פרק 1
לוֹר
הבת זונה לקחה לי את הסבון. אני מחפשת בארון העץ הקטן שבו מאוחסנים חפצי הגשמיים המועטים. טוניקה בלויה. זוג גרביים. כמה רומנים מרופטים שקראתי כל כך הרבה פעמים, עד שהם כבר ממש מתפוררים לי ביד. אבל סבון אין.
"אני אהרוג אותה," אני ממלמלת בעודי מרוקנת את תכולת הארונית על המיטה המתקפלת הצרה. "אני פשוט אחתוך לה את הפרצוף. אני אשחט אותה מהראש עד התחת. אני -"
"זה רק סבון, לור."
אני קופאת במקומי ופונה לאחור אל טריסטן. הוא נשען על הקיר בזרועות שלובות, קרסול מעל קרסול. רעמה של שיער שחור תלויה מעל עיניו וחיוך קטן מעקל את שפתיו.
הזיכרון של מה שעשיתי בשביל ליהנות מהמותרות המופרזים של חפיסת הסבון היחידה הזאת מזדחל בתוכי מהראש ועד אצבעות הרגליים. כשאני מעבירה את הלשון מאחורי השיניים, אני עדיין מרגישה את טעם הריקבון החמוץ של הזיעה של הסוהר הראשי ו... אני לא חושבת על זה.
"זה לא רק סבון," אני מסננת. "אתה יודע מה הייתי צריכה לעשות בשביל -" אני משתתקת כשהחיוך שלו נמחק. אחי מצמצם את עיניו, שומט את זרועותיו ומתקדם צעד אחד לעברי. הוא רזה ושרירי וגבוה ממני כמעט בשלושים סנטימטרים, ולמרות העיגולים הכהים מתחת לעיניו, הוא נאה באופן בלתי אפשרי - וגם מודע היטב לעובדה הזאת.
"מה עשית? זה היה קֵלאווה?" הוא שואל.
אני מסתכלת על וילו, שיושבת על המיטה המתקפלת שלה, הסמוכה לשלי. אנחנו חולקות רגע של הבנה הדדית. מעיניה הכהות, הגדולות והרדופות של אחותי ניבט אותו משא כבד שאני יודעת שמשתקף גם בעיני שלי.
"כלום," אני אומרת. הדבר האחרון שאני צריכה כרגע זה שטריסטן ינסה להגן על כבודי מול הסוהר הראשי.
מה שקלאווה הכריח אותי לעשות לא היה משהו חדש. זאת לא היתה הפעם הראשונה שנאלצתי לשלם על התקדמות במקום הזה, ואם ככה אשיג את מה שאני צריכה כדי לשרוד עוד יום בתוך נוֹסטרָזָה, אני אעשה את זה שוב ושוב. לטריסטן יש כוונות טובות, אבל לפעמים הוא שוכח מה נדרש כדי לחיות בתוך חומות האבן המדכאות האלה.
"לור," טריסטן אומר בטון מתרה.
"פשוט תעזוב את זה, בסדר? עדיף שלא תדע את הפרטים."
שריר בלסת שלו קופץ, עיניו הכהות רושפות. הוא רק מנסה לגונן עלי, אבל לפעמים אני צריכה שהוא יתעסק בעניינים המזוינים שלו ולא ידחף את האף לעניינים שלי.
וילו מתרוממת מהמיטה שלה ומנערת את האבק מהטוניקה האפורה הדקיקה כאילו ככה היא תצליח לנקות אותה כמו שצריך. עשרות מיטות מתקפלות נוספות דחוסות בחדר, מסודרות בשורה כנגד כל קיר. התקרה נמוכה כל כך, עד שטריסטן צריך להטות את צווארו כדי לא להיחבט בה. סדינים שאולי היו לבנים בשלב עלום כלשהו של קיומם מכסים את המיטות, והכריות בצבע אפור אנמי דקות כל כך, שקשה להבין מה הטעם בהן. מי שמתמזל מזלו עשוי לזכות במותרות של שמיכת צמר מגרדת, אבל כמו הסבון שלי, מדובר בפינוק נדיר. על מי שמצליח להשיג שמיכה שאינה מלאה בחורים אפשר לומר שהוא זכה בברכתה של זֵרָה.
