המטבח האחורי

1

הזמן ההוא בחייו החל בסתיו גשום וסוער, שכמוהו לא ראו החזאים כבר עשרות שנים. אנשים רצו ברחובות, עדיין לבושים בבגדי הקיץ הקלים, נמלטים ממטחי גשם ומן הרוחות העזות. זה היה נושא השיחה העיקרי בבתי הקפה ובמזנון בית המשפט: כמה מוקדם התחיל החורף, איך הגיע בהפתעה, כמה קר נהיה בן־לילה, וכמה גשם ירד, והברקים, והרעמים. השוו את הסתיו הזועף הזה לסתיו של השנה שעברה, שהיה למעשה קיץ, ונמשך כמעט עד חנוכה, והנה השנה... בקושי פורקו וקופלו הסוכות, וכבר קודר וגשום וקר.

וכמו בכל שנה, כשתוקפים הגשמים בעוז ובמפתיע, נחלקים האנשים לאלה שליבם עולץ למחשבה על הכינרת ההולכת ומתמלאת, ולאלה שליבם גס בסנטימטרים שעדיין חסרים למפלס, והיו מעדיפים פשוט שלא להירטב באמצע הרחוב.

בינו לבינו אהב אלעד לתאר את עצמו כעורך דין צעיר ונמרץ, אף שכבר היה כמעט בן שלושים ושמונה, ובבתי המשפט הסתובבו עורכי דין צעירים ממנו. צעיר ונמרץ זה עניין של הרגשה, הרבה לשנן לעצמו, בייחוד בכל בוקר שרץ בו עם הכלבה על שפת הים, ובני גילו, שלושים ושמונה, כבר ספרו ילד או שניים ומשכנתה, גידלו כרסים וקרחות, וכבר משתוחחים תחת כובד משקלם של החיים.

אני לא שם, אני לא שם, אני לא שם, מלמל לעיתים לעצמו, בקצב הריצה. כמה שערות לבנות שמבגרות קצת יכולות להועיל, שום קליינט לא באמת סומך על ילדים שקיבלו את הרישיון שלהם אתמול בבוקר. ובעניין הרווקות שלו, שאפשר להגיד עליה המון דברים, לאנשים מבחוץ היא נראית תמיד זוהרת. וצעירה. הוא כבר לא בתחילת דרכו המקצועית, אבל המשרד חדש יחסית, והוא, אלעד, מלא בהתלהבות וברעב של ההתחלה, מוכן לעשות הרבה כדי להביא עוד קליינטים, לקפוץ על כל רימון.

את המשרד, בקומה השנייה של בניין משרדים אפור סמוך לבית המשפט, שכר לפני שלוש שנים, כשעזב את המשרד הגדול בעיר הגדולה, ששם עבד כשכיר. כשנשאל מדי פעם למה עזב ולמה החליט לחזור אל עיר הולדתו, התאים את תשובתו לשואל: הוא רצה להיות קצת יותר קרוב לאימא במצבה עכשיו, אמר לכל מי שהכיר אותה, נמאס לו מהניכור בעיר הגדולה, אמר לבני המקום הנאמנים, חשוב לו להכיר את הפרצופים ברחוב; הוא רצה להיות עצמאי, נמאס לו לקבל הוראות, הוא טיפוס כזה, כך סיפר לכמה בחורות; אי אפשר להתעסק רק בכסף כל הזמן, צריך להשאיר מקום לנשמה, סיפר לבחורות אחרות; כל הכסף עובר לבוס, הגיע הזמן שמה שהוא מרוויח יגיע אליו, אמר לאחיו, רואה חשבון בנשמתו, ספקן ומודאג. ואפילו: אדם לא יכול כל החיים לעבוד רק בשביל עצמו, וצריך לעשות דברים בשביל הציבור — זה היה סיפור שפיתח ועיצב לאחרונה, כשהתחיל להיפגש עם אנשי ציבור מקומיים לקראת הבחירות.

וקודם כול שכר לו משרד והשקיע הרבה כסף בשיפוץ יסודי, ומשהושלם ישב בחדר ענקי שטוף אור, מאחורי שולחן כתיבה שקוף, על כיסא אווירודינמי שנראה ככיסא טייס. היה בחדר גם שולחן ישיבות מסיבי, שבסיסו עשוי מאבן אפורה, והיו תמונות מתאימות, ועל משטח השולחן השקוף הונח מחשב נייד דק כנייר. חדר המזכירות היה מסביר פנים, והייתה בו מכונת קפה חדשה, ודלתות המשרד הרחבות היו עשויות מזכוכית אטומה בגוון אפרפר.

עידו אחיו עיקם את פניו ואמר לו שהוא חייב להתחיל להרוויח מהר הרבה כסף, כי השיפוץ היוקרתי הזה הוא באמת נורא יקר, אבל הוא לא נבהל, ובכל בוקר כשהגיע אל המשרד וראה את שמו על הדלת, חש רטט של שביעות רצון בליבו. הוא אהב את חדרו השטוף באור, והכיסא היקר להחריד היה באמת נוח. וחסר לו שלא, חייך לעצמו בכל פעם שהתיישב עליו.

האביזר האחרון במשרד מבחינתו הייתה אסנת, שהגיעה אחרונה בקבוצת מתראיינות למשרת המזכירה, והוא כבר קצת עייף משורת הצעירות שישבו מולו והשיבו לו תשובות משעממות על שאלות משעממות. ואז נכנסה אסנת, ומשהו בחדר המואר הואר אף יותר, כי היא הייתה ללא ספק אחת הבחורות היפות ביותר שפגש בחייו. היא השיבה על שאלותיו באיטיות, מגלגלת קווצת שיער ערמוני על אצבע ארוכה, שהסתיימה בציפורן צבועה ומטופחת, והתבוננה סביב ובו במבט שווה נפש של בחורה יפה באמת, עד שהודיע לה שהתקבלה וגם התחייב לשלם לה משכורת גבוהה מזו שתכנן, אבל אמר לעצמו שמזכירה יפה, כמעט כמו עורך דין מוצלח, היא אבן שואבת לקליינטים ולכן שווה את שכרה.

