המורה לאנגלית

בחלום שאהבה לזכור היא עומדת במטבח ביתה ומכינה ארוחת ערב. החלון פונה אל גינתה הקטנה והיא צופה בבנה, שיושב על הנדנדה ומנופף לה בידו. אין איש בבית, ונעים לה לחכות. היא יודעת למי. אחר כך היא שומעת את חריקות הצירים של הנדנדה הישנה, את רעם המכוניות שדוהרות בכביש ואת נקישות הסכין בקרש החיתוך. רעשוֹ של עולם שממשיך בשלו.

רחל, שעתה ישבה בפעם הראשונה על הכיסא של אבא שלה, עצמה את עיניה כדי להיטיב לראות את פניו של הילד. היא רצתה לדעת למי הוא דומה. לכל ילד יש אבא. גם לשלה. פתאום זה נעשה דחוף, כאילו זו הפעם האחרונה.

את החלום היא זוכרת. לפעמים היא מקיצה אתו בבוקר ולפעמים היא חוזרת אליו במשך היום, ובנה, שהיא רואה בבירור בתוך החושך שהיא כופה על עצמה, דומה לה בלבד, ועכשיו הוא עומד ליד הדלת הפונה אל הגינה, בודד ביתמותו. רחל פקחה את עיניה ורצתה לקום ולהובילו אל הנדנדה, שעדיין מחכה, חלודה ומיותמת, בגינה המוזנחת. אבל החלום נעלם ואתו גם בנה.

היא נשענה לאחור, דחפה בגבה את משענת העץ העבה, הניחה את שתי ידיה על מסעדי הכיסא והתכוננה לקום ולטפל בעניינים שחיכו לה, אבל לבסוף הצטנפה בכיסא, שעכשיו היה שלה, מול התצלום שהציב מנהל בית הספר על כרכוב האח. הסרט השחור חצה אותו באלכסון כמו אות הצטיינות שמישהו מיהר לשים ברגע האחרון, ואביה נשקף אליה חמור סבר כשהיה וכפי שאהב להיראות - מכוּוץ גבות ושפתיים. אפילו התצלום הצבעוני, שהובא בחופזה מחדר המורים, לא הוסיף לו אור. ופתאום נדמה לה שהוא מחייך. מחייך כשהוא מסתכל אליה, ומשהו במבטו אומר שאמנם מעכשיו היא חופשייה, אבל חובה אחרת, חדשה ומסוכנת מהמסגרת שכפה עליה, מתגלגלת לפתחה.

הבית היה שקט. ימי השבעה עברו, והרב, שעזב שעה קודם לכן, הסביר שילדיו אינם מוותרים על סיפור לפני השינה. היא סגרה את הדלת מאחוריו והקשיבה לקול צעדי רגליו, שרקעו על המדרכה כמו תופי טם-טם. לא היה צורך בספר קודים ובפרשנות פסיכולוגית כדי לדעת שהפעם היא באמת לבדה. שוב לא נותר איש בעולם שנזיפה שלו עלולה לערער אותה, ששתיקה זעופה שלו תקרא לה לפשפש במעשיה, שחיוכו עשוי להאיר לה את היום ושמילה טובה שלו היא הדבר שייחלה לו, לשווא.

היא קמה והתקרבה אל האח המלאכותית. אביה חשב שזה בזבוז כסף וזמן להביא עצים ולהדליק מדורה בתוך הבית, והסתפק בתנור חשמלי שסליליו התחפשו ללהבות. רחל לא טרחה להדליק את התנור למרות הקור ששרר בחדר, משום שעדיין היה נדמה לה שהיא נמצאת במקום שאינו שלה ושעוד רגע תגורש מהמקדש שלו. על כרכוב האח הייתה גם תמונה שלה. היא עומדת בין הוריה ביום הולדתה השמונה-עשר. זו התמונה האחרונה שלהם יחד. לידה הניח מי שהניח - אולי אבא - תמונת ראש של אמה במסגרת שחורה. בתוך חצי שנה הכריע אותה הסרטן, ורחל זוכרת, כאילו היה זה אתמול, שעברו רק כמה ימים עד שהודיעה לו שכעת, אחרי שאמא הלכה לעולמה, גם היא עוזבת, ונוסעת לישראל.

