המחוז הצפוני

1

יום שבת, צוהריים

האיש המבוגר התאפק בקושי רב. הפציעה של חלוץ בית”ר ירושלים, שלומי אוחנה, התקווה הגדולה של המשחק, דקות ספורות לפני סוף המחצית הראשונה כאשר היריבה המרה בני-ס'חנין הובילה עדיין 1:0 נתנה לו את האתנתחה לה הזדקק נואשות. השופט שרק וניגש אל השחקן השרוע על הדשא. האווירה במגרש הייתה נפיצה, כפי שהייתה בכול משחק בין הקבוצה הירושלמית לבין הקבוצה מהמגזר הערבי. בוודאי במשחק הגמר של העונה בליגה המרכזית לכדורגל.

האוהדים, אויבים מושבעים בלב ובנפש, הופרדו ביציעים שונים על ידי רשתות ברזל שנפרשו טרום המשחק. אוהדי בני ס'חנין בחולצות אדומות ישבו במרכז המגרש וביציע השמאלי. אוהדי בית"ר ירושלים עם החולצות המסורתיות הצהובות, ישבו ביציע הימני. בצד האדום הונפו דגלי פלסטין, בצד הצהוב הונפו דגלי ישראל ורעמו התופים והשירה החלה עולה ועולה, "אנחנו נזיין אותם, אנחנו נתקע את ה-אמא שלהם." הקללה הכי פוגענית שאפשר להעלות על הדעת. קללה שמביאה לרתיחה של דם, קללה שלא שוקעת, לא נשכחת ולא נסלחת. שאגות אוהדי בית"ר ירושלים הרימו את כלל הקהל היהודי על הרגליים מתפללים לנס, שיביא שער שיוויון לפני תום המחצית, שיראה להם שאפילו כדורגל הם לא יודעים לשחק.

האיש המבוגר כבר לא יכול היה להתאפק. הוא קם ממקומו.

מפקד המחוז הצפוני, ניצב גל שימרון , "גנדי", כפי שכונה בפי כולם, משום הקרחת הבוהקת שלו, הרזון השדוף והאף הגדול ובולבוסי שבלט מפניו, ריכז כעת מחוץ למגרש את מפקדי הכוחות לתדרוך אחרון לפני ההפסקה במשחק. "רבותי, זהו משחק הגמר בכדורגל והעיניים של כול המדינה צופות בו בשידור ישיר. אירוע טעון שאין כדוגמתו. אתם שומרים על איפוק מירבי. אנחנו לא רוצים התפרצות של הרחוב הערבי." הוא סקר את הנוכחים. עיניו נעצרו על סגנו. "חבשי, האם אני ברור? אני לא רואה אותך אומר כן. אין אישור לכדורי גומי או ספוג, לא לרימוני הלם ולא לגז מדמיע. אלות בלבד. אתה לא משחרר את הרצועה. האנשים שלך ברסן אלא אם אני אומר אחרת. אני ברור?"

רב-פקד חבשי שתחת פיקודו הוצב כוח ספיר של משמר הגבול המתמחה בפיזור הפגנות ומהומות הנהן.

"כוח במידה רבותי, שמעתם את גנדי," אמר חבשי לפקודיו טרום פיזור, "חסר לכם אם מישהו כאן מאבד שליטה."

לוחמי היחידה היו פרושים במרווחים לצד רשתות ההפרדה בין יציעי האוהדים. חבושי קסדות מגן, אוחזים מגיני פלסטיק קשיח וחמושים באלות, מוכנים לסימן הקטן של התפרצות ואלימות. הנחת העבודה הייתה, שמשחק בין קבוצה יהודית לקבוצה ערבית לא יכול להסתיים בטוב. מחוץ למגרש הועמדו בהכן אמבולנסים ושורת אלונקות.

האיש המבוגר קם ממושב הפלסטיק, "חזי," אמר לבנו, "אני חייב להשתין. אני יורד לשירותים לפני שאני מתפוצץ. בעוד עשר דקות יהיה שם תור כאורך הגלות."

"אתה לא יכול להתאפק? החזקנו מעמד אלפיים שנה בגולה. חייב לבוא שער. אתה תאכל את הלב אם תחמיץ אותו."

"לא יכול." האיש המבוגר נחפז במדרגות, פתח את כפתורי המכנסיים כבר בדרך. הוא עמד לדחוף את הדלת כשראה את ההודעה, "השירותים לא תקינים. נא להשתמש בשירותים ביציע ב." האיש המבוגר הביט ימינה ושמאלה, לוודא שאיש אינו רואה, דחף את הדלת ונכנס. הוא עמד מול המשתנה, נשען ביד אחת על אריחי הקרמיקה הלבנים וקרירים. כאשר זרם השתן החל לקלוח נאנח ברווחה, חש שלחץ הדם שלו מעט יורד והשעין את ראשו על הקרמיקה הלבנה, מתעלם מהכתובות, מהלכלוך, מקורי העכביש על החלון המוגבה שאוויר קריר חדר דרכו. רווה נחת מכך ששיחרר לחץ התיישר והלך לעבר הכיור ואז הוא ראה ונכנס להלם.