בתוך זמן קצר התחוור לו, והוא לא לגמרי הופתע, שבשוויון הנפש הזה שלה נכללו גם שיעמום ואדישות. בדרך כלל היה היחס הזה אל החיים וגם אליו מעלה חיוך על שפתיו, אבל לפעמים, כשהיה צריך שדברים יבוצעו בלי דיחוי, ובייחוד מעת שיופייה כבר נהיה מוכר לו, היה מתרגז כל כך עד שמדי פעם דמיין איך הוא סוטר בכוח על פניה היפים — נראה כמה משועממת ושוות נפש היא תהיה אז.

מובן שלא סטר לה, ותמיד הפגין נדיבות בכל הקשור למשכורת ולחופשות, אבל לעיתים קרובות נהיה קצר רוח ונוקשה.

התנועה האיטית שבה הרימה אליו את עיניה ושכנראה האיצה דופק אצל לא מעט גברים — תנועה שאחריה תאמר ״סליחה בוס,״ ותסביר שלא הבינה שהתכוון שזה יהיה מוכן ממש להיום — הרגיזה אותו עוד לפני שפתחה את פיה.

קובי, חברו הטוב, נהג לומר לו בכל ביקור שלו במשרד שהוא לא מבין איך בכלל הוא מצליח להתרכז, ושהוא, אם הייתה לו מזכירה שנראית ככה, לא היה עובד אפילו דקה. לאחרונה נראה שאולי באמת הגיע הזמן שתהיה לו מזכירה שגם תעשה סוף־סוף משהו חוץ מלגלגל קווצת שיער מרהיבה על אצבע מטופחת ולדבר בטלפון, ושהיא בעיקר מעצבנת אותו.

על כל פנים, המשרד יצא לדרך. מלבד אסנת, שעבדה באופן קבוע, הוא העסיק מדי פעם גם את יואל, איש צנום ובן בלי גיל, מין כולבויניק שעשה עבורו כל מיני שליחויות ומדי פעם גם חקירות קטנות. הוא אמנם אהב לקרוא לעצמו בלש פרטי, אבל הכינוי הזה העלה חיוך על פניו של אלעד. לא צריך להגזים, נהג לומר לו, אנחנו לא בסדרת טלוויזיה. אחד היתרונות הגדולים של יואל היה יכולתו להיעלם אל תוך הנוף ואל תוך הקירות, להשתלב בקהל, להשתתף בשיחות שלא הבין בהן דבר ולהישמט מזיכרונם של האנשים בלי להשאיר חותם. הוא היה חרוץ, נאמן ומסור, ומתוך בדידותו גם אסיר תודה על העיסוק ועל הפרנסה ועל שביבי הידידות שאלעד העניק לו מפעם לפעם.

וכך הגיעו קליינטים, נשארו וגם הביאו עוד אחריהם. הוא עבד קשה, ניסח הרבה חוזים וקרא המון ניירת, הגיש תביעות והרבה להופיע בבתי המשפט, וכך יצר לעצמו קהל לקוחות שפנו אליו בכל עניין משפטי.

״אני הרופא קופת חולים שלהם,״ אמר לאחיו, ״לא האורתופד שמגיעים אליו אחרי טופס 17. אתה מבין?״

ועידו הבין, אבל שאל אותו אם הוא בטוח שזה מה שהוא רוצה למכור, כי היום כולם דווקא נעשים מקצוענים בתחומם, ויכול להיות שאנשים יעדיפו לפנות אל המומחה ולא אל הרופא הכללי שלהם. אלעד ענה שהוא בטוח שאנשים מעדיפים עורך דין שהם כבר מכירים ושהם סומכים עליו ושהוא גם נחמד, ובנקודה הזאת התקשה אחיו להתאפק והזכיר לו את חולשתו בעניין, והוא ענה שמי שהכיר אותו בעבודה למד לסמוך עליו וּודאי יבוא אליו בכל העניינים המשפטיים שלו.

לבסוף חייך אחיו ואמר שבטח שהוא סומך עליו, שבסך הכול הולך לו יופי, ושהוא מקווה שהוא מבסוט.

כשנכנס למשרד באותו יום סתווי לקראת שעת הצהריים, דיברה אסנת בטלפון, מגלגלת קווצת שיער על אצבע ארוכה, שהיום הייתה הציפורן שלה צבועה באדום.

זה עוד סימן שצריך להתחיל לחשוב על מזכירה חדשה, אמר לעצמו. היא ממשיכה לדבר בטלפון, כאילו הוא בכלל לא פה. ההרתעה, זה הדבר הראשון שהולך לאיבוד. אחר כך אתה כבר ממילא מוכן לקבל הכול.

״מישהו חיפש אותי?״ שאל, מנער את ראשו מטיפות הגשם אחרי ההליכה הקצרה מן החניה. האפרוריות שבחוץ וההכרח להיפרד מבגדי הקיץ הקלים השרו עליו מועקה קלה. איש של קיץ היה, ושום עומסי חום ולחות וחמסינים לא הפילו את רוחו כפי שעשו זאת השמיים הכהים והרוח השורקת בצמרות העצים.

אסנת קראה מצג המחשב: ״כן, שניים. יוני יקותיאל ביקש שתחזור אליו, ואחת בשם תקוה מלול ביקשה פגישה.״

״יוני יקותיאל אני יודע מי זה,״ אמר, ״תקוה מלול אין לי מושג.״

״יוני יקותיאל זה ההוא שכותב נגד ראש העיר בעיתון המקומי, לא?״ שאלה אסנת.

״כן, זה יושב ראש האופוזיציה. כולם מתכוננים לבחירות עכשיו,״ אמר מהורהר. ״ומלול? מה היא רוצה?״

אסנת משכה בכתפיה. ״לא אמרה, ביקשה להיפגש. לקבוע איתה?״

״כן,״ אמר, ״תקבעי עם מלול, יקותיאל יכול לחכות לי קצת.״

חיידק הפוליטיקה המקומית תפס אותו במקרה דרך מגרש הכדורגל העירוני. מיום שחזר אל עיר הולדתו נעלמה תחושת הזרות והניכור שליוותה אותו בעיר הגדולה. בתחילה דווקא אהב שם את תחושת הזרות — היא אפשרה לו להיות מי שהחליט להיות באותו יום ולתרגל שוב ושוב את מה שהצטיין בו — מכירת דמות מסוגננת, בכל פעם שונה קצת מקודמתה:

הוא היה בחור שנולד בעיר קטנה ומילדות חלם להיות עורך דין, וכיוון שידע שאף אחד לא יוכל לממן לו את הלימודים עבד בלילות ולמד בימים, או להפך. או: הוא היה בחור שנולד בעיר קטנה בשכונת עוני ונשבע שיהיה עורך דין כדי להילחם את מלחמתם של החלשים. או: הוא היה לוחם ביחידה קרבית שהחליט לעשות הכול כדי שילדיו לא יצטרכו להתגייס. הוא היה המון דברים, אבל כשעזב את העיר הגדולה, באבחה קלה להפליא של סיום חוזה השכירות של הדירה ומסירת הודעה מסודרת במשרד, חזר בבת אחת לחיות במקום שחזר ונפגש בו עם אנשים שהכירו אותו מילדות ושאלו שאלות על הוריו ועל אחיו, ולהם לא היה אפשר למכור דמויות ססגוניות מדי.

