת, והוא ראה בה רק אמתלה לחידות גדולות ומעוררות יותר, המתגלמות במזג טוב ובהרפתקה; על לילותיה האפלים של הנפש לא הייתה לו דעה. הוא נהג לומר שהריקנות הפנימית היחידה שהוא מוכן להביא בחשבון היא קיבה ריקה, ואף על פי שהיה אומר זאת בצחוק ונראה מרוצה מאוד מעצמו, נכון הדבר שאהדתו לא התעוררה בדרך כלל במצבים שבהם נהוג לצפות לאהדה. למרחבים הפתוחים של עתיד הזולת התייחס בסובלנות, אך החללים המוגפים של עברו עוררו בו קוצר רוח.
"בכל אופן," המשיך ואמר, "הרי לך עצה שנייה, מר מודי: מצא לך חבר. יש פה הרבה קבוצות שישמחו לעוד זוג ידיים. זאת הדרך, אתה מבין — למצוא שותף ולהקים קבוצה. עוד לא ראיתי אדם שהצליח לבד. תלבושת יש לך, ותרמיל כורים?"
"חוששני שמבחינה זאת אני נתון לחסדי מזג האוויר," אמר מודי. "ארגז המסעות שלי עוד בספינה; מזג האוויר הסוער לא אִפשר להסתכן ולעבור הערב מעל השרטון, ונאמר לי כי מיטלטליי יגיעו לבית המכס מחר אחר הצהריים. אני עצמי הגעתי בסירה פורקת — צוות קטן חתר באומץ רב והעלה את הנוסעים אל היבשה."
"נכון," אמר בלפור, והרצין. "שלוש ספינות נטרפו כאן רק בחודש האחרון במעבר מעל השרטון. עניין נורא ואיום. אבל יש כאן אפשרות לרווח: כשהספינות באות — מי שם לב? אבל כשהן מפליגות — כשהן מפליגות, יש זהב על הסיפון."
"שמעתי שהירידה לחוף כאן בהוקיטיקה ידועה לשמצה."
"לשמצה — בלי ספק. ואין מה לעשות, כשהספינה ארוכה משלושים מטר. היא יכולה להפעיל את המנועים במלוא הקיטור, ולא יהיה בכך כדי לדחוף אותה לחוף: מופע זיקוקים ממש, גצים מתעופפים לכל עבר. אבל לא מדובר רק בספינות קיטור. לא רק באניות גדולות. שרטון הוקיטיקה הוא הימור פרוע, וולטר. גם מפרשית יכולה להיתקע שם כשהזרם נגדה."
"אין לי ספק בכך," אמר מודי. "הספינה שלנו הייתה בַּרקה — לא גדולה מדי, קלת תנועה, חסינה בפני סופות קשות ואיומות — ואף על פי כן הקברניט לא היה מוכן להסתכן. הוא העדיף להטיל עוגן בקצה המפרץ ולחכות לבוקר."
"מה, זאת 'ווטרלו'? היא קבועה כאן, הלוך ושוב לצ'למרס."
"לא, זאת דווקא ספינה פרטית," אמר מודי. "שמה 'דרך צלחה'."
כאילו שלף מכיסו אקדח, השתרר בחדר הלם למשמע השם. מודי הביט סביבו (ארשת פניו נותרה אגבית) וראה שכל יושבי החדר מרוכזים בו עתה בגלוי. אחדים מהגברים הניחו את העיתונים; המנמנמים פקחו עיניים; ואחד משחקני הביליארד פסע לפנים ונכנס לחוג האור של המנורה.
גם בלפור נרתע למשמע שמה של הבַּרקה, אך עיניו האפורות המשיכו להתבונן במודי בשלווה. "באמת," אמר, וכהרף עין כמו נשרו מעליו כל הדברנות והרברבנות שאפיינו אותו עד אותו רגע. "אגלה לך ששם הספינה הזאת לא זר לי, מר מודי — לא זר לי בכלל — ובכל זאת הייתי רוצה לוודא גם את שמו של הקברניט, ברשותך."
