המדריך למתנקש המתחיל

אם אתם קוראים את המדריך הזה, סימן שזה עתה התחלתם לעבוד ב״משאבי אנוש בע״מ״. ברכותיי. ותנחומיי. לפחות אתם פוצחים בקריירה שאף פעם לא תוכלו לתאר כמשעממת. אתם תבקרו במקומות מעניינים. אתם תפגשו אנשים מיוחדים ומרתקים מכל תחומי העיסוק. ותהרגו אותם. תעשו המון כסף, אבל אחרי המשימה הראשונה לא תהיה לכך משמעות בעיניכם. זה אומנם נראה קל מאוד בסרטים, אבל להיות רוצח זה המקצוע הכי קשה, מלחיץ ובודד ביקום. מכאן ואילך, בכל פעם שתשמעו מישהו מקטר על העבודה שלו, כל נים בגופכם יתאפק מלצחוק לו בפנים. העבודה הזאת לא מתאימה לכל אחד. רובכם ילמד את זה בדרך הקשה, כי עד סוף החודש כבר לא תהיו בחיים. וזה רק שלב ההכשרה.

אם התחלתם להתחרט, זו תגובה טבעית. חרטות הן הסיבה שלשמן נוצר הרעיון של רצח בני אדם למחייתכם. כמענה לכל שאלותיכם - האם תצטערו על כך או תאבדו את הביטחון, אם נכונו לכם חיים של פחד מתמיד או אפילו תרצו להתאבד, אני יכול לענות לכם תשובה אחת פשוטה: כן. כל הסיוטים הכי גרועים שלכם יתממשו בדרכים שמעולם לא דמיינתם. או שתתגברו על זה, או שתגרגרו בפיכם תרמילי כדורים. כך או כך, אתם מכוסים.

כשתגיעו לשפל המדרגה - מה שיקרה על בסיס יומיומי - התנחמו בעובדה שמעולם לא ממש נשאלתם לדעתכם בעניין. כמוני, אתם יצורי ביבים, תינוק שננטש בפח הזבל ובקבוק בירה שבור משמש לו כמוצץ. תיארו אותנו כ״משוללי זכויות״. אובחַנוּ כ"בלתי כשירים". נזרקנו מבתי מחסה לבתי אומנה למחלקות פסיכיאטריות למוסדות סגורים לנוער עבריין. ילדים בחזקת המדינה. מצלצל מוכר? ״אנני״ זה אנחנו:

איש לא בא אם בלילה התעוררתי,

אם חלמתי חלום נורא מפחיד...

לא יהיה מי שירגיע אם בכיתי

במקום הזה כולם בוכים תמיד1

אוי־אוי־אוי. לנו לא היו הורים, ומאז ומתמיד היינו בעמדת נחיתות, כמו שאומרים. אז מה תעשו עם החיים שלכם? תקבלו בברכה את עדרי האדם בקופת וולמַארט תמורת שכר רעב? תמכרו את התחת שלכם לאיש עסקים יפני? תמכרו קריסטל מֶת׳ לילדים בחטיבת הביניים? לא נראה לי. לראשונה בחייכם יש לכם הזדמנות להפוך את החיסרון ליתרון, כי ידוע לכול שיתומים הם המתנקשים הטובים ביותר. נסו לזמזם לעצמכם את ״החיים קשים״ בזמן שאתם מרוקנים מחסנית בַּרֶטָה לתוך הלימוזינה של אבא ווֹרבּאקס, ותראו כמה מתוקה יכולה להיות הנקמה.

אם אתם קוראים את זה, סימן שנולדתם רוצחים והאנשים שגייסו אתכם יודעים את זה. יש לכם כל הכישורים הדרושים. ראשית, מעולם לא הרגשתם נאהבים, ולכן אין לכם שום אמפתיה לאובדן שחוֹוה הזולת. כדי להזדהות עם תחושת אובדן, צריך שיהיה לך משהו לאבד מלכתחילה. מאחר שאהבה היא הדבר החשוב ביותר שאדם יכול לקבל בחייו, ואתם מעולם לא קיבלתם אהבה, אתם נטולי כל רגש כמעט, מלבד כעס.