מאז ילדותו היה היחיד במשפחתו שאהב כדורגל וגדל להיות אוהד מושבע של הקבוצה העירונית, אף שהידרדרה במורד הליגות ובכל שנה אכזבה שוב את קהל אוהדיה הנאמנים, עד שגם האוהדים השרופים ביותר כבר ויתרו ולא נסעו עוד לראות משחקי חוץ במגרשים קירחים בכל מיני יישובים נידחים בארץ. הוא לא היה לבדו באהדה הבלתי מוסברת הזו — איתו יחד התקבצו ובאו בשבתות של המשחקים הביתיים עוד אוהדים, שזכרו לקבוצה חסד נעורים רחוק והיו מוכנים לשבת במגרש העירוני הישן והמוזנח ולראות אותה מתרסקת פעם אחר פעם.

אחד מהם היה ארמונד, בעל מסעדה ותיקה בעיר וגם קליינט שלו. בימיו הראשונים של המשרד פנה אליו ארמונד כדי שייצג אותו בהליך רגיש של גירושין ושל פירוק שותפות עם שותפו המיתולוגי במסעדה, שהיה גם חותנו. עם גירושיו מבתו של השותף, אחרי שנים רבות של נישואין חסרי אהבה, כך דיווח לו, התפרקה באופן טבעי גם החבילה העסקית עם אביה. זה היה הליך עמוס כל כך ביצרים וברגש, עד שבכל פעם שנכנס לישיבה היה דרוך כחבלן בחיל ההנדסה בדרכו לפרק פצצה. הוא צלח את ההליך הנפיץ הזה והשיג עבור ארמונד הסכם פירוק שותפות מוצלח במיוחד, ואפילו השכיל להחליף כמה מילים עם הגרושה ולומר לה, כשהוא מניח יד על לוח ליבו, שכבן להורים גרושים הוא מוכרח להגיד לה שלמען הילדים שהיא כל כך אוהבת הוא ממליץ לה לנסות לסיים הכול בדרכי שלום. ארמונד קרץ לו וגם זקף אגודל כדי להחמיא לו על המניפולציה, אבל הדברים נאמרו מתוך ליבו וגם חדרו איכשהו אל ליבה של הגרושה היפה, וכל הפירוקים הסתיימו באופן קל והוגן מן הצפוי. ארמונד ידע להכיר לו טובה, נוסף על התשלום ששילם לו, והמשיך להיעזר בו, והם נשארו חברים. פחות או יותר. בעיקר במגרש הכדורגל.

באחד המשחקים שאל אותו ארמונד אם שמע על המאבק הציבורי שאוהדי הקבוצה פתחו בו כדי לשכנע את העירייה שתקבל על עצמה לשפץ את המגרש הישן. אולי שמלה חדשה ומודרנית תהפוך את הכלה הזקנה לקצת יותר מושכת, אמר, ודשא קצת יותר מטופח ידרבן את השחקנים לכבוש שערים, או לפחות להזיז את עצמם על המגרש. אלעד לא שמע על כך, וארמונד התבונן בו ואמר:

״אתה, דווקא מתאים לך... אתה יודע לדבר... אולי תצטרף? רוצה לבוא לפגוש את ראש העיר בשבוע הבא?״

ובאחד מימי השבוע הבא הגיע לפגישה עם ראש העיר במסעדה של ארמונד.

זו הייתה שעת אחר צהריים, וארמונד סגר את החדר הפנימי, ששימש לאירועים קטנים, והניח על השולחנות קנקנים של מים קרים ובקבוקי מיץ, צלחות קטנות ועליהן בורקסים ופיתות, חמוצים וטחינה וחומוס. ראשונים הגיעו האוהדים. את רובם הכיר היכרות שטחית, פרצופים שראה במגרש ולא יותר. הוא חש תחושה עמומה של מבוכה ותהה אם עשה נכון שהגיע. כמו דגים שהושלכו פתאום אל היבשה, אמר לעצמו כשהתבונן סביב באוהדים המתקבצים סביב השולחנות — קבוצה של אנשים שנקשרו זה לזה מסיבה מסוימת, ופתאום מצאו את עצמם במקום אחר, שיש בו כללים אחרים.

בדרך כלל יש משחק שמתנהל, הרהר, ואז אתה יכול לבחור אם להביט רק אל השחקנים או לשוטט במבטך סביב על היציעים ולחזור למגרש כשמשהו קורה שם או סתם מדי פעם. גם אם אתה מחליף מילים עם היושבים לצידך, המשחק הוא כמו מגנט ענקי שמאפשר לכולם להפסיק את השיחה בבת אחת ולצעוק אל אחד השחקנים ולגעור בו או להגיד שוב ושוב, בייאוש, מה הוא עושה, ולטפוח על המצח ולייעץ למאמן, כי הכללים ברורים וכולם יודעים מה אומרים ומתי.

