1
כבר היה חשוך כשהגעתי לבּוֹן, ועם הגיעי הכרחתי את עצמי לא להיכנע לנוהל האוטומטי שהתגבש אצלי במהלך חמש שנים של נדודים בדרכים: לרדת במדרגות למעבר בין הרציפים, לעלות במדרגות מן המעבר בין הרציפים, להניח את תיק הנסיעות, להוציא מכיס המעיל את כרטיס הנסיעה, להרים את תיק הנסיעות, למסור את כרטיס הנסיעה, לגשת לדוכן העיתונים, לקנות עיתוני ערב, לצאת מהתחנה ולקרוא לְמונית. כמעט כל יום במשך חמש שנים נסעתי לאיזשהו מקום והגעתי לאיזשהו מקום, בבוקר עליתי וירדתי במדרגות של תחנת רכבת, ואחר הצהריים ירדתי ועליתי במדרגות של תחנת רכבת, קראתי למוניות, חיפשתי בכיסי המעיל כסף בשביל לשלם לנהג, קניתי עיתוני ערב בקיוסקים, ובפינה כלשהי בתודעתי התענגתי על הרישול המתורגל־במדויק של הנוהל האוטומטי הזה. מאז שמארי עזבה אותי כדי להתחתן עם ציפְּפְנֶר, הקתולי הזה, ההליך נעשה עוד יותר מכני, בלי לאבד שמץ מן הרישול שלו. לַמרחק מתחנת הרכבת לַמלון, ומן המלון לתחנת הרכבת, יש כלי מדידה: המונה במונית. מרחק של שני מארקים, שלושה מארקים או ארבעה וחצי מארקים מתחנת הרכבת. מאז שמארי הסתלקה, איבדתי לפעמים את המקצב המחזורי הזה, בילבלתי בין בית המלון לתחנת הרכבת, חיפשתי בעצבנות את כרטיס הנסיעה כשהתקרבתי לשוער במלון, או שבבידוק הכרטיסים בכניסה לאזור הרציפים שאלתי את הכרטיסן על מספר החדר שלי. איזשהו משהו, שאולי אפשר לקרוא לו גורל, בוודאי גרם לי אז להיזכר במקצוע שלי ובמצב שאני נמצא בו. אני מוקיון, לפי ההגדרה הרשמית של המקצוע: קומיקאי, פָּטוּר מתשלום מס הכנסייה, בן עשרים ושבע, ואחד הקטעים במופע שלי נקרא "זמני הגעה ויציאה", קטע פנטומימה ארוך (כמעט ארוך מדי), שבו עד לרגע האחרון הצופים מתבלבלים בין הגעה ליציאה. מאחר שאני בדרך כלל עובר שוב על הקטע הזה ברכבת (הוא מורכב מיותר משש מאות מחוות גופניות, ואני חייב, כמובן, לדעת את הכוריאוגרפיה בָּראש בעל פה), ברור מאליו שמדי פעם אני נופל קורבן לדמיון שלי עצמי: אני מתפרץ לתוך בית מלון, תר במבטי אחרי הלוחות של זמני היציאה, גם מוצא אותם, רץ למעלה או למטה במדרגות כדי לא להחמיץ את הרכבת שלי, והכול בשעה שבעצם כל מה שאני צריך לעשות זה ללכת לחדר שלי ולהתכונן להופעה. למזלי, ברוב בתי המלון מכירים אותי. במהלך חמש שנים מתפתח מקצב מחזורי עם אפשרויות מעטות לשינויים, מעטות מכפי שניתן בדרך כלל להניח, וחוץ מזה, הסוכן