"בואי נלך לאכול ארוחת בוקר. נשיג לך סבון חדש," אומרת וילו. קולה חרישי כשהיא משחילה את המרפק שלה בשלי. שערה השחור, שמגיע עד קצת מתחת לאוזניים, מדולדל וחסר חיים. עד לכאן הוא הספיק לצמוח מאז ההתפרצות האחרונה של הכינים, שבה גילחו לכולנו את השיער עד לקרקפת. במשך שבועות נראינו כמו צבא של תפוחי אדמה עטופים בשקים אפורים חסרי צורה. אני מעבירה את היד בשערי ומעווה את פני. כמו השיער של אחי ואחותי, הוא בצבע שחור־עורב. הוא צמח רק קצת יותר מהשיער של וילו, כך שהוא כמעט מתחכך לי בסנטר.
הכי ארוך שהצלחתי אי־פעם להגיע היה כמעט עד אמצע הגב. אבל זה היה לפני שנים, וגם אז הוא היה כל כך יבש ושביר, שהייתי מתעוררת בבוקר ומגלה על הכרית שערות שנראו כמו קן של תולעים מיובשות. הוא אמנם נראה קצת יותר בריא עכשיו, אבל נוסטרזה נהיה יותר ויותר צפוף ומלא מחלות, והתפרצות נוספת היא רק עניין של זמן. נס שזה עוד לא קרה.
אני מהנהנת כשאני משחררת את זרועי מזרועה של וילו. אני דוחפת את הדברים שלי בחזרה לארון וטורקת את הדלת חזק כל כך, שהיא רועדת על ציריה. אין מנעול - זאת הבעיה. שום דבר כאן לא באמת שייך לאף אחד. הכול בהשאלה זמנית, כולל הגוף שלנו וללא ספק הנשמה שלנו. הדבר היחיד שהם עדיין לא תבעו לעצמם הוא המוח שלי, אם כי נראה שזה נכון פחות ופחות עם כל שנה שחולפת.
טריסטן וּוילו מובילים, ואני הולכת בעקבותיהם במסדרון הצר והאפלולי. פמוטי קיר מרצדים מאירים לנו את הדרך. קירות האבן חלקלקים ומבריקים מלחות. תמיד רטוב בתוך נוסטרזה, ואני די בטוחה שלא רק ממים. לפני זמן רב עשיתי עם עצמי הסכם לא לחשוב יותר מדי על מה עוד זולג בין הלבֵנים האלה. רק בזכות אינספור פיסות קטנות כאלה של הונאה עצמית אני מסוגלת להתמודד עם כל יום נוסף.
אנחנו עומדים לאחר לארוחת הבוקר בגללי וכנראה לא יהיה לנו מה לאכול. הם לא יתלוננו ולא יאשימו אותי, אבל אני כבר אפצה איכשהו את אחי ואחותי.
אנחנו עוברים על פני חדר מעונות אחר, ואני מציצה פנימה. אני יודעת שכאן ישנה האויבת המושבעת שלי, ג'וּד. אולי אני אגנוב משהו ממנה כדי שנהיה תיקו. אולי הסבון שלי בארון שלה. היא מספיק טיפשה כדי להחביא אותו במקום שכל אחד יכול למצוא אותו. אני עושה תנועה כדי לזנק פנימה כשטריסטן תופס את ידי.
"לא. זה לא שווה את זה." מבטינו נפגשים, ואני מרגישה זעם שלוחץ על כדור הכעס הכואב שחי כמו סלע דחוס באמצע החזה שלי. רק שלו לא מצפה עתיד נוצץ כמו יהלום.
טריסטן לא מבין את זה. הוא אחד המועדפים בחור המסריח הזה. יחסית לאסיר, הוא חזק וכשיר, שלא לדבר על זה שהוא מקסים, והוא מצליח לסובב את רוב השומרים על האצבע הקטנה. הם קוראים לו הנסיך של נוסטרזה ומתכוונים לזה בלעג, אבל מכיוון שטריסטן מבין את הבדיחה, ידו על העליונה.
"אני אשיג לך עוד." הבעת פניו מתרככת. "אני מבטיח."
