המורדת מהחולות 2: הבוגדת בכס

היֹה היה פעם בממלכה המדברית של מיראז'י נסיך צעיר שחפץ בכס המלכות של אביו. לא הייתה לו שום זכות לרשת את כס המלכות מלבד האמונה שאביו הוא שליט חלש, ואילו הוא, הנסיך הצעיר, יהיה שליט חזק יותר. הוא השתלט אפוא על כס המלוכה בכוח הזרוע. בלילה אחד של שפיכות דמים נקצרו הסולטן וכל אחיו של הנסיך בחרבו של הנסיך הצעיר ובחרבות חיילי הצבא הנוכרי שעמד בראשו. עם עלות השחר הוא כבר לא היה נסיך. הוא היה סולטן.

הסולטן הצעיר היה ידוע בכך שהביא נשים להרמונו בדרך שבה כבש את המדינה: בכוח הזרוע.

בשנה הראשונה לשלטונו ילדו שתיים מהנשים הללו בנים תחת אותם כוכבים. האישה האחת הייתה בחורה שנולדה בחולות. בנה היה בן המדבר. הרעיה האחרת הייתה נערה שנולדה מעבר לים, בממלכה בשם קְסִיחָה, ושגדלה על סיפון אונייה. בנה לא היה בן המקום.

על כל פנים, הבנים גדלו כאחים, ואימותיהם הגנו עליהם מפני הדברים שחומות הארמון לא יכלו להגן מפניהם. במשך זמן מה הכול היה כשורה בהרמונו של הסולטן.

עד שהרעיה הראשונה ילדה שוב - אבל הפעם הביאה לעולם בת שלא הייתה בתו של בעלה אלא בתו של ג'יני. היה לה שיער לא טבעי, ואש לא טבעית בערה בדמהּ. הסולטן הוציא את זעמו על אשתו בשל חטא הבגידה בו. היא מתה ממכות הרצח שהכה אותה.

בזעמו הרב הסולטן לא שם לב לכך שאשתו השנייה ברחה עם שני הבנים ועם בתו של הג'יני אל מעבר לים, אל ממלכת קְסִיחָה, הממלכה שהיא נגנבה ממנה. בממלכה הזו היה יכול בנה, הנסיך הנוכרי, להעמיד פנים שהוא בן המקום. נסיך המדבר לא היה יכול להעמיד פנים. הוא היה נוכרי בארץ הזו, כפי שאחיו היה נוכרי בארצו של אביהם. על כל פנים, רצה הגורל ושני הנסיכים לא נשארו שם זמן רב. עד מהרה עזבו השניים את קְסִיחָה ויצאו אל הים הפתוח.

במשך זמן מה, כשהיו על אוניות שלא הפליגו לשום מקום ושלא באו משום מקום, מצבם של האחים היה בכי טוב. הם עברו מחוף נוכרי אחד למשנהו והיו שייכים לכל מקום באותה מידה.

עד שיום אחד, בהיותם על חרטום אונייה, הופיעה שוב מיראז'י באופק.

נסיך המדבר ראה את ארצו ונזכר מהו מקומו האמיתי. הוא עזב את האונייה ואת אחיו ופנה אל החוף המוכר הזה. אף שנסיך המדבר ביקש מאחיו להצטרף אליו, הנסיך הנוכרי סירב. ארצו של אביו נראתה לו שוממת וצחיחה, והוא לא הצליח להבין מדוע קסמה לאחיו כל כך. וכך נפרדו דרכיהם. הנסיך הנוכרי נותר בים במשך זמן מה והתרעם בסתר ליבו על כך שאחיו ביכר את המדבר על הים.

לבסוף הגיע היום שבו הנסיך הנוכרי לא היה מסוגל עוד לחיות בנפרד מאחיו. כשחזר אל מדבר מיראז'י גילה שאחיו הצית אותו באש המרד. נסיך המדבר דיבר על רעיונות נשגבים, על שוויון ועל שגשוג. הוא היה מוקף באחים ובאחיות חדשים, שאהבו את המדבר כמוהו. הוא נודע כעת בכינוי 'הנסיך המורד'. אך בכל זאת קיבל בזרועות פתוחות את פניו של האיש שהיה אחיו כל ימיו.

ובמשך זמן מה מצב המרד היה בכי טוב.

עד שהגיעה נערה. נערה המכונה בשם 'השודדת כחולת־העין'. היא נבראה בחולות, לוטשה במדבר, ובערה בלהבתו. לראשונה הבין הנסיך הנוכרי מהו הדבר שאחיו אוהב במדבר הזה.

הנסיך הזר והשודדת כחולת־העין חצו בצוותא את החולות, ועשו את דרכם אל הקרב הגדול בעיר פַחאלי, שם חנו בני בריתו הנוכרים של הסולטן.

