המבוך האבוד

פרק 1 בית הכלא המחוזי של מחוז בּרָאוּאֶרד, פוֹרט לוֹנדֶרֶל, פלורידה

"מבקר," רטן השומר כשפתח במאמץ את דלת הפלדה הכבדה לתאו של מיכאיל נֶגראדזֶה. "בוא איתי."

מיכאיל לא מיהר לקום על רגליו. זה היה עניין של כבוד עצמי במקומות כאלה, לא לתת אף פעם לקופים במדים שום דבר בחינם. חוץ מזה, הוא כבר ידע מיהו המבקר. הפסיכולוגית הזאת שמינה לו בית המשפט, עם השפה העליונה המעוקמת בזלזול והזרועות השלובות באגרסיביות. מאז ומעולם היה לו חוש לנשים כמוה. כצפוי, היא חיכתה לו בקוצר רוח בחדר הראיונות המאובק, המרוצף בלבן, לבושה בסגנון הרגיל שלה, אלגנטי ומלא פינות חדות, עם מקטורן כחול-צי וחצאית בגזרת עיפרון, שערה השחור קצוץ קצר כמעט כמו תספורת הגֵז שעשו לו בכלא, נגיעות קלות מאין כמוהן של בושם ואיפור. ובכל זאת, קלושות ככל שהיו, הוא ציין לעצמו את העובדה שלא ויתרה על רמיזות הבושם והאיפור האלה.

"מר נגראדזה," אמרה בחמיצות כשהיא הוגה כל הברה כמו היתה עלבון.

"דוקטור מנספילד." הוא נד בראשו בברכה. "תענוג לפגוש אותך."

"לא בשבילי, אני יכולה להבטיח לך." היא אותתה לשומר בהינף יד להישאר בתוך החדר, והזמינה את מיכאיל לשבת באחד משני הכיסאות שניצבו זה מול זה. היא חיכתה עד שהתיישב ורק אז הניחה את תיק המסמכים שלה ליד הכיסא השני, הוציאה טייפ מנהלים, הניחה אותו על הרצפה ביניהם, והתיישבה מולו. לאחר מכן שלפה מהתיק צרור דפים והתחילה לרשום עליהם הערות בעט נובע ירוק ועבה כשהיא מציצה לעברו מדי כמה דקות, כמו אמן המצייר דיוקן, בניסיון שקוף לגרות את סקרנותו. אבל מיכאיל סירב לבלוע את הפיתיון. הוא שילב קלות את ידיו בחיקו והמתין. עברו אולי חמש דקות עד שהיא נאנחה, גהרה קדימה והעבירה לו שני דפים מחוברים בסיכה ובדל עיפרון קהה, כאילו חששה להפקיד בידו את העט שלה. "תסתכל על זה בשבילי, בסדר?"

"למה?"

"באמת יש לך כל כך הרבה דברים יותר טובים לעשות?"

מיכאיל משך בכתפיו ולקח את שני הדפים. הוא רפרף בעיניו על שורת השאלות ושלח אליה מבט צונן ויבש. אבל לא היה לו אכפת לשחק. נהפוך הוא, אם כבר. הוא ידע שכך היא תאכל את עצמה עוד יותר כשצבא עורכי הדין של משפחתו יוציא אותו מכאן בסופו של דבר, מה שהיה צפוי לקרות בכל רגע; כי בלי הגופה לא היה למשטרה כלום, וכולם ידעו את זה.

אי-קבלה של נורמות חברתיות.

התחלה קלה. מיכאיל השתאה פעם אחר פעם מהרעיון שמישהו אמור לקבל אותן. הוא סימן וִי.

התקפים שגרתיים של עצבנות ואגרסיביות. וִי.

אימפולסיביות. וִי.

היתה לה גזרה לא רעה, לפסיכו. את זה לא היה אפשר לקחת ממנה. רגליים משגעות. שזופות וחטובות, ארוכות וחלקות. עם זאת, גם שריריות. רגליים של בלרינה. מושלמות בשביל להיכרך בחוזקה סביב מותניים של גבר. היא גם הפיקה מהן את המקסימום, ככל שהתיר הקוד המקצועי לפחות, עם העקבים הגבוהים והשסע בחצאית שחשף הבזקים נדירים של ירכיים; ואיך שמשכה תשומת לב מתמדת אליהן בכך שקיפלה אותן זו מעל זו, או הניחה להן להיפשק כדי טפח, מספיק רק כדי להציע הצצה אל הצללים שביניהן. מעבר לזה לא היה שום דבר מיוחד, למרבה הצער. פרצוף של קרפדה, עם נחיריים רחבים שנמתחו כלפי מעלה, ועור שנשא עדיין את עקבותיהם של מוראות פצעי הבגרות.

