המיועדים החדשים

א. תרבות העידן החדש

רעיונות מרכזיים בתרבות העידן החדש

המושג רוחניות מזוהה באופן המובהק ביותר עם תופעת העידן החדש. בתיאור מודל מוקדם של רכיבי החיים הרוחניים כלל לה־פייר (LaPierre, 1994) רכיבים אלה: מסע — יציאה לחיפוש משמעות, כיוון, מטרה או אמת אוניוורסלית; מפגש עם הטרנסצנדנטי — מפגש עם מציאות הנמצאת מעבר לחוויה האנושית הרגילה; קהילתיות — היות חלק מקהילה אשר בה באים לידי ביטוי ערכים רוחניים כמו חמלה ואהבה; דתיות — התמסרות לערכים הנתפסים כערכים עליונים בעבור האדם; הכרה בכוחו המסתורי של הטבע ("הבריאה") לְקַשר בין האדם לאלוהים ולחולל טרנספורמציה אישית.

ההתעניינות המחודשת בדת וברוחניות התעוררה לקראת סוף המאה העשרים, עם ערעור ההשקפה הפוסט־מודרנית אשר הקצינה את תפיסת החברה כסביבה אינסטרומנטלית ומנוכרת, הסובלת מחוליי הקפיטליזם והאינדיווידואליזם המוקצן. העניין המחודש ברוחנית שיקף את החזרה לערכים ולאמונה, וכעת היא עוצבה על פי הצרכים הייחודיים של האדם בעידן החדש.

תופעת העידן החדש מתבססת על רשת של רעיונות שביסודה מיזוג רעיוני ומעשי של מרכיבים רוחניים־מיסטיים, בעיקר מן המזרח, עם מרכיבים חילוניים מובהקים של תרבות המערב. תפיסה זו הוצבה כחלופה ביקורתית לערכי התרבות המרכזיים של המאה העשרים וקשרה את עצמה לנקודת המבט הפוסט־חילונית הבוחנת מחדש את הבינאריות של הגדרות הדת והחילוניות ואת אפשרות הקדושה של העצמי ושל חיי היום־יום. התפיסה הרעיונית של העידן החדש עוצבה מתוך זיקה מהותית אל הרעיונות של "המפנה הסובייקטיבי" ושל אתוס "האינדיווידואליזם האקספרסיבי", אשר מאפשרים ליחיד לתַקֵף את האמת האותנטית הייחודית לו, ועם זאת מאלצים אותו לנווט את דרכו ואת בחירותיו מכוח עצמו בתנאי אי־ודאות ובהיעדר סמכות.

הרוחניות של העצמי בעידן החדש מדגישה את היות היחיד מקור הסמכות והמשמעות לחייו שלו — משמעות שיסודה רוחני.

הרוחניות האישית מלבלבת שלא בחסותם של המוסדות הדתיים ולא בהדרכתם. ות'נאו, בספרו After Heaven (Wuthnow, 1998), מתאר את המעבר לעולם הרוח בעידן החדש בביטוי "from dwelling to seeking". לעומת הרוחניות המוסדית המסורתית שבוטאה במושגים של הביטציה — אלוהים שוכן במקום מסוים ובאמצעות נוכחותו הוא יוצר מרחב מקודש שאליו מוזמנים בני האדם — רוחניות של חיפוש היא צליינית: היא מבנה זהות אמונית באמצעות הפעלה של הצורך לחפש את המקודש ולרכוש אותו באופן עצמאי, ובכלל זה גם את הזכות לפרשו. היחידים מעורבים באופן פעיל ביצירה ובהגדרה של תפקידם, בעיצוב מרחבי עבודתם הרוחנית ובצבירת משאבים רוחניים ממקורות שונים (שם: 3-5).

השגת שלמות, אושר והרמוניה אפשרית בעבור האדם, אולם הם לא יושגו באמצעות האני החברתי, האגו או האינטלקט. ריפוי מצבו של האדם יכול להתרחש רק באמצעות הליכה אל רובד חדש ואחר של קיום: הרובד הפנימי הרוחני. רובד זה בַּעצמי הוא המקור לאותנטיות, ליצירתיות, לאהבה ללא תנאי, לשלווה הפנימית ולעוצמה האישית. לחוות את העצמי הפנימי הוא לחוות את החלק האלוהי שבנו, להתחבר למקור ולהתכוון כלפי התודעה העליונה.