כמו בבית המשפט, חייך לעצמו. יש כללים ויש תוכנית. אתה יודע שכשהשופט נכנס אתה נעמד על רגליך, וכשהוא מפנה אליך שאלה אתה עוצר לרגע ומתבונן בניירות המונחים על השולחן לפניך ולוקח את הזמן ואומר באיטיות: אני אסביר לאדוני, או לגברתי, בדיוק במה מדובר. וכשהעורך דין השני מתערב לך בדברים, אתה שוב עוצר ומפלבל בעיניים כלפי מעלה ואומר: אבל חברי ייתן לי לסיים את דבריי, אני לא הפרעתי לך ואתה לא תפריע לי. יש ריקוד ידוע שרוקדים אותו שם, צעד אחר צעד. לא שאין שום מקום ליצירתיות. אפשר מדי פעם להניח יד על החזה ולומר לשופטת שבאמת מדובר במקרה מיוחד ושצריך לנהוג על פי כללים של צדק טבעי... ואז השופטת, אם היא פיקחית, מבינה שנגמרו לך הטיעונים הרציניים, ושאתה, כמו שאומרים, פונה ללב שלה. אבל בסך הכול אתה מנגן על פי התווים שכתובים לך.

ככה גם במגרש. מי שיתמלל פעם את השיחות שמתנהלות בין האוהדים יראה שאף אחד לא חורג מהשורות שלו ושכולם מביעים את דעתם — הידועה — על הקפטן המבוגר שכבר איבד את הלהט, על השוער הצעיר מדי שלא עומד בלחץ, על המאמן שכולם יודעים שלא מקבל משכורת בזמן ושההשקעה שלו בהתאם, וכל שאר הרעות החולות שבגללן הקבוצה הגיעה לאן שהגיעה, ואם רק היו: מחליפים/מביאים/קונים/משנים/משקיעים, אז הכול היה מסתדר. וזה קל, כל אחד יודע את התפקיד שלו, הראש נח, אתה מקלל קצת והולך הביתה.

הוא יצא לעשן בכניסה למסעדה ותהה אם רק הוא מרגיש בזרותו של המעמד ואילו האחרים כבר משוחחים בלי קושי שיחות סרק על המצב ועל עניינים אחרים. הרי הם מכירים זה את זה מכל מיני מקומות אחרים ומרגישים לגמרי בנוח.

המסעדה של ארמונד שכנה בטיילת הישנה, המשתפלת במתינות אל חוף הים הרחב שהעיר מתהדרת בו. זה היה היתרון הגדול שלה — היה אפשר לשבת לפנות ערב במרפסת הפונה אל הים, לאכול מן הדגים החריפים שארמונד התמחה בהם, לשתות בירה ולראות את אחרוני המתרחצים יוצאים מהמים, את חבורות הצעירים המתקבצים על החוף אחרי שירדה החשכה, את זוגות האוהבים, את המשפחות שאוכלות ארוחת ערב מצידנית. הריח היה ריח ים, הרוח הייתה הרוח המנחמת המלוחה של ילדותו.

ואז נעצרה מכונית כהה ליד המדרכה, ומתוכה יצא ראש העיר, ונלוו אליו שניים — הנהג והמאבטח, הלבוש ז׳קט קיצי מכוער שכל תכליתו לכסות מעט את האקדח שבחגורת המכנסיים. אלעד הניח למשלחת להיכנס אל תוך המסעדה, ורק אחר כך נכנס גם הוא, מתבונן בתשומת לב בראש העיר, שמעולם לא פגש אותו, הכיר רק את פניו המחייכים מלוחות המודעות, מבטיחים המשך של פיתוח ועשייה לקראת הבחירות המתקרבות.

גבי עובד היה גבר גבוה ורחב גוף שנשא עליו כרס גדולה, אבל תנועתו הייתה קלה, כתנועתו של אדם רזה ואתלטי. הייתה לו רעמה של שיער כהה, שככל הנראה דרש ממנו תשומת לב, ולפני שנכנס למסעדה סקר רגע את השתקפותו בדלתות הזכוכית והסדיר את רעמת שערו.

ברגע שנכנס ריכז אליו, בלי מאמץ, את כל תשומת ליבם של האנשים שחיכו לו. אלעד המשיך להתבונן בו ממרחק־מה וראה איך הוא לוחץ את ידו של כל אחד ואחד מהנוכחים לחיצה ארוכה, מניח יד על הכתף או טופח על הלחי, וגם איך חיבק את ארמונד חיבוק ארוך. הוא ראה גם איך החווה בידו סימן קטן לנהג, ומיד הוא הביא לו כוס שתייה. כל אותו הזמן דיבר וסבב בחדר בגופו הגדול, ותנועתו הרמונית וזורמת כתנועתו של רקדן.

לבסוף נשאר הוא אחרון. ארמונד לחש דבר־מה על אוזנו של ראש העיר, וגבי עובד ניגש אליו והושיט לו יד, נועץ בו מבט כהה ומחייך אליו חיוך רחב.

״סוף־סוף אנחנו נפגשים,״ אמר לו, וכשנתן בו אלעד בחזרה מבט מפקפק, הוסיף ראש העיר ואמר שכבר מזמן שמע שהוא חזר לעיר ופתח משרד מאוד מצליח, כך אמר, ושהוא מברך אותו על שובו, כי העיר הזאת צריכה בדיוק אנשים כמוהו; ושאם בנוסף לעבודה שלו גם מדגדג לו קצת איזה יתוש של עשייה ציבורית, הוא אפילו עוד יותר שמח, כי העיר זקוקה לאנשים צעירים ומוכשרים שיש להם רצון ויכולת לתרום קצת לציבור. ועוד אמר שהוא מקווה מאוד שאימא מרגישה יותר טוב ושכבר חזרה לעבודה, כי אצלו במשפחה שבת היא לא שבת בלי קופסה של קרואסונים מהמאפייה, ושהוא חייב להתוודות שהשוקולד קראנץ׳ הוא האהוב עליו ביותר. טפח בידו על כרסו וחייך ואמר שאת זה כולם הרי רואים, וכל אותו הזמן הייתה ידו של אלעד מוחזקת בידו הגדולה של ראש העיר.

אז התיישבו כולם, וגבי עובד נשאר לעמוד. הוא פנה אל כולם, מעביר את מבטו מן האחד לאחר, ואמר שהוא מבין בדיוק את הכאב שלהם, ושגם הוא, בדיוק כמוהם, אוהד את הקבוצה שלנו מאז שהיה ילד. והוא יודע שעכשיו זאת תקופה לא טובה בשביל הקבוצה, ואין מה לייפות את העניינים כי כולם מכירים את המצב, ושהוא מקדיש שעות רבות למחשבה ולכל מיני בירורים מה אפשר לעשות, ושבסך הכול צריך למצוא איזה משוגע לדבר שישים קצת כסף כדי להעלות שוב את כל העסק על הפסים, ושכואב לו הלב לראות לאן הגיעה הקבוצה המפוארת הזאת.