שלי, שמכיר את התכונות המיוחדות שלי, דואג למזער את החיכוכים. מה שהוא מכנה "הרגישות של נפש האמן" זוכה למלוא הכבוד, ו"אווירת רווחה כללית" מקיפה אותי ברגע שאני נמצא בחדר שלי: פרחים באגרטל יפה, ואני בקושי מספיק לזרוק מעלי את המעיל ולהעיף לפינה את הנעליים (אני שונא נעליים), וחדרנית יפה כבר מביאה לי קפה וקוניאק וממלאת לי את האמבטיה, אמבטיה ריחנית ומרגיעה בזכות המלחים הירוקים שהיא שופכת פנימה. בזמן שאני שרוע לי באמבטיה אני קורא את העיתונים, כולם לא רציניים, עד שישה עיתונים, אבל לא פחות משלושה, ובקול רם למדי אני שר, אבל רק יצירות ליטורגיות: כּוֹרָלים, מזמורים וסֶקְוֶונְצוֹת, שאני עדיין זוכר משנות הלימודים שלי בבית הספר. ההורים שלי, פרוטסטנטים אדוקים, אימצו ללבם את האופנה שרווחה לאחר המלחמה, אופנת ההתפייסות הדתית, ושלחו אותי לבית ספר קתולי. אני עצמי לא דתי, אני אפילו לא הולך לכנסייה, ואני משתמש בטקסטים הליטורגיים ובמנגינות הליטורגיות רק מטעמים תרפויטיים: הם עוזרים לי יותר מכל דבר אחר להתגבר על שני הייסורים שהטבע הטיל עלי — דיכאון וכאב ראש. מאז שמארי חצתה את הקווים לשורות הקתולים (מארי עצמה אמנם קתולית, אבל התיאור הזה נראה לי מתאים), החריפה עוצמתם של שני הייסורים האלה, ואפילו "טַנטוּם אֶרגוֹ" או תפילת התחנונים מלוֹרֶטוֹ — התרופות המועדפות עלי למאבק בכאבים — כבר בקושי עוזרות לי. יש אמצעי ריפוי יעיל זמנית: אלכוהול, והיה יכול להיות מַרפא קבוע: מארי. מארי עזבה אותי. מוקיון שמתחיל לשתות מידרדר מהר יותר ממתקין רעפים שיכור שצונח מהגג.
כשאני שיכור, אני עושה בהופעות שלי תנועות לא מדויקות — והלוא רק הדיוק נותן תוקף לתנועות — ואני נכשל בטעות המביכה ביותר שמוקיון יכול לעשות: אני צוחק מהבדיחות שלי עצמי. זאת השפלה איומה. כל עוד אני פיכח, הפחד שלי להופיע הולך וגדל עד לרגע שבו אני עולה על הבמה (בדרך כלל היה צריך לדחוף אותי אל הבמה), ומה שכמה מבקרים כינו "אותה עליצות מהורהרת, ביקורתית, שמאחוריה נשמעות פעימות הלב", לא היה אלא הקרירות הנואשת שבאמצעותה הפכתי את עצמי למריונטה. זה היה נורא, דרך אגב, כשהחוטים היו נקרעים והייתי קורס בחזרה לתוך עצמי. סביר להניח שנזירים במצב של התבוננות פנימית חווים משהו דומה. מארי תמיד סחבה איתה לכל מקום הרבה ספרות מיסטית, ואני זוכר שהמילים "רֵיק" ו"אַין" הופיעו שם הרבה מאוד פעמים.