מודי תר בפניו אחר מאפיין מסוים מאוד — אם כי אילו נדרש לנקוב בשמו, היה מתבייש לומר. הוא ביקש לבדוק אם בלפור נראה רדוף. סמוך ובטוח היה שאם תעלה במחשבתו של האיש — בדמיון או בזיכרון — זוועה אל־טבעית כמו זו שראה הוא עצמו על סיפונה של "דרך צלחה", יהיה רישומה ניכר לעין. אבל בלפור רק עטה זהירות, כמי ששומע על שובו של אחד מנושיו ומתחיל למנות בלבו אמתלות ודרכי מילוט — הוא לא נראה מיוסר, אף לא מבוהל. מודי היה בטוח שכל מי שהיה עד לאשר ראו עיניו שלו — יישא את חותם הדבר. ואף על פי כן חל שינוי בבלפור — עכשיו נוספו ערמומיות לפניו, חריפוּת למבטו. במודי יצקה התמורה מרץ מחודש. הוא הבין, בפרץ התלהבות, שעד כה המעיט בערכו של בן שיחו.
"שמו של הקברניט היה כמדומני קארוור," אמר לאט, "פרנסיס קארוור, אם אינני טועה; אדם חזק בהחלט, גביניו זעופים וצלקת לבנה על לחיו — התיאור מתאים לאיש שלך?"
"מתאים מאוד." בלפור סקר בתורו את פניו של מודי. "אני סקרן מאוד לדעת כיצד התוודעת אל מר קארוור," אמר לאחר רגע. "אם לא אכפת לך כמובן."
"אבקש את סליחתך, איננו מיודעים," השיב מודי. "זאת אומרת, אני בטוח שהוא לא היה מזהה אותי לו נפגשנו."
מנוי וגמור היה עמו, לפי השיטה שאימץ לו, להשיב על כל שאלותיו של בלפור בנימוס ובלי סייג: כך תהיה לו אחר כך הזכות לתבוע כמה תשובות מצדו. למודי היה כישרון לא מבוטל באמנות הדיפלומטיה. כילד ידע בחוש שמוטב תמיד לומר אמת חלקית בחפץ לב מלומר את האמת כולה באי־רצון. יש חשיבות למראית עין של שיתוף פעולה, ולו רק משום שהיא כופה הדדיות, הגינות כנגד הגינות. עתה לא הסתכל עוד סביב והקפיד על עיניים פקוחות לרווחה ופנים גלויים, וכיוון את דיבורו אל בלפור ואליו בלבד, כאילו אחד עשר המאזינים הסובבים אותו ולוטשים אליו עין אינם מטרידים אותו כהוא זה.
"אם כך," אמר בלפור, "אסתכן בניחוש ואומר שרכשת את הכרטיס מהחובל הראשון."
"שלשלתי את הכסף לכיסו, אדוני."
"היה לכם סידור פרטי?"
"זה היה סידור של הצוות, בהסכמת הקברניט," הסביר מודי. "דרך די פשוטה להרוויח משהו מהצד. לא היו בספינה דרגשי שינה — מקצים לך מקום בבטן האנייה ומצווים עליך לפקוח עין ולא להפריע. הסידור לא מושלם כמובן, אבל בנסיבותיי האישיות הייתי חייב לצאת מיד מדנידן, כידוע לך, ו'דרך צלחה' הייתה הספינה היחידה שנרשמה באותו יום להפלגה. לא הכרתי את החובל הראשון לפני שהגענו לעמק השווה, וגם לא אף אחד מהנוסעים האחרים ומאנשי הצוות."
"כמה נוסעים נכללו בסידור הזה?"
מודי הישיר מבט אל בלפור. "שמונה," אמר וסכר את פיו בסיגר.
בלפור מיהר להיתפס לכך. "כלומר אתה ועוד שבעה? שמונה סך הכול?"
על השאלה זאת לא חפץ מודי להשיב תשובה ישירה. "רשימת הנוסעים תתפרסם בעיתון של יום שני, מובן שאתה יכול לבדוק אותה בעצמך," אמר בתדהמה קלה, כמו רומז שדרישתו של בלפור להבהרה לא רק מיותרת, אלא גם לא יאה. אחר כך הוסיף: "שמי האמתי כמובן לא יופיע שם. הפלגתי בשם פיליפ דה לֵייסי, זה האיש שאת מסמכיו קניתי בדנידן. וולטר מודי, מבחינת הרשויות, נמצא כרגע בלב האוקיינוס הדרומי — מן הסתם בכיוון מזרח, בואכה כף הורן."