אלעד התבונן במתרחש, ראשו מוטה קצת הצידה. בה בעת חש סלידה והתפעלות וחשב שלאיש יש כישרונות שאף אחד לא יוכל לקחת ממנו. הרי הגיע לכאן כי אמרו לו שיש תלונות ושהאוהדים רוצים לבקש ממנו שישפץ את המגרש, אז קודם כול הוא מתחיל לדבר וכולל גם את עצמו בצד של האוהדים המאוכזבים, וכל זה אחרי שלחץ לכולם ידיים וחיבק את הכתפיים המיוזעות של כולם והחליף עם כל אחד ואחד כמה מילים על הבת שבצבא והאבא הסיעודי, ועכשיו כולם יושבים והוא עומד ונואם.

אלעד צעד צעד קדימה ושאל בנימוס אם אפשר להגיד משהו, וראש העיר אמר שכמובן, מיד כשהוא יסיים הוא ירצה לשמוע את כולם. לעת עתה המשיך לדבר על הקבוצה ועל כל העבודה הקשה שנעשית בעיר, בתחום החינוך ובתחום הגינון, והאריך בדיבור ולא פסח על שום גינה פורחת ועל שום בית ספר משופץ, והאנשים, גם אם כמה מהם התנועעו במקומם בחוסר סבלנות, הקשיבו בצייתנות. רק כעבור דקות ארוכות החווה אליו ראש העיר בידו, מוסר לו את רשות הדיבור, והוא נעמד.

״אדוני,״ פנה אליו, וראש העיר הפסיק אותו מיד ואמר לו בחיוך שבבקשה יקרא לו גבי, הוא נמצא בין חברים עכשיו ולא באיזו ישיבה משעממת בכנסת, ואף שכבר סיים את דבריו לא התיישב, אלא נשען על אחד השולחנות ושילב את ידיו על חזהו.

״תראה גבי,״ אמר אלעד, ״אנחנו מבינים שהקבוצה במצב לא משהו, וכולנו כאן אוהדים שמלווים אותה הרבה שנים, אבל אנחנו רצינו לדבר איתך לא על הקבוצה אלא על המגרש. אני לא יודע מתי בפעם האחרונה היית במשחק, אבל המגרש נראה נורא, ואנחנו חשבנו שאם העירייה תשקיע במגרש, אז אולי זה גם ישפר את הרמה של הקבוצה.״

ראש העיר התבונן בו בחיוך ואמר לו שהוא ממש מתפרץ אל דלת פתוחה, ושהעירייה כמובן מתכננת לשפץ את המגרש בשיפוץ עמוק — כך אמר — להחליף את הדשא וגם את הטריבונות הישנות, וזה כבר נמצא בתוכנית העבודה העירונית, וכל מה שנשאר זה לתקצב ולצאת לדרך. אז השיט את מבטו סביב־סביב ואמר שאם אין למישהו עוד משהו להוסיף אז הוא חייב לזוז, כי יש לו עוד שני אירועים היום, ושהיה ממש נעים לפגוש את כולם. אלעד עוד ניסה לשאול אם אפשר לדעת מתי בדיוק הכול יתוקצב ויצא לדרך, אבל ראש העיר כבר היה בדרכו ליציאה ושוב החווה לו בידו, והפעם שיתקרב אליו, ואמר לו: ״דבר איתי, אני אעדכן אותך בדיוק איפה הדברים עומדים.״ טפח על לחיו בתנועת ליטוף ויצא מן המסעדה, הנהג והמאבטח בעקבותיו.

אלעד נשם עמוק ופלט לאט את האוויר מתוך ריאותיו. מקצוען, אמר לעצמו. האיש מקצוען. לא ניגשים אל מקצוען בלי להתכונן ובלי לדעת בדיוק במה מדובר, כי אז המקצוען מחסל אותך. בחיוך ובליטוף על הלחי, אבל מחסל אותך. אם זה לא ממש מעניין אותך, וסתם העברת שעה של בין ערביים במסעדה של ארמונד, אז לא קרה שום דבר חוץ משריטה קלה באגו. אבל אם אתה רוצה להשיג משהו, ואם זה מעניין אותך באמת... אתה תצטרך ללמוד איך עושים את זה. זה שאתה רהוט ופיקח, ופחות או יותר יודע במה מדובר, זה לא מספיק, ואם תרצה אי־פעם בעתיד לעמוד מולו, או אפילו לעבוד איתו, אתה תצטרך להתכונן היטב, כי היום הוא חיסל אותך בלי מאמץ, עשה ממך ילד קטן.

שם, בדרך החוצה מהמסעדה של ארמונד, כשרוח הים מלטפת את לחיו, שטף אותו הגל האדום, ולא בפעם הראשונה.

ההשפלה הקטנה שבתנועת הליטוף על הלחי, התחושה הברורה שמרחו אותו בכמה מילים ריקות, המחשבה שבעצם אין סיבה שהוא לא יצליח כמו גבי עובד עם רעמתו השחורה ותנועות הרקדן שלו, הכול התערבל בתוכו לבליל המוכר של כעס, בושה, אמביציה, והיו כמה דברים בחייו שעשה כשהוא גולש על אותו גל בדיוק.

כשהשתחרר מהצבא והפסיכולוגית המטומטמת ההיא אמרה לו שמחכה לו עוד מסלול ארוך של החלמה — ככה היא אמרה, החלמה, עוד לפני שמישהו החליט בכלל שהוא חולה — הוא התבונן בה בשתיקה והרגיש בגל הכעס השוטף אותו מבפנים ואמר יפה תודה רבה ויצא החוצה והרגיש שהדם חוזר לזרום בעורקיו.

וכשחזר מהטיול הארוך שלו ואמר לאימו שהוא חושב אולי ללמוד משפטים, היא פרצה בצחוק ואמרה לו שבאמת חבל שלא חשב על זה כשהיה בתיכון והיא התחננה לפניו אז שילמד קצת, כי מי יקבל אותו ללימודים עם האין־ציונים שלו. היא לא התרשמה שיש לו תחת בשביל ללמוד משהו, והוא זכר היכן בדיוק ישב כשהתבונן בה בשתיקה ובתוכו גואה הגל האדום של הכעס והבושה ושל הדווקא. אחר כך התיישב על התחת של הלימודים חודשים ארוכים והשלים את כל הבחינות, ובשנים הבאות באוניברסיטה, להפתעת כולם, שמר על ממוצע ציונים מכובד עד התואר.