חוסר התחשבות בביטחונם של אחרים. וִי.

התנהגות חסרת אחריות. וִי.

ריבוי קשרי נישואים קצרי יומין. וִי.

גם ההתנהלות שלה לא הוסיפה לה כלום, כל כולה נחירות והעוויות מתריסות, כאילו שאיפתה העיקרית בחיים היתה לא לתת לאיש לגבור עליה בשום מצב. אבל היא היתה צעירה ונקבה, בסופו של דבר; ומיכאיל למד מזמן ליהנות מכל עונג מזדמן שנקרה לו במוסדות כאלה.

אי-עמידה בהבטחות, עסקאות והסכמים. וִי.

מניפולטיביות. וִי.

חוסר אמפתיה.

מיכאיל השתהה. שאלות על אמפתיה קצת בלבלו אותו מאז ומתמיד. זה היה כמו עיוורון צבעים. אנשים שלא יכלו להבחין בין אדום לירוק היה דבר אחד; אבל איך יוכל לדעת אם תפיסת הצהוב שלו זהה לזו של כל האחרים? כך זה היה עם אמפתיה, משהו שאי-אפשר כמעט לשפוט באופן יחסי. כמה וכמה פסיכולוגים הראו לו במשך השנים תמונות של פרצופי אנשים, כאילו חשבו שהוא סובל מתסמונת אספרגר או משהו. אבל מיכאיל לא התקשה אף פעם להבחין בין שמחה לעצב, הפתעה וסקרנות, כעס ותאווה; הוא הבין גם את מהותו של כל אחד מהרגשות האלה מאחר שחווה אותם על בשרו. חוץ מזה, אנשים האשימו אותו כל הזמן במניפולטיביות. איך היה מסוגל לעשות מניפולציות על אנשים אם היה נטול אמפתיה? הוא יכול להיות בריון מאיים, זה כן, או תובעני במידה מוגזמת; אבל מניפולטיבי? זה בוודאי דורש מידה מסוימת של הזדהות רגשית. כך שבעיניו השאלה האמיתית היתה אם אכפת לו בכלל. אמפתיה, מבחינתו, היתה אמורה להתבטא בכך שיהיה לו אכפת. הוא תיאר לעצמו שזו מן הסתם כל הנקודה. התשובה היתה לא. לא היה לו אכפת בכלל. אבל זה הביא אותו לעצם העניין: איך הוא יכול להיות בטוח שזה מייחד אותו? איך הוא יכול להיות בטוח שלמישהו אחר אכפת בכלל (או, לפחות, אכפת יותר מאשר לו)? הוא יכול הרי להסתמך רק על המילה שלהם עצמם. אולי הוא פשוט היה יותר ישר מהם. כמו שהוא ראה את זה, לאף אחד לא היה אכפת באמת מהרגשתם של אנשים אחרים. לא באמת. הדבר היחיד שהיה להם אכפת הוא איך אנשים אחרים מרגישים לגביהם. בגלל זה הם העמידו פנים וזייפו דאגה לזולת, כי הם חשבו שככה אנשים אחרים יכבדו או יאהבו אותם יותר. בכל מקרה, על הזין, הוא ידע איזו תשובה היא רצתה. מה שיותר חשוב, הוא ידע שזו התשובה שתעכיר את שלוותה יותר כשיצא מכאן לחופשי.

חוסר אמפתיה. וִי.

חוסר חרטה. וִי.

אם כי הוא מעולם לא הצליח להבין באמת למה בכלל עושים מחרטה כזה עניין גדול. כזה רגש חסר כנות. אם אתה לא מסוגל לחיות עם ההשלכות של המעשים שלך אז תעשה משהו אחר, אל תשב ותיילל בגלל זה. וחשוב מכך, אל תיתפס. מיכאיל לא הצליח להיזכר בפעם האחרונה שמישהו הביע חרטה לפני שהוא נתפס. לא, עדיף להשאיר את זה לפוליטיקאים ולמטיפים בטלוויזיה.

הסתבכויות תכופות בגיל הנעורים. אם כי זה אף פעם לא היה באשמתו. וִי.

סגנון חיים פרזיטי.

הוא התקומם קלות על בחירת המילים. הוא לא היה פרזיט; אנשים פשוט קיבלו את הרושם שהם חייבים לו בגלל מי שהיה. אבל על הזין, הוא כבר נכנס לשווּנג: וִי.