בלפור שמר על ארשת פנים שלווה. "הרשה לי בבקשה לשאול עוד שאלה אחת," אמר. "הייתי רוצה רק לדעת אם יש לך סיבה לחשוב עליו טובות או רעות. כוונתי למר קארוור."
"אינני בטוח שיש בידי להשיב לך תשובה הוגנת," אמר מודי. "אני יכול להסתמך רק על חשדות ושמועות. אני סבור שהאיש היה חייב לעזוב את דנידן, כי אצה לו הדרך להרים עוגן למרות הסערה הצפויה, אבל אין לי מושג מה מקור החיפזון. לא נפגשנו רשמית, ובהפלגה ראיתי אותו רק ממרחק, וגם זה רק לעתים נדירות, כי רוב הזמן שהה בתאו. ברור לך אפוא שדעתי לא שווה הרבה. ובכל זאת—"
"ובכל זאת..." חזר אחריו בלפור, כשמודי השתתק. הוא חיכה.
"אם לדבר גלויות, אדוני," אמר מודי, ונפנה באחת לבן שיחו, "כששהיתי על הסיפון התגלו לי עניינים אחדים בנוגע למטענה של הספינה, שעוררו בי ספק אם עסקיה כשרים. בדבר אחד אני בטוח: אם הדבר תלוי בי, לא הייתי רוצה להפוך את מר קארוור לאויב שלי בשום אופן."
שחור השער משמאלו של מודי נדרך. "מצאת משהו במטען, אמרת?" שאל, ונרכן כלפיו להתערב בשיחה.
אהה! חשב בלבו מודי, יש לנצל את שעת הכושר. הוא נפנה אל הדובר החדש. "סלח לי אם לא אפרט," אמר. "אין לי כוונה לפגוע בכבודך, אדוני, אבל אנו זרים זה לזה; ובעצם, אתה זר לי, כי שיחתי הערב עם מר בלפור הגיעה לא רק לאוזניו. כך שאני מצוי בעמדת נחיתות — לא כשלעצמי, כי את עצמי הצגתי ביושר, אלא כלפיך, כי אתה מכיר אותי בלי שהוצגנו ושמעת את דבריי בלי הזמנה ובלי תשובה. אין לי מה להסתיר, לא בנוגע למסע הזה ולא בנוגע לשום מסע אחר שלי, אבל אודה ואתוודה" — (הוא נפנה שוב אל בלפור) — "שדי מרגיז להיחקר חקירה מדוקדקת כזאת בידי מי שאינו חושף דבר על עצמו."
הניסוח היה תוקפני קצת יותר מהרגיל אצל מודי, אבל הוא אמר את הדברים בקול שקט ומכובד, וידע שהצדק עמו. הוא לא הניד עפעף; הוא נעץ מבט בבלפור בציפייה לתגובתו, ועיניו המתונות פקוחות לרווחה. מבטו של בלפור הצטדד אל שחור השער שהתערב בשיחה ואחר חזר ופגש את מבטו של מודי. הוא פלט אוויר. אז קם מכיסאו, השליך את בדל הסיגר אל האח והושיט את ידו. "הכוס שלך התרוקנה, מר מודי," אמר חרש. "הרשה לי בטובך למלא אותה."
הוא ניגש לדלפק בשתיקה, ושחור השער — שכשקם ונמתח מלוא קומתו כמעט נגע בתקרה הנמוכה — בא אחריו. הוא נרכן קרוב לבלפור והתחיל ללחוש על אוזנו דבר־מה בבהילות. בלפור הנהן וענה מה שענה בקול נמוך. כנראה הורה לו לעשות דבר־מה, כי הגבוה עבר לשולחן הביליארד, קרא אליו את בהיר השער ומסר לו משהו בלחישה. הלה התחיל מיד להנהן במרץ. בעודו צופה בהם חש מודי שחריפות שכלו שבה אליו. הברנדי עורר אותו; הוא התחמם והתייבש; ודבר לא הצהיל את רוחו כמו ציפייה לְסיפור.