אבל גם אם השומרים נותנים לטריסטן יחס מועדף, הנדיבות הזאת מעולם לא חלה עלי ועל וילו. אנחנו שומרים על הקשר המשפחתי בינינו בסוד מכולם למען ביטחוננו, ואפילו שזאת לא אשמתו, יש ימים שבהם אני מתרעמת על זה שהרבה יותר קל לו. אבל זה לא ממש הוגן. הוא עשה ככל יכולתו כדי להגן על שתינו ממש מההתחלה.
"טוב," אני אומרת ומתאמצת שהדמעות הבלתי צפויות שנקוות בעיני לא יזלגו. למדתי בדרך הקשה איך להחזיק אותן בפנים ולדחוף אותן בחזרה למטה. דמעות יעילות רק כשמשתמשים בהן כנשק.
אבל יש ימים שבהם קשה יותר לעשות את זה.
הבטן שלי ריקה תמיד והגרון יבש, כמו מערה עמוקה ביותר שאין בה שום מקור מים. הפצעים המחלימים על גבי, באדיבות הלקאה שקיבלתי לפני שבועיים, עדיין כואבים בכל פעם שאני זזה מהר מדי. נתנו לי את העונש אחרי שהטיתי "בטעות" קערת מרק חמה לחיקו של שומר אכזרי במיוחד. זה הגיע לו, ואני לא מתחרטת על כלום. אני מקווה שהביצים שלו התכווצו ונשרו.
היום אני מרגישה את העול המחניק של כל אחת משתים־עשרה השנים שחייתי בין חומות הכלא הזה. שתים־עשרה שנים על הפשע שביצעתי שהוא עצם העובדה שנולדתי. על כך שאני נושאת את הכתם של מורשת מרוסקת, שמעולם לא ביקשתי ואפילו לא באמת הבנתי.
בכל שנייה. בכל דקה אני חושבת רק על היום שבו אשתחרר סוף־סוף. אני חיה אותו בחלומותי ורואה אותו כשאני ערה. אני מרגישה אותו בלשד הרוטט של עצמותי. יום אחד אני אצא מכאן ואנקום במלך האורורה על כל מה שהוא לקח. על כל מה שהוא עשה.
אבל אני לא יכולה פשוט לברוח. וגם אילו יכולתי, לא אעזוב בלי טריסטן ווילו. בלעדיהם לא יהיה לי חופש.
יום אחד אני אמצא דרך להוציא מכאן את כולנו.
אנחנו ממשיכים ללכת במסדרון, ווילו לוקחת את ידי ושולחת אלי מבטים מודאגים. היא העדינה בשלישייה הקטנה והמחוספסת שלנו. גם בנוסטרזה, שהוא מקום קשוח שכותש את יושביו, היא נשארת פרפר רך לבב שזקוק להגנה שלי. בעודנו נחנקים כאן, אני אעשה כל מה שצריך כדי להבטיח את שלומה - עד כמה שאני יכולה בחיים האלה, שבהם יש לנו פחות מכלום.
אבל כולנו דואגים זה לזה, ולפעמים גם אני זקוקה לה.
כעבור רגע אני מרגישה יד לוחצת לי את הישבן ואני מסתובבת עם אגרוף קפוץ, מוכנה להכניס מכה מוחצת. כשאני רואה שזה אָאֵרוֹ, אני נוהמת ומניפה את האגרוף בכל זאת. הוא מתכופף וחיוך מתפשט על פניו כשאני מפספסת אותו כחוט השערה.
"באמת, לור, ככה מתייחסים לאסיר האהוב עלייך?"
"אהוב," אני לועגת ומסתובבת בחזרה. אבל הוא כורך זרוע סביב מותני ומושך את הגב שלי אל חזהו, כך שסנטרו נח בקימור צווארי. אני מרגישה את החיוך שהוא מפנה אל טריסטן ווילו.
"היא תגיע עוד רגע."
וילו מסתכלת עלי בציפייה לאישור, ואני מהנהנת. "אני באה. תשמרו לי כמה אבנים." היא נוחרת מהבדיחה שלי על לחמניות ארוחת הבוקר כאן, בעוד טריסטן נועץ באארו מבט של אזהרה.
"פשוט לכו," אני אומרת לו. "אני בסדר."
"אם תפגע בה, אני אהרוג אותך," טריסטן אומר, ואני מגלגלת עיניים בזמן שאני משתחררת מהחיבוק של אארו.