ובואו נדבר על כעס. שמעתם פעם על הפרעת התפרצות לסירוגין? גם אם לא שמעתם עליה - חוויתם אותה. זהו זעם מעוור ובלתי נשלט, שהופך אותך למטורף אלים ולפעמים גם רצחני. אולי הכיתם את אחיכם המאמץ כמעט עד מוות מפני ששתה את שארית בקבוק הפפסי. או שהוצאתם את כל העצבים שלכם על שותפכם הצעיר לתא הכלא, והענקתם לו שחרור מוקדם בשקית גופה. כל העובדים הסוציאליים, יועצי השיקום והרופאים הפסיכיאטרים עם אצבעותיהם המצהיבות מניקוטין ועווית הקפאין הקבועה שלהם, תייגו אתכם כטיפוסים אנטי סוציאליים מסוכנים, בתוספת הערה שבה הסבירו שאין לכם שום דבר טוב לתרום לחברה. אבל ב״משאבי אנוש בע״מ״, כל מה שהפך אתכם למוקצים יהפוך אתכם עכשיו למקצוענים.

עכשיו בואו נדבר על שכל. סילקו אתכם, זרקו אתכם והעיפו אתכם מכל בית ספר שבו למדתם אי פעם. אבל אם אתם קוראים שורות אלה, אתם אינטליגנטים עד כדי גאונות, למרות שבטח דפקתם מכות רצח לכל ילד שקיבל מדבקת הצטיינות בבית הספר בעיירה שלכם. אחרת איך הייתם שורדים? רק מישהי עם שכל מפותח יכולה להישאר בחיים כשכל העולם חושב שעדיף לה למות. אתם ניצבים בראש שרשרת המזון, מסתגלים למצב בדרכים שהיו גורמות לצ׳רלס דרווין לקבור את מעילי הטוויד שלו.

לבסוף, בוודאי שמתם לב שיש לכם יכולות גופניות יוצאות מן הכלל. אני לא מתכוון לבעלי כוחות על, לאלה מכם שהמודל לחיקוי הגברי היחידי שלהם לקוח ממדף חוברות הקומיקס. אם חונכתם על ידי משהו שאינו זאבים, אולי שיחקתם כדורגל או כדורסל או השגתם חגורה שחורה או משהו בסגנון. הצטיינתם בזה מפני שאתם חזקים יותר, מהירים יותר, וקלי תנועה מהאדם הממוצע. הרפלקסים שלכם מהירים כברק, ושדה הראייה שלכם קולט הכול עד לפרט האחרון. דרך אגב, זו הסיבה שבגללה אתם נמנעים מהתקהלויות. התמקדות בכל תזוזה של מאות אנשים בו זמנית אינה רק מתישה, אלא גם משניאה עליך את האנושות אפילו יותר מששנאת מלכתחילה. לסיכום: לא בחרתם בקריירה הזאת, היא בחרה בכם.

זה ספר ההדרכה שלכם. ׳המדריך למתנקש המתחיל׳. הוא אינו חלק מחבילת השי לעובד החדש. למעשה, אם יתפסו אתכם קוראים בו, תמצאו את מותכם לפני שתספיקו להפוך את הדף, וגופתכם חסרת הפנים ונטולת האצבעות תחולק לשש שקיות אשפה ותתמוסס במכל חומצה גופרתית באיזשהו מפעל כימי עלום שם בניו ג׳רסי. אז אנא, שמרו על סודיות, מפני שיש סיכוי טוב שהמדריך הזה יציל את חייכם.

שמי ג׳ון לאגו. זה אינו שמי מלידה, כמובן, מפני שהוריי הביולוגיים היו עסוקים מדי בלהיעלם מחיי הקצרים מכדי לחתום על תעודת הלידה שלי, שעליה היה כתוב ״תינוק זכר "X. הוריי המאמצים קראו לי בשלל השמות שעלה בידם לפלוט בין סטירה ללגימה. לכן כשהייתי בוגר מספיק לגרד איכשהו מאה דולר, שילמתי למישהו שיזייף לי תעודת לידה חדשה ויעשה ממני גבר.

