המיוחדים שלי

1 המפץ הגדול לעיתים החלטות קטנות מביאות שינוי גדול; כשצצה בעיה, הכרחי לחשוב מיד על הפתרון, ולא להתפתות להתחפר בבעיה ולתהות למה ואיך. לפני הכול יש לפתור את הבעיה, ולאחר מכן, כשהראש נקי מלחצים, אפשר להפיק את הלקח הנדרש. מהר מאוד הבנו שבית הספר אלומות אינו נותן לאביחי את המעטפת המתאימה לו. גם שם היו לו בעיות שהובילו אותו להתפרצויות, ואנו נקראנו שוב ושוב לבית הספר לשיחות עם הצוות. הופתענו לשמוע התבטאויות קשות מצוות החינוך המיוחד שהיה אמור להיות אמון על הכלה של ילדים עם בעיות ועל טיפול בהם; בכמה מהפעמים הרגשנו שאנו נתונים תחת 'משפט שדה', בפרט בוועדות החינוך, ובשעה שכל ה'מי ומי' ממחלקת החינוך העירונית נכחו בהן. רונית לא יכלה להכיל את ה'עליהום' שנעשה עלינו. בשלב כלשהו פקעה סבלנותה; "במקום לעזור ולתת פתרונות, אתם רק מקשים ויוצרים בעיות חדשות." הצוות השתתק. נראה היה כי הדברים נגעו לליבם, ואכן בשבועות הבאים הורידו מאיתנו את הלחץ והכילו את הבעיות. באווירה שכזו העביר אביחי את שנת הלימודים הראשונה והשנייה. המצב היה סטטי, אך מתחת לפני השטח בעבעה נפשו, ואנחנו הרגשנו שהוא על סף רתיחה. לא יכולנו לדמיין את עוצמת ההתפוצצות. שיחת הטלפון מרונית תפסה אותי דקות אחדות לאחר שנכנסתי למשרד; "שלומי! בוא הביתה מיד!" לא הספקתי לענות לה ושמעתי מצידו השני של הקו קול נפץ עז, שלווה בצרחה ארוכה. "את בסדר, רונית? ספרי לי מה קורה," שאלתי וכבר מפתחות המכונית בידי ואני בדרך למדרגות. "הוא נכנס להתקף זעם שעוד לא ראיתי כמוהו - צורח ושובר את כל הבית." קולה של רונית נסדק, וידעתי כי היא מתאפקת לא לבכות מול הילד. "אני בדרך," אמרתי לה והנעתי את המכונית. הבנתי כי אותו בוקר הכניס אותנו לדרך ללא מוצא וכל תוכניות המגירה כבר מוצו. באצבע רועדת חייגתי למחלקת הרווחה, שמספר החירום שלה כבר היה שמור בטלפון שלי. סיפרתי לעובדת התורנית מה מתרחש, והיא אמרה לי שהם מיד יוצאים אלינו. כשנכנסתי הביתה מצאתי את אביחי יושב על הספה, רגוע למדי. רונית ואחת העובדות הסוציאליות עמדו בצד והתלחשו. ניגשתי אליו וחיבקתי אותו. "אני מצטער אבא על מה שעשיתי," אמר והצביע על הערימה של שברי האגרטל. "אני יודע שאתה מצטער מכל הלב," אמרתי וניגבתי דמעה מעינו. "אבל עכשיו אנחנו נצטרך לנסוע לבית החולים," אמרתי בכאב, מתקשה להאמין שהמילים שאותן דחיתי כל הרבה פעמים, אכן יוצאות מפי. "אני יודע... כבר אמרו לי..." אמר והניד בראשו לעבר רונית ואנשי הרווחה. אנשי הרווחה הגיעו לביתנו לפניי, ובזמן שחלף עד שהגעתי הספיקו לשכנע את רונית שהגיעה העת לאשפז אותו במחלקה פסיכיאטרית. גם לאביחי ניגשו ואמרו לו שעליו ללכת לבית החולים כדי לקבל תרופות להרגעה. תחילה סירב, אך נרגע והקשיב. הן דיברו אל הרציונל שלו והסבירו לו שמדובר בטובתו, וזו הדרך להקל עליו עם ההתפרצויות, הוא חשב לרגע, תלה את עיניו בעיני אימו ואמר שהוא מסכים. הנסיעה צפונה ארכה נצח; נהגתי לאט ובזהירות כאילו אני מסיע הביתה תינוק שזה עתה נולד. אביחי בכה חרישית, הבטתי בו במראה וראיתי אותו מכסה את פניו בשתי ידיו. מדי פעם הסירן ואמר שהוא מתחרט על ההתפרצות ורוצה לחזור הביתה. כל פעם גרוני נחנק לרגע מדמעות שעמדו לצאת, אך נעצרו בסכר ליבי. ליטפתי את ידה של רונית ושתקתי. אף מילה לא הייתה יכולה לשפר את האווירה במכונית; רעידת