לצד הבלטת חשיבותו של הפרט וזכותו לעצב את תפיסתו־זהותו הרוחנית האינדיווידואלית מתוך חווייתו האישית האותנטית, נכללים בתרבות העידן החדש שלושה מושגים מרכזיים נוספים הקשורים זה לזה — כּוּליות (הוליזם), אבולוציה רוחנית, בריאת מציאות.

הגישה ההוליסטית בתרבות העידן החדש מבוססת בראש ובראשונה על ההנחה שהמציאות היקומית כולה נובעת ממקור מוחלט אחד שנוכחותו האנרגטית שרויה בכל חלקיה. מבחינה תאולוגית תפיסת הדת היא פרניאליסטית — כל הדתות מבוססות בין השאר על אמת פנימית משותפת ואוניוורסלית, ותרבות העידן החדש היא הממשיכה של האזוטריזם הגנרי חוצה־התרבויות, המבוטא בהתאמה להקשר התרבותי המשתנה.

היקום המאוחד מקיים תקשורת בין חלקיו השונים — העולמות המפוזרים לאורך מסלול הירידה מן האבסטרקטי לחומרי. ישויות פלנטאריות הנתפסות ברוב המקרים כשוחרות טוב ללא סייג מתקשרות לכאורה עם בני האדם מתוך רצון לסייע להם בתהליך ההתעלות. הן מציעות להם לימוד והדרכה ומעניקות למתַקְשרים האנושיים מידע על מהלכי ההתפתחות המשותפים לכל רובדי היקום או אף מציעות להם דרכי מילוט מהכוכב העתיד להרוס את עצמו בעתיד הלא־רחוק. גם אורחים פלנטאריים סימפטיים פחות נתפסים כחלק מעולם התופעות היקומי אולם נוכחותם שולית.

העולם הפיזי נתפס גם הוא כמאוחד וזאת על בסיס תורת הקוונטים. בהתבססו על ההנחה שקוונטים (מעין תת־חלקיקים) הם המרכיב הבסיסי של היקום כולו, הניח בוהם (Bohm) שיש מישור תת־קוונטי, "פוטנציאל קוונטי" כלשונו, שכמו כוח הכבידה ממלא את החלל. כל הדברים במישור תת־קוונטי זה הם חלק משלמות אחת בלתי ניתנת להפרדה; ולא זו בלבד, אלא שאת התנהגותם של החלקים מארגן השלם: "אלקטרונים כאלה אינם מתפזרים משום שבאמצעות הפוטנציאל הקוונטי המערכת כולה עוברת ארגון תנועתי המזכיר ריקוד בלט [...] שלמות קוונטית כזאת של תנועה, קרובה לאחדות המאורגנת של תפקוד בגוף חי יותר מאשר משיגים בחיבור חלקים במכונה" (טלבוט, 2001: 265, הערה 6). אין פירוש הדבר שהיקום הוא מסה אחידה — "דברים" בעולם יכולים להיות בעלי שלמות בלתי ניתנת להפרדה ועדיין להיות בעלי אופי אינדיווידואלי; בוהם כינה אותם "תת שלמויות עצמאיות באופן יחסי" (שם: 45, הערה 10).

חוקר המוח פריברם (Pribram) טען כי המוח האנושי "בונה את המציאות על ידי פירוש תדירויות המושלכות מסדר עמוק יותר של קיום, הנמצא מעבר לחלל ולזמן גם יחד. מה שיש "שם בחוץ" הוא אוקיינוס אדיר של תדירויות וגלים, והמציאות נראית לנו כיציבה רק משום שמוחותינו מסוגלים לקחת את ערפל התדירויות הזה ולהפוך אותו למציאות המוחשת ולכל מה שמרכיב עבורנו את העולם המוכר" (טלבוט, 2001: 52). מתוך אמונה בהנחות פיזיקליות אלה משוכנעים אנשי העידן החדש כי עולם הרוח זוכה לתיקוף מצד המדע וכי גם המדע מפיק תועלת מנקודת המבט הרוחנית.