הוא לא ידע במה הבחין קודם, בשלולית הדם הענקית, בגבר הצעיר שבתוכה, ראשו מוטה קדימה ורגליו מפוסקות כאילו ישב רגע לנוח, בסכין שהייתה תקועה לו בחזה, בכיתוב הכהה הקרוש על מצחו بسم الله. הוא ידע מספיק ערבית כדי לקרוא, "בשם אללה." הוא ראה את הצעיף הצהוב של בית"ר ירושלים עם הכתובת המוכרת "la familia" וסמל המנורה היהודית, שכה אהוב עליו, כרוך על צווארו, כמו מסגרת לתמונה.

הכול עלה לו, תכולת הקיבה, הקוקה-קולה ששתה, הפיצוחים שהוא והבן טחנו בלהט המשחק. בלחץ פנה אל התא הסמוך, לא הספיק להגיע אל האסלה והקיא על הרצפה. הוא התעשת, ניגב את שארית הקיא החמצמץ מזוויות פיו ומיהר לעלות לעבר היציע, רגליו רועדות בחוסר שליטה. הוא יצא ברגע המתוח ביותר, דקה לפני סיום המחצית. קהל שתי הקבוצות עמד על הרגליים. מתח עצום. התופים נדמו, השאגות פסקו, הצהובים בצד שלהם, האדומים בצד מנגד, מחכים לשריקת השופט לסיום המחצית הראשונה. האם יובקע שער שיוויון?

האיש המבוגר נעמד בלב היציע של הצהובים, "הם הרגו אחד משלנו," זעק בקול מלא כאב, "הבני זונות חיסלו אחד משלנו."

ראשים החלו לפנות אליו, לא מבינים על מה הצעקה. "הם שחטו אחד משלנו." גרונו ניחר והוא המשיך לצעוק, "הבני כלב האלו," הצביע לעבר האוהדים לבושי האדום של בני ס'חנין, "הם רצחו יהודי בשירותים."

הלם עבר ביציע של אוהדי בית"ר ירושלים. המידע חילחל והצעקה עברה מצופה אחד למשנהו, שערות הגב סמרו, רעד עבר להם בעמוד השדרה, האדרנלין החל לפכות ולהכות. הפחד העמוק ביותר והאימה נוצקו יחד לשנאה שקבורה שם עמוק בפנים, רק מחכה להשתחרר, להתפרץ. צעיר משולהב אחד צעק מלב הקהל היהודי, "מוות לערבים."

זה היה האות והסימן. השסתום שנפרק ושיחרר את הלחץ שנדחס ארבעים וארבע דקות של משחק, שלמרות האמונה באלוהים של הכדורגל נראה היה שמוביל לכיוון תבוסה מוחצת של בית"ר ירושלים בסיום המחצית הראשונה. התפרעות ההמון החלה. שריקות, תיפוף עולה וגובר בתופים, נפנוף מצד לצד בדגלים והקריאות שחיממו יותר מכול את הדם. אוהדי בית"ר ירושלים החלו לנהור לעבר היציע של אוהדי ס'חנין, תפשו את הרשתות והחלו מנענעים אותן תוך כדי צעקות של "מוות לערבים." הפעם עם כוונה אמיתית.

אוהדי ס'חנין התרוממו כגוש אחד. תוך כדי התקרבות לרשתות נשמעו מהם הקריאות, "חארות של יהודים", "זבל של ירושלים" ואז באה השאגה ממאות גרונות, "בדם ואש נפדה אותך פלסטין."

הרשתות קרסו, נחילי האוהדים, הצהובים והאדומים התנגשו, כשני גלי צונאמי, נחשולי ענק במלוא העוצמה. כוח ספיר נכנס לפעולה. הם שלפו אלות והחלו להכות בלי רחמים, ביד שתפשה בגרון, ברגל שהונפה לבעיטה, בכול גוף שמעך ורמס את האחר.

לוחמי יחידת ספיר נבלעו ואיבדו שליטה בהמון הזועם. צעקות שבר של הפצועים והחבולים הניעו את חבשי לפעולה. "הכוחות להיכנס למגרש. עכשיו," שאג בקשר. למעלה ממאתיים שוטרים וסדרנים שגויסו ורוכזו מאז שעות הבוקר נהרו כעת אל תוככי המגרש שהפך לזירת מלחמה.

