המדריך היהודי 3: חג הפסח – חלק ב’

מָתַי וְאֵיךְ בּוֹדְקִים חָמֵץ?

עֶרְכַּת הַבְּדִיקָה

לפני תחילת "טֶקֶס בְּדִיקַת הֶחָמֵץ" יש להכין מראש: נֵר שַׁעֲוָה, מַטְלִית בַּד, כַּף עֵץ (המיועדת לשריפה), מִבְרֶשֶׁת שִׁינַּיִים יְשָׁנָה (לכבוד החג מחליפים מברשות שיניים) וַחֲתִיכוֹת לֶחֶם עטופות בנייר. במנהגים רבים מחביאים חתיכת לחם אחת בכל חדר, ובאחרים מטמינים 10 חתיכות לחם ללא קשר למספר החדרים.

טֶקֶס מִשְׁפַּחְתִּי

לקראת הטקס המרגש נאספים כל בני המשפחה ולכולם יש תפקיד בטקס: הָאִמָּא מחביאה את חתיכות הלחם בחדרי הבית, הָאַבָּא מפקח על הבדיקה וְהַיְּלָדִים מתכבדים באחיזת הנר, כף העץ, מברשת השיניים ומטלית הבד.

מָתַי בּוֹדְקִים?

המקפידים בודקים את החמץ מיד אחרי "צֵאת הַכּוֹכָבִים", ואחרים דוחים את בדיקת החמץ לשעות הערב המאוחרות, על פי ההלכה ראוי להקדים את הבדיקה כנאמר ב"קיצור שולחן ערוך":

"בַּלַּיְלָה שֶׁלִּפְנֵי עֶרֶב פֶּסַח בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ וְחַיָּבִין לִבְדּוֹק מִיָּד בִּתְחִלַּת הַלָּיְלָה. וְכֵן אָסוּר לְהַתְחִיל לֶאֱכֹל אוֹ לַעֲשׂוֹת שׁוּם מְלָאכָה חֲצִי שָׁעָה קֹדֶם הַלָּיְלָה".

לְאוֹרוֹ שֶׁל נֵר שַׁעֲוָה אֶחָד בִּלְבַד

"אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר. אֵין בּוֹדְקִים לְאוֹר הַחַמָּה וְלֹא לְאוֹר הַלְּבָנָה אֶלָּא לְאוֹר הַנֵּר לְפִי שֶׁבְּדִיקַת הַנֵּר יָפֶה וּמֵרוּבֶּה אֵין בּוֹדְקִין אֶלָּא בְּנֵר שֶׁל שַׁעֲוָה יְחִידִי, וְלֹא קָלוּעַ מִשּׁוּם דַּהֲוֵי (אֲשֶׁר נֶּחְשָׁב) כַּאֲבוּקָה. וּבִשְׁעַת הַדְּחַק שֶׁאֵין לוֹ נֵר שֶׁל שַׁעֲוָה, יִבְדֹּק בְּנֵר שֶׁל חֵלֶב".

בְּדִיקָה יְסוֹדִית

חז"ל מתארים את שלבי "טֶקֶס בְּדִיקַת הֶחָמֵץ" בלשונם הציורית:

"בּוֹדֵק כָּל הַחֲדָרִים שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא הִכְנִּיסוּ בָּהֶם חָמֵץ, אֲפִלּוּ הַמַּרְתְּפִים וְהָעֲלִיּוֹת וְהַחֲנוּיּוֹת וּבֵית־הָעֵצִים. כֹּל שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא הִכְנִיסוּ שָׁם חָמֵץ, צְרִיכִין לְבָדְקן. וְכֵן צְרִיכִין לִבְדּוֹק אֶת כָּל הַכֵּלִים שֶׁמַּחְזִיקִים בָּהֶם חָמֵץ. וְקֹדֶם הַבְּדִיקָה יְכַבְּדוּ הֵיטֵב כָּל הַמְּקוֹמוֹת וִינַקּוּ אוֹתָם מִכָּל חָמֵץ, לְמַעַן יְהֵא נָקֵל לוֹ אַחַר כָּךְ לְבָדְקָם".

בַּחוֹרִים וּבַכִּיסִים

"צְרִיכִין לִבְדֹֹּק בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת בַּחוֹרִין וּבִסְּדָקִין, כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר. וְגַם אֶת הַכִּיסִים שֶׁבִּבְגָדִים שֶׁלּוֹ וְשֶׁל תִּינוֹקוֹת, שֶׁלִּפְעָמִים נוֹתְנִים בָּהֶן חָמֵץ, צְרִיכִין בְּדִיקָה. וִינַעֲרֵם הֵיטֵב לְמַחַר בִּשְׁעַת הַבִּעוּר".

בְּדִיקָה יְדוּעַה מֵרֹאשׁ

לפני הבדיקה יש לוודא כי אחד מבני המשפחה יודע היכן הוטמנו פירורי הלחם:

"יֵשׁ נוֹהֲגִין שֶׁקֹּדֶם הַבְּדִיקָה מַנִּיחִין פְּתִיתֵי לֶחֶם בִּמְקוֹמוֹת שֶׁיִּמְצְאֵם הַבּוֹדֵק, כִּי חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא לֹא יִמְצָא כְּלוּם וּתְהֵא בְּרָכָה לְבַטָּלָה".

לֹא יִמָּצֵא, וְלֹא יֵרָאֶה

ראשית נזכיר כי למצוות "בְּדִיקַת הֶחָמֵץ" מטרה כפולה, כנאמר: "לֹא יִמָּצֵא, וְלֹא יֵרָאֶה". מסיבה זו, בּוֹדְקִים את החמץ בערב ומוציאים אותו מהבית, ולמחרת בבוקר מְבַעֲרִים (שורפים) את החמץ.

"אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ. יֶּשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ". ("פִּרְקֵי אָבוֹת")