I
אל תאמר בנפשך, נתנאל, למצוא את אלוהים פה או שם, אלא רק בכל מקום.
כל בריה מצביעה על אלוהים, אף אחת לא מגלה לנו אותו.
מרגע שמבטנו משתהה עליה, כל בריה מסיטה אותנו מאלוהים.
שעה שאחרים מפרסמים או עובדים, ביליתי אני שלוש שנות מסע בניסיון הפוך, לשכוח כל מה שלמדתי דרך ראשי. התפרקות זו מן הדעת שנרכשה היתה איטית וקשה; היא היתה מועילה יותר מכל הלמידה שכפו עלי בני־האדם, והיתה לי באמת תחילתו של חינוך.
לעולם לא תדע אילו מאמצים היה עלינו לעשות כדי להתעניין בחיים; אך כעת שהם מעניינים אותנו יהיה זה כבכל דבר – בלהט.
בחדווה נהגתי להעניש את בשׂרי, והתענגתי על העונש עוד ביתר תאווה מאשר על העבירה – עד כדי כך השׁתכּרתי מגאוותי על שאיני סתם חוטא פשוט.
יש לזנוח את אידיאת המַּעֲלָה; היא מכשול גדול בפני הנפש.
אי־הוודאות של דרכינו עינתה אותנו כל חיינו. מה אומר לךָ? כשחושבים על כך, כל בחירה היא מבעיתה: מבעיתה היא חירות שאינה מודרכת עוד בידי חובה. זו דרך שיש לבחור בה בארץ שאינה מוכרת מכל וכל, ארץ שבה כל אחד מגלה את גילויו שלו ואינו עושה זאת – שים לב – אלא למען עצמו; כך שגם המטושטשות שבעִקבות, בנידחים שבמדבריות אפריקה, הן פחות מפוקפקות... שיחים נותני צל מושכים אותנו; תעתועי מעיינות שטרם חרבו... והרי המעיינות יהיו היכן שינבּיעוּ אותם תשוקותינו; שכן הארץ קיימת רק במידה שהתקרבותנו מעצבת אותה, והנוף שסביב נפרשׂ אט־אט לקראת צעדינו; איננו רואים עד קצה האופק, ואפילו סמוּך אלינו אין אלא מראית־עין, שמתגלה הדרגתית והיא כחומר ביד היוצר.
אך למה לנו השוואות, בעניין כה רציני? כולנו מאמינים שעלינו לגלות את אלוהים. איננו יודעים, אבוי, להיכן עלינו להפנות את תפילותינו עד שנמצא אותו. לבסוף אנו אומרים לעצמנו שהוא נמצא בכל מקום, שאין למוצאו, יהיה היכן שיהיה, ומשתחווים במקום הראשון שנקרה לנו.
ואז תהיה, נתנאל, כמי שהולך לאורו של פנס שהוא עצמו מחזיק בידו.
באשר תלך, לא תוכל לפגוש אלא את אלוהים. – אלוהים, נהג לומר מנאלק, הוא מה שנמצא לפנינו.
נתנאל, בכֹּל תסתכל בעוברך, ובשום מקום לא תעצור. חזור ואמור לעצמך שרק אלוהים לבדו אינו זמני ואינו חולף.
תהא החשיבות במבטך, לא בדבר שבו אתה מביט.
כל הידיעות הנבדלות שאתה אוצֵר בתוכך יישארו נבדלות ממך עד קץ הימים. למה זה תייחס להן ערך כה רב?
טמון רווח בתשוקות, ורווח בהשׂבעת התשוקות – שכן מהשׂבעתן הן גדלות. כי באמת אני אומר לך, נתנאל, כל תשוקה העשירה אותי יותר מן ההחזקה, הכוזבת תמיד, במושא התשוקה עצמו.
בעבוּר דברים עָרֵבים ונפלאים לרוב, נתנאל, שׁחקתי ובּיליתי עצמי באהבה. יפעתם באה להם מכך שבלי הרף ערגתי אליהם. לא ידעתי די. כל להט היה לי בלאי של אהבה, בלאי עָרֵב ונפלא.