שמע המהומה הגיע לרחובות ס'חנין. קהל צעירים זועם ורעול פנים החל נוהר לעבר המגרש, מרים בדרך אבנים, צינורות מתכת, כל מה שאפשר לשחוט איתו יהודים.

למראה הנחיל הזורם, הורס ומשחית כל שבדרכו הבין ניצב גל שימרון "גנדי", שאם הוא לא מפנה את אוהדי בית"ר ירושלים מהמגרש המהומה תהפוך לאירוע לאומי שיצית את הרחוב הערבי. התקוממות עממית תעלה לו בכסא המפכ"ל אליו חתר. "תזרים כוחות," קרא בקשר לחבשי, "תחסל את האירוע בכול הכוח."

מעמדת הפיקוד שלו בג'יפ חבשי חילק פקודות. שוטרים רצו למבואת האצטדיון, מוכנים לחסום את חבורת הצעירים הזועמת שהגיחה מכיוון ס'חנין. "תכניסו בהם גומי. בלי רחמים. אתם לא נותנים להם להגיע לאצטדיון."

הלוחמים שלו היו מתורגלים. הם החלו לירות, מכוונים את כדורי המתכת עטופי הספוג לעבר הרגליים. ואלו כואבים, מאוד. פה ושם חלה סטייה קלה, כדור גומי פגע בראש של מפגין. מה שמוגדר כנשק פחות קטלני השכיב כמה מאלו שמוגדרים פוחחים ו"שבאב" על המדרכה, עצר את התקדמותם אבל לא הפיג לרגע את הלהט.

הטלפון של חבשי צלצל, הוא הצמיד אותו אל האוזן, "אני לא שומע אותך. יש פה מהומת אלוהים. מה את אומרת?"

הקול מהצד השני. "זאת סמלת בילוש סטלה. אני בתוך האצטדיון. אחד השוטרים פה הוא סעיד, מש"ק ס'חנין, הוא היה הראשון בזירת הרצח. הוא אומר שהנרצח הוא אחד בשם יוסוף, ערבי. בכלל לא יהודי."

"מה?" חבשי היה בהלם, "תחזרי על מה שאת אומרת? יש לנו רצח? איפה?"

"בשירותי הגברים," נשמע קולה של סמלת הבילוש גובר על רעש המהומה. "חשבתי שאתה מעודכן. הדיווח הראשון שהתקבל היה שיש נרצח יהודי, אלא שסעיד נמצא בזירה ומדווח שהנרצח הוא ערבי. בכלל לא יהודי."

"מה בלבולי הביצים האלו?" צעק חבשי בקשר, "מקודם הוא יהודי, עכשיו הוא ערבי. אני רוצה אותך בזירת הרצח עכשיו."

"אני בכיוון. עולה במדרגות."

הוא שמע את הנשימות שלה בעת שרצה במעלה קומות האצטדיון, אחר כך צועקת, "תנו לעבור, משטרה." הייתה הפוגה. "חבשי, אתה חייב לשלוח לכאן כוחות. יש פה מהומת אלוהים. קבוצה ענקית של אזרחים ערביים פרצה מהאזור שלהם במגרש. הם מתקדמים בכוח והם רוצים לקחת את הגופה של הנרצח למסגד. הם צועקים שהוא אחד משלהם. לידי יש רק כמה פקחים אזרחיים בהלם. הם לא עומדים בלחץ."

חבשי הרביץ צעקה לאוויר העולם. "איזה בלגן." ותפש את שערותיו עם שתי ידיו. "תיכנסו בכולם," צעק אל הקצינים שסביבו, "יהודים, ערבים, לא מעניין אותי. אני רוצה אצטדיון נקי." לתוך הטלפון אמר, "סטלה, את עוד איתי?"

"כן."

"עוד כמה זמן את בזירת הרצח?"

"דקה, שתיים." הוא שמע אותה מתנשפת.

"תני גז. אני מחכה."

הוא שמע את ההאטה, את הנשימות העמוקות, את לקיחת האוויר לפני שנשמע הקול שלה, שקט, ברור וחד, "הנרצח לא ערבי, אלא אחד משלנו. זה יקיר, הבן של גנדי."

חבשי היה בהלם. "תחזרי על מה שאמרת."

"חבשי, שמעת טוב. הנרצח הוא יקיר שימרון, הבן של ניצב גנדי."

שקט השתרר ביניהם. הם שמעו רק את הנשימות של האחר וברקע את המהומה באצטדיון.

"סטלה, תקשיבי טוב." חבשי דיבר לאט, מדגיש כול מילה, "תאטמי את הזירה. את וסעיד עם נשק ביד והגב אל הדלת. אף אחד לא נכנס לזירת הרצח, לא שוטר ולא אזרח. ואף מילה. את אומרת לסעיד שהוא לא פותח את הפה."