למה דווקא ג׳ון לאגו? יכולתי לבחור כל שם שהוא, ולא כל יום מזדמן לך לבחור לעצמך שם. הכול התחיל באהבה שלי לקלאסיקות קולנועיות. החבר היחיד שהיה לי אי פעם בילדותי היה קְוִוין, המקרין בקולנוע הפורנו המקומי. כשהמקום נסגר בלילה וכל הסוטים חמקו הביתה, קווין היה מגלגל לנו סרטים מדהימים מהאוסף העשיר שלו. גדלתי על סטנלי קובריק ואקירה קוֹרסאווה. ידעתי מי זה קלינט איסטווד לפני שידעתי מי הנשיא המכהן. בשבילי, הקולנוע הוא הבריחה הגדולה (שזה גם שמו של סרט נפלא), ואני ממליץ לכם לטפח הערכה לקולנוע מפני שתזדקקו לדבר מה נוסף שיעסיק את מחשבותיכם מלבד הסיוטים המזוויעים, מאכְּלי הנשמה. מפלצות כמונו יכולות ללמוד להיות אנושיות מצפייה בסרטים. כל החוויות שמעולם לא היו לנו מתוארות בסרטים, והן יכולות להיות נכסי צאן הברזל הרגשיים שלנו, ולהתוות לנו את הדרך כשאנו מתהלכים בין אנשים מן השורה. המשימה שלכם אפוא, אם תחליטו לקבל אותה, היא לנסות לצפות בדברים אחרים מלבד כישלונות ענק קולנועיים או פורנו דוחה ביוטיוב. השתדלו רק להימנע מסרטי מתנקשים, כי הם עלולים לתת לכם כל מיני רעיונות גרועים.

אבל בואו נחזור רגע לכינוי שהדבקתי לעצמי בהשראת הוליווד. מקור שם המשפחה שלי הוא בתקופה הגדולה ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי - שנות השבעים. ״לאגו״ הוא שמה של העיירה המקוללת במערבון של קלינט איסטווד, ׳עיר ושמה גיהינום׳, סרט שהוא ללא ספק סיפור חיי. בחרתי ב״ג׳ון״ כי למרות שמקומי בגיהינום מובטח, אני מעריץ גדול של יוחנן המטביל. הוא הכין את ההמון הנבער לבואו של המשיח, וזוכה לשבחים בקוראן על חיי הטוהר שלו; ובניגוד לישו, הוא לא ביקש מאלוהים כרטיס יציאה חינם מהכלא לפני שהורדוס הגיש את הראש שלו על מגש של כסף. למדתי את כל זה כשצפיתי בצ׳רלטון הסטון מביא את הגופרית המזוינת, כששיחק את דמותו של יוחנן כרות הראש באפוס התנ״כי ׳הסיפור הגדול ביותר שסופר אי פעם׳.

ובאשר ליתר הבובות על חוט במשל הטרגי הזה: חלק מהשמות שונו כדי להגן על האשמים. הפצת זהותם של אנשי הקשר שלי במ״א בע״מ, או של המטרות שסימנתי, היא לא מה שעזר לי להישאר בין החיים ומחוץ לכותלי החור המסריח המכונה האגף השמור, ואני לא מתכוון להתחיל בזה עכשיו. מתוך רצון לשמור על המוטיב המרכזי, אוֹמַר רק ששמותיהם נלקחו מתוך סלילי הצלולואיד הישנים והטובים של הקולנוע הקלאסי והעכשווי. אם תצליחו לגלות מאילו סרטים הם לקוחים, תזכו בנקודות בונוס.