הוא מרים את ידיו במחוות כניעה, והגיחוך שלו מתרחב. "הבנתי, בוס."
"לכו," אני אומרת, וטריסטן ווילו מסתובבים וממשיכים ללכת במסדרון עד שהם נעלמים מעבר לפינה. אבל לא לפני שאחי שולח עוד מבט מאיים אחד אל אארו.
ברגע שהם נעלמים מן העין, ידיו של אארו מקיפות את מותני, הוא מצמיד אותי אל הקיר והפה שלו מתנגש בפי. הוא רזה וארוך, גבוה ממני בכמה סנטימטרים. מכיוון שאנחנו כמעט גוועים ברעב באופן תמידי, אף אחד בתוך נוסטרזה לא נהנה מעודף בשר על עצמותיו.
הידיים שלו מחליקות על ישבני ויורדות מאחורי ירכי, ואז הוא מרים אותי והרגליים שלי מתהדקות סביב מותניו. זרועותי מתפתלות סביב צווארו כשאנחנו מתנשקים. הלשונות והשיניים נפגשות בהתנגשות רטובה ומטורפת. זה לא עדין וזה לא מקסים, אבל אין שום דבר עדין או מקסים בחיים בין הקירות האלה. אחרי כל כך הרבה שנים במקום הזה, הזיכרון של עדינות נדמה רחוק ובלתי מושג כמו הכוכבים בשמים.
הנשימות המרוגשות שלנו ממלאות את המסדרון הצר, ואני אסירת תודה שכולם כבר הלכו לארוחת הבוקר. אארו מחכך את האגן שלו במותני, הזין שלו קשה ומוכן כנגד בטני. האצבעות שלי מסתבכות בשערו הערמוני כשהוא נדחף כנגדי, ואני גונחת. כשהוא הגיע לפה לפני שנתיים, הוא היה התגלמות הגנב הצעיר והנועז, אבל נוסטרזה גזל ממנו את ניצוץ החיים הנמרץ הזה, כפי שלקח אותו מכולנו. עיניו הכחולות הבורקות, שפעם נצצה בהן פיקחות שובבה, נכבו עם ההבנה שכמו כולנו, הוא עומד למות כאן בסופו של דבר.
ועדיין, הוא אחד הדברים היפים הבודדים שאני יכולה להיאחז בהם בגיהינום הזה.
"תפגשי אותי מאחורי הכבשן הלילה," הוא אומר, פיו עדיין כנגד פי. ידיו מחליקות מתחת לטוניקה שלי ובמעלה צדיה. אצבעותיו מתחככות בעדינות בצלקות שלי. "אני צריך אותך."
הפה שלו, המוחץ את פי, מעמעם את תשובתי, ואני מהנהנת ונאנקת בסיפוק כשהלשון שלו מלקקת את שלי. בקיום העגום שלנו, רגע העונג הזה הוא אור קלוש שמבליח מבעד לסדקים הצרים שבאפלה.
"זונה," נשמע קול נוטף ארס, ואנחנו מתנתקים מהנשיקה שלנו. ג'וד עומדת במסדרון, שערה הבלונדיני המלוכלך תלוי בגלים רפויים עד סנטרה. זרועותיה הדקות שלובות ושפתיה מעוקלות בהבעת בוז. "הזונה מספר אחת של נוסטרזה, זה מה שאת, נכון, לור? מיוחמת כמו חיה כאן מול כולם?"
מבטה הנוקב מזנק אל אארו, והקמט במצחה מעמיק באי־שביעות רצון.
"לכי להזדיין, ג'וד," אני אומרת ומחפשת סימנים של הסבון שלי, כאילו היא עשויה לענוד אותו על שרשרת סביב צווארה. כאילו קראה את מחשבותי, הפה שלה מתעקם לגיחוך והיא מעבירה את אצבעותיה כלאחר יד במורד צווארה ובמעלה זרועותיה, כאילו היא מסתבנת במקלחת. אבל אני מחזירה לה גיחוך משלי. הסבון שלי אולי אצלה, אבל אני יודעת שהיא שמה עין על אארו מהרגע שהגיע, אחרי שנעצר באשמת פריצה לבית במחוז אזמרגד, השכונה העשירה ביותר באורורה.