"אני לא סומכת עליו."

"למה?"

"מאיפה פתאום הם חשבו שהנרצח הוא ערבי? רק הוא היה בזירה. והוא זיהה את יקיר בתור יוסוף. אז הוא לא ידע עליו?"

"אני לא יודע מה הוא יודע או לא. נברר אחר כך. את שמה על סעיד עין, שלא יוציא מילה. ריצ'רץ' על הפה. רק את, הוא ואני יודעים. אני ברור?"

"כן המפקד."

חבשי היסס. בחיים לפני כן הוא לא היסס, הפעם המשא היה גדול עליו. הוא לחץ על מקש מספר אחד, קיצור למפקד המחוז. "גנדי, תגיע לכאן."

"מה קרה?"

חבשי לקח נשימה ארוכה, "גנדי, בבקשה, פשוט תגיע."

גנדי מעולם לא שמע את חבשי משתמש במילה הזאת, בבקשה. משהו בלב שלו נצבט והנשימה נעתקה.

טור מכוניות משטרה ואוטובוסים מלווה בשוטרים רכובים על סוסים החל להיכנס למגרש. השוטרים יצרו מחסום חי מול המתפרעים הערבים והחלו לפנות את האוהדים היהודים מן המגרש. שיירה מאובטחת על ידי ניידות ואופנועי משטרה החלה מתנהלת לאיטה מכיוון אצטדיון דוחא אל עבר היציאה מהעיר ס'חנין. דגלים צהובים של בית"ר ודגלי ישראל נשלפו מתוך המכוניות, צעירים עירומים בפלג גופם העליון, חלקם עם דם על הפנים והזרועות, ישבו על חלונות המכוניות נפנפו בצעיפים הצהובים וקולות שאגה של "קדימה בית"ר," ו"נבוא איתכם חשבון," ליוו את הנסיעה האיטית אל מחוץ לעיר. אמבולנסים פינו את הפצועים, לא אחת פצוע יהודי ופצוע ערבי על אלונקות שוכבים אחד ליד השני בדרך לבית החולים האזורי.

מהדורת חדשות מיוחדת עלתה בשידור ישיר. דובר המשטרה התראיין בערוץ המרכזי כשהוא מנסה להנמיך להבות, "פעילות נחושה ומקצועית הכוללת שוטרים, פרשים ולוחמי מג"ב מביאה ממש ברגעים אלו לפיזור ההמון."

קטעי הלייב והתמונות שהחלו לזרום ברשתות החברתיות הראו תמונה שונה ואחרת לגמרי של מתפרעים משני הצדדים שמחליפים מהלומות ליד רשת ההפרדה שקרסה, של שוטרים מכים ללא רחם, של המון ערבי משולהב זורם אל המגרש. הדובר המשיך בשלו, "בשלב הנוכחי הושגה שליטה והאוהדים מתפזרים לבתיהם. יחד עם זאת אנו נפעל למיצוי הדין עם המעורבים באירוע. במהלך האירוע הושלכו אבנים ואף נורו זיקוקים לעבר הכוחות. נעשה שימוש מינורי בכוח."

מגיש החדשות באולפן התפרץ אל תוך דבריו, "אנחנו מקבלים דיווח מהשטח על שימוש מופרז בכדורי גומי. אתה קורא לכך אמצעי מינורי? שימוש באמצעים מסיביים לפיזור הפגנות בזמן משחק כדורגל? לא הגזמתם קצת? מה המשטרה חושבת לעצמה?"

דובר המשטרה המשיך בגרסתו, "השימוש היה מבוקר ונועד לרסן פורעים וחוליגנים. הכוחות פעלו לפי נוהלי פיזור הפגנות."

"זאת לא הפגנה," התפרץ המגיש, "מדובר כאן על משחק הגמר של הליגה לכדורגל. הרי היה ברור לכם מראש שהאירוע יכול להיות נפיץ."

דובר המשטרה המשיך בשלו כאילו לא שמע דבר. "העובדה היא שאוהדי בית"ר הוצאו בצורה מאובטחת וללא חריגים בליווי כוחות משטרה. באירועים השונים נעצרו סה"כ שישה עצורים אשר נחקרים כעת. והחשוב מכול, האירוע הסתיים ללא נפגעים."

"רגע," אמר המגיש באולפן והקשיב בריכוז לאוזניה. "ללא נפגעים?" הוא שב ופנה אל הדובר והתדהמה ניכרה היטב על פניו, "לא מה שאנחנו שומעים עכשיו. ממקור מהימן אנחנו מקבלים דיווח שהיה רצח בתוככי האצטדיון."

היומן

 

שבת

 

חיסלתי אותו. אחד פחות.