עבדתי במ״א בע״מ מאז גיל שתים־עשרה. אני בן עשרים וארבע היום, עוד מעט עשרים וחמש. ״עשיתי את כל הסיבוב,״ כמו שאומרים. כשהתחלתי כאן, מחזור הגיוס שלי כלל עשרים ושבעה עבריינים חכמולוגים מזדיינים עם שתי רגליים בקבר, כולל אותי. נותרנו שלושה. אז אפשר להגיד שאני מבין דבר או שניים. או איך שבטח הייתם קוראים לזה בשפה שלכם - של העבריינים־חכמולוגים־מזדיינים־עם־שתי־רגליים־בקבר של ימינו - ״יש לו לגבר הזה כישורים מטורפים, מַאן״. אוף, היפּ־הוֹפּ, דפקת את האנגלית התקנית לתמיד. כל הכבוד לך.

אם אתם דומים לי במשהו כשהייתי בגילכם, אתם כנראה משוכנעים שאתם הולכים לחיות לנצח. יש לי חדשות בשבילכם, אחיי ואחיותיי. המרחק הקצר ביותר בין האמת ובין קשקוש מוחלט הוא עומק של מטר שמונים לתוך האדמה. לא משנה אם אתם מאמינים לי או לא, מפני שאין מבחן מציאות טוב יותר מקליע הוֹלוֹפּוֹינט 45 מ״מ במשקל מאתיים ושלושים גְרֶיין שפוגע במצח במהירות מאתיים ושישים מטר לשנייה.

אז תמחלו על הגאווה שלכם וקראו את הספר הזה. אני לא חייב לכתוב אותו. אני עושה לכם טובה. למעשה, אני מסכן את הראש שלי למענכם, ואפילו לא פגשתי את התחת המסכן שלכם. העניין הוא שאף אחד אף פעם לא הזהיר אותי כשהתחלתי לעבוד בג׳וב הזה. קיבלתי הכשרה, כמובן. אבל אף פעם לא קיבלתי את המידע הפנימי. ברוב העבודות, אתה לומד את העבודה מאלה שיש להם יותר ניסיון. אבל לא בעבודה הזאת. בוב, המנהיג האמיץ שלנו, לא היה מוכן לדבר מלוכלך עם אשתו אלא אם קיבל אישור מיוחד לגלות לה. לדעתי, גישתו המאופקת של בוב לסודיות היא הסיבה שלרבים מבני המחזור שלי צומחים עכשיו שורשי עצים מגלגלי העיניים. הוא קורא לעצמו ״איש עם ראייה כוללת״. פירושו, בשפת מנהל עסקים למתחילים, שהוא לא שם קצוץ על שום דבר מלבד השורה התחתונה, ובטח שלא עליכם. יש עוד הרבה כמוכם, וכשנפטרת מאחד בעסק הזה, מייד יצוץ אחר במקומו. הגנה על האינטרסים של ה״לקוחות״ שלו - חברי מועדוני הסטודנטים, שתייני הוויסקי הפלצניים בני האריסטוקרטיה החדשה של אמריקה - הם־הם בעדיפות הראשונה אצלו. על כל היתר אפשר לוותר.

אתם בעדיפות הראשונה שלי. אם אצליח להציל רק כמה מכם - שקי החבטות הכי פתטיים אחרי יתומים הודים ששוחים בנהרות צואה - אז אולי אגמור רק במעגל השביעי של הגיהינום במקום בשמיני. ואם תשרדו את כל זה, אולי תוכלו לבנות לעצמכם מוניטין כלשהו, ותעיפו מעליכם את השטיח המטונף שתחתיו טיאטאו אתכם, ותשאירו אחריכם משהו שהוא קצת יותר מצריף בשכונת קרוונים, מכות לאישה בהשפעת אלכוהול, וזנות תמורת אוכל. כנראה לעולם לא ניפגש. בכל אופן, בדרכנו המעוותת, אנחנו המשפחה שאף אחד מאיתנו לא זכה לה ועלינו לתמוך זה בזה. זה אולי לא הרבה, אבל המדריך הקטן הזה הוא ההוכחה היחידה לכך שמישהו שומר עליכם.