בקרב הזה בפחאלי נחלו המורדים את הניצחון הגדול הראשון שלהם. הם הגנו על המדבר מפני הסולטן שהיה שורף אותו חיים. הם שחררו את הדֶמְג'י, בן נוסף של ג'יני, שהסולטן התכוון להפוך אותו בעל כורחו לכלי נשק. הם הרגו את אחיהם, המפקד הצעיר שהיה מוכן לשפוך דם עד שיזכה בשבחי אביו הסולטן. הם שמו קץ לבריתו של הסולטן עם הנוכרים, שהענישו את המדבר במשך שנים והצליחו גם לכבוש חלק מהמדבר.

סיפור הקרב בפחאלי התפשט במהירות. עימו התפשטו השמועות על כך שהמדבר הוא שלל שאפשר לזכות בו שוב, שכן מדבר מיראז'י היה המקום היחיד שבו יכלו הקסמים העתיקים והמכונות החדשות להתקיים זה לצד זה, חבל הארץ היחיד שהיה יכול להפיק רובים במהירות מספקת כדי לחמש אנשים להילחם במלחמה הגדולה שסערה בין עמי הצפון.

כעת נפנו אל מיראז'י עיניים מחופים זרים, עיניים רעבות. צבאות זרים נוספים עטו על המדבר מכל העברים, וכל אחד מהם ניסה לתבוע שיכרתו עימו ברית חדשה, או לדרוש את חבל הארץ עצמו. ובעוד האויבים מבחוץ מכרסמים בגבולות הסולטן ומעסיקים את צבאו, השתלטו המורדים מבפנים על הערים בזו אחר זו, כבשו אותן מידי הסולטן והטו את לב האנשים לצידם.

במשך זמן מה היה מצבם של המורדים בכי טוב. כזה היה גם מצבם של השודדת כחולת־העין ושל הנסיך הנוכרי.

עד שכף המאזניים החלה לנטות לרעת הנסיך המורד. כעשרים מורדים נשבו במלכודת שהוצבה בעבורם בחולות, שם הקיפו אותם חיילים שעלו עליהם במספרם ובכלי נשקם. עיר אחת התקוממה נגד הסולטן, ותושביה זעקו את שמו של הנסיך המורד בלילה, אבל את השחר הם ראו בעיניהם הריקות של המתים. השודדת כחולת־העין נפצעה אנושות מירייה בקרב בהרים ונאבקה על חייה. שם, בפעם הראשונה מאז החלו חוטי סיפוריהם להישזר זה בזה, נפרדו דרכיהם של השודדת כחולת־העין ושל הנסיך הנוכרי.

בזמן שהשודדת כחולת־העין הייתה בין חיים למוות, נשלח הנסיך הנוכרי אל הגבול המזרחי של המדבר. שם חנה כוח צבאי שהגיע מקְסִיחָה. הנסיך הנוכרי גנב מדים ונכנס אל המחנה הקְסִיחיאני כאילו זהו מקומו. היה קל שם, במקום שבו לא נראה זר יותר. הוא היה לצידם כשנלחמו בצבא הסולטן, ריגל בחשאי עבור הנסיך המורד.

ובמשך זמן מה המצב היה בכי טוב, כשהתחבא בין החיילים הנוכרים.

עד שהגיעה איגרת ממחנה האויב, ונושאה לבש את מדי צבא הסולטן אשר גוניהם זהב ולבן. הוא החזיק דגל לבן.

הנסיך הנוכרי היה מוכן להרוג כדי לדעת מהן הידיעות באיגרת ואילו בשורות צפונות בהן לגבי הצד שלו, אבל לא היה צורך בכך. היה ידוע שהוא דובר את שפת המדבר, והוא נקרא אל אוהלו של הגנרל הקְסִיחיאני כדי לתרגם את חילופי הדברים בין שליח הסולטן לבין הקְסִיחיאני. זאת בעוד איש מהם אינו יודע שהוא האויב של שניהם. במהלך התרגום נודע לו שהסולטן מבקש הפסקת אש. הוא מאס בשפיכות הדמים, כך נאמר באיגרת. הוא מוכן לפתוח במשא ומתן. לנסיך הנוכרי נודע ששליט מיראז'י קורא אליו את כל השליטים הזרים כדי לדון עימם בברית חדשה. הסולטן מבקש מכל מלך, מלכה, קיסר ונסיך הטוענים לזכותם על המדבר, שיבואו אל ארמונו וישטחו את טענותיהם.

למחרת בבוקר הגיעה האיגרת אל הקיסר הקְסִיחיאני. הרובים נדמו. הפסקת האש נכנסה לתוקפה. לאחר מכן יתחילו במגעים של משא ומתן, ואחריהם יהיה הסכם שלום בין הסולטן לבין הפולשים. וכששליט המדבר לא יצטרך יותר להתעסק בגבולות מדינתו, עיניו יפנו שוב פנימה אל תוך ארצו.

הנסיך הנוכרי הבין שהגיע הזמן לשוב אל אחיו. המרד עמד להפוך למלחמה.