כופר שבכופרים, תמיד נמשכתי אל ההשקפות המרוחקות, אל הנִפתלות שבדרכי המחשבה, אל חילוקי הדעות. כל רוח עניינה אותי רק בהבדלותה מן האחרות. הרחקתי לכת עד כדי כך שאסרתי על עצמי להרגיש אהדה, שבה לא ראיתי עוד אלא אימוץ של רגש המשותף לכל.
לא אהדה, נתנאל – אהבה.
לפעול בלי לשפוט אם טובה הפעולה או רעה.
נתנאל, אלמדך להט.
מוטב קיום סוער וכאוב, נתנאל, מאשר רוגע. המנוחה היחידה שאני מבקש לי היא תרדמת המוות. אני מפחד שכל תשוקה, כל אנרגיה שלא סיפקתי במהלך חיי, ימשיכו לייסרני על מנת לשרוד אחרי. אני מקווה, שאחרי שאביע כאן על פני הארץ את כל אשר ציפּה להבעה בתוכי, אמות מסופק, לגמרי חסר־תקווה.
לא אהדה, נתנאל, אהבה. אתה מבין, הלוא כן, שאין זה אותו הדבר. רק מפּחד לאבד אהבה יכולתי לגלות לעתים אהדה כלפי עיצבונות, צרות ומכאובים שאחרת בקושי יכול הייתי לשאתם. הנח לכל אחד לדאוג לחייו.
(איני יכול לכתוב היום כי אבן ריחיים מסתובבת בגורן. אתמול ראיתיה; היא דשה קוֹלזָה. המוץ התעופף לכל עבר; הגרגרים התגלגלו ארצה. האבק היה מחניק. אישה סובבה את הריחיים. שני בחורים יפים, יחפים, אספו את הגרגרים.
אני בוכה כי לא נותר לי עוד מה לומר.
אני יודע שלא מתחילים לכתוב כשלא נותר עוד מה לומר. ואף על פי כן כתבתי, ואכתוב עוד דברים נוספים באותו הנושא.)
נתנאל, הייתי רוצה לתת לך שמחה שאיש עוד לא נתן. איני יודע איך לתת לך אותה ועדיין, שמחה זו היא בידי לתִתָּהּ. הייתי רוצה לפנות אליך ביתר קרבה משפנה אליך איש עד כה. הייתי רוצה לבוא אליך באותה שעת לילה שבה, אחרי שפתחת וסגרת בזה אחר זה ספרים למכביר, אתה מחפש בכל אחד מהם עוד משהו, מעבר למה שגילה לך עד כה; שבה אתה עוד מצפה; שבה להטך עומד להפוך לעצב, בהרגישו כי אין לו משענת. רק למענך אני כותב; רק למען השעות הללו. הייתי רוצה לכתוב ספר שייראה לך משוּלל כל מחשבה, כל הרגשה אישית, ותדַמה לראות בו רק את השתקפות מבטך שלך. הייתי רוצה לִקרב אליך, ושתאהבני.
תוגה אינה אלא להט שדעך.
כל בריה מסוגלת לעירום; כל רגש – לִמלֵאוּת.
רגשותיי נפתחו כמו דת. התוכל להבין את זאת: לכל תחושה יש נוכחות אינסופית.
נתנאל, אלמדך להט.
פעולותינו דבקות בנו כפי שהנוגה דבק בזרחן. אמת, הן מכלות אותנו, אך הן תפארתנו.
ואם היה לנשמתנו ערך כלשהו, הרי זה משום שבערה יוקדת יותר מאי־אלה אחרות.
ראיתיכם, שדות רחבים טובלים בלובן השחר; אגמים כחולים, רחצתי במימיכם – וכל לטיפה של האוויר הצוחק העלתה בי חיוך, הנה זה הדבר שלא אלאה מלשוב ולומר לך, נתנאל. אלמדך להט.
אילו ידעתי דברים יפים יותר, אותם הייתי אומר לך – ודאי אותם ולא אחרים.
לא חוכמה לימדתני, מנאלק. לא חוכמה, אלא אהבה.