הוא הלך לבדו לאורך הטיילת, מעשן סיגריה. מה היה בו באיש הזה שעשה לו בלגן בראש? כוח. סכנה. דריכות. הוא הזכיר לו חיית טרף. כשנכנס למסעדה הבין מיד שהאוהדים לא ממש מסוכנים מבחינתו, גם אם יש להם קצת טענות, אבל לא נרגע לגמרי. באפו עלה בכל זאת ריח קל של סכנה, ומיד איתר אותו: גורם חדש, מניעים לא ברורים, החושים שלו כיוונו אותו ישר אליו. ואז מה הוא עשה בעצם? ליטף לו קצת את האגו, בודד אותו מהאחרים, השפיל אותו מעט וגם קירב אותו, ובסוף סתם לו את הפה ועוד אמר לו להיות בקשר.

משהו זז בתוך בטנו. הוא צריך ללמוד איך עושים את זה. זה מוצא חן בעיניו.

וכך קרה שללא הכרזה רשמית מסודרת, פשטה בעיר שמועה שהוא מתעניין בפוליטיקה המקומית, וכמעט מיד נחשף אל כל מיני פעילים ומקורבים שהגיעו למשרדו לספר לו סיפורים ולהציע לו הצעות, לשוחח איתו שיחות ארוכות על הבחירות המתקרבות, ולנתח איתו את הסיכויים של זה ושל ההוא.

כל זה העמיד בניסיון את סבלנותו ואת יכולתו המוגבלת לנהל שיחות בטלות עם אנשים שהוא לא ממש מכיר, ומדי פעם תהה גם אם כל ההתעסקות הזו לא מפריעה להתנהלות המשרד, ובגרונו עלה טעם של החמצה. הוא הרגיש כאילו נתקע בסמטה קטנה ורדומה ואינו מצליח להגיע אל הרחוב הראשי, ששם כל המולת הפסטיבל, והוא כנראה לא עושה את הדברים כראוי, ואולי פשוט עדיף לוותר על כל העניין.

ובערך בזמן הזה נקבעה הפגישה עם תקוה מלול.

הגברת שהתיישבה מולו, ששערה השחור נאסף על קודקודה בתסרוקת בננה מיושנת, הייתה אישה לא צעירה שעדיין ניכרו בה סימני יופי אצילי ונוקשה מעט משנות נעוריה. היא פתחה בדיבור מהיר עוד לפני שסיימה להתיישב על הכיסא, כמי שהגיע כדי לפרוק מעל ליבו משא והוא כבר להוט להתחיל.

הציגה את עצמה לפניו כאלמנה שמתעסקת כבר הרבה שנים בפעילות חברתית בשכונת הראשונים, ושלפני שנתיים נבחרה לראשות הוועד על חודו של קול — כך סיפרה — כשהיא מביסה את ציון בוכריס, ראש הוועד המיתולוגי מאז נוסדה השכונה, בימים שבהם כל תושב החזיק בחצר האחורית כמה עיזים ותרנגולות וגידל חסה ועגבניות לסלט של ארוחת הבוקר.

״ציון עשה את שלו,״ אמרה לו. ״אני לא אומרת שום דבר רע על ציון, אבל הוא היה ראש הוועד יותר מדי שנים. בינתיים השכונה כבר השתנתה קצת, אתה מבין? הגיעו אנשים צעירים, יש להם כל מיני תלונות, צריך לקשר בין האנשים לעירייה, כל מיני דברים שציון בחיים לא עשה. אני כל יום בבוקר עושה סיבוב, שומעת אם אספו את הזבל, אם כבר התקינו את הבאמפר ליד הבית ספר, דברים כאלה.״

היא הבזיקה אליו מבט חשדני. ״בן כמה אתה?״ שאלה, ״נראה צעיר... לא שזה דבר רע, פשוט...״

הוא הרגיש נבוך כילד שנתפס מנסה להתפלח לסרט למבוגרים.

״אני כבר לא כל כך צעיר,״ אמר לה, ״בן שלושים ושמונה...״

״צעיר, אבל כבר לא ילד...״ אמרה לו בקיצור, ״נראה פחות...״

״בכל מקרה,״ המשיכה בסיפורה, ״לפני שנתיים הייתה יוזמה של העירייה לבנות בשכונה פרויקט מיוחד, למכור דירות זולות לזוגות צעירים שנולדו בשכונה. הייתי בישיבה אצל ראש העיר,״ תקוה מלול הסמיקה מעט והתבוננה בו בגאווה, ״כן... היו כל מיני אנשים חשובים, ושם החליטו לקרוא לפרויקט ׳בשביל הצעירים׳, אבל כולם קוראים לו עד היום שכונת הראשונים, בגלל השם של השכונה. מה לעשות. ככה האנשים רגילים.״

״שם בישיבה,״ סיפרה תקוה ולחייה עדיין סמוקות מעט, ״אמר לי גבי עובד באופן אישי שהוא מבקש שאני אהיה אחראית על ההגרלה של הדירות בין הזוגות הצעירים שנולדו בשכונה, כי הוא סומך עליי שאני אעשה את הכול בצורה מסודרת.״

כיוון שחש שמתבקשת תגובה ממנו, המהם.

״זה לא דבר פשוט, הגרלה כזאת, כן?״ אמרה תקוה, ״מאז הישיבה ההיא כל היום וכל הלילה קיבלתי טלפונים מאנשים שמבקשים ממני להכניס אותם או את הילדים שלהם להגרלה, ושאני אדאג להם למקום בפרויקט. כל אחד היה לו סיפור, אל תשאל. ההוא חולה, וההיא מנסה להיכנס להיריון ולא מצליחה, וההיא מצליחה יותר מדי וכבר יש לה ארבעה ילדים, וההיא עזרה לי כשבעלי היה חולה ושאני לא אשכח להם... הנכדה שלי הייתה מספרת לי אז שאנשים פוגשים אותה במכולת ואומרים לה שתדבר עם סבתא שלא תשכח אותם בהגרלה של הפרויקט. אתה מבין? בסך הכול הייתה ילדה בת חמש עשרה.״

הוא התבונן בה, מחייך קלות.