בשלושת השבועות האחרונים הייתי רוב הזמן שיכור ועליתי על הבמה עם הרגשת ביטחון מתעתעת, והתוצאות הופיעו מהר יותר מאשר אצל תלמיד שמשתמט מבית הספר, ועדיין יכול לשגות באשליות עד למועד קבלת התעודה. חצי שנה זה הרבה זמן לַחְלום. אחרי שלושה שבועות כבר לא היו לי יותר פרחים בחדר, באמצע החודש השני כבר לא היה לי יותר חדר עם אמבטיה, ובתחילת החודש השלישי המרחק מתחנת הרכבת כבר הגיע לשבעה מארקים, ואילו השכר שלי כבר התמוסס לשליש. לא עוד קוניאק אלא ליקר דגנים גס, לא עוד מופעי ווֹדביל, אלא אגודות מוזרות שהתכנסו באולמות חשוכים, שבהם הופעתי על במה עם תאורה עלובה, ושם כבר אפילו לא עשיתי תנועות לא מדויקות, אלא רק כל מיני שטיקים ליצניים לקול צחקוקי ההנאה של עובדי הרכבת, הדואר או המכס, שחגגו אירוע הוקרה על שירותם המסור רב השנים, או לקול צחקוקי ההנאה של עקרות בית קתוליות או אחיות פרוטסטנטיות. באולמות האלה, קציני בּוּנדֶסוֶוהר שלגמו בירה, שהיה זה מתפקידי להצהיל להם את חגיגות סיום הקורס, לא ממש הבינו אם מותר להם לצחוק או לא כשביצעתי את מה שנשאר מהמערכון שלי שנקרא "מועצת הביטחון", ואתמול, בבוכום, מול בני נוער, החלקתי באמצע חיקוי של צ'פלין ולא הצלחתי לחזור ולעמוד על הרגליים. לא היו אפילו שריקות בוז, רק מלמולי אהדה, וכשהמסך ירד סוף־סוף, צלעתי משם במהירות, אספתי את כל הזבל שלי, ובלי להוריד את האיפור נסעתי לפנסיון שלי, ושם פרצה מריבה איומה, כי בעלת הפנסיון סירבה לעזור ולתת לי כסף לַמונית. הצלחתי להרגיע את נהג המונית העצבני רק כשמסרתי לו את מכונת הגילוח החשמלית שלי — לא כעירבון אלא כתשלום. הוא היה הגון מספיק להחזיר לי עודף בצורת חפיסת סיגריות חצי מלאה ושני מארקים במזומן. נשכבתי עם הבגדים עלי במיטה הלא מוצעת, שתיתי את מה שנשאר בבקבוק שלי, ובפעם הראשונה זה חודשים הרגשתי משוחרר לחלוטין מהדיכאון ומכאבי הראש. שכבתי על המיטה במצב מסוים, שלפעמים קיוויתי שבו אֶמָצא בסוף ימַי: שיכור וכמו מוטל בתעלת ביוב. הייתי נותן עכשיו את החולצה שלי בשביל שנאפס, ורק המחשבה על המשא ומתן המורכב הנחוץ לעסקת חליפין כזאת הניאה אותי מלעשות אותה. ישנתי נהדר, שינה עמוקה ועם חלומות, שבהם המסך הכבד של הבמה נפל עלי בדמות תכריך רך ועבה, מין מעשה טוב אפל, ובכל זאת, מבעד לשינה ולחלום כבר יכולתי לחוש בחרדה שלי מפני היקיצה: האיפור עדיין על הפנים שלי, הברך הימנית נפוחה, ארוחת בוקר מחורבנת על מגש פלסטיק, וליד קנקן הקפה המברק מהסוכן שלי: "קוֹבּלֶנץ ומַיינץ ביטלו נקודה מתקשר בערב לבון. צוֹהנֶרֶר." ואז שיחת טלפון ממארגן ההופעה אתמול, שיחה שממנה התברר לי עכשיו, לראשונה, שהוא היושב־ראש של האגודה הנוצרית להכשרה ולחינוך. "זה קוֹסְטֶרְט," הוא אמר בטלפון בקול קר כקרח, מהול בנימת התרפסות, "אנחנו עוד צריכים להבהיר את שאלת התשלום שלך, מר שְׁניר." "בבקשה," אמרתי, "אף אחד לא עוצר אותך."