תכופות כשאדם במצוקה נדרש לצרה אחרת, שאינה נוגעת לו כהוא זה, משפיעה צרה זו על מצוקתו כעין צורי. עתה נוכח מודי בכך. לראשונה מאז ירד מסיפון הפורקת הרגיש שהוא יכול לחשוב בצלילות על מה שאירע לו. נוכח הסוד החדש הזה השתחרר איכשהו זיכרונו הפרטי. עתה היה בידו להעלות בזיכרונו את המעמד המבעית — המת הקם, צווארו המגואל בדם, זעקתו — ולפסוֹק שהוא אגדי, מופרז; אמנם מזוויע, אך עתה לא חורג עוד מכלל הסבר. לסיפור היה עכשיו מין ערך: הוא יוכל לנצלו לטובתו, על דרך החליפין.
הוא עקב אחר ההודעה הנלחשת מפה לאוזן. מילים ברורות לא הצליח לפרש — תערובת המבטאים הזרים לא אפשרה זאת — אך לא היה ספק שהנושא הנדון נוגע לכל איש בחדר. הוא פקד על עצמו לאמוד את המצב בשום שכל. פיזור הדעת שלו כבר הוליד טעות אחת בשיפוט הערב; שנית לא יטעה. איזה שוד מתבשל כאן, ניחש, ואולי מתאגדים הללו נגד אדם אחר — אולי מר קארוור. הם היו תריסר במספר, מה שהעלה על דעתו של מודי חבר מושבעים... אבל נוכחותם של הסינים ושל היליד המאורי שללה אפשרות כזאת. האם בבואו קטע את דיוניה של איזו מועצת סתרים? אבל איזו מועצה יכולה להיות מורכבת ממגוון כזה של גזעים, הכנסות ומעמדות?
למותר לציין שארשת פניו של מודי לא גילתה את מחשבותיו ולו ברמז. הוא הקפיד להעלות על פניו הבעה שבין אי־הבנה דאוגה להתנצלות, כמבקש לומר שהוא חש כי עורר איזו בעיה, אך אין לו מושג מהי, ואף לא כיצד עליו לנהוג, והוא מוכן לקבל כל עצה מכל אדם.
בחוץ השתנה כיוון הרוח, ועתה חדר משב לח מבעד לארובה, הגחלים האדימו מאוד ולרגע קט עלה באפו של מודי ריח המלוח של הים. הרחש בקמין כמו עורר את האיש השמן, הקרוב אליו ביותר. הוא נחלץ מכורסתו באנקה והצטרף בדשדוש אל שאר העומדים ליד הדלפק. עם לכתו נשאר מודי לבדו מול האח עם האיש בחליפת האִדרה; הלה נרכן עתה כלפיו ודיבר.
"אבקש להציג את עצמי, ברשותך," אמר, עם שהוא פותח את נרתיק הכסף בנקישה זו הפעם הראשונה ודולה ממנו סיגריה. מבטאו היה צרפתי במובהק ודיבורו מקוטע ואדיב. "שמי אוֹבֵּר גַסְקוּאָן. את שמך אני כבר יודע, ואני מקווה שתסלח לי על כך."
"באמת?" אמר מודי והזדקף בהפתעה, "מתברר שגם שמך מוכר לי."
"אם כן, טוב שנפגשנו," אמר אובר גסקואן. הוא עמד מחיפושו אחר גפרורים, ידו בכיס החזה שלו, כמו קולונל גנדרן לפני צייר. "אבל אני סקרן. מניין אתה מכיר אותי, מר מודי?"
"הערב קראתי את מאמרך בגיליון יום שישי של הווסט קוסט טיימס — נכון? עד כמה שזכור לי, אתה חתום שם על חוות דעת מטעם בית משפט השלום."
גסקואן חייך ושלה מכיסו את הגפרורים. "הבנתי. אני החדשות של אתמול." הוא חילץ גפרור, השעין מגף על ברך, חיכך את הגפרור בסוליה והצית אותו.