״ואיך הסתדרת עם כל האנשים?״ שאל לבסוף.

״טוב,״ אמרה תקוה, ״אז כבר היה מנהל לפרויקט מטעם העירייה, ואני אמרתי לכולם את מה שהוא אמר לי להגיד. ׳אנחנו נעשה פה הגרלה מסודרת, בהשגחה של רואה חשבון, ולא יהיו פרוטקציות!׳״ דקלמה והבזיקה אליו מבט גאה. ״וזה בכלל לא משנה מי מכיר מישהו בעירייה, מי תמך בבחירות בראש העיר, או דברים כאלה. זה פרויקט נקי, בשביל זוגות צעירים שנולדו בשכונה וקשה להם לקנות דירה, והעיר הזאת רוצה לשמור את הזוגות הצעירים כאן, שלא ילכו לגור בערים אחרות.״

״כן,״ הוא הניד בראשו, ״ככה עושים הגרלות כאלה. ואיך הייתה ההגרלה באמת?״

קולה של תקוה נעשה רגשני, כמעט רומנטי.

״מה אני אגיד לך,״ אמרה, ״היום של ההגרלה היה ממש יום חג. התלבשתי כמו לאירוע. הייתי אצל הספרית. חדר הישיבות בעירייה היה מלא באנשים ובצלמים, ועל הבמה העמידו את התיבה, ואני כל פעם שלפתי פתק, עוד פתק ועוד פתק. ובאמת היה שם רואה חשבון אחד, וראש העיר. יש לי תמונה עם גבי עובד, אחרי ההגרלה. אפילו עשיתי לה מסגרת.״

תקוה מלול נאנחה. ״די מהר התחיל להתקלקל,״ אמרה בעצב. ״בהתחלה העבודות התקדמו בסדר איכשהו, אבל כשכמעט גמרו את השלד הקבלן התחיל ככה להוריד את הקצב של העבודה, ואחר כך ממש נעלם. אני הייתי מגיעה כל יום, ובשבועות האחרונים אין שם פועלים בכלל. אולי פועל אחד, והשומר בבודקה, שמשגיח שלא יגנבו חומרים. זהו. הקבלן איננו. גם לא עונה לטלפונים, לא יודעים מה קורה איתו.״

״אבל זה התפקיד של מנהל הפרויקט, לרדוף אחרי הקבלן, לא?״ שאל את האישה המבוגרת, שלגמה מהקפה השחור שאסנת הכינה לה.

היא העוותה את פניה. ״מנהל הפרויקט לא היה משהו, זה ידעתי מהרגע הראשון. היו לו עיניים כאלה,״ תקוה מלול חיפשה את התיאור המדויק, ״עיניים ערמומיות,״ אמרה לבסוף. ״אני לא סמכתי עליו. לא יודעת מאיפה הוא הגיע, היו כל מיני שמועות, שראש העיר הכיר אותו מהצבא, לא יודעת. הוא לא עשה הרבה, היה מגיע בעשר בבוקר, ככה, לבוש יפה, עשה סיבוב, נזהר לא ללכלך את הנעליים ואז נכנס לאוטו שלו ונסע. לא כל כך אהב לעבוד, אם אתה שואל אותי.״

היא לגמה שוב, בשקט.

״בכל מקרה,״ המשיכה, ״בנוסף לכל הצרות, הגיע החורף. אם רק היה עובד בקצב המתאים, כבר היו אמורים להיות לקראת הסוף, אבל בגלל שהוא נעלם, וגם החורף הגיע כל כך מוקדם וכל כך קשה, אז נהיה שם בוץ, ואי אפשר לעבוד בגשם, והכול התחרבן. הכול התחרבן.״

עכשיו נראתה לו תקוה מלול מבוגרת ומותשת.

״אני לוקחת ברצינות את התפקיד שלי,״ אמרה לו. ״כשאתה ראש ועד בשכונה, תמיד יש מישהו שצריך אותך, ואתה צריך להיות זמין, וכל האנשים שרכשו דירות בפרויקט הגיעו אליי, כי כולם הלכו והסתבכו: כולם גרים בשכירות, והם כבר צריכים להתחיל לשלם משכנתה, כי הבנק לא מעניין אותו אם הקבלן גמר את השלד או לא גמר. התחיל להיות להם ממש קשה. הם צעקו על מנהל הפרויקט, אבל הוא, אמרתי לך שיש לו עיניים, מה אמרתי לך?״

״ערמומיות,״ הוא ענה, ״אמרת שיש לו עיניים ערמומיות.״

״כן...״ המשיכה תקוה מלול, ״אז הוא, עם העיניים הערמומיות והרעות שלו, לא ממש הקשיב לסיפורים שלהם על המטרנה שצריך לקנות והאוטו שקנו בתשלומים. לא כל כך עניין אותו, אתה מבין? כל הזמן מרח אותם: אני נמצא עם הקבלן בקשר, בשבוע הבא הוא יכניס הרבה פועלים, כל מיני סיפורים רק בשביל שיעזבו אותו. והם צעקו על נציגי הקבלן, אבל לא היה באמת על מי לצעוק. מנהל עבודה ערבי, מסכן, לא ידע מה להגיד להם. אני חושבת שבטח גם הוא עוד מגיע לו כסף ממנו. צעקו גם על גבי עובד פעם אחת שביקר באתר, והוא דווקא... מה אני אגיד לך, יש לו עיניים טובות לראש העיר, ואפילו הבטיח לברר מה קורה, רק שלא הגיע עוד פעם. אז הם באים אצלי... כולם. כל הזמן באים אצלי. כועסים, בוכים, צועקים, רבים.״

הוא נשען בכיסאו והתבונן בה מהורהר. המון שאלות התרוצצו בתוך ראשו, אבל הוא החליט להניח לתקוה מלול לספר את הסיפור שבאה לספר.

״אני עשיתי כל מה שיכולתי,״ אמרה תקוה מלול, פורשת את ידיה לצדדים. ״פניתי אל כל מיני אנשים בעירייה, כי אני יודעת שהעירייה אחראית על הפרויקט, ואני לא בא לי בכלל לדבר עם הקבלן הזה. ביקשתי פגישה אצל גבי עובד והגעתי למנהלת הלשכה שלו, והיא הבטיחה לי...״

שטף הדיבור נעצר לפתע. תקוה מלול נראתה מובסת מעט.