הכוליות מאפיינת גם את הרמה הפלנטארית ואת כדור הארץ הפיזי: הישות החיה המכונה "גאיה" חולקת תודעה משותפת עם בני האדם החיים על פניה. גם הפסיכולוגיה של העידן החדש כוללת מרחבים נוספים, והפסיכולוגיה הטרנס־פרסונלית כוללת עתה גם את גלגולי החיים שלפני החיים, התנסויות מיסטיות, תפיסות פָּרָה־נורמליות ומצבי תודעה בלתי רגילים המשתתפים בעשייה הטיפולית.

חשוב לציין שלא מדובר על התכה של שונים אלא על הרמוניה ביניהם. החלופה ההוליסטית מציעה הרמוניה בין בני האדם על פני דואליזם: חומר ורוח, אנושות וטבע, אדם ואלוהים, שלום ואהבה.

אבולוציה רוחנית מקיפה וטרנספורמטיבית היא מושא ציפייה שכיח בקרב אנשי העידן החדש. גם כאן נתמך רעיון האבולוציה בסברה מדעית האומרת כי ביקום נוצרות כל העת תבניות חדשות היוצרות סדר משתנה בעקבות קשרי הגומלין בין חלקיו (self-organizing universe). היקום הוא בעל "קצוות פתוחים" שבהם מתרחש דרך קבע ארגון עצמי יצירתי שגם האדם (באמצעות כוחותיו הרוחניים) יכול להשתתף בו. בה בעת תנועת כדור הארץ בחלל מעבירה אותו לא רק למקום אחר, אלא לעידן אסטרולוגי חדש (מעידן הדגים לעידן הדלי), וחילופים אלה מעמידים את הקוסמוס בתוך מערכת ערכים וכוחות חדשים, המחייבים ומאפשרים שינוי בהתנהגותם של בני האדם. לפיכך אופק ההתפתחות מתרחב לאין־סוף, והוא רווי אופטימיות שבין השאר נובעת מן האפיונים המיוחסים לעידן הדלי, ובראשם האפשרויות של שפע, של אחדות ושל הארה רוחנית.

אחת האמונות הבסיסיות של העידן החדש היא האמונה בנצחיותה של הנשמה האנושית המתגלגלת בגופים ארציים ארעיים לצורך התפתחותה. נשמותיהם של בני האדם מתפתחות אפוא דרך שרשרת של אינקרנציות על פני האדמה, ולעיתים גם במקומות אחרים, עד שהן מגיעות לספֵרה גבוהה יותר של הקיום, שגם לה דרגות התפתחות נוספות (במצב זה הן יכולות לתרום להתפתחות של נשמות צעירות יותר — כפי שהישויות הרוחניות המפותחות יותר עשו ועושות בעבורן).

ההתפתחות הרוחנית קשורה למעבר דרך חוויות חיים שונות שעימן יש להתמודד וכן לתהליכים של איזון, עידון והזדככות. רוב הפרקטיקות והדיסציפלינות הרוחניות של העידן החדש מכוונות לקדם טרנספורמציה של בני האדם; פרקטיקות כמו אסטרולוגיה וקריאה בקלפי טארוט, ששימשו בעבר לקריאה מיסטית של העתיד, משמשות כעת כלי לחקירה עצמית שיטתית ולהתוויית מסלול להתפתחות האישית. העבודה הפנימית בעזרת האנרגיות היקומיות אמורה לחשוף את האני האותנטי ולאפשר לו להביא לידי ביטוי את מלוא הפוטנציאל האישי.

גם במישור החברתי־תרבותי נוכחת בעידן החדש ציפייה איתנה לטרנספורמציה כללית אשר תעביר את העולם ל"עידן זהב" שבעבר היה אפשר רק לשאוף לו. בספרו "החברה המיסטית" משרטט וקסלר (2007) את הטרנספורמציה הרוחנית השזורה בטרנספורמציה האישית. החברה המיסטית מוגדרת ככזו משום שהחיפוש אחר התנסות עמוקה ואותנטית אמור להוביל לתחייה של הדת לא בגרסה ממוסדת מודרנית אלא בלבוש אינדיווידואלי. החברה החדשה תעסוק בחיפוש הקשר הישיר עם הטרנסצנדנטי ותחיה מחדש את היכולת "להיות" באופן בלתי אמצעי.