אני אשקר אם אגיד שלא התענגתי בסיפוק זחוח על כך שהוא גילה עניין בי ולא בה. כדי להיכנס מתחת לעור הנקי והמסובן שלה, אני מניחה זרוע אחת סביב כתפיו, גוררת את האצבעות של ידי השנייה על פני החזה שלו ומושכת את ראשו כלפי מטה לנשיקה עמוקה וארוכה.
הרגשות שלי כלפי אארו מורכבים.
קשה מדי לאהוב מישהו בתוך החומות של נוסטרזה, כי במקום הזה, במוקדם או במאוחר כולם נלקחים ממך. האנשים היחידים שנתתי להם להיכנס ללב שלי הם טריסטן ווילו, ואני יודעת שזאת היתה טעות. בכל פעם שהם כמעט מתים, בכל פעם שאחד מהם סופג מלקות או מוכנס לבידוד, אני מנסה לחצוב אותם החוצה מהנשמה שלי, בתקווה שאולי יכאב לי פחות כשהם ימותו.
אני יכולה רק לקוות שיום אחד, מתישהו, אני אוציא אותנו מכאן. זה חלום בלתי אפשרי, אבל אני נאחזת בו כמו בערפל כי הוא כל מה שיש לי.
ג'וד פולטת נהמה ונדחקת על פנינו. כתפה מתנגשת בכתפי, לפני שהיא מסתערת לכיוון אולם האוכל.
"גם אנחנו צריכים ללכת לאכול," אארו אומר, "או שלא יישאר לנו כלום. אני אפגוש אותך אחרי שתסיימי את המשמרת?" הוא לוקח את ידי, וגם אנחנו מתקדמים במסדרון.
אני מהנהנת. אני במשמרת הכביסה היום. פירוש הדבר הוא לעמוד שעות על גבי שעות בחום דביק ולאמץ את הגב ואת הזרועות בבחישה בחביות ענק מלאות סדינים ספוגי סבון ומים, שהצבע שלהם הוא רק זיכרון דהוי של הצבע שהיה להם פעם. אני אצטרך עידוד אחר כך, ואארו הוא בדרך כלל הריפוי הזמני שלי.
אנחנו פונים בפינה ונכנסים לאולם האוכל, שכבר רוחש מאות אסירים. כרגיל, הרעש, כאשר כל הקולות מתערבבים בקקופוניה, כמעט מחריש אוזניים. כולם צועקים כדי למלא כל שנייה יקרת ערך מהרגעים הפנויים הבודדים שיש לנו בכל יום - שלושים דקות לארוחת בוקר, שלושים דקות לארוחת ערב. בשאר הזמן אנחנו עובדים בפרך - חלקנו במכרות אבני החן, חלקנו במטבחים או בכבשן, אחרים מנקים או תופרים, והשאר עושים עוד מאה מטלות שמרוקנות את הנשמה, שאף אדם חופשי לעולם לא היה מסכים לבצע.
בסיום המשמרת אפשר אולי להצליח לגנוב שעה של הפוגה, אבל רק אם לא מותשים כל כך שמתמוטטים מיד על המיטה. הערב אני אמצא את האנרגיה, כי במקום שיש בו רק אומללות, אני צריכה למצוא תקווה מתחת לכל חלוק אבן שאפשר.
ג'וד יושבת עם הכנופיה שלה בשולחן שליד סוף התור לאוכל. לכל אחד שם יש פרצוף יותר חמוץ וזעוף מלאחר. "איזה ריח נהדר יש לסבון החדש שלי, נכון? העור שלי מריח ממש כמו ורדים," היא אומרת, מפשילה את שרוול הטוניקה ודוחפת את האמה לתוך הפרצופים של המעריצים שלה.
אני עוצרת, נועצת בה מבט ומנסה לקדוח חורים בגולגולת שלה. היא מרימה את העיניים וחיוך מתפשט באטיות על פניה הצנומות והחיוורות. הבת זונה הזאת.
אני בתנועה עוד לפני שאני מקדישה מחשבה רציונלית למה שאני עושה. אני מזנקת עליה בנהמה וידי נכרכות סביב צווארה. כשאני מתנגשת בה, הכיסא מתהפך, ושתינו נחבטות ברצפת האבן הקשה. אני רוכבת עליה ולוחצת על צווארה, והיא צורחת ושורטת את עור האמות שלי.