רחשתי למנאלק יותר מידידות, נתנאל, ורק מעט פחות מאהבה. גם אהבתיו כאח.
מנאלק מסוכן; גור מפניו; הוא מעורר את חמתם של החכמים, אך לא את חששם של הילדים. הוא מלמדם להפסיק לאהוב אך ורק את משפחתם, ואט־אט גם לעזוב אותה; לבם נהיה חולה מתשוקה לפירות חמוצים ופראיים, וכמהַּ לאהבה משונה. הה, מנאלק! הייתי רוצה להמשיך ולשוטט אתך בדרכים אחרות. אבל שנאתָ חולשה, וטענת שעלי ללמוד לעוזבך.
ישנן אפשרויות משונות בכל אדם ואדם. ההווה היה מלא בכל העתידים, אלמלא הטיל עליו העבר סיפור, היסטוריה. אך אויה, עבר אחד ויחיד מזַמֵן רק עתיד אחד ויחיד – מטילו לפנינו כגשר אינסופי מעל החלל.
רק את מה שנבצר מאיתנו להבין, מובטח לנו שלעולם לא נעשה. להבין פירושו להרגיש מסוגלים לעשות. קבל עליך כמה אנושיוּת שרק אפשר, זוהי הסיסמה הנכונה.
צורות שונות של חיים כולכן כאחת הייתן יפות בעיני (מה שאני אומר כאן, הוא מה שאמר לי מנאלק.)
אני מקווה שידעתי את כל התשוקות ואת כל המידות הרעות; לכל הפחות העדפתי אותן. כל יֵשותי נהרה אל כל האמונות, ובערבים מסוימים גבר טירופי עד כדי כך שכמעט והאמנתי בנשמתי, מרוב שחשתי כי היא קרובה להימלט מתוך גופי – הוסיף ואמר לי מנאלק.
וחיֵינו היו לפנינו ככוס מלאה במים קרים כקרח, אותה כוס רטובה מוחזקת בידיו של איש קודח, שרוצה לשתות ושותה הכל בלגימה אחת, אף שהוא יודע כי עליו לחכות, ובאין לו יכולת לנתק את הכוס הערֵבה משפתיו, ככל שהמים צוננים ורעננים כך מצמיאה אותו בערת הקדחת.
II
הה! איך שאפתי לקרבי את אוויר הלילה הקר! הה, חלונות! כמעיינות ניגרו, בגלל הערפילים, קרני האור החיוורות מן הלבנה – הייתי כשותה.
הה, חלונות! כמה פעמים נח מצחי הלוהט להצטנן על זגוגיותיכם, וכמה פעמים, ברוצי מבְּערת מיטתי אל המרפסת, נגוזו תשוקותיי כאדי עשן למראה השמיים העצומים והשלווים.
להטי קדחת של ימים עברו, עד מוות שְׁחַקְתֶּם את בשרי; אך כמה מכלה את עצמה הנשמה באין דבר שיסיחה מאלוהים!
סגידתי היתה יציבה עד אימה; התערערתי בה כל־כולי.
זמן רב עוד תחפש, אמר לי מנאלק, את אושרן של הנשמות, שאינו מן האפשר.
בחלוף הימים הראשונים של שִכרונות התעלוּת מפוקפקים אך בטרם פגשתי את מנאלק – באה תקופה חסרת־מנוח של ציפיה, כחציית ביצה טובענית. שקעתי בתרדמות כבדות, שהשינה לא הביאה להן מרפא. הייתי שוכב לישון אחרי הארוחה, נרדם, מתעורר עייף משהייתי, ורוחי קהה כמתכוננת לעבור גלגול צורה.
במחשכים פועלת ההוויה את פעולתה; מלאכה שממתינה להיחשף, התהווּיוֹת של לא־נודע, חבלי לידה; נים ולא נים, ציפיה; כגלמים וכנימפות ישנתי; הנחתי ליֵשות חדשה, שכבר לא דמתה לי, להתהוות בתוכי. האור הגיע אלי כמבעד למרבּצֵי מים ירקרקים, לעלים ולסבכי ענפים; רשמי חושים מבולבלים, נרפּים, כבשעת שיכרות או בקיהיוֹן מהוּמם. הה, שיבוא כבר, התחננתי, שיבוא ההתקף, החולי, הכאב העז! ומוחי דמה לשמי סערה, כשהעננים נקבצים כבדים ומעיקים, כשהנשימה קשה, כשהכל ציפיה לברק שיבתק אותם נאדות עכורים, מלאי ליחה, המסתירים את תכלת הרקיע.