למרות העובדה שאף אחד מעולם לא שמר עליי, אני מתקרב במהירות לגיל המופלג עשרים וחמש, ציון דרך שמעטים מכם תצליחו לחצות. בעוד שרוב המקצוענים הצעירים רק מתחילים את הקריירה בגיל עשרים וחמש, במ״א בע״מ זהו הגיל שבו אתה חייב לפרוש. לדברי בוב, זה צומת הדרכים שבו אנשים מתחילים לפקפק במי שמוכן לעבוד בחינם. ואני מצטט: ״אפילו אם אנשים מאמינים לך שאתה עדיין מתמחה בגיל עשרים וחמש, אתה תמשוך תשומת לב ככישלון שמפגר מאוד במסלול ההתפתחות המקצועית שלו. ותשומת לב פירושה גזר דין מוות.״

כל הפילוסופיה מאחורי מ״א בע״מ היא שדמות המתמחה היא סיפור הכיסוי המושלם למתנקש. ושוב, אני מצטט את בוב:

״מתמחים הם בלתי נראים. גם אם תאמרו את שמכם למנהלים מאה פעם, הם לא יזכרו אותו מפני שאין להם כבוד לאנשים בתחתית הסולם שעובדים ללא תמורה. הם רוחשים חיבה רבה יותר למַשתנה הפרטית שלהם מזו שאי פעם יחושו כלפיכם. האירוניה היא שאתה רק צריך להיות עובד מעולה בעל מוסר עבודה גבוה, והם יעמיסו עליך מטלות חשובות בלי חשבון. אותן מטלות שאנשי המנהלה העצלנים והשחצנים ומנהלי התפעול הזוטרים יבצעו רק אם מישהו יצמיד להם אקדח לרקה, הן למעשה המשימות השגרתיות שהודות להן העסק עובד. אותן מטלות גם פותחות דלתות למקורות נתונים, למידע אישי, ולאזורים המאובטחים של דרג הניהול. ככל שתסכימו לקבל עוד מטלות, הן ילכו ויתרבו, ואגב כך תרכשו את שני המפתחות לשערי הממלכה: אמון וגישה. בסופו של דבר, יעד החיסול שלכם יסמוך עליכם כל כך עד שיהיה מוכן להפקיד בידיכם את חייו, וזה הרגע שבו תיטלו אותם.״

אף על פי שממש אין לי חשק ללטף לבוב את האגו, הקונספט גאוני להפליא. אבל מדוע, תשאלו, אנחנו טורחים כל כך רק כדי לחסל מישהו? אפילו ניקיטה יכולה להוריד מישהו בעזרת רובה צלפים מחלון חדר המלון שלה בזמן שהיא ממלאת לעצמה אמבטיה חמה. האם אנחנו לא מסוגלים להחנות את התחת שלנו על גג בניין עם רובה צלפים לטווחים רחוקים מדגם L115A3 ולירות ביעדי החיסול שלנו עם יד אחת קשורה מאחורי הגב? חייל קומנדו בריטי הוריד שני חיילי טאליבן ממרחק של יותר משני קילומטרים עם הכלי החמוד הזה. זה כמו לאמן מישהו בפארק באטֶרי בזמן שאתה אוכל דים סאם בצ׳יינטאון.

יש הרבה סיבות לכך שאנחנו לא עושים את זה כמו בסרטים או בשדה הקרב. ראשית, אפילו צלף של יחידת אריות הים בצבא ארצות הברית מחטיא את המטרה לפעמים, והם הצלפים הכי טובים בעולם. קליעים וחוקי הפיזיקה זה דבר מבאס באמת, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להחטיא. שנית, כשאיבריהם של הבכירים הנפוחים מהדרג הגבוה מתחילים להינתז ברחובותיה של העיר הכי גדולה באמריקה משימוש בתחמושת צבאית, זה נקרא דפוס פעולה. דפוסי פעולה הם אחד מהתחביבים האהובים על האף.בי.איי. ערבבו את זה עם פוליטיקה, והנה הפכתם לנושא חם כל כך עד שלא תוכלו לצוד אפילו יונה מבלי שבריון אלמוני יחטוף אתכם כשאתם מכוסי עיניים, וייקח אתכם לגְאוַוטאנָמוֹ בֶּיי לחבילת הכול כלול - חקירה ועינויים. זה אירוני, אבל צריך קלַאסה בשביל לעבוד בעבודה הזאת. זה מה שמבדיל בין המקצוענים לפּוּשְטים חשופי החזה שרואים בסדרה ׳שוטרים׳.