ג'וד מניפה אגרוף ומכה בצד הראש שלי חזק כל כך, שהראייה שלי מיטשטשת. אני מאבדת לרגע את חוש ההתמצאות, אחיזתי מתרופפת, והיא מעיפה אותי ומצמידה אותי תחתיה. עוד אגרוף ללסת ואני מרגישה טעם של דם. אני פאקינג הולכת להרוג אותה.
עכשיו אני תופסת את מפרק כף היד שלה ומעקמת אותו בכל הכוח, עד שאני שומעת את הצליל המחליא אך המספק של עצם שנשברת. ג'וד צורחת ואני בועטת אותה מעלי ונמצאת שוב מעליה, ממטירה מכות על הבטן, על הצלעות ועל הראש שלה בזעם של שד לא מרוסן.
"לור!" אני קולטת את הצליל של השם שלי ומרגישה ידיים על הזרועות ועל המותניים, שמנסות למשוך אותי משם.
"תעזוב אותי!" אני צורחת ולא מפסיקה לחבוט בג'וד.
"לור!" אני מזהה את קולו של טריסטן, ומישהו גורר אותי מעל ג'וד. החזה שלי עולה ויורד והראש פועם. השומרים יצרו מעגל סביבנו, והם מחזיקים אותי כלואה בתוכו כיאה לחיית הפרא שאני. ג'וד נאנקת ממקום משכבה על הקרקע, ושלולית דם נקווית מתחתיה. משהו חמים מטפטף על הסנטר שלי, מכתים את החלק הקדמי של הטוניקה שלי בארגמן. אני מנסה למחות אותו, אבל טריסטן מחזיק לי את שתי הזרועות חזק מאחורי הגב.
"תן לי ללכת," אני מסננת ומפתלת את מפרקי כפות ידי בתוך אחיזת המלחציים שלו.
"לא לפני שתירגעי."
הצחוקים והפטפוטים באולם משתתקים בבת אחת כעבור רגע, כשצעדים כבדים מהדהדים באוויר. כולם נהנו מהמופע ושמחו שלא הם אלה שאיבדו היום את מעט האחיזה שעוד יש להם בשפיות. לחטוף עונש מהסוהר הראשי נחשב לבידור בתוך נוסטרזה, בהתחשב בהיעדרה הבולט של כל אפשרות אחרת.
"מה קורה כאן?" קלאווה שואל.
"שום דבר, אדוני," טריסטן עונה בקול הכי חנפני שלו. יש בי צד שרוצה לתת לו סטירה, אבל זאת הדרך שלו לשרוד, ואני חייבת להעריך אותו על זה. כולנו עושים מה שאנחנו חייבים לעשות.
מעגל השומרים נפתח, וקלאווה צועד דרך הפתח ועוצר מולי. אני עדיין נאבקת להשתחרר מהאחיזה של טריסטן. דם ממשיך לטפטף מפי, והטיפות ניתזות על הרצפה ועל קצה המגף שלי. פעימה של כאב חולפת לי ברקה ובשפתיים כשהסוהר הראשי ממקד בי את עיניו הקטנות.
"נכון שאמרתי לך שאם תמשיכי לעשות צרות, יהיו לכך השלכות?"
אני לא אומרת כלום ורק מביטה בו בזעם, כשאני מנסה שוב לשחרר את עצמי מהאחיזה של טריסטן.
"אוי, לור. למה את חייבת להיות ככה?"
עיניו הכחולות המימיות של קלאווה מתמלאות במשהו שדומה לדאגה אבהית לנפשי המושחתת. הוא באמת חושב שהוא הבחור הטוב כאן. אני רוצה לירוק עליו. אני רוצה להכניס לו אגרוף. אני רוצה לבעוט לו בביצים חזק כל כך, שהוא עדיין ירגיש את זה כשהוא יהיה זקן וחלש וייאחז בשיירים האחרונים של כבודו העצמי.
ג'וד נאנקת שוב ממקום משכבה על הרצפה ואוחזת בשורש כף ידה, שתלוי בזווית לא טבעית בעליל. דרמה קווין מזדיינת. הסוהר הראשי משפיל אליה את מבטו ואז מעביר אותו אלי, ומצחו מתכווץ.
"את התחלת את זה?"