הוא הרים את עיניו אליה. "איפה את גרה?" שאל. "איפשהו בסביבה?"

"רק תסיים את הרשימה."

"כי אנחנו פשוט צריכים לצאת לשתות משהו יחד כשאצא מכאן."

"אני לא קובעת פגישות חמישים שנה מראש."

חוסר כנות פתולוגי. הוא ישקר אם יגיד שזה לא נכון. וִי.

אכזריות לחיות ולאנשים אחרים.

"כשאת אומרת אכזריות," שאל, "את מתכוונת לאלימות פיזית, או שזה כולל גם התאכזרות נפשית?"

"זה משנה משהו?"

נקודה טובה. וִי.

מחשיב עצמו מחוץ או מעל לחוק. וִי.

הוא הרים את עיניו בזריזות והספיק לתפוס אותה נועצת בו עיניים. הוא חייך בידענות. היא הניפה את ראשה והסבה את מבטה, יהירה כסוסת פוני של בת עשירים, כאילו מיכאיל נראה לה כל כך נחות ביחס אליה עד שהתייסרה אפילו מעצם השהייה בחדר אחד איתו, כאילו זה דרש ממנה עצבי פלדה. אבל הוא לא הכריח אותה לבקר. גם בית המשפט לא כפה זאת עליה, לא הפעם. לא. היא באה הנה על דעת עצמה.

פנטזיות פרועות על גדוּלה אישית וניצחונות.

כן, חשב מיכאיל. אתמול בלילה חלמתי שאני בא לתפוס אותך, זונה בת זונה. וִי.

מיניות מוגזמת.

הוא השתהה שוב. "את מתכוונת שאני מביע את המיניות שלי בהגזמה, או שהיכולת המינית שלי גדולה במידה יוצאת דופן?"

היא שלחה אליו חיוך דק כממאנת לתת לו פתח. "השני."

מיניות מוגזמת. וִי.

"בגלל זה את מאוננת עלי?"

"רק תסיים את הרשימה."

"כשאת מאוננת עלי, את מדמיינת אותי עירום?"

"הרשימה, בבקשה, מר נֶגראדזֶה."

"מיכאיל, בבקשה."

דורש צייתנות מיידית ומלאה מהסובבים. וִי.

קסם אישי שטחי.

גם הסעיף הזה עורר בו היסוס. "שטחי?" שאל.

היא הקדירה את מצחה, מופתעת מכך שהתקשה עם מילה כה נפוצה. "שטחי זה, אה, כאילו, על פני השטח."

מיכאיל חש שהוא נישא על גל מתון של זעם משום ששוב ייחסו לו טיפשות בעוון שורשיו ומבטאו המזרח-אירופיים. זה קרה פעמים כה רבות בשנות גלותו באנגליה ובאמריקה, עד שאולי היה עליו להתרגל לזה, אך עדיין היה לזה הכוח לתפוס אותו בהפתעה. מצד שני, חיי הכלא לימדו אותו לשמור על נצרה סגורה, לחכות בסבלנות להזדמנות שתגיע בקרוב. הוא חיכה שהגל ישכך לפני שהשיב. "אני יודע מה פירוש המילה," אמר. "מה שאני שואל הוא מה הכוונה שלך. קסם אישי, בהגדרה, הוא דבר שטחי, את לא חושבת? נראה לי שהמילה שאת מחפשת היא 'כוזב', לא?"

היא הסמיקה מעט. "אני מתארת לעצמי שכוזב יכול... כן, זה בסדר."

הוא מחק את המילה "שטחי" וכתב במקומה "כוזב". וִי.

קנאה באחרים.

הוא קימט את מצחו. האם היה רוצה באמת להחליף מקומות עם מישהו אחר? לצאת מכאן, אולי. אבל מה זה משנה. וִי.

שעמום תכוף. וִי.

הוא החזיר לה את השאלון. ציון מושלם. היא לקחה את הדפים בשמץ של גיחוך מדושן, כאילו ניצחה זה עתה בהתערבות עם עצמה. מיכאיל חייך גם הוא. היתה לו חיבה לפסיכולוגים זחוחים. הם נראו לעצמם כל כך מודעים, משוריינים היטב. זה רק גרם להם להתחרפן עוד יותר כשנכנס לתוך הראש שלהם. "עוד לא ענית על השאלה שלי," אמר.

"איזו שאלה?"

"את מדמיינת אותי עירום כשאת מאוננת וחושבת עלי?"