״מה הבטיחה?״ שאל.

״הבטיחה לי שגבי עובד מטפל בזה באופן אישי, למרות שהעירייה בכלל לא אחראית על הפרויקט,״ אמרה תקוה, בשקט. היא תלתה בו זוג עינים חשדניות. ״אתה בכלל יש לך ניסיון בדברים כאלה?״ שאלה, ״בכל זאת אתה עוד צעיר... אחי המליץ לי עליך. משה חסן. קבלן. מכיר אותו? הוא אמר שאתה מופיע יפה בבית משפט, וגם...״

הוא זכר במעומעם קבלן בניין בחולצה שכמעט התפקעה על כרס ענקית, והשתדל מאוד לחייך.

״תראה יותר אמפתיה לאנשים,״ אמר לו אחיו, ״זה כל מה שהם מחפשים, תאמין לי.״ לאחיו זה היה קל כמו לנשום, אבל הוא... קודם כול הפתיע אותה במראהו הצעיר, נהייתה חשדנית ולגמרי לא משוכנעת שהוא האדם המתאים לתפקיד. אבל מה התפקיד? הוא לא הבין בדיוק מהו, בסיפור הארוך והנפתל שגוללה באוזניו. תביעה משפטית? נגד מי?

ולכן הוסיף לחייך, ולבסוף אמר: ״גברת מלול, יש לי הרבה ניסיון בפרויקטים כאלה, ואני חושב שאני יכול לעזור.״

״אחי אמר שאתה גם מתעניין קצת בפוליטיקה, אז אולי יהיה לך יותר קל להגיע לראש העיר,״ המשיכה תקוה, באותה חשדנות מהססת. ״זה נכון?״

״כן, זה נכון, אני באמת מתעניין קצת בפוליטיקה המקומית, ואני מודה לך שפנית אליי,״ אמר לה בנוקשות, ״אבל אני מוכרח להבין מה בעצם התפקיד שלי כאן. על מה אנחנו מדברים בעצם?״

״טוב, זה ברור, לא?״ אמרה תקוה מלול. ״אחי אומר שאנחנו צריכים להתקיף את העירייה. העירייה עמדה מאחורי הפרויקט, וכולם חשבו שזה פרויקט עירוני. אני אראה לך קטעים מהעיתונות המקומית, איך ראש העיר מתנשק שם עם כולם, האנשים סמכו על העירייה וקנו שם דירות, ועכשיו, כשהכול התמוטט והאנשים בקשיים, העירייה צריכה לקחת על עצמה לסיים את הפרויקט.״

הוא השתוקק לסיגריה, אבל תיאר לעצמו שהצתת סיגריה, אפילו במשרד שלו, אפילו עם חלון פתוח, לא תתקבל יפה בעיני האישה הדעתנית הזו.

״יש שם הרבה זוגות צעירים, אנשים קשי יום, כבר תכננו להיכנס לגור בדירות החדשות, ופתאום הקבלן נעלם. זה יכול למוטט משפחה צעירה, אני אומרת לך. כשיש לחצים כאלה, בני זוג מתחילים לכעוס אחד על השני, יש מתח, לפעמים צועקים, לפעמים אפילו מרימים יד... אתה יודע איך זה.״

הוא הרים גבה. אולי היא מדברת מניסיון אישי? ״לא חייבים להרביץ אם יש לחץ כלכלי,״ מלמל, ״אבל עזבי את זה. דיברת עם עוד אנשים בעירייה?״

היא אמדה אותו, כפי שעשתה מן הרגע שהגיעה למשרדו. ״מה נראה לך?״ אמרה, ״ברור שדיברתי. אל מי לא פניתי. המהנדס, מנהלת הלשכה של ראש העיר. אישה נחמדה מאוד. כולם אמרו לי: זה לא האחריות של העירייה בכלל, זה רק הקבלן. אם הקבלן פשט רגל, אז אכלתם אותה. אתה מבין את זה?!״

הוא הבין רק שמשהו חרק שם. ״איך זה לא האחריות שלהם? אמרת שזה היה פרויקט עירוני, לא?״

״טוב, לא בדיוק פרויקט עירוני,״ אמרה תקוה מלול בחוסר רצון. ״הם רק נתנו את החסות העירונית, ככה אמרה לי העורכת דין שמה אצלם.״

״דיברת עם העורכת דין של העירייה?״ שאל.

״כן, כן, גם היא נחמדה מאוד, כולם נחמדים מאוד, אבל היא אמרה שזה לא האחריות של העירייה. אז לאן נוכל לפנות? אח שלי אמר לי לדבר איתך, שאולי ראש העיר לא ירצה בלגנים עכשיו, כל כך קרוב לבחירות.״

הוא התבונן בה, שותק. אז זה העניין. לא פרשה משפטית מסובכת שנדרשים בה הכישורים המדהימים שלו בבית המשפט, אלא פוליטיקה... ראש העיר באמת לא ירצה בלגנים נוספים לפני הבחירות, בייחוד לא אחרי כל הפרשיות האלה שדבקו בו בחודשים האחרונים. אבל גם אחרי הסיפור הארוך של תקוה מלול, עדיין אין לו מושג במה בדיוק מדובר. הוא יצטרך לבדוק את הניירת ואת החוזים, הוא יצטרך לדבר עם האנשים, הוא יצטרך להיפגש עם נציגי העירייה. הרבה עבודה, בטח לא יותר מדי כסף. אבל... אולי זה התיק שחיכה לו? קבוצה של אנשים צעירים, בני המקום, שנקלעו למצוקה ואין להם מי שיציג את הצד שלהם בצורה מסודרת, והוא נרתם למשימה מתוך אחריות ציבורית ואכפתיות — בשביל זה חזר, לא? להילחם בממסד החזק ואטום הלב. משפטים, פוליטיקה, דרמה. בעלים שמרביצים לנשים שלהם, כל מה שצריך. אולי יש פה גם שחיתות, לך תדע, כשאתה חופר מספיק, אתה כמעט תמיד מוצא משהו... משהו זע בתוכו. צריך לבדוק הכול, אבל יכול להיות שזה זה. בהחלט יכול להיות שזה זה.