זה היה אחד מהפלוצים האלה שמסריחים כל כך עד שאפשר ממש לטעום אותם. אחד מאלה שמעלים דמעות בעיניים ומכריחים לתקוע את הראש מתחת לצווארון של החולצה. הוא בטח יצא חם ומהביל, כי אין שום הסבר אחר לסירחון המחריד שלו. אני יודע, הוא נשמע כמו נאד שקט וקטלני קלאסי - הוא לא היה כזה. הפלוץ שלה הרעיש כמו קפצון כשהוא יצא. בדיוק - זה לא הייתי אני! זאת הייתה לֶקְסִי!
היא הטילה את פצצת הסירחון שלה באחד הימים בקיץ, כשעזרנו למורה טי להעביר את הכיתה הישנה שלנו לאגף של כיתות ו'. אחרי השנה שעברה רציתי לבלות כל רגע עם המורה טי. לא רציתי שיעבור אפילו יום אחד בלי להיות איתו. בגלל זה הלכתי לעזור לו במעבר בחופשה. חוץ מזה, אמא ואבא לא היו בסביבה. הם עבדו כל הזמן - אפילו בקיץ, העסק היה מחייב. ואחי הגדול, ריצ'רד, הלך לעשות מה שבא לו, שזה להיות די־ג'יי. היה לו ציוד משלו והוא ערך מסיבות קטנות, בעיקר ימי הולדת. זה לא כאילו שהיינו צריכים את הכסף, ואמא ואבא לא הכריחו אותו למצוא עבודה, אבל זה מה שהוא עשה. הוא אמר שזה עוזר לו להשיג בנות.
לֶקסי ואני לא היינו היחידים שבחרנו להסתובב עם המורה טי. גם אנה והמורָה ניוּבֶּרִי עזרו הרבה, וגם ג'פרי בא לפעמים. בהתחלה לא היו הרבה אנשים אחרים בבית הספר, רק הַשָּׁרָתִים שלנו, הצוות של המשרד והמנהלת, גברת וִילִיַאמְס.
בוקר אחד הייתי בדרך לכיתה ונעצרתי להשתין לפני שעליתי למעלה. מעבר לפינה מהמשרד יש שירותים שאף אחד לא משתמש בהם אף פעם, שירותים קטנים עם משתֵנה אחת ותא אחד. אני לא יודע מה נכנס בי, אבל תמיד אהבתי להשתולל בשירותים. קשה להיפטר מהרגלים ישנים. נכנסתי פנימה והדלת של התא החזירה לי מבט עם הבעה מוזרה על הפנים.
"הִי־יָא!" צעקתי, רצתי, צברתי תנופה ודפקתי בעיטת קראטה במטרה שלי. אני לא באמת יודע אומנויות לחימה, אבל ראיתי את המהלך הזה בטלוויזיה. הדלת נפתחה בחבטה ואחרי שניתזה מהקיר נטרקה בחזרה.
"אההה!" צרח מישהו.
הא! לא ציפיתי שיהיה שם מישהו. כמו שאמרתי, אף אחד אף פעם לא משתמש בשירותים האלה.
"פִּיטֶר, אני אהרוג אותך!" ג'פרי התפרץ החוצה מהתא. בהחלט הבהלתי אותו כל כך עד שהוא השתין על עצמו - ראיתי את זה. הוא בטח השפריץ לכל הכיוונים. כל המכנסיים שלו היו מלאים בכתמים רטובים. רציתי לצחוק, אבל ג'פרי הסתכל עליי במבט זועם.
נרתעתי לכיוון הדלת. "אני - אני לא ידעתי שאתה שם בפנים. אני נשבע."
"אז כדאי שתגדֵל עיניים מאחורה," הוא הזהיר אותי.
פתחתי את הדלת ומיהרתי לעלות כשג'פרי נשאר שם, כנראה כדי לייבש את המכנסיים שלו. התחלתי לעזור למורה טי.
אם עברתם פעם דירה אתם יודעים שהכול קשור בקרטונים. לארוז קרטונים, להרים קרטונים ולפרוק קרטונים. קרטונים, קרטונים ועוד קרטונים. אחרי כמה זמן נמאס לי מהם אז ניסיתי לדחוס לתוך אחד מהם כמה שיכולתי, במחשבה שאם יהיו יותר דברים בכל קרטון, בסופו של דבר יהיו פחות קרטונים. לוּק, הגאון של הכיתה, היה יכול להיות גאה בהברקה שלי. הבעיה הייתה ששכחתי שצריך להרים את הקרטון אחרי שדחסתי לתוכו מלא ספרים וכל דבר אחר שהצלחתי להכניס פנימה.