החזון המחודש של יחסים ישירים עם האלוהי יהיה המוקד הרוחני של החזרה למקודש. וקסלר כותב על החייאת העצמי, על מעבר מתאוריה חברתית לקוסמולוגיה, מביקורתיות ודה־קונסטרוקציה לאנתרופולוגיה של ההוויה ומניכור לאינטגרציה מחודשת עם המיסטיקה של חיי היום־יום. בחברה המיסטית יצמח עצמי משוחרר ולא מתגונן, שינהל דיאלוג זורם עם הסביבה במקום להיות נפרד ממנה.

מהלכי ההתפתחות של האדם ושל כדור הארץ מתרחשים באופן סימולטני, וכולם תומכים ונתמכים בתהליך ההתעלות. הגאולה תהיה שלמה, והכול יעברו ל"אוקטבה חדשה" של קיום (בלשון העידן החדש זהו המעבר לממד החמישי).

התפיסה של היכולת לברוא מציאות בעידן החדש משלבת ברוחניות הנחות ודרכי פעולה מסורתיות ועכשוויות וכן גישות רציונליות (חילוניות־מדעיות).

הסברים רציונליים (חילוניים־מדעיים־פסיכולוגיים) לאפשרות ההשפעה הבלתי ישירה על המציאות מסתמכים למשל על תופעת "משק כנפי הפרפר" (דוגמה לשינוי זעיר הפותח שרשרת אירועים המובילה לתופעה רבת־ממדים), על התפיסה הפסיכולוגית של ציפייה המגשימה את עצמה (שינוי חיצוני), על היכולת לתכנת את המוח האנושי באמצעות סוגסטיה על התת־מודע שמפעיל מהפנט שהתמחה בכך (שינוי מאפיינים אישיים הנתפסים קשיחים) או על רעיון "השדה", המניח שתודעה קולקטיבית — כמו התת־מודע הקולקטיבי — נוצרת באמצעות ההקרנה האנושית הלא־מודעת של מחשבות, של דיבורים ושל פעולות — תודעה המקרינה על בני האדם ובכך משפיעה על התנהגותם באופן בלתי אמצעי.

בהנחות היסוד הרוחניות של העידן החדש בנוגע לבריאת המציאות משתקפות כמה מן התפיסות שלעיל. המציאות בעידן החדש נתפסת בדרך כלל כהשתקפות ישירה של האמונות המודעות והלא־מודעות של בני האדם. במילים אחרות, היקום וכדור הארץ (הישות האנתרופומורפית "גאיה") הם מַראות המשקפות את ההקרנות האנושיות, ומציאות חיצונית נפרדת היא אשליה. החיים מוקרנים מבפנים ואינם מוטלים מבחוץ. לצד זאת, רעיון הסוגסטיה העצמית זכה בעידן החדש לתמיכה משמעותית שמקורה מהנחה (שאולי תופרך) שהמוח אינו מבחין בין מציאות לדמיון, ולכן יכולת התכנות הישירה שלו באמצעות הצהרות או הדמיה פשוטה זמינה לכל אדם.

היישום המעשי של רעיונות אלה בא לידי ביטוי בשימוש נרחב בהצהרות חיוביות המתארות במדויק מצבי מציאות רצויה, בעיקר למטרות ריפוי. הצהרות אלה מנוסחות בלשון הווה ונאמרות באופן אסרטיבי עתיר רגש אשר אמור להעצים את השפעתן על מוח האדם ולאחר מכן על המציאות האישית. באופן דומה, בשיעורים הראשונים של אחד מספרי ההגות המרכזיים של העידן החדש "הקורס בניסים" (2002) מונְחים התלמידים לחזק את התפיסה שהם עצמם מעצבים את המציאות האישית (הבלתי רצויה) באמצעות חזרה עקיבה על משפטים כגון "אני נתתי לכל דבר את כל המשמעות שיש לו בשבילי" (שיעור 2) או "אני המצאתי את העולם שאני רואה" (שיעור 32). לאחר מכן הם מונְחים לייחס למציאות משמעות חיובית על בסיס הנחת הזיקה־הזהות בין האדם לאלוהים כגון "שכלי הוא חלק משכל האלוהים. אני קדוש מאוד" (שיעור 35). מאמירה זו נובעת היכולת לשנות את המציאות: "לא קיים דבר שקדושתי אינה מסוגלת לעשות" (שיעור 38). האמירה "רצון האלוהים הוא שאושר מושלם יהיה מנת חלקי" (שיעור 101) משלימה את התפיסה החיובית על אודות החיים ואת האמונה ביכולת ההתמרה שלהם לכיוון זה.