"באמת?" הוא אמר. שתקתי, וכשהוא המשיך לדבר, הקרירות העלובה שלו כבר נעשתה לסדיזם צרוף. "סיכמנו על שכר של מאה מארק לליצן שפעם היה שווה מאתיים." הוא עשה הפסקה, ככל הנראה כדי להעניק לי הזדמנות להתרגז, אבל שתקתי, והוא שוב נהיה גס רוח, כמו שהיה מטבעו, ואמר: "אני היושב־ראש של אגודה ללא כוונת רווח, והמצפון שלי לא נותן לי לשלם מאה מארק לליצן, שעשרים מארק להופעה שלו הם תשלום מספק בהחלט, ואפילו אפשר לומר — נדיב." לא ראיתי שום סיבה לקטוע את השתיקה שלי. הדלקתי לי סיגריה, מזגתי לי עוד מהקפה המחורבן, ושמעתי את הנשימות הכבדות שלו. הוא אמר: "אתה עדיין מקשיב?" ואני אמרתי: "אני עוד מקשיב," והמתנתי. שתיקה היא נשק טוב. בשנות הלימודים שלי בבית הספר, בכל פעם שנקראתי להתייצב אצל המנהל או מול המורים, תמיד שתקתי בעקביות. נתתי למר קוסטרט הנוצרי להזיע לו שם בצד השני של הקו. הוא היה קטן מכדי לחוש חמלה כלפי, אבל לא קטן מכדי לרחם על עצמו, ולבסוף הוא מילמל: "טוב, תגיד לי אתה מה אתה מציע, מר שניר."
"תקשיב טוב, מר קוסטרט," אמרתי, "זה מה שאני מציע לך: קח מונית, סע לתחנת הרכבת, תקנה לי כרטיס נסיעה לבון במחלקה הראשונה, תקנה לי בקבוק שנאפס, בוא למלון, תשלם את החשבון שלי כולל טיפים, ותשאיר לי במעטפה מספיק כסף למונית לתחנת הרכבת. חוץ מזה, תתחייב בשם המצפון הנוצרי שלך לשלוח את המזוודות שלי לבון על חשבונך. מוסכם?"
הוא חישב בראשו מיני חישובים, כיחכח בגרון ואמר: "אבל חשבתי לתת לך חמישים מארק."
"טוב," אמרתי, "אז תיסע בחשמלית, וכל הסיפור יעלה לך פחות מחמישים מארק. מוסכם?"
הוא שוב חישב בראשו חישובים, ואמר: "אתה לא יכול לקחת את המזוודות איתך במונית?"
"לא," אמרתי, "נפצעתי ואני לא יכול לטפל בזה." אין ספק שמצפונו הנוצרי החל להתעורר לחיים. "מר שניר," הוא אמר בנימה מתונה, "אני מצטער שאני..." "זה בסדר, מר קוסטרט," אמרתי, "אני שמח כל כך שאני יכול לחסוך לטובת המטרה הנוצרית חמישים וארבעה עד חמישים ושישה מארק."
לחצתי על מתגי הניתוק בעריסה של מכשיר הטלפון והנחתי את השפופרת לצד המכשיר. קוסטרט היה מהטיפוסים שיצלצלו עוד פעם ויתישו אותך במשך שעה ארוכה עד שיסיימו למרק לעצמם את המצפון. היה עדיף בהרבה להניח לו לחפור במצפון שלו לבד עם עצמו. הרגשתי לא טוב. שכחתי לציין שחוננתי לא רק בדיכאון ובכאב ראש, אלא גם בתכונה ייחודית אחרת, כמעט מיסטית: אני יכול לקלוט ריחות דרך הטלפון, ולקוסטרט היה ריח מתקתק להבחיל של סוכריות מציצה בניחוח סיגליות. נאלצתי לקום ולצחצח שיניים. לאחר מכן גירגרתי בגרון קצת משארית השנאפס, הסרתי במאמץ את האיפור, נשכבתי שוב במיטה וחשבתי על מארי, על הנוצרים, על הקתולים, והירהרתי לי בעתיד. חשבתי גם על תעלות הביוב שיום אחד אהיה מוטל