"סליחה," התחיל מודי לומר מחשש שפגע בו, אבל גסקואן נענע את ראשו.
"לא נעלבתי," אמר אחרי שהצית את הסיגריה. "אם כן, אתה מגיע כזר לעיר זרה, ומה הצעד הראשון שלך? אתה מוצא את העיתון של אתמול וקורא את ידיעות בית המשפט. כך נודעים לך שמותיהם של פורעי החוק מכאן ושל אוכפי החוק מכאן. שיטה לא רעה."
"זה לא היה מתוכנן," אמר מודי בענווה.
שמו של גסקואן הופיע בעמוד השלישי של העיתון, מתחת לדרשה קצרה, לא יותר מפִּסקה אורכה, על איזה פשע מתועב. לקטע קדמה רשימה של כל המעצרים שבוצעו במרוצת החודש. (הוא לא זכר אף אחד מהשמות ברשימה, ולמען האמת גם את שמו של גסקואן זכר רק משום שלמורה ללטינית שלו קראו גסקוֹיֵן — הדמיון משך את מבטו.)
"ייתכן," השיב גסקואן, "ואף על פי כן זה הוביל אותך אל ראש דאגותינו: נושא המדובר בפי כול כבר שבועיים."
מודי קימט את מצחו: "פשעים קלים?"
"אחד במיוחד."
"אני צריך לנחש?" שאל מודי בחיוך כשבן שיחו השתתק.
גסקואן משך בכתפיו. "אין צורך. אני מדבר על הזונה."
מודי זקף את גביניו. הוא ניסה להעלות לנגד עיניו את רשימת המעצרים — כן, אחד השמות היה אולי שם של אישה. הוא תהה מה יכול להיות לכל תושבי הוקיטיקה לומר על מעצר של זונה. לא מיד נמצאו לו המילים לתשובה הולמת, ולהפתעתו גסקואן פרץ בצחוק. "אני מקניט אותך," אמר. "אל תרשה לי להקניט אותך. פִּשעהּ לא הופיע כמובן ברשימה, אבל אם קוראים עם קצת דמיון, מבינים. אנה וֵדֵרֶל, זה השם שנקבה בו."
"אני לא בטוח שאני יודע לקרוא עם דמיון."
גסקואן צחק שוב ופלט עשן. "אבל אתה עורך דין, לא?"
"רק בהכשרתי," אמר מודי בהסתייגות. "טרם התקבלתי ללשכה."
"אם כן, כך הדבר: תמיד משתמע משהו מהנוסח של בתי המשפט," הסביר גסקואן. "'מכובדֵי וֶסטלנד' — הרי לך רמז ראשון. 'פשעֵי חרפה וניוול' — רמז שני."
"הבנתי," אמר מודי, אף שלא הבין. מבטו חלף ביעף מעבר לכתפו של גסקואן: השמן עבר אל שני הסינים, רשם משהו על דף פנקסו והציג בפניהם את הכתוב. "אולי הואשמה האישה שלא בצדק? אולי זה מה שעורר עניין כללי?"
"לא, לא אסרו אותה בעוון זנות," אמר גסקואן. "זה מעניין את השוטרים כקליפת השום! כל עוד הגבר לא נותן פומבי לעניין, הם מעלימים עין ברצון."
מודי חיכה. היה משהו מבלבל באופן דיבורו של גסקואן: מרחיק ומקרב בעת ובעונה אחת. מודי הרגיש שלא יוכל לבטוח בו. הלבלר היה אולי באמצע שנות השלושים לחייו. שערו הבהיר החל מכסיף מעל אוזניו וגם שפם בהיר היה לו, שהוברש לצדדים מפסוקת שבאמצעו. החליפה בדוגמת אִדרה נתפרה בצמוד לגזרתו.
"אדרבה," הוסיף גסקואן לאחר רגע, "השוטר בעצמו הציע לשכור את שירותיה, מיד אחרי צו המאסר!"