המובאות שלעיל מדגימות את עוצמתם של כוחות הנפש המשנים מציאות אונטולוגית באמצעים אפיסטמולוגיים כאשר מצטרף אליהם שינוי המציאות בעזרת "כוחות הבריאה" באופן ישיר או בעזרת ישויות רוחניות שאותן מתווכים מתקשרים ומרפאים.

לסיכום, המאפיין המרכזי של העידן החדש הוא העלאת האני האותנטי על נס וראייתו כמקור הסמכות והמשמעות של חיי האדם. העידן החדש מבליט את הרוחניות של העצמי, את זיקתו ההדוקה לכוליות הקוסמוס המתפתח בהתמדה, ואת היותו שחקן פעיל בעיצוב המציאות האישית והחברתית.

תרבות העידן החדש בישראל

בספרו Despair and Deliverance טוען בית־הלחמי (Beit-Hallahmi, 1992) שהופעתן של "דרכים חדשות לגאולה" באה בעקבות המשבר בזהות הישראלית ובתחושת השייכות שהתחולל לאחר מלחמת יום הכיפורים. סיבות חברתיות, תרבותיות ואחרות גרמו להתרופפות האמון במנהיגי המדינה (ולכן הוקמה ועדת אגרנט) ובה בעת התגלתה עוצמתו של היחיד (המחאה של מוטי אשכנזי). המשבר ביחס אל מוסדות השלטון והידרדרות האמון ביישום הערכים המכוננים בישראל עוררו פתיחות כלפי רעיונות רוחניים חדשים שנבטו בארצות הברית ובאירופה, והתרופפות החישוקים החברתיים והתרבותיים פינו דרך לאוקלט. כיתות חדשות החלו להגיע לארץ בסוף שנות השבעים ולצבור קהל אוהדים בלתי מבוטל. הקולות התוהים והמחפשים גברו על הרעיונות השמרניים שהכזיבו, וייתכן שהתעוררה תחושה של צורך בהגברת העוצמה האישית כדי "להציל" גם את המדינה.

בית־הלחמי זיהה ארבעה מסלולים לגאולה אישית אשר הופיעו בישראל בתקופה זו: (1) האוקלט — הבסיס הכוללני להופעות רוחניות נוספות; (2) דתות חדשות, כגון אימן וסיינטולוגיה, אשר הובילו במקרים רבים לטרנספורמציה אישית וסימנו דרך רדיקלית בחברה הישראלית; (3) החזרה בתשובה; (4) הפסיכותרפיה — החילונית בבסיסה (שם: 9).

למעשה, כבר בתחילת המאה הציע ג'יימס (1902/2003) כי משבר אישי הוא ההקדמה לשינוי אישי דרמטי שנצפה בקרב האנשים שמצאו גאולה חדשה במסלול זה או אחר. בצדק ציין בית־הלחמי (לעיל) כי החתירה לגאולה אישית היא דרך של אסקפיזם ממצוקות קולקטיביות המבוטאת באמצעות פתרונות אינדיווידואליסטיים. בית־הלחמי ציין כי במקרים רבים של גאולה אישית זו חל באגו תהליך של התחדשות — הדימוי העצמי משתפר וכך גם הרווחה האישית. שתי מטפורות מתקשרות ל"מוצאי הישועה": רעב ואהבה. הרעב הפנימי למשמעות ולשייכות ותחושת הריקנות הפנימית דחקו ברבים מן האנשים לצאת למסע ובסופו הציפה את ליבם האהבה המרפאת.