בהן. כשמוקיון מתקרב לגיל חמישים, יש לו רק שתי אפשרויות: או ביוב או ארמון. לא האמנתי בארמון, ועד גיל חמישים עוד הייתי צריך איכשהו להעביר יותר מעשרים ושתיים שנים. העובדה שקובלנץ ומיינץ ביטלו היתה מה שצוהנרר קורא לו "רמת כוננות 1", אבל העניין הזה גם עלה בקנה אחד עם עוד תכונה שלי, ששכחתי לציין: אדישות. גם בבון היו תעלות ביוב, ומי אמר שאני מוכרח לחכות עד גיל חמישים? חשבתי על מארי: על הקול שלה ועל החזה שלה, על הידיים שלה ועל השיער שלה, על התנועות שלה ועל כל מה שעשינו יחד. גם על ציפפנר, שאיתו היא רצתה להתחתן. כשהיינו ילדים, ציפפנר ואני הכרנו זה את זה ממש טוב, כל כך טוב, שאחר כך, כשחזרנו ונפגשנו כשכבר היינו גברים, לא באמת ידענו אם אנחנו צריכים לפנות זה אל זה בגוף שלישי הרשמי, או בגוף שני הישיר — שתי צורות הפנייה גרמו לנו מבוכה, ואף פעם לא השתחררנו מן המבוכה הזאת, ולא משנה באיזו תכיפות התראינו. לא הבנתי למה מארי ערקה דווקא אליו, אבל אולי אף פעם לא באמת "הבנתי" את מארי.
רתחתי מזעם כשהקצתי מן ההרהורים שלי דווקא בגלל קוסטרט. הוא גירד מבחוץ את הדלת כמו כלב, ואמר: "מר שניר, אתה חייב להקשיב לי. אתה צריך רופא?" "תעזוב אותי בשקט," קראתי, "דחוף את המעטפה מתחת לדלת ולך הביתה."
הוא דחף את המעטפה מתחת לדלת, קמתי מהמיטה, הרמתי את המעטפה ופתחתי אותה: היו בה כרטיס נסיעה לרכבת מבוכום לבון במחלקה השנייה, וכסף למונית שחושב במדויק — שישה מארקים וחמישים פְּפֶניג. קיוויתי שהוא יעגל את הסכום לעשרה מארקים, וקודם כבר חישבתי לעצמי מה אני אוכל להרוויח, אם אחזיר בתחנה את כרטיס הנסיעה במחלקה הראשונה ואקנה כרטיס למחלקה השנייה. זה היה נותן לי בערך חמישה מארקים. "הכול בסדר?" הוא קרא מבחוץ. "כן," אמרתי, "ועכשיו קח את הרגליים שלך ועוף מפה, חתיכת תולעת נוצרית מחורבנת." "אבל רק רגע, תרשה לי..." הוא אמר, ואני שאגתי: "עוף מפה." לרגע אחד היה שֶקט, ואז שמעתי אותו יורד במדרגות. בני העולם הזה לא רק פיקחים יותר, הם גם אנושיים יותר ונדיבים יותר מבני האור.1 נסעתי לתחנת הרכבת בחשמלית כדי לחסוך קצת כסף לשנאפס ולסיגריות. בעלת הפנסיון עוד חייבה אותי על מברק ששלחתי בערב הקודם למוניקה זילפְס בבון, מברק שקוסטרט סירב לשלם עליו. וככה, הכסף שהיה לי בין כה וכה לא הספיק לי למונית עד תחנת הרכבת. את המברק שלחתי עוד לפני שנודע לי שקובלנץ ביטלו: הם ביטלו לפני שהספקתי לבטל בעצמי, וזה קצת עלה לי על העצבים. מבחינתי זה היה יותר טוב אם אני עצמי הייתי מבטל ושולח אליהם מברק שאומר: "אין אפשרות להופיע, פציעת ברך קשה." טוב, אבל לפחות שלחתי את המברק למוניקה: "בבקשה תכיני דירה למחר. כל טוב. הַאנְס."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.