"צו מאסר?" חזר מודי אחריו, והרגיש נואל במקצת. הוא היה רוצה שבן שיחו ידבר קצת פחות בחידתיות, ויותר באריכות. הוא נראה אדם תרבותי (לעומתו התבלט תומס בלפור בחספוסו), אבל כאילו התאבל על תרבותיותו. הוא דיבר כמי ששבע אכזבות, מי שבעבורו השלֵמוּת קיימת רק כזיכרון — וזיכרון השלמות האבודה מעורר צער.
"היא נשלחה למאסר בגין ניסיון לשלוח יד בנפשה," אמר גסקואן. "יש כאן סימטרייה, נכון? נשלחה בגלל שליחה."
מודי חשב שהַסכמה לא תהיה במקומה כאן, וממילא לא היה הרעיון הזה לפי רוחו. כדי להחליף נושא שאל: "וקברניט הספינה שלי — מר קארוור? אני מניח שיש לו איזה קשר לאישה הזאת?"
"אה, כן, לקארוור יש בהחלט קשר," אמר גסקואן. הוא הביט בסיגריה שבין אצבעותיו, ופתאום כנראה בחל בה והשליך אותה לאש. "הוא הרג את ילדו שלו."
מודי נסוג באימה. "סליחה?"
"אי אפשר להוכיח את זה כמובן," אמר גסקואן קדורנית. "אבל האיש הוא חיה רעה. אתה צודק בהחלט שאינך רוצה להסתבך אתו."
מודי רק בהה בו, ושוב לא ידע כיצד ישיב.
"כל אדם מייחס ערך למשהו," הוסיף גסקואן לאחר רגע. "אולי זהב, אולי נשים. אתה מבין, אנה ודרל הייתה שני הדברים גם יחד."
ברגע זה חזר השמן וכוסו מלאה; הוא התיישב, הביט תחילה אל גסקואן ואחר כך אל מודי, וכפי הנראה הבין במעומעם שחלה עליו חובה חברתית להציג את עצמו. הוא נרכן והושיט יד. "קוראים לי דיק מנרינג."
"נעים לי מאוד," אמר מודי בקול מוכני למדי. הוא הרגיש מעורער. חבל היה לו שדווקא ברגע זה נקטע דיבורו של גסקואן, והוא לא יכול להוסיף ולחקור אותו בנוגע לזונה. עכשיו לא היה ראוי לחזור לנושא; וממילא גסקואן שב ושקע בכורסתו ופניו נחתמו. הוא חזר להפוך את נרתיק הסיגריות בידיו.
"בית האופרה 'הנסיך מוויילס', זה אני," הוסיף מנרינג והתרווח בכורסתו.
"יפה מאוד," אמר מודי.
"ההצגה היחידה בעיר," מנרינג טפח על מסעד כורסתו ותר אחר נושא נוסף לשיחה. מודי הציץ בגסקואן, אך הלבלר נעץ מבט נרגן בברכיו. ניכר בעליל ששובו של האיש השמן מעכיר את רוחו; ניכר גם שאין הוא מוצא סיבה להסתיר את מורת רוחו מהגורם לה — שפרצופו, ראה מודי במבוכה, האדים מאוד.
"לא יכולתי שלא להתפעל קודם משרשרת השעון שלך," אמר מודי לבסוף אל מנרינג. "זה זהב מהוקיטיקה?"
"יפה, לא?" אמר מנרינג בלי להסתכל אל חזהו או לגעת בפריט המעורר התפעלות. הוא שוב טפח על מסעדי הכורסה. "אלה גושי זהב מקְלוּתָ'ה. הייתי בקָוָארָאוֹ, בדַנסטֶן ובסוף בקלות'ה."
"עליי להודות שהשמות לא מוּכּרים לי," אמר מודי. "אני מבין שאלה מכרות באוטגו?"
מנרינג אישר את הדבר והתחיל לדבר על חברות כרייה ועל התועלת שבמכונות חפירה.
"כולכם כאן כורים?" שאל מודי כשהלה סיים את דבריו, והתווה באצבעותיו מעגל קטן באוויר, לאות שכוונתו לכל יושבי החדר.
