המאסטרים 3: גאולה למאסטר

פרק 1 סרפינה

אלוהים לא הכיר אותי.

או אולי הוא הכיר אותי בשלב מסוים, אבל החליט במלוא תפארתו היודעת־כול שאני לא שווה את טרחתו או את זמנו.

הייתי בטוחה שזאת אשמתי. כשגדלתי, לא הייתי בן־אדם טוב במיוחד. אולי זה היה עונש על כל הלילות המטורפים, על הסמים והגניבות, על הילד שהשארתי מאחור.

כשאת נולדת לתוך שפע ועושר, את לא מוכנה כמו שצריך לקראת סיוט החיים. הכול הוגש לי על מגש של כסף, כך שלמדתי שדלתות ייפתחו עבורי בחיוך מאיר ושמתנות יורעפו עליי אם אגלם את תפקיד האחות והבת הטובה. הייתי מקצוענית בהטעיה. השתמשתי באור כדי להבהיר את העולם סביבי, בתקווה להסיט את האנשים מהאמת הטמונה בצללים.

כמה זמן עבר מאז שחיי נגנבו ממני? כמה ימים נדדתי באכזריות ובאימה של מה שהוא הפך אותי להיות? פנים מושכות וחיוך אדיב היו כל מה שהוא נזקק לו כדי לאלץ אותי לזחול.

בסוף אפילו לא היה שווה להחזיק בי.

רודדתי לרמה של מטבע עובר לסוחר, החליפו אותי וסחרו בי, רגליי נפתחו לזרים רק כדי שאקבל את המנה הבאה שלי. האלימות שלהם הותירה סימנים על גופי, כתמים על מחשבתי וצלקות איומות על נפשי, שלעולם לא יגלידו.

כשלא נותר דבר לרצות, נעשה קל להיכנע.

הלכתי בשולי כביש סואן, התעלמתי מצפירות המכוניות ומהאבנים שניתזו מתחת לצמיגיהן ופגעו בי תוך כדי הליכה. לא ממש יכולתי לדעת איזה יום היה או אפילו מה השעה. כשנמלטתי מהחור המר ההוא, לא הייתי מסוגלת להגיד בוודאות אפילו איזו שנה זאת.

אימי נהגה לומר לי שאלוהים הולך לצידי בכל זמן ועת. היא נשבעה שמלאכים שומרים עליי מלמעלה מפני המפלצות שרוחשות בחיי. האמנתי לה, כשהייתי צעירה מכדי להבין שהאמת הייתה שננטשתי.

על כביש זרוּע פסולת בעיירה חסרת שם שלא זיהיתי, צעדתי לבדי.

אפשר היה לחשוב שלקחַת ממני דבר או שניים יספיק בהחלט, אבל לא כך התנהל הסיפור שלי. מרירות תקפה אותי כשחשבתי על רגעים קטנים של אושר חולף, שהוצעו לי רק כדי להיגזל ממני. על הצחוק שהגיע למלא את הרגעים הדוממים שבהם הייתי שרויה בחשכה.

שמו היה זיכרון רחוק, פניו היו חיזיון שהצלחתי לראות רק כשגופי הניח לי לישון. נטשתי אותו כפי שאלוהים נטש אותי, חסר אונים וכה מתוק, ותהיתי אם אי פעם מצא את דרכו.

הייתי אובדן. הייתי המוות. הייתי חורבן.

הייתי כל מה שהוא ברא אותי להיות.

הייתי כל הפשעים הנוראים שהעולם מוזהר מפניהם בחדשות הערב. אבל למרות האגרופים שהמטירו עליי את כאבם הפראי, למרות הגופים שנעו עליי תוך כדי צחוק, למרות הזהות שהופשטה ממני על ידי אכזריות הקסם והיופי – הצלחתי לשרוד.

אבל לא לאורך זמן. רק גופי ניווט את דרכו בעולם המעוות הזה. נפשי הייתה שסועה מכדי למלא אותי באור וליבי נשבר באופן סופי מכדי לחזור להיות שלם. אפילו את שמי כבר לא זיהיתי. לא שנעשה בו שימוש תכוף מאז שנחטפתי. עכשיו היו לי שמות אחרים, מילים עם מעט משמעות, עלבונות שנאלצתי לספוג בגאווה.

מכונית צפרה כשמעדתי ונפלתי לקרקע. מכוסה באדמה ובפסולת שהתיזו הגלגלים המסתובבים, משהו פגע בגבי וגבר צרח, "תסתכלי לאן את הולכת."