כמה עוד תתמשכו, ציפיות? ולכשתסתיימו, היישאר לנו ממה לחיות? – ציפיות! ציפיות לְמה! קראתי. מה עשוי לבוא, שלא ייוולד מתוך עצמנו? ומה עשוי לבוא מתוך עצמנו, שאינו מוכר לנו כבר?
לידתו של אַבֶּל, מותו של אֶריק, תהפוכת חיי, כל אלה לא־זו־בלבד שלא שמו קץ לאותו מצב אפּתי, אלא כמו שיקעוני בתוכו ביתר שאת, וחשתי שאותה קֵהוּת מקורה בעצם סְביכוּת מחשבותיי ורצונותיי הפוסחים על הסעיפּים. רציתי לישון בלי סוף, בלחלוחית האדמה, כמו איזה צמח. לפעמים אמרתי לעצמי שאולי תענוגות הבשרים יביאו קץ למכאובִי, וניסיתי למצוא בהתשת הגוף שִחרור לרוח. אז הייתי חוזר ונרדם לשעות ארוכות, כאותם ילדים קטנים שמשכיבים לישון באמצע היום, מנומנמים מחום, בבית השוקק חיים.
הייתי מתעורר כמי ששב ממרחקים, שטוף זיעה, בלב הולם ובראש כבד. האור שהסתנן דרך חרכי התריסים המוגפים והטיל על התקרה הלבנה השתקפויות של ירָק המדשאה – זהרורים אלה של דמדומים היו הדבר היחיד שערַב לי, כאותם זהרורים המסתננים ענוגים ונפלאים דרך עלים ומים, לרטוט על מפתן מערות שאפפו אותנו זמן רב במחשכיהן.
קולות הבית הגיעו אלי במעומעם. אט־אט נולדתי מחדש לחיים. התרחצתי במים פושרים ויצאתי משועמם עד זרא אל האחו, עד לספסל הגן שם המתנתי באפס מעש לרדת הערב. בשביל לדבּר, להקשיב, לכתוב, הייתי תמיד עייף מדי. קראתי בספר:
הוּא רוֹאֶה לְפָנָיו
אֶת הַדְּרָכִים הַשּׁוֹמֵמוֹת,
אֶת עוֹפוֹת הַיַּם הָרוֹחֲצִים
בִּכְנָפַיִם פְּרוּשׂוֹת...
כָּאן נִדֹּנְתִּי לִחְיוֹת...
... גּוֹזְרִים עָלַי לָגוּר
תַּחַת צַמְּרוֹת הַיַּעַר,
תַּחַת עֵץ הָאַלּוֹן, בִּמְעָרָה שֶׁתַּחַת הַקַּרְקַע.
קַר הוּא בֵּית הָאֲדָמָה הַזֶּה;
וּכְבָר הָיָה לִי לְזָרָא.
אֲפֵלִים הַגֵּיאָיוֹת
וּגְבוֹהוֹת הַגְּבָעוֹת,
חוֹמַת עֲנָפִים עֲגוּמָה,
סְכַךְ דַּרְדָּרִים –
מִשְׁכָּן נְטוּל שִׂמְחָה.
לרגעים נגלתה לי תחושה של מלאוּת חיים, אפשרית אך עדיין לא מושגת, ואז חזרה שוב, יותר ויותר רודפת, לא מרפה. הה, שייקרע סוף־סוף צוהר של אור יום, קראתי, שיפציע מתוך אותו רצוא־ושוב מתמיד של סבל!
כל הווייתי חשה כמדומה צורך עז לשוב ולטבול במימי ההתחדשות. ציפיתי לעלוּמים שניים, למעבר חדש מילדות לבגרות. הה, לסגל לעיני ראיה חדשה, לשטוף מעליהן את רפש הספרים, לעשותן דומות יותר לתכלת הרקיע שבה הן מביטות – ושהצטללה היום כליל אחרי הגשמים האחרונים שירדו...