היא בחנה את החיוכים המאולצים שלה ושל אמה ואת מבטו של אביה, שמרחיק אל מעבר לצלם. נראה שהוא מתבונן בשמים, כאילו הוא צריך לבדוק שגם הם בסדר, שגם הם הכינו את שיעורי הבית. צל קטן, פרי שמש לונדונית שצצה כביכול רק בשבילו, הצטייר על קיר ביתם, ורחל חשבה שהנה עכשיו, כשהוא איננו, ייעלם גם צלו והיא תזכה לאור וצל משלה.

*

רחל חזרה אל הכיסא, הניחה את ידיה על מסעדי העץ החלקים, עקבה בקצה אצבעה אחרי הסימנים שהשאירו שם ציפורניו, ולא יכלה להשתחרר מהתחושה שהיא מציצה לו, כמו בימים שאסר עליה לגשת למגירות הפתוחות. "לא נועלים שום דבר," אמר. "את צריכה להאמין לי ואני צריך לסמוך עלייך." אתה יודע, אבא, היא עונה לו בינה לבינה, גם מגירות פתוחות יכולות להיות סגורות. גם מה שגלוי לכולם עדיין יכול להסתיר את הכול.

הטלפון צלצל. היא הרימה את שפופרת הבקליט וחשבה על אביה, יושב בכורסה מוקף חפצים ישנים, מתבונן בטלוויזיה שאבד עליה כלח, ומסרב לרכוש לעצמו טלפון נייד. "אף אחד לא מצלצל אלי," אמר, והיא ידעה שהוא מתכוון אליה, "ולי אין אל מי לצלצל," וחרץ את לבה כמו את מסעדי הכיסא שעליו ישבה. הרב שאל אותה אם אפשר לעשות משהו למענה, ואם תבוא לבית הכנסת בשבת. "הכרתי גם את אמא שלך, איזו אישה נפלאה היא הייתה," אמר, והתנצל על שלא היה באפשרותו לקבור את הוריה זה לצד זה, ולא הזכיר במילה שאביה סירב לשלם בעבור חלקת קבר צמודה. אחרי שהסתיימה השיחה היא הנמיכה את עצמה בכיסא, כרוצה להתחבא בתוכו. "אבא שלי מת," אמרה בקול רם. הצליל נשמע לה עצוב וזר, כאילו מישהו אחר אומר זאת, ועם זה היה מוכר כל כך.

שלוש מילים בלבד. שלוש מילים שהקימו את הקיר בינה ובין כל מה שהיה לה. בפעם הראשונה היא אמרה אותן לפני חמש-עשרה שנה. אהוד ישב אז לידה, בחן אִתה את כל האפשרויות, ואמר לה לבחור את הטון וגם את המילים עצמן. הוא התעקש שהם יתַרגלו והיא התקשרה אליו בשלוחה הפנימית ואמרה בקול רך וספוג דמעות, "אבא שלי מת." אהוד שיחק את תפקידו של מנהל בית הספר לשפות ודיבר אנגלית במבטא ערבי שבימים אחרים היה גורם לה שתצחק. הוא השתתף בצערה ושאל מתי היא חוזרת. היא התעלמה מהשאלה. אחר כך אמרה שהיא אינה יודעת היכן תשהה בימים הקרובים. הוא ביקש מספר טלפון, והיא הבטיחה שתתקשר שוב אחרי שתתמקם איפשהו ותמסור את כל הפרטים. גם כתובת לא מסרה לו, בתירוץ שהיא מתכוונת לנסוע בקרוב וממילא תשהה במלונות.

כמה דקות לאחר מכן, כשהייתה מוכנה, הגיע הזמן לשיחה האמיתית. היא הביטה מבעד לחלון בקתדרלה של מילאנו, שאפה אוויר וחייגה אל עיר הבירה. השיחה קלחה. המנהל ביקש לדעת איפה היא והביע דאגה בגלל היעלמותה הפתאומית. היא קטעה את דבריו: "קרה לי אסון. אבא שלי מת." "אני כל כך מצטער, רייצ'ל," אמר המנהל, ושאל במה אפשר לעזור. שום פרט לא נמסר חוץ ממה שתורגל מראש. "לא אוכל לחזור," אמרה בקול חנוק. "יש יותר מדי דברים שאני צריכה לטפל בהם. תמסור לכולם את אהבתי, ותתרום את המשכורת האחרונה שלי לספרייה של מחנה הפליטים." "רייצ'ל, מאיפה את מדברת?" היא לא ענתה לו, לא על כל שאלה מצפים לתשובה, והפנתה את ראשה אל אהוד, שהאזין לשיחה בשפופרת אחרת. "אבא לא סבל בכלל," אמרה כדי להחזיר את השיחה לנתיב הנכון. היא רצתה לומר עוד משהו. לבקש ממנו שימסור לו שלא הייתה לה ברירה, שאילו זה היה תלוי בה, הייתה בוחרת במשהו אחר, שהיא מבטיחה להתקשר אליו בהקדם. אבל מבטו של אהוד והכללים שהתחייבה להקפיד עליהם הבהירו לה אז, כמו התחושה שמתגבשת בתוכה היום, שגם הגשר הזה נשרף.