אם נתעלם לרגע מהעובדה שזאת הייתה אשמתו שכמעט התנגש בי, זאת בטח הייתה אשמתי על כך שהייתי קיימת, על כך שהעזתי לנשום קרוב לפניו. זה יכול היה להיות מעשה של רחמים אילו המכונית הייתה נחבטת בי, כך שהייתה מעיפה את גופי ולא הייתי צריכה להחליט באיזה אופן אמות.

צחקתי תוך כדי שהסרתי את האבנים שננעצו בכפות ידיי. אפילו את זה אלוהים לא היה יכול לתת לי. כנראה זה הוכיח עד כמה הייתי בודדה באמת. ברוחי, בחיי ובמותי. אומרים שאת נולדת לבד ומתה לבד, אבל אף פעם לא הבנתי שהבדידות מתקיימת גם בין לבין.

כל זה לא היה חשוב. זה מעולם לא היה חשוב. לפחות לא מבחינתי.

עוד נתז אדמה אפף אותי בעננה רעילה. עיניי צרבו בזמן שדמעותיי ניסו לנקות אותן מאדי הגיר השחור, מהאבק ומהריקבון שנשמתי. חייבת להיות דרך לצאת מהמבוך הזה, חשבתי. זמן רב מדי שאני בורחת.

אילצתי את עצמי לקום וכשלתי עוד כמה צעדים. מכונית נוספת חלפה על פניי ועוד ענן אבק התרומם. כמה אנשים כבר עברו כאן, העיפו מבט בודד בהריסות והיו בטוחים שאני לא טובה מספיק מכדי שיעזרו לי?

רגליי היחפות שוסעו על ידי שברי זכוכית ובטון משונן. חולצתי נקרעה ורופטה, מכנסיי הקצרים היו מלוכלכים ומוכתמים, והחלוק הלבן שלי כוסה בדם שניגר מפצעיי. ערמה של שיער שמנוני השתלשלה על גבי, סבוכה בזרדים, בדם, ברוק ובלכלוך.

הוא הבטיח לי שאני יפה. הוא נשבע שיפנקו ויעריצו אותי. אבל בדיוק כמו כל גבר אחר שחשב שיש לו זכות לגעת בי בידיים אכזריות וכזבניות, הוא שיקר תוך כדי שדיבר ברכות.

פניתי אל חלקת נוף שוממת והשקפתי על גשר שנמתח לאורך מכתש גדול ופתוח. אורותיו זהרו בצבעי אדום, לבן וירוק. המבנה שלו היה חזק בהרבה מזה שלי. הלוואי שהייתה לי היכולת להימתח כך, לכסות לחלוטין את המכתש שפעם שכן בו ליבי. אבל המאבק הותיר אותי מרירה ושחוקה. מאמציה של המציאות לקרוע אותי לגזרים עלו יפה.

הנשימה נפלטה ברעד חורקני מריאותיי הבוערות. השתעלתי בניסיון להקל את הלחץ. אישה נבונה הייתה מחפשת רופא, אבל לי לא נותר פה דבר.

רציתי לזחול לעבר הבלתי נודע, אלא שסירבתי להנמיך קומה.

לחיים יש דרך להוריד אותך על הברכיים. אחרי שנים שבהן הרמתי את מבטי אל פניהן של המפלצות ההן, לא יכולתי לשאת את האפשרות שאביא את גופי ואת נשמתי לתנוחה הזאת בעצמי.

זחילה כבר לא הייתה אופציה. הגיע הזמן שאתפוס שליטה.

חיוך נמתח על שפתיי הסדוקות והיבשות בשעה שהרוח הצליפה בי וצרבה את החתכים הפתוחים והמדממים שעיטרו את עורי. אולי הם שבו אותי והכו את גופי, לעגו לי ובזו לנשמתי, השתמשו בי ודחקו אותי הצידה, אבל הייתי חזקה וחכמה מהם.

הרוח ייללה מתחתיי, זימרה את שמי בעודה מתגרה בי להתקרב עוד כמה צעדים.

מה את אומרת, סרפינה? את נלחמת על חייך או נכנעת?

עצמתי את עיניי ופרשתי את זרועותיי לצדדים כדי לחבוק את העולם שמעולם לא רצה אותי. עפתי לגובה, אף שרגליי היו נטועות היטב בקרקע. למרות האופן שבו הרוח המשיכה להתגרות בי, לא הנחתי למילים להפיל אותי.

הייתי בבעלות עצמי.

עשיתי את הבחירות שלי עכשיו.

מותי יקרה כפי שאני אחליט, מפני שבסופו של דבר, כל מה שנשאר לי הוא אני.