"פיטר, יש לך יותר מדי שם בפנים," הזהירה אנה, "אתה צריך להוציא כמה דברים."
אני מחבב את אנה והכול, אבל לא הייתי מוכן להקשיב לבת. הצלחתי להרים את הקרטון אחרי שכמעט נהיה לי קילֶה, אבל אז התחתית המטופשת נפלה החוצה. עמדתי שם כמו אידיוט כשאני מחזיק קרטון ריק וכל מיני דברים מפוזרים לי מסביב לרגליים. המורה טי והמורָה ניוּבֶּרִי זכו לצחקוק נחמד, ואני יודע שאנה נאלצה לנשוך את הלשון.
אחרי ששיטת הקרטון הכבד במיוחד נכשלה, החלטתי שאקח שני קרטונים בגודל רגיל ואערום אותם אחד על השני. הרעיון שלי היה שאם אני אקח שניים יחד יהיו פחות מסעות עם הקרטונים. לוּק שוב היה יכול להיות גאה. הבעיה הפעם לא הייתה שהם היו כבדים מדי, אלא שלא יכולתי לראות טוב. הצלחתי להרים את שני הקרטונים והתחלתי ללכת, אבל לא הגעתי רחוק עד שנתקלתי באחר משולחנות הכתיבה של הכיתה. הפינה פגעה לי בדיוק באתם־יודעים־מה. הפלתי את הקרטונים, התקפלתי על הרצפה, נאנקתי והחזקתי את המה־שְׁמָם שלי. הייתם יכולים לחשוב שבן יקבל קצת אהדה ממורה זכר אחרי פגיעה כזאת, אבל למורה טי הייתה דרך מוזרה להראות שאכפת לו.
"אוי, בחייך. אתה בסדר גמור, פיטר," הוא אמר, "זאת סתם פגיעה פעוטה בפונפונים."
למרות הפציעה שלי הוא גרם לי לחייך. ברור שכל האחרים חשבו שזה נורא מצחיק, במיוחד לֶקסי.
"אוּה, הפונפונים הפעוטים של פיטר הפתטי," היא זימרה, "הֵיי, זה שובר שיניים. הפונפונים הפעוטים של פיטר הפתטי. הפונפונים הפעוטים של פיטר - "
"מספיק, לֶקסי," אמר המורה טי.
היא חשבה שזה מצחיק בטירוף. היא לא הייתה מסוגלת להפסיק לצחוק. ואז היא צחקה כל כך חזק עד שנפלט לה הפלוץ - ממש בקול! סירחון אמיתי! זה הגיע לה. הפנים של לֶקסי האדימו לגמרי. לא התכוונתי להעמיד פנים שלא קרה שום דבר ולתת לה לצאת מזה בקלות.
"אוי אלוהים!" צעקתי.
"מה עכשיו?" שאל המורה טי שהרים את מבטו מהקרטון שהוא חזר לארוז.
"פיטר הפליץ," מיהרה לֶקסי להגיד.
"מה! אין מצב! זאת היית את!" הייתי מוכן לחנוק אותה.
"זה הטיוח הקלאסי, פיטר," היא אמרה, "להאשים מישהו אחר."
"השתגעת?! איזה פתפותי ביצים!"
"אנחנו יודעים שחטפת מכה בביצים," היא אמרה, "אנחנו מצטערים."
"זה מספיק, שניכם," אמר המורה טי, "מישהו הפליץ. לא אכפת לי מי, רק אל תעשו את זה שוב. זה מסריח." הוא כיסה את האף שלו בחולצה וכך עשתה גם המורָה ניוּבֶּרִי הצוחקת.
לֶקסי הבזיקה אליי את החיוך השטני שלה.
"כדאי שתלכי לבדוק את התחתונים שלך אחרי הפלוץ הזה," לחשתי. הדבר הטוב היחיד בפלוץ שלה היה שאיכשהו הוא גרם לי לשכוח מהכאב של המה־שמם שלי.
וכך עברה עליי חופשת הקיץ: נזהרתי מג'פרי, התמודדתי עם לֶקסי והסתובבתי עם המורה טי. היה לי כיף.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.