אני פותחת את הפה, מתכננת להגן על עצמי. אף אחד לא ילשין עלי. יש קוד של כבוד גם בקרב פושעים ונפלים.
טוב, חוץ מג'וד. לה אין נקיפות מצפון כאלה בכל מה שנוגע אלי.
"כן, היא התחילה," היא יורקת אחרי שהיא מוצאת סוף־סוף את קולה. הוא עמום בגלל השפתיים המדממות והנפוחות שלה. "היא תקפה אותי בלי שום סיבה!"
"היא גנבה לי את הסבון!"
"לא גנבתי! את לא יכולה להוכיח את זה!"
קלאווה מרים יד ומשתיק את שתינו. פניה של ג'וד נפוחות, והחלק הקדמי של חולצתה נספג בצבע ארגמן. היא נראית נורא. זה לא מבשר טובות עבורי.
"סוהר," אני אומרת בחיוך ביישני, נאחזת בכל מה שאפשר כדי להציל את עצמי. "אם נלך למשרד שלך, אני בטוחה שנצליח לפתור את זה." הרמיזה המובלעת במילים שלי משאירה אחריהן נתיב צורב של מיץ מרה במעלה גרוני.
אני שונאת את זה, אבל זה המטבע היחיד שיש לי להציע.
אמרתי את הדבר הלא נכון. החזות השלווה והסבלנית של קלאווה נסדקת, אישוניו מתרחבים ונהפכים לחורים שחורים אפלים. השומרים אולי משתמשים בנו לסיפוק הדחפים המתועבים שלהם, אבל מתברר שיש כבוד אפילו בקרב אנסים, כשהם כולם מעמידים פנים שהכול כשורה מאחורי הדלתות הסגורות של נוסטרזה. הסוהר הראשי מצביע על שני שומרים מרושעים, שאני מכירה באופן אישי את אגרופיהם.
"קחו אותה לחור," קלאווה אומר כשהשומרים קורעים אותי מידיו של טריסטן. ייאמר לזכותו של אחי שהוא לא מוותר עלי בקלות.
"לא," אני אומרת, והפאניקה משנה צורה ונהפכת לאגרוף שלופת את גרוני. לא זה. הכול, רק לא זה. כמעט מתִּי בפעם האחרונה. אחרי שבוע בחור הייתי כמעט שבורה, עם מוח מעורער וגוף הרוס, קרוע לגזרים. "לא, בבקשה. אני מצטערת. זה לא יקרה שוב."
הסוהר הראשי מקרב את פניו אל פני כשאני ממשיכה להיאבק באחיזת השומרים. הוא קרוב כל כך שאני מרגישה את נשימתו הלחה על שפתי, מצחינה מהשאריות של כל מה שהוא זלל בארוחת הבוקר.
"שבועיים בטח ילמדו אותך לקח, כי נראה ששום דבר אחר לא מצליח."
"לא!" אני צורחת, חובטת בידי וברגלי, מנסה להיחלץ בכוח. "לא! בבקשה!" אני מתייפחת עכשיו, פס חמים של דמעות מכסה את פני, הצרחות שלי מהדהדות בחדר. הפרתי את הכלל של עצמי לגבי בכי. הדמעות האלה הן לא נשק. הדמעות אלה ישמשו נגדי.
טריסטן מתחנן בפני הסוהר הראשי, אבל המבט הקשה בעיניו של קלאווה אינו מתערער. הוא מתענג על מצוקתי, וחיוך דק עולה על שפתיו החיוורות.
הצרחות שלי נפסקות בבת אחת כששומר נותן לי בבטן אגרוף חזק כל כך, שאני מתקפלת וכמעט מקיאה את התוכן הדל של קיבתי. בעודי מתנשפת ומנסה להכניס אוויר לריאותי כמו דג שצמא למים, אני נגררת בעמידה משתי זרועותי בכוח כזה, שאחד ממפרקי הכתפיים שלי יוצא ממקומו והצרחה שלי ניתזת מכל פינה בחדר.
"קחו אותה מכאן," אומר קלאווה שוב. "אני אראה אותך בעוד שבועיים, אסירה, בהנחה שיישאר ממך משהו."
ואז אני לא שומעת דבר מלבד רעש לבן רועם כשגוררים אותי משם.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.