האדמה כבר התרחשה, הלוחות הטקטוניים שבבסיס כוח העמידה של משפחתנו נעו וגרמו הרס רב. שנינו ידענו שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, וכל מה שנותר הוא רק לייצב את רעידות הסיסמוגרף, ולהתחיל לשקם את הנזקים. חדר המיון של המרכז הרפואי הצפוני לא היה עמוס, ומיד עם הגיענו התקבלנו על ידי אחת האחיות. "חכו כאן," אמרה לאחר ששמעה את סיבת הגעתנו. דקה או שתיים אחר-כך הגיע גבר צעיר לבוש בחלוק צוות לבן, שהזכיר לי את הסרט 'אקספרס של חצות'. לרגע נכנסתי להלם, אך מיד יצאתי ממנו. בהמשך כמובן התבדו כל חששותיי אלה. "נעים מאוד, אני עומר, ואני המדריך שילווה את אביחי," הציג את עצמו. "באתי לקחת אותו אל המחלקה," הוסיף ונגע בכף ידו בזרועו של אביחי. התלווינו אליו עד שהגענו למחלקת הילדים. הוא לא נכנס אל המחלקה אלא פנה למסדרון צדדי שבסופו דלת ברזל ומעליה שלט 'המחלקה להדרכת הילד והמשפחה' - שמה הרשמי של המחלקה הפסיכיאטרית לילדים ולנוער. עומר הקיש קוד כלשהו, נשמע זמזום, והוא פתח את הדלת. "מצטער," אמר לנו, "אבל לכאן אתם לא יכולים להיכנס כעת. עוד מעט תצא אליכם הרופאה ותסביר לכם מה קורה." אביחי עמד ליד המדריך במבט מושפל, אבל אוזניו קשובות כמו תמיד. לפתע הרים עיניו והביט בנו. "אל תדאגו, אני אהיה בסדר," אמר בקול כה בטוח ובוגר שהעביר צמרמורת לאורך גבי. המדריך ואביחי נכנסו לתוך המחלקה והדלת נטרקה אחריהם. הילד הזה, הפרח העדין שלנו שנפשו כל-כך סוערת, ושרק אנחנו מכירים כל ניואנס בחייו ורגשותיו, הנה יצא ממש עכשיו מחסותנו, ועבר להשגחתו של אדם זר, שלא מכיר אותו כלל. גם בתרחיש הקיצוני ביותר, בשיאם של התקפי הזעם, לא האמנתי שכך זה יתרחש ולא שיערתי את עוצמת הרגשות שאחווה. ליבי הלם בחוזקה, ואט אט הלכנו לכיוון חדר ההמתנה. ניסיתי להחזיר לעצמי בהדרגה את האיזון ולהירגע. בדרכנו לכיוון חדר ההמתנה, ראיתי את פניה של רונית נעשים חיוורים ונשימתה קצרה. אחזתי בזרועה והרגשתי כאילו כל משקלה תלוי עליי. הגענו לפינת ההמתנה ורונית קרסה לתוך הכיסא הראשון. ניסיתי לדבר איתה אך היא לא ענתה. לרגע פקחה את עיניה וכל מה שנראה בהן היה ייאוש אין-סופי. באותו זמן הגיעה אחותי שאליה התקשרתי וביקשתי שתבוא ללוות אותנו ברגע הקשה. היא הביאה לרונית כוס מים וליטפה את שערה. הסתכלתי על שתיהן; כזאב בודד הרגיל להתמודד לבד מול כל משבר, כנראה פיתחתי יצר הישרדותי לאור המשברים שעברתי במהלך חיי, אבל ברגע זה הבנתי שכל מה שרונית צריכה כעת הוא חיבוק אימהי ומנחם שכבר כל כך חסר בחייה. קרבתה של אחותי הייתה באותם רגעים הדבר הקרוב ביותר לכך. רגע החסד היה קצרצר, לפתע עלו בראשי פניה של שי לי. במהלך אירועי היום הקשים, איבדתי את תחושת הזמן; הבטתי בבהלה בשעון, ולמרבה המזל גיליתי שנותרו עוד ארבע שעות עד שהילדה תסיים את המסגרת. נשמתי לרווחה. כמה דקות אחר כך יצאה אלינו רופאת המחלקה. היא הציגה את עצמה, וערכה לנו סיבוב היכרות קצר עם אנשי הצוות. אחר-כך ישבה איתנו, ומבלי לייפות את הדברים הסבירה לנו על מהות הטיפול באביחי, ומה הולך לקרות איתו בימים הקרובים. הקשבנו לה בתשומת לב רבה, ובתוך תוכנו כבר ידענו שזה עומד להיות אפילו יותר קשה. בביקורנו למחרת סיפרו לנו שילדנו נכנס להתקף חרדה קיצוני, עד כי נאלצו להכניס אותו ל'חדר הרוגע', שם הייתה לו התפרצות שהצוות עצמו נדהם מעוצמתה.