רחל הניחה את מרפקיה על השולחן, חפנה את פניה בכפות ידיה וניסתה להשלים עם תחושת הדז'ה-וו שאפפה אותה כמו רשת דייגים שפתאום נמצא לה שימוש. שוב היא צריכה להתקשר לבית הספר ולהודיע שאביה נפטר. שוב ישתתפו בצערה בלי שיתכוונו באמת, ושוב היא תיווכח שאיש אינו מצפה לשובה. שם, בעיר הערבית הגדולה אך הביתית כל כך, היה לה אותו, והיא עזבה אותו כי לא הייתה לה ברירה. ובארץ? בבית הספר שבו היא מלמדת עכשיו ובבית הדירות האנונימי שבו בחרה לגור? מי מחכה לה בישראל? מי באמת יודע מיהי ומה היה אביה בשבילה? היא חשה שלא תוכל להסביר לאיש מהם, לאיש ממכריה, איך הצער העמוק משתלב בתחושת השחרור הפתאומית שמתחילה להתעורר בה.

ושוב נותר רק איש אחד שאתו אפשר לדבר. היא חיפשה את מספרו של אהוד בטלפון הנייד שלה והרימה את השפופרת הישנה כדי להקשיב לצליל החיוג. פעם, בימים שאי אפשר לשכוח, הייתה בודקת צלילים נוספים בגלל החשש שמאזינים לה. פעם היא הייתה נכנסת לדירה ומיד חושבת איפה אפשר להסתיר את החומר המפליל ומה רואה המנקה שבאה בימי שישי. כל זה כבר היה מזמן. היסטוריה רחוקה. היא המשיכה לאחוז בשפופרת עד שהצליל נהפך מגרגור נעים ומזמין לזמזום מקוטע ומרתיע, ותהתה מדוע הזיכרונות האלו חוזרים אליה בבהירות הזאת עכשיו ומה בעצם תגיד לאהוד אחרי כל כך הרבה שנים ומעבר לים האכזבה שחצץ ביניהם. אהוד ישתדל להבין אותה. את זה ידעה בוודאות. הוא גם יקשיב לה בַּזהירות ובתשומת הלב שאהבה כל כך, ויציע לה פתרונות שיכלה למצוא בעצמה לו רק טרחה לחשוב בדרך שלו. זה היה עולם אחר. עולם שהיו בו אנשים מהסוג של אהוד, וגם אחרים. בשביל חלק מהם היא הייתה רק מכשיר משוכלל, בשביל רובם היא הייתה רחל בישראל, רייצ'ל בארצות ערב, ועוד שמות רבים ששימשו אותה כדי לעשות כל מה שהיה נחוץ.

היא החזירה את השפופרת לעריסה. אהוד יכול לחכות. הוא רגיל לזה. "העבודה שלנו," הוא נהג לומר לה כששאלה איך הוא מסוגל לשבת ימים שלמים במלון בלי לעשות דבר, "בנויה מעשרה אחוז עשייה ותשעים אחוז המְתנה." והוא הבטיח לה שהוא יחכה, ועליו אפשר לסמוך. תמיד.

השקט שנכפה עליה, הבית שהיה שלה לפתע, ואבא, שנוכחותו הורגשה בכל גרגר ושלא היה אפשר לגעת בו עוד, הכריחו אותה להיצמד אל מה שראתה, אל מה שצפוי לה. היא סרקה במבטה את מדפי הספרים ונזכרה איך אבא הגיע יום אחד, ובעקבותיו השליח, וסידר בגאווה את כל כרכי האנציקלופדיה בריטניקה על המדפים המאיימים להישבר. "רייצ'ל, בואי הנה," הוא היה מצווה, והיא התייצבה מולו וחיכתה לאישורו לשבת, בדיוק כמו התלמידים בכיתתו. "תגידי לי, רייצ'ל, מה אומר לך המושג הבא?" והיא ניסתה להשיב והוא היה מתעקש להסביר והכריח אותה לשנן הכול לפני שהסכים לעבור לאות הבאה. כמה חבל שלא הלכנו לפי סדר האלף בית, שלא הגענו למילה Love. מה זה היה עושה לך אילו היית צריך לקרוא את זה בשבילי ולהסביר לי מהי אהבה בשבילך? לאחריות הגענו, וגם לחובה, אמת ושקר, שלושת המושגים שהיו נר לרגליך. את הראשון אימצתי בחום. באחרים עשיתי שימוש חופשי.