"אף לא אחד — פרט לסינים כמובן," אמר מנרינג. "נכון יותר לומר שאנחנו נותני שירותים, אם כי רובנו התחלנו בגיא. במכרה זהב, איפה מוצאים את רוב הזהב? בבתי המלון. בבתי המרזח. הבחורים רק מוצאים זהב ותכף מבזבזים אותו. שמע לי, אולי עדיף לך לפתוח איזה עסק במקום לצאת לגבעות. תשיג לך רישיון, תתחיל למכור משקאות."
"זאת בוודאי עצת חכמים, אם אתה עצמך פעלת על פיה," אמר מודי.
מנרינג התפרקד בכורסתו, וניכר בו כי המחמאה השביעה אותו נחת. כן, הוא פרש מהמכרות, ועכשיו הוא משלם לאחרים שיעבדו בחלקות שלו תמורת אחוז מסוים מהתפוקה; מוצאו מסאסקס; הוקיטיקה היא עיר מצוינת, אבל אין בה די נשים; הוא אוהב הרמוניה מכל הסוגים; את בית האופרה שלו בנה על פי המודל של תאטרון "אדֶלפי" בווסט אנד של לונדון; הוא סבור שאין מתחרים לבילוי של ארוחת ערב בליווי זמרה; הוא לא סובל מסבאות, ובירה זולה מעוררת בו בחילה; השיטפונות בדנסטן היו איומים — איומים; הגשמים בהוקיטיקה קשים; הוא שב ואומר שאין משהו יפה יותר מהרמוניה בארבעה קולות — כמו חוטים באריג של משי.
"נפלא," הפטיר מודי. כל שעת המונולוג הזה לא זע גסקואן ממקומו, להוציא מִקצבן הכפייתי של כפות ידיו הארוכות והחיוורות ההופכות את החפץ המוכסף בחיקו; מנרינג, מצדו, לא קלט כלל את נוכחותו של הלבלר, ולמעשה כיוון את נאומו אל נקודה עלומה כמטר מעל ראשו של מודי, כאילו גם נוכחותו של מודי לא ממש מעניינת אותו.
הדרמה שהתחוללה בלחישות בשוליים התחילה לבסוף להתקרב לאיזה פתרון, ופטפוטו של האיש השמן שכך. שחור השער חזר והתיישב משמאלו של מודי; אחריו בא בלפור, ובידיו שתי מנות נכבדות של ברנדי. את אחת הכוסות הגיש למודי, פטר בתנועת יד את תודותיו של הלה והתיישב.
"אני חייב לך הסבר," אמר, "על החוצפה שבה חקרתי אותך זה עתה, מר מודי — לא, אל תכחיש, זאת האמת. האמת היא — האמת היא — ובכן, אדוני, האמת היא סיפור שלם, יותר מזה לא אוכל לקצר."
"אם תואיל בטובך להיות איש סודנו," הוסיף גסקואן מצדו האחר של בלפור באדיבות מעושה ומופגנת בהדגשה ארסית למדי.
שחור השער הזדקף פתאום בכיסאו ושאל: "האם יש למישהו מהנוכחים התנגדות?"
מודי הביט סביבו בעפעוף, אך איש לא דיבר.
בלפור הנהן; הוא חיכה עוד רגע, כמצטרף לאדיבותו, ואחר כך המשיך.
"ראשית עליי לומר לך," פנה אל מודי, "שנרצח אדם. המנוול הזה שלך — כלומר קארוור; אני לא מוכן לקרוא לו קפיטן — הוא הרוצח, אם כי תיפח רוחי אם אני יודע איך או מדוע. אני פשוט יודע, כמו שאני רואה את הכוס אצלך ביד. ועכשיו, אם תכבד אותי בהאזנה לפרק מקורותיו של הפושע הזה, ייתכן... טוב, ייתכן שתסכים לעזור לנו, בתוקף מעמדך."
"סלח לי, אדוני," אמר מודי. לשמע הדיבורים על רצח התחיל לבו פועם במהירות — אולי יש כאן בכל זאת קשר לחזיון הרפאים על סיפונה של "דרך צלחה". "וכי מהו מעמדי?"
"הוא מתכוון לזה שארגז המסעות שלך עוד על הספינה," אמר שחור השער. "ונקבעה לך פגישה בבית המכס מחר אחר הצהריים."