אם מישהו יכול לספק מוצר איכותי במחיר סביר, יש שוק ענק להתנקשויות בשכר. כל עוד מתאפשר לכם להימנע מדפוסי פעולה ולגרום לזה להיראות כאילו המתנקשים הם אויביו של יעד החיסול, תוכלו - כן, אני הולך להגיד את זה - להתחמק מעונש ולעשות מכה.

המפתח להצלחה בעסק הזה הוא כוח אדם איכותי. הכוונה אליכם. כאן, במ״א בע״מ, מאמנים אותנו היטב. נדרשות שנים לשכלל את האומנות הזאת לכאורה, ולכן מגייסים אותנו כשאנחנו צעירים. אבל הכשרה מעולה אינה ערובה להצלחה או אפילו להישרדות. ראיתי חיוכים זחוחים של טירונים שנחשבו כוכבים, נמחקים באבחה אחת כבר במשימה הראשונה. הדבר החשוב ביותר שאנסה ללמד אתכם הוא זה: הכשרה טובה תעניק לכם את הכישורים הדרושים כדי להיות טובים בעבודה הזאת, אבל טוב ומת הוא עדיין רק מת. ההבנה מתי יש להזיז הצידה את ההכשרה ולאפשר לאינסטינקטים שלכם לתפוס פיקוד, היא זו שתהפוך אתכם לבלתי מנוצחים.

אני בלתי מנוצח. במידה רבה הודות לניסיון שיש לי. אז כדי להכין אתכם באמת לדבר שאליו אתם מכניסים את עצמכם, המדריך הזה יתאר לפרטי פרטים את מאורעות המשימה האחרונה שלי. בהשתלשלות האירועים שאתאר כאן תראו את המקצוע הזה כפי שהוא באמת, ולא כפי שהוא מוצג בעולמו התיאורטי של בוב, של ״תרחישים אופייניים״. אני מצטער, אבל אין שום פאקינג־תרחישים אופייניים כשאתה מתכנן ומבצע רצח של אישיות מפורסמת ומאובטחת מכל הכיוונים. בוב יכשיר אתכם ואחר כך יכשיר אתכם לסמוך על ההכשרה שלכם. זו גישה צבאית, והיא עובדת היטב במבצעים צבאיים - ברוב המקרים. אני אלמד אתכם לחשוב כמו טורף, ולשלוט במיומנויות המעקב המאולתרות שבהן משתמשים טורפים כדי לבצע חיסול נקי ולהישאר בחיים. יש הבדל גדול בין הגישות האלה, והפעמים היחידות שבהן באמת כמעט מַתי היו בהתחלה, כששתיתי בצמא את המשקה הממותק של בוב.

המדריך הזה יתאר לכם את המשימה האחרונה שלי מהלך אחר מהלך, ובנוסף, ישמש גם מקור התייחסות מהשטח עם כמה כללים פשוטים וניתנים לזכירה שיש לפעול על פיהם, מגובים בדוגמאות מהעולם האמיתי. בשמונה השנים בקירוב שבהן הייתי פעיל במקצוע – כן, התחלתי לחסל בני אדם בגיל שבע־עשרה - צברתי שלושים וארבעה חיסולים. אולי לא ראיתי הכול, אבל הייתי לגמרי בכיוון, לכל הרוחות.

1 מתוך המחזמר ״אנני״, שהועלה בתיאטרון בית צבי ב־2009. תרגום השיר: צביקי לוין.