"אוננות, מר נגראדזה?" שאלה ביובש. "אתה לא מתבלבל ביני לבין עצמך?"

הוא הישיר אליה מבט וצד את עיניה. היא ניסתה להביס אותו בקרב מבטים; לא היה לה שום סיכוי. כשניתקה ממנו לבסוף והסבה את עיניה, עטה צווארה שִפעת צבעים מרהיבים, מלוהטים ומבולבלים. הוא חש התעוררות מוכרת בחלציו. זה היה מבחינתו אישור לסיבה האמיתית שהיא באה הנה שוב, סיבה שלא היתה קשורה במאום להפרעה כביכול שלו. או בעצם, היא היתה קשורה ועוד איך, אך לא בצורה שההתאחדות המקצועית שלה היתה רואה בעין יפה.

היא התעשתה, החזירה אליו את מבטה, עיניה קשות כצור, מבקשות נקמה. "אז," אמרה, "אתה רוצה לספר לי מה באמת קרה בלילה ההוא?"

"כבר סיפרתי לך מה קרה."

"הסיפור האמיתי."

"אה, הסיפור האמיתי."

"אתה רוצה לספר, אתה יודע את זה. בסופו של דבר, גברים כמוך תמיד משוויצים ב... כיבושים שלהם."

מיכאיל נד בראשו לעבר השומר שעדיין עמד ליד הדלת. "וגברים כמוהו שולחים אותנו לכיסא החשמלי בגלל זה."

היא פנתה אל השומר. "תשאיר אותנו לבד, בבקשה."

השומר הזעיף פנים אל מיכאיל. "את בטוחה לגבי זה, גברתי? הוא חתיכת חרא אכזרי, המניאק הזה."

"ביקשתי ממך להשאיר אותנו לבד."

שניהם צפו בו בצאתו. מיכאיל ידע שהיא מרוצה מעצמה; היא הפגינה אומץ ואמון בדיוק כמו שמייעצים בספרי הלימוד. תריס הפלדה בדלת נפתח בחריקה והשומר הצמיד את עינו אל זגוגית האשנב. פניו נראו מוגדלות ומכוערות עוד יותר מבעד לזכוכית.

"ואם הוא יכול לקרוא שפתיים?" שאל מיכאיל.

"אתה רוצה להחליף כיסאות?" שאלה. "כך שהוא לא יוכל לראות את הפנים שלך?"

"אני רוצה שהוא לא יסתכל בכלל."

היא הלכה לדלת וקיימה שיחה מהוסה ועם זאת חריפה. הדלת נסגרה ואחריה התריס מעל האשנב. היא חזרה למקומה והתיישבה. "כן?" שאלה. "מוכן לדבר עכשיו?"

"כשהטייפ שלך מקליט?"

"הפגישה הזאת חסויה. אני יכולה להבטיח לך ששום דבר לא ישמש נגדך."

הוא נחר וזקר גבה. היא נאנחה וכיבתה את המכשיר. "אוקיי," אמר. "אני אספר לך את מה שאת רוצה לדעת. אבל קודם אני רוצה ממך משהו."

"מה?"

"אני רוצה לדעת למה את כל כך מתעניינת בי."