בלפור נראה קנוט; הוא נפנף בידו. "על זה נדבר עוד מעט," אמר. "תחילה אני מפציר בך שתשמע את הסיפור כולו."
"אקשיב ברצון," השיב לו מודי והטעים קלות את המילה הראשונה, כמו כדי להתרות בבן שיחו שלא יצפה ולא ידרוש ממנו יותר מהקשבה. נדמָה לו שעל פניו החיוורים של גסקואן חולף חיוך מעושה, אך בן־רגע שבו הפנים והקדירו.
"כמובן — כמובן," אמר בלפור, שעמד על כוונתו. הוא הניח את כוס הברנדי, שילב את אצבעותיו ופוקק אותן בהחלטיות. "טוב ויפה. אשתדל לבאר לך, מר מודי, את סיבת התכנסותנו."
or –
המאורות
הספר הזה זכה בפרס מאן בוקר לשנת 2013. ראיתי אותו על המדף בספרייה – צח ונקי, עדיין לא נפתח. לשאלתי ענתה הספרנית שאיש טרם קרא אותו. חשבתי שזה בגלל אורכו הבלתי סביר – 806 עמודים בפונט צפוף וקטן. חזרתי אתו הביתה וגם בסימניה לא מצאתי שום רמז למישהו שקרא אותו או חיווה את דעתו. מה שנראה לי מפליא ומיהרתי לקרוא אותו. 122 עמודים עד שם הצלחתי להגיע. כתוב בסדר אבל מתיש אותך כמעט מהתחלה. עם סיפור לא ברור (לפחות עד עמוד 122 הוא לא ברור) המון דמויות שקשה להבין מה הן עושות בסיפור, אריכות פרטנית עד קטנונית של כל פרט בסיפור המעשה, שמות עולים ויורדים במהירות, כל אלה לא גרמו לי להתעניין או למהר לחזור לספר.
yaelhar –
המאורות
הספר הזה זכה בפרס מאן בוקר לשנת 2013. ראיתי אותו על המדף בספרייה – צח ונקי, עדיין לא נפתח. לשאלתי ענתה הספרנית שאיש טרם קרא אותו. חשבתי שזה בגלל אורכו הבלתי סביר – 806 עמודים בפונט צפוף וקטן. חזרתי אתו הביתה וגם בסימניה לא מצאתי שום רמז למישהו שקרא אותו או חיווה את דעתו. מה שנראה לי מפליא ומיהרתי לקרוא אותו. 122 עמודים עד שם הצלחתי להגיע. כתוב בסדר אבל מתיש אותך כמעט מהתחלה. עם סיפור לא ברור (לפחות עד עמוד 122 הוא לא ברור) המון דמויות שקשה להבין מה הן עושות בסיפור, אריכות פרטנית עד קטנונית של כל פרט בסיפור המעשה, שמות עולים ויורדים במהירות, כל אלה לא גרמו לי להתעניין או למהר לחזור לספר.
אני לא אומרת שזה ספר גרוע – אין לי אפשרות לדעת אחרי שקראתי חלקיק ממנו. אבל קטון אינה ממהרת לגרום לקורא להתחבר לספרה, ומותחת את סבלנותו עד קצה הגבול האפשרי. הספר יוחזר לספרייה כשהוא עדיין נראה חדש – לדעתי אחד הבודדים שייראה שם כחדש עוד חודשים ושנים. רק דבר אחד מעניין אותי – עד איזה עמוד הגיעו חברי ועדת הפרס כשקראו אותו?
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=99606
אנסטסיה –
המאורות
ספר לא פשוט, רומן גדול וכבד
אך לדעתי מאוד מהותי בתוכן שלו ואצלי יותר נכנס לקטגוריה של קלאסיקה
ממליצה בכל מקרה לקרוא אותו
אנסטסיה –
המאורות
ספר לא פשוט, רומן גדול וכבד
אך לדעתי מאוד מהותי בתוכן שלו ואצלי יותר נכנס לקטגוריה של קלאסיקה
ממליצה בכל מקרה לקרוא אותו