האורלוגין צלצל. אביה מתח אותו בכל ערב לפני שנכנס למיטה, והיא המשיכה את זה בכל ימי השבעה וידעה שזו הפעם האחרונה. היא לא תיקח אותו אִתה. היא לא תיקח מכאן דבר. בעיר שפעם הייתה שלה וגם בתל אביב כבר חצות. בלונדון רק עשר. נשאר עוד להעביר את הלילה, ואחר כך... אחר כך מה? סידורים. דברים שיש לעשות, דברים שצריך לשכוח. כשתמכור את הדירה של אבא לא יישאר מעברהּ דבר. "את תהיי מסודרת לכל החיים," הבטיח מתווך דירות זריז שהזכיר את מות אביה רק ברמז ואחר כך הִרבה לדבר על הרווח הצפוי ממכירת הבית. והקבר של אמא מחכה לה בקצה האחר של בית העלמין. מאז ההלוויה לא הייתה שם, והמחשבה על העזובה שעוטפת את המוות עוררה בה חלחלה.

היא עלתה במדרגות הצרות, נכנסה לחדר שפעם היה שלה והדליקה את האור. הפוסטרים עדיין תלויים על הקיר, והאבנים המתגלגלות נותרו צעירים כשהיו. רק הם. על המיטה המסודרת נח אבק של שנים, והיא הבינה שאבא מעודו לא נכנס לשם, וכך סימן לצופה הבלתי נראה שהוא משאיר אותה מחוץ למסגרת חייו. פתאום הסתבר לה שגם אחרי מותו היא אינה מצליחה להתנגד לו, כי אין לה שום הסבר אחר לעובדה שבחרה לשים את הטרולי שלה בחדר האורחים, שמעולם לא השתמשו בו. רחל סגרה את הדלת והתקרבה לחדר שלו על קצות האצבעות, כחוששת להעיר אותו. "הוא אמנם עבד בהתנדבות אבל אני ידעתי שמייקל לעולם לא יחמיץ יום עבודה," אמר לה המנהל, ותיאר בפרטי פרטים שהביכו אותה איך צלצל שוב ושוב ואחר כך הזמין מונית על חשבונו ונסע, ודפק על הדלת, לשווא, והזמין את מכבי האש, והם מצאו את אביה שוכב במיטה בשלווה, מת, צעיר בן שבעים ושלוש ובדרך כלל בריא. "הלוואי עלי - סטרוֹק במוח, ועוברים לעולם שכולו טוב," אמר המנהל וניסה לחייך. חברת הקייטרינג שהיא הזמינה והשכנה ממול ניקו וסידרו את הדירה אבל המיטה נשארה כפי שהייתה, והשקע בכר כאילו קרא ליד שתתפיח אותו.

ידה לא נענתה לה, והיא נגעה רק בקצות האצבעות במגירות שפתחה. שורות-שורות מסודרים הגרביים האחידים ליד הלבנים שידעה שלעולם לא יימצא לה הכוח להכניס לשקיות. בארון הבגדים היו תלויות עדיין החליפות המעטות והחולצות, מבהיקות בלובנן. דבר לא העיד שמישהו עומד לעזוב עוד מעט ולא להזדקק להן שוב. את המגירה של החפצים האישיים פתחה וסגרה מיד, כאילו היא פוחדת למצוא משהו שיבלבל אותה, שישנה את דעתה על אביה. היא אמרה לעצמה שעוד יהיה לזה זמן, שמתישהו תשב מול הזיכרונות ותמיין אותם אחד לאחד. היא עברה אל המקלחת, ופסחה על ארון התרופות. מברשת השיניים שלו הייתה מונחת בתוך הכוס וראשה למעלה. כמו בדירה שלה - רק מברשת אחת.