היא בחנה אותו לרגע כמנסה לאמוד את כנותו. בכל פעם מחדש הוא נדהם לגלות כמה פותים האנשים האלה: נראה שהיא כבר שכחה מהשאלון שלה. הוא שמר על פנים חתומות, בידיעה שהיא רוצה לספר לו, להתהדר בפיקחותה המבעבעת בקרבה כמו שמפניה ומחפשת מוצא. כשהתחילה לדבר, נמלאה התלהבות עד מהרה. היא קמה והחלה לפסוע ברחבי החדר ולהחוות בידיה בתנועות רחבות. היא עבדה על מאמר לכתבי העת, התברר. הנושא שלה היה סוציופתים נרקיסיסטים. זה שמיכאיל היה כזה היה ברור כשמש לכל סטודנט שנה א', מן הסתם; אבל רוב האנשים שהיתה להם הפרעת אישיות נרקיסיסטית היו טיפוסים צֶרֶבּרָלִיים או סוֹמָטִיים, כלומר יהירים בגלל האינטליגנציה שלהם או המבנה הפיזי והיכולות האתלטיות שלהם, בהתאמה. הוא היה גם וגם. זה כשלעצמו הפך אותו לתופעה חריגה. אבל זה לא נגמר בזה. רוב הנרקיסיסטים הרגישו למעשה, במעמקי לבם, תיעוב עצמי. השנאה הזאת לעצמם היתה הרי הכוח המניע מאחורי הצורך הנואש שלהם בהערצה ובסגידה מהאנשים סביבם. הצורך במה שהיא כינתה אספקה נרקיסיסטית. היא תיארה אותה במונחים שהזכירו סם. כשהאספקה הזאת נמנעה מהם, הפנטזיות שלהם על עצמם התמוטטו והם שקעו בדיכאון ובייאוש. אבל הוא, על אף שהפגין את כל סימני הזיהוי של נרקיסיזם קלאסי, נראה חסין מפני דיכאון וייאוש אפילו כשנמנעה ממנו האספקה הנרקיסיסטית שלו, והיא רצתה לדעת למה. נרקיסיזם קרימינלי היה התחום שלה, והיא זיהתה במיכאיל הזדמנות להתקדמות אמיתית. אם תצליח לגלות את הסוד שלו, אולי זה יפתח פתח לשיכוך התיעוב העצמי אצל אחרים, ומשם לשבירת המעגל הנרקיסיסטי כולו. היא נמלאה התרגשות ורצינות, התנודדה קלות על עקביה בהולכה. כתמי סומק בוהקים הבליחו על גרונה ולחייה, כמו שֶגֶר של חתלתולים שנצפים מבעד למשקפת ראיית לילה. לבסוף היא השתתקה וסיימה במשיכת כתפיים שאמרה כמדומה, "נו, אמרתי את שלי", בציפייה ממנו שיכבד את חלקו בעסקה, יספר לה איך אנס ורצח את הלוליטה בת השלוש-עשרה הקטנה והתמימה ההיא.

תמימה! פחחח!

הוא קם ודחף את כיסאו לאחור. חריקת רגלי הכיסא על רצפת הבטון החשוף נשמעה כנהמה. הוא התחיל ללכת לכיוונה. היא העלתה חיוך חושש, אישוניה ריצדו, והיא נסוגה לאחור עד שעמדה בגבה אל הקיר ליד הדלת. הוא המשיך להתקדם לאטו, עוטה על פניו את החיוך הכי פחות מאיים שלו, כאילו היא היתה איזו כלבת שעשועים מיניאטורית שהתנפלה עליו בנביחות צווחניות, והוא לא רצה להפחיד אותה כדי שלא לאבד את ההזדמנות לבעוט בה.

היא אגרפה את ידה והרימה אותה כדי להלום על הדלת ולהזעיק את השומר. היא קפצה את ידה פעמיים בהכנה לנקישה, אך מיכאיל המשיך להתקדם ובסופו של דבר היא לא מצאה בעצמה את הנכונות לחבוט על הדלת. המודעות העצמית הבליחה בה, בשעה טובה. היא שמטה את שתי ידיה לצדי גופה, באצבעות פרושות כמו קרני שמש. הוא עמד ממש מולה עכשיו, גופו כמעט נגע בגופה. בפנים, בחזה, בברכיים, בבהונות. הוא שמע את השינויים בדפוסי נשימתה עד שהותאמו לשלו. הוא גמל לה בחיוך. הוא הניח יד אחת על כתפה השמאלית, את השנייה בשיפולי ירכה, התחיל לגרוף ולאסוף את האריג הטעון חשמל סטטי של חצאיתה. מבטיהם הצטלבו. היא לא עצרה בעדו, אף לא עודדה אותו, אך כששלח יד מתחת לחצאיתה ובמעלה פנים ירכה, מעל התחתונים עד ערוותה, נפלטה מפיה נשיפה אילמת כמעט, כקולו של מוצר מזון תעשייתי שאריזתו מנוקבת והאוויר המשומר נפלט ממנו. רגע של דממה מוחלטת כמעט, מלבד קול הרוק שמילא את פיה וגרונה ופעימות הדופק שפרפרו בכוּס שלה, כמו איזה מכרסם מבועת המצטנף בכף ידו. "מר נגראדזה," היא קרקרה בנימת המורה הקפדנית הכי טובה שהצליחה לגייס, כאילו עמדה לנזוף בו. הוא חיכה, אבל היא לא הוסיפה לדבר, כך שהוא זיכה אותה בלחיצת עידוד עדינה והעניק לה חיוך רחב יותר. היא השיבה בחיוך רפה. חיוך של התמסרות מלאה, הזמנה לעשות כאוות נפשו.

הוא הרפה ממנה, התרחק, חזר לכיסאו והתיישב כשזרועותיו שלובות שוב בחיקו. "אז אני נרקיסיסט?" שאל. "או שאולי אני פשוט באמת יפה?"