שנות השמונים היו שנות השיא של פעילותן של מגוון הכיתות בישראל, כגון אימן, סיינטולוגיה, מדיטציה טרנסצנדנטלית ואננדה מרגה וכן של מרתונים פסיכולוגיים כגון אסט ואיי־אם. בשנת 1987, עם הגשת "דו"ח הוועדה הבין־משרדית לבדיקת נושא הכתות בישראל" בראשות חברת הכנסת דאז תעסה־גלזר ועם ההוצאה לאור של פרסומים נוספים שחשפו את מניפולציות השליטה ואת תאוות הבצע של כמה מראשי קבוצות אלה, הן הצטמצמו לכוחן הטבעי ובהדרגה הפסיקו לסחוף המונים אל שורותיהן.

בעשורים הבאים חלו בחברה הישראלית תהליכים חברתיים מטלטלים נוספים, והם השפיעו ישירות גם על היווצרות תפיסות דתיות חדשות בתוך הסדר הקודם ומחוץ לו. בספרו "פרידה משרוליק" מתאר אלמוג (2004) את שחיקתה של "דת הלאום הציונית" כמהפכה תרבותית אשר פרנסה את עשרות השנים הראשונות של המדינה, ומתאר בנייה של מערכת חברתית חלופית רב־קולית וחסרת מרכז אידאולוגי גם במובן הדתי־רוחני.

בספר "מערבולת הזהויות" שערכו יונה וגודמן (2004), מתוארים תהליכי שינוי בישראל (האופייניים לעולם המערבי בכלל) של כינון דתיוּת מסוגים שונים בקרב חילונים. לצד תהליכי ההתפוררות של הבניות תרבותיות־רוחניות מסורתיות, התחזק קולם של קבוצות ושל יחידים המקיימים שיח חדש ולגיטימי עם דתיות מסוגים שונים בתוך המסגרות הדתיות המקובלות ומחוץ להן, ובתוך כך יוצרים זהויות דתיות־רוחניות ייחודיות. הדתיוּת והרוחניות החדשה קושרות את הדתי והרוחני לשאיפות של גאולה אישית, לחיפוש משמעות ואף להשתלבות ב"שוק הרוחניות" המתפתח בד בבד עם השפעת תהליכי גלובליזציה (שם: 30).

מתחילת שנות האלפיים מתרבים ומתגוונים מופעי הרוחניות החדשה בישראל, וכעת הם מזוהים כמופעים של העידן החדש. בהדרגה החל להתפתח גם המחקר של מופעים אלה. הוא מתמקד בעיקר בתחום הסוציולוגי ונשען במידה רבה על תפיסות היסוד שתוארו לעיל. לצד עבודת הדוקטור החלוצית של רוח־מדבר (2006) אשר בה מיפתה החוקרת את מופעי העידן החדש בישראל, התפתח המחקר על אודות העידן החדש בישראל בשני אפיקים עיקריים: הקשר בין רעיונות העידן החדש ובין היהדות ותרבות העידן החדש בחברה הישראלית.

אשר לאפיק הראשון, מחקרים רבים יחסית התמקדו במשא ומתן בין הרעיונות הגלובליים של העידן החדש ובין זרמים שונים ביהדות ובתחילת תהליך הגיבוש של זהויות דתיות־רוחניות חדשות בעקבות מפגש זה. פסקל (2013) בחנה בעבודת הדוקטור שלה את הקשרים בין רוחניות ובין זהות יהודית בניסיון ללמוד אם הרוחניות תורמת לזהות היהודית ממדים נוספים. פסקל זיהתה תשעה ממדים המרכיבים את משתנה הרוחניות בהקשר היהודי־ישראלי: ארבעה ממדים גלובליים — נשגבות, חיבור, חיפוש, ומשמעות, וחמישה ממדים ייחודיים לגלוקאליות היהודית־ישראלית — מודעות חברתית, ריטואליות רוחנית אוניוורסלית, ריטואליות רוחנית יהודית, תזונה אידאולוגית ואמונות העידן החדש.