חליתי; יצאתי לְמסע, פגשתי את מנאלק, והַחלמתי המופלאה היתה לי בריאה־מחדש. נולדתי מחדש עם הוויה חדשה, תחת שמיים חדשים, בקרב דברים שהתחדשו כליל.
III
נתנאל, אספר לך על ציפיות. ראיתי את המישור, בקיץ, מצפה; מצפה לקצת גשם. אבק הדרכים נהיה כה קל, עד שהתערבל לכל משב רוח. זו כבר לא היתה תשוקה, אפילו; זה היה חשש לקראת הבאות. האדמה נסדקה מיובש, כמכינה עוד מקום לקבל בו את המים. ריחות פרחי הערבה נהיו כמעט בלתי־נסבלים. הכל רבץ מעולף תחת השמש. בכל אחר־צהרים הלכנו לנוח תחת המרפסת הרחבה, למצוא קצת מחסה מבוהקו המסמא של אור היום. זו היתה העונה שבה העצים בעלי האצטרובלים נגדשים באבקה ומנענעים בנחת את ענפיהם, להפיץ הרחק את זרעם. סערה נאצרה ונאספה בשמיים, וכל הטבע היה נתון בציפייה. חגיגיותו של הרגע היתה מעיקה ללא נשוא, שכן כל הציפורים נדמו. מן האדמה עלתה נשימה כה יוקדת עד שאפשר היה להרגיש איך הכל נרפה ונשמט; אבקת עצי המחט נפלטה כעשן של זהב מן הענפים. – ואז ירד גשם.
ראיתי את השמיים רוטטים מציפיה לשחר. בזה אחר זה דעכו הכוכבים. השדות היו שטופים טל; לטיפת האוויר היתה קרה כקרח. זמן־מה נדמה היה שהחיים המטושטשים מבקשים להמשיך ולהשתהות בשינה, וראשי הלֵאה־עדיין נמלא קהות ורפיון. טיפסתי אל פאת החורש; כל חיה וחיה שבה לעמלה ולשמחתה בביטחון מלא שהיום עלֹה יעלה, ומסתרי החיים החלו שבים ומתפשטים בכל חריצי העלים. – ואז עלה היום.
ראיתי עוד שחרים. – ראיתי את ציפיית הלילה...
נתנאל, לו תהא כל ציפיה שבך – לא תשוקה אפילו, אלא פשוט נכונות לקבל. צפּה לכל מה שבא אליך, אך השתוקק רק למה שבא אליך. השתוקק רק למה שיש לך. הבן שבכל רגע ורגע ביום אתה יכול להחזיק באלוהים במלוא כוליוּתו. לו תהא תשוקתך אהבה, והחזקתך אוהבת. כי מהי תשוקה שאין בה הועיל?
ומה, נתנאל! אתה מחזיק באלוהים, ולא הבחנת בכך! להחזיק באלוהים הרי זה לראותו; אבל לא מסתכלים בו. בשום עיקול של הדרך, בלעם, לא ראית את האלוהים שאתונך נטתה לפניו? כי דמיינת אותו אחרת.
נתנאל, רק לאלוהים אין לצַפּות. מי שמצפה לאלוהים, נתנאל, אינו מבין שהוא כבר מחזיק בו. אל תבדיל בין אלוהים לאושר, ותלה את כל אושרך ברגע הנוכחי.
נשאתי את כל רכושי בתוכי, כנשות המזרח הנושאות עליהן את כל הוֹנן. בכל רגע ורגע של חיי, יכולתי להרגיש בתוכי את כל רכושי כולו. הוא לא היה עשוי מסך של הרבה דברים יחידים, אלא אך ורק מסגידתי. תמיד היה כל רכושי זמין כולו בידי.
ראה את הערב כאילו היום עתיד למות בו; ואת הבוקר כאילו כל הדברים נולדים בו.
יהיה מראה עיניך חדש בכל רגע ורגע.