"שלום אבא, אני הולכת," לחשה כשסגרה מאחוריה את דלת חדרו, וזכרה שזה מה שאמרה אז, בגיל תשע-עשרה, אחרי שארזה את תרמילה והתכוננה לצאת. הוא אמר לה שהיא צריכה להישאר ולהשלים את לימודיה, ולמצוא עבודה, אחרת לא יצא ממנה שום דבר, כמו מאמא שלה, זיכרונה לברכה. "אז לא יצא ממני שום דבר, אבא?" היא שאלה עכשיו בקול רם, וקולה הדהד בחדרי הבית. "אני לא מורה, בדיוק כמוך?" וברגע שהשתתק הבית שוב ורק רעש מכונית חולפת הרעיד את זגוגיות החלונות והזכיר לה שיש חיים מעבר לקירות, חשבה על השאלות שלא שאלה אותו, על המשפט הפשוט שלא אמרה לו, ושהוא לא אמר לה.

מבעד לזגוגית הדלת האחורית נשקף אליה הגן הקטן שהוזנח אחרי שאמה מתה. הכול שָלֵו כל כך, כאילו באמצעות השקט רוצה אביה, שקבור במרחק כמה רחובות מהמקום שבו נולד, מהמקום שבו חי, לומר לה משהו: שרק כאן אולי תימצא המנוחה, יימצאו החיים שהיא רוצה לחיות. שרק כאן אולי יהיו לה בית וגינה וילד קטן שמתרוצץ בחוץ.

רחל עצרה בחדר העבודה של אביה, מול המראה שהציב כדי לבדוק אם עניבתו מיושרת כיאות ואם הפסוקת בתסרוקתו במקום הנכון. פנים ארוכים, כאילו לא שלה, נשקפו אליה. השיער הפזור מעל כתונת הלילה הישנה שמצאה באחד הארונות הזכיר לה את עצמה כשהייתה ילדה בת שתים-עשרה שחולמת חלומות רגילים: מבקשת להיות האישה היפה בתבל. מייחלת לנסיך על סוס לבן. רוצה שהוא יחכה לה עד שהיא תחזור.

מרחוק, מבעד לחלון שפער בתקרה בנאי בעל תושייה, היה אפשר לראות את השמים מחווירים ומפַנים מקום לבוקר. היא עמדה שם וידיה שלובות על חזה וניסתה לשכנע את עצמה שזה חיבוק שהגיע לה מזמן. היא נעצה את ציפורניה בזרועות החשופות והשתדלה להכאיב לעצמה, ליצור נתיבים חדשים לצער שסירב להיכנס אליה. זה הזמן לבכות, והיא לא יכלה. זה הזמן להיאחז בזיכרונות, והיא לא רצתה. כל פינה בבית הזכירה לה משהו. שום פינה בבית לא הזכירה לה משהו שרצתה לקחת אִתה. הכול מאוחר מדי. אפילו סליחה אי אפשר לבקש. כבר אין ממי.

קרן שמש ראשונה הטילה אור על מדף הספרים, ורק אז הבחינה רחל במה שעין מיומנת כמו שלה הייתה צריכה לראות כבר קודם לכן. אין אבק. אין אבק על גב הספר שאביה נגע בו שוב ושוב. היא נעזרה במנורת מתכת שהייתה מהודקת לשולחן בצבת כמו מנוף אימתני כדי לאתר את הכרך המתאים של האנציקלופדיה, ושלפה אותו ומצאה בקלות את הקופסה שהסתיר אביה מאחוריו.

היא קראה את המכתבים ששלח לו אהוד. הטעות שלה התפוצצה לה בַּפנים. הכול לבש עכשיו צורה אחרת. שברי זיכרונות. קטעים משיחות טלפון. חוסר ההתעניינות המופגן שלו בסיפורי הכיסוי שלה, בשקרים שדקלמה באוזניו כאילו למדה אותם בעל פה.

תחושה חדשה הלכה והשתלטה עליה. לא כעס. כבר מאוחר מכדי לכעוס. גם לא עצב. היא הייתה עצובה מכדי להכניס לחייה עצב חדש. אפילו את העלבון על שהם דיברו עם אביה מאחורי גבה היא דחתה לזמן אחר.

לפתע התבהר לה שהיא לא רוצה יותר. היא לא רוצה יותר את השקרים, היא רוצה להניח לעולם שבחוץ להגיע אליה, לגעת בה ממש. היא רוצה לחשוף את עצמה עד שהאמת תחרוך אותה אם צריך, תצרוף אותה ותזקק אותה עד שיתגלה הדבר הנכון.

המדורה הקטנה שהודלקה בחצר הבית לא עוררה תשומת לב, וסביר להניח שאיש מנוסעי הרכבת שחלפה סמוך לגדר לא טרח לבחון את האישה דקת הגזרה שישבה על הנדנדה הישנה והתבוננה בניירות הנשרפים לאטם.