קלין־אורון ורוח־מדבר (2010) טענו כי העידן החדש מספק לציבור החילוני בישראל ערוצים וכלים להגדרה עצמית מחודשת של "עסקת החבילה הציונית", כלשונם, על בסיס רליגיוזי. לצד זאת מציעה רוח־מדבר (2014) כי תכנים ניו־אייג'יים הם זרז לתהליכי פירוק של גבולות מגזריים וקטגוריות זהותיות בכלל החברה הישראלית תחת מטריית הרעיונות של העידן החדש. במילים אחרות, תוכני הניו־אייג' הם במידה זו או אחרת מדורת שבט חלופית שאליה מוזמנים בני כל המגזרים בחברה הישראלית היהודית. בניסיון לאפיין את השדה הגלוקאלי שבו מוכלאים ומתמזגים רעיונות העידן החדש והתרבות היהודית־ישראלית, זיהתה רוח־מדבר כמה מגמות מרכזיות: תופעות ניו־אייג'יות הקרובות יחסית לאורתודוקסיה ובכלל זה לזרמי היהדות המתחדשת (קבלה, נאו־חסידות ותנועות ההתחדשות היהודית); תופעות המציעות חלופה לפעילות שהיא כינתה "קלסית אורתודוקסית" (ציון טקסי־רוחני של מועדי לוח השנה העברי ובכללם השבת ופרשנויות של פרשות השבוע ברוח העידן החדש); תופעות הקרובות לאלה של העידן החדש הגלובלי, אולם מכילות גם יסודות יהודיים־ישראליים, כמו תקשור עם דמויות יהודיות, שמאניזם עברי ואקו־פמיניזם (האלוהות הנקבית כמו השכינה או לילית); תופעות המשלבות יהדות ודתות נוספות, בדרך כלל מן המזרח, לכלל זהות דתית־תרבותית גלוקאלית; ותופעות הקרובות יותר לעידן החדש הגלובלי, בכמה מהן גם סממנים יהודיים.

גם ורצברגר (2011, 2014) מתארת התחדשות רוחנית יהודית הנבנית מתוך דיאלוג בין היהדות ובין מקורות השראה משדה העידן החדש, העושה שימוש בקריאה מחודשת בטקסט היהודי תוך כדי זיהוי של תכנים ורעיונות רוחניים, ולהפך — זיהוי רעיונות יהודיים כרוחניים בנוסח העידן החדש. ורצברגר טוענת שקהילות ההתחדשות הרוחנית־יהודית הן ביטוי ישראלי־מקומי למגמות עולמיות של תהליכי האינדיווידואליזציה של הדת, של הרפלקסיביות הגוברת של העצמי ושל עליית האינדיווידואליזם האקספרסיבי.

האפיק השני של המחקר מתמקד בתרבות העידן החדש בישראל ובאופן ביטויה בחברה הכללית, החילונית בעיקרה. מחקרים אלה כללו הבחנות סוציולוגיות. יש שהיו בעלות זיקה למחקרים אנתרופולוגיים שנערכו בפסטיבלים ברוח העידן החדש, ויש שהתעמקו בהפנמה של עולמות תוכן המאפיינים את העידן החדש בישראל כמו פאגניזם, שמאניות, בודהיזם, סופיות, רפואה אלטרנטיבית ותקשור. כן נכתבו מחקרים על ההיבטים הכלכליים של העידן החדש בישראל. לאחרונה הוקדש הגיליון של Israel Studies Review בעריכת ורצברגר והוס (Werczberger & Huss, 2014) להיבטים הפוליטיים של העידן החדש בישראל בהתבסס על האבחנה כי בחברה כה פוליטית כמו החברה בישראל גם כמה מאנשי העידן החדש נוטים לגלות אקטיביזם חברתי ופוליטי.

המחקר המתואר בספר זה עוסק בשאלה באיזו מידה משפיעים רעיונות העידן החדש על הבניית זהות המיועד, בעל הייעוד או נושא הייעוד בן־זמננו.