החכם הוא מי שמשתאה מהכל.
כל עייפות ראשך נובעת, הו נתנאל, משלל הדברים שמהווים את רכושך. אינך יודע אפילו איזה מבין כולם אתה מעדיף, ואינך מבין שהרכוש האחד והיחיד הוא החיים. הקטן שברגעי החיים חזק יותר מן המוות, ושולל אותו. המוות אינו אלא מתן רשות לחיים אחרים, כדי שהכל יתחדש לבלי הרף; כדי ששום צורת חיים לא תתקיים יותר מן הנחוץ לה כדי להתבטא. אשרי הרגע שבו מצלצלים דבריך ברמה. בכל שאר הזמן הקשב; אך בדבּרך, אל תקשיב עוד.
נתנאל, עליך לשרוף בתוכך את כל הספרים.
רונדו
של סגידה לאשר שרפתי
יֵשׁ סְפָרִים שֶׁקּוֹרְאִים בִּישִׁיבָה עַל שְׁרַפְרַף.
מוּל שֻׁלְחָן שֶׁל תַּלְמִיד בֵּית סֵפֶר.
יֵשׁ סְפָרִים שֶׁקּוֹרְאִים תּוֹךְ כְּדֵי הֲלִיכָה
(גַּם בִּגְלַל גָּדְלָם);
יֵשׁ שֶׁנּוֹעֲדוּ לִיעָרוֹת, וְיֵשׁ שֶׁלְּנוֹפֵי כְּפָר אֲחֵרִים;
Et nobiscum rusticantor, אָמַר קִיקֶרוֹ.
יֵשׁ כָּאֵלֶּה שֶׁקָּרָאתִי בְּכִרְכָּרָה;
אֲחֵרִים בְּשָׁכְבִי בְּאַסְמֵי חָצִיר.
יֵשׁ שֶׁנּוֹעֲדוּ לִגְרֹם לָנוּ לְהַאֲמִין בְּהִמָּצְאוּת הַנְּשַׁמָּה
וַאֲחֵרִים שֶׁנּוֹעֲדוּ לְיָאֲשֵׁנוּ מִלְּמָצְאָהּ.
יֵשׁ שֶׁמּוֹכִיחִים אֶת קִיּוּמוֹ שֶׁל אֱלֹהִים
וַאֲחֵרִים שֶׁבָּהֶם אֵינוֹ קַיָּם.
יֵשׁ שֶׁמְּקוֹמָם יָאֶה לָהֶם רַק בְּסִפְרִיּוֹת פְּרָטִיּוֹת.
יֵשׁ שֶׁזָּכוּ לִשְׁבָחִים
מִמְּבַקְּרִים מֻסְמָכִים לָרֹב.
יֵשׁ הָעוֹסְקִים רַק בְּגִדּוּל דְּבוֹרִים
וַעֲשׂוּיִים לְהֵחָשֵׁב קְצָת סְפֶּצִיפִיִּים;
בָּאֲחֵרִים מְדֻבָּר כֹּה רַבּוֹת עַל הַטֶּבַע,
עַד שֶׁהֵם מְיַתְּרִים אֶת הַצֹּרֶךְ לְטַיֵּל בּוֹ.
יֵשׁ כָּאֵלֶּה שֶׁאֲנָשִׁים חֲכָמִים בָּזִים לָהֶם
אַךְ יְלָדִים קְטַנִּים מִתְרַגְּשִׁים מֵהֶם.
יֵשׁ הַמִּתְקָרְאִים אֲסֻפּוֹת
וּלְתוֹכָם מַכְנִיסִים אֶת הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר שֶׁנֶּאֶמְרוּ עַל כָּל שְׁטוּת שֶׁבָּעוֹלָם.
יֵשׁ שֶׁרְצוֹנָם לִגְרֹם לְךָ לֶאֱהֹב אֶת הַחַיִּים,
וַאֲחֵרִים שֶׁמְּחַבְּרָם הִתְאַבֵּד.
יֵשׁ הַזּוֹרְעִים שִׂנְאָה
וְקוֹצְרִים אֶת אֲשֶׁר זָרְעוּ.
יֵשׁ הַנִּדְמִים זוֹרְחִים בְּעֵת קְרִיאָתָם,
שׁוֹפְעִים הִתְעַלּוּת, מֻפְלָאֵי עֲנָוָה.
יֵשׁ הַיְּקָרִים לָנוּ כְּאַחִים
שֶׁחָיוּ חַיִּים טְהוֹרִים וְטוֹבִים מִשֶּׁלָּנוּ.
יֵשׁ שֶׁכְּתִיבָתָם שׁוֹנָה וּמְשֻׁנָּה
וְגַם אַחֲרֵי שֶׁהִתְעַמַּקְנוּ בָּהֶם אֵינֶנּוּ מְבִינִים אוֹתָם.
נתנאל, מתי כבר נשרוף את כל הספרים!
יֵשׁ כָּאֵלֶּה שֶׁאֵינָם שָׁוִים פְּרוּטָה
וַאֲחֵרִים שֶׁשָּׁוִים כֶּסֶף רַב.
יֵשׁ הַמְּסַפְּרִים עַל מְלָכוֹת וּמְלָכִים
וַאֲחֵרִים, עַל אֲנָשִׁים מְאוֹד עֲנִיִּים.
יֵשׁ שֶׁדִּבְרֵיהֶם עֲנֻגִּים יוֹתֵר
מֵרַחַשׁ הֶעָלִים בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם.
יוֹחָנָן מִפַּטְמוֹס אָכַל סֵפֶר,
כְּמוֹ עַכְבָּר; אֲבָל אֲנִי מַעֲדִיף פֶּטֶל.
זֶה מִלֵּא אֶת בִּטְנוֹ מְרִירוּת
וְגָרַם לוֹ לַחְזוֹת הַרְבֵּה חֶזְיוֹנוֹת.
נתנאל, מתי כבר נשרוף את כל הספרים!
אין זה די לקרוא שהחול בחוף הים רך ונעים; אני רוצה שרגלי היחפות ירגישו זאת. כל ידיעה שלא קדמה לה תחושה, אין לי חפץ בה.
מימי לא ראיתי דבר יפה וענוג בעולם, בלי להשתוקק מיד לגעת בו בכל הרוך שבלבי. יפי האדמה המאוהב, מה מופלא לִבלוּבם של פניךְ. הו נוף שבו שיקעתי תשוקתי! ארץ פתוחה שחיפושי משוטט בה; שורת קָנים המסוככים על המים; סוּף רכון על הנהר; קרחות נפקחות ביער; התגלות המישור בחרכי סבך הענפים; הבטחה לאין קץ. טיילתי בפרוזדורי הסלעים או הצמחים. ראיתי אביבים בהתרחשותם.
שטף התופעות
מן היום ההוא ואילך, כל רגע בחיי קיבל עבורי את טעם החידוש של מתת בל־תימחה. חייתי מתוך השתאות להוטה, כמעט מתמדת. השתכרתי חיש מהר, ונהניתי לפסוע במעין הלם חושים.
אכן, כל צחוק שפגשתי על שפתיים רציתי לנשק; כל סומק שבלחיים ודמעות שבעיניים רציתי לשתות; לנגוס בבשרם של כל הפירות שרכנו אלי מן הענפים. בכל אכסניה קידם את פני רָעָב; לפני כל מעיין ציפה לי צמא – לפני כל אחד הצמא הייחודי לו – והייתי רוצה מילים אחרות להביע בהן את תשוקותיי האחרות
להליכה, היכן שנפתחה דרך;
למנוחה, היכן שהזמין הצל;
לשחיה, על שפת מים עמוקים;
לאהבה או לשינה על שפת כל מיטה.
הנחתי את ידי בלי חת על כל דבר, והאמנתי כי יש לי זכות על כל אחד ממושאי תשוקותיי. (ובכלל, מה שאנו מבקשים, נתנאל, הוא פחות להחזיק, ויותר לאהוב.) הה, לו יִקרַן נִכחי כל דבר בכל צבעי הקשת; לו יתעטף ויזדהר כל יופי במחלצות אהבתי.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.