[17] מבחינה היסטורית העדיפו חוקרים ממדעי החברה להניח את מחקר הפנומנולוגיה של הרוחניות לתחום התאולוגיה, שנחשב לתחום הראשון אשר ייסד ידע רוחני (Wulff, 1997). אף שבעשורים האחרונים התעורר עניין בחקר הרוחניות מחוץ לתחום התאולוגי, המחקרים שנערכו במסגרתו נחשבו לשוליים יחסית (Hunsberger,Pratt & Pancer, 2001; Tisdell, 2002; Zinnbauer & Pargament, 2005; Roehlkepartain, Benson, King & Wagener, 2006), ואחת הסיבות המרכזיות לכך היא היעדר קונסנזוס באשר להבחנה בין דת לרוחניות. [חזרה] [18] לדיון מקיף בסוגיה זו ראו בפרק 8. כן ראו עבודת הדוקטור של גדעון לב (2012), שכותרתה "האדם שוב מחפש משמעות: עליית הרוחניות החדשה סביב מפנה המאה ה־21", עמ' 199–226. [חזרה] [19] רוח־מדבר, 2006. [חזרה] [20] Hanegraaff, 1996; Heelas, 1996. [חזרה] [21] Glynn, 1995; Martin, 1996. [חזרה] [22] Bruce, 1996, 2002; Wexler, 2000. [חזרה] [23] Taylor, Hiley, Bohman & Shusterman, 1991. [חזרה] [24] Taylor, 2007. [חזרה] [25] Giddens, 1991. [חזרה] [26] Heelas, Woodhead, Seel, Tusting & Szerszynski, 2005. [חזרה] [27] על התהליכים החברתיים והתרבותיים שהביאו לגיבוש מאפיינים אלה של תפיסת העצמי במודרנה המאוחרת, ראו ורצברגר, 2011. [חזרה] [28] Heelas, 1996; Taylor, 1998. [חזרה] [29] Hanegraaff, 1996, 2007; Heelas, 1996. [חזרה] [30] עשת, 2015. [חזרה] [31] Lovelock, 1987. [חזרה] [32] Prigogine, 1980. [חזרה] [33] דן, 1999. [חזרה] [34] Hanegraaff, 1996. [חזרה] [35] Melton, 1992. [חזרה] [36] רוח־מדבר שפירו (Ruah-Midbar Shapiro, 2018) מתארת ומדגימה שלוש גרסאות שונות של יצירת מציאות — מאגית, חילונית ומטפיזית (רוחנית). לדבריה, למרות ההבחנה הברורה בין ההטיה לרוחניות ("השבת הקסם לעולם") ובין ההטיה לחילוניות ("הסרת הקסם מן העולם"), שני יסודות אלה משולבים באופן שבו רעיון בריאת המציאות מתגשם בתרבות העידן החדש. [חזרה] [37] בניסוי משותף שערכו כמה אוניברסיטאות בארצות הברית (כולל אוניברסיטת מהרישי) נמצא שכאשר שורש ריבועי של אחוז אחד מאוכלוסייה עירונית תרגלו יחד במקום אחד את המדיטציה הטרנסצנדנטלית, חלה ירידה ניכרת במספר תאונות הדרכים, במקרי מוות מתאונות, בפשע, בצריכת אלכוהול וסמים ועוד (The Journal of Mind and Behavior 8 [1987], 67–104), https://umaine.edu/jmb/back-issues/1987-2/volume-8-number-1-winter-1987. [חזרה] [38] Hay, 1987. [חזרה] [39] Ruah-Midbar Shapiro, 2018. [חזרה] [40] זהר, 1992. [חזרה] [41] למשל: גארב, 2005א; אזולאי, 2010; קלין־אורון ורוח־מדבר, 2010; ורצברגר, 2011, 2014; פרסיקו, 2013; פסקל, 2013; רוח־מדבר, 2014; Huss, 2007, 2014; Ruah-Midbar, 2012; Persico, 2014. [חזרה] [42] ליבוביץ, 2014; Simchai, 2014. [חזרה] [43] שמחאי, 2005, 2007; תבורי, 2007א, 2007ב; גודמן ותבורי, 2010. [חזרה] [44] Feraro, 2014. [חזרה] [45] יבלברג, 2004. [חזרה] [46] לוס, 2007; Loss, 2010. [חזרה] [47] Bram, 2014. [חזרה] [48] קשת, 2005, 2007, 2010. [חזרה] [49] ברזילי, 2012; Klin-Oron, 2011, 2014. [חזרה] [50] Zaidman, 2007; Ruah-Midbar & Klin-Oron, 2010; Ruah-Midbar & Zaidman, 2013. [חזרה] [51] בעיקר Simchai, 2014; Tamari, 2014. [חזרה]