המילים – כרך א

1 לנון

אני מחסלת קערה שנייה של קפטן קראנץ‘ כשאבא שלי נכנס למטבח וטופח על הכיסים שלו.

״ראית את המפתחות שלי?״

אני מצביעה על האי העשוי שיש, שעליו הם מונחים לעיני כול. ״הנה.״

״אה.״ הוא ניגש לשם ולוקח אותם. ״תודה, קופיפונת.״

הייתם חושבים שמישהו עם כישרון כמו שלו יצליח להמציא כינוי מבריק יותר לבתו אבל, לצערי, זה מה שנתקעתי איתו.

לדבריו, כשנולדתי נראיתי בדיוק כמו קוף, עם אוזניים גדולות והכול.

אני מייד מרגישה צביטה בלב ומניחה את הכפית.

לצערי, זה הזיכרון החיובי היחיד שיש לו מהלידה שלי כי אימא שלי, הנפש התאומה שלו, מתה כמה דקות לאחר מכן.

״את יודעת איפה ה —״

״שם,״ אני אומרת לו ומצביעה על המחברת שהוא הניח על הדלפק ליד המקרר.

הקלה ניכרת בפניו. ״תודה. יש לי פגישה היום עם בלאק לאנג.״

עכשיו הוא הצליח למשוך את תשומת ליבי. ״בלאק לאנג?״ אני כובשת את הצחוק שעולה בגרוני כי אבא שלי ממש לא מתאים לחוג המעריצים של בלאק לאנג. ״אתה לא קצת... אתה יודע...״

הוא מסדר את המשקפיים עבי המסגרת שגולשים על אפו. ״קצת מה?״

זה לא סרט מצויר ולכן אני לא מייפה בשבילו את המציאות. ״אתה עוד שנייה בן חמישים, אבא.״

המבט המבולבל על פניו מבהיר לי שהוא לא מבין לאן אני חותרת. ״אז?״

״היית פעם בהופעה של בלאק לאנג? רוב המעריצים שלהם בגילי.״ אני לא מבינה למה כי הם לא כאלה מוצלחים. גם אם אבא שלי יצליח לחולל את קסמיו ולכתוב להם כמה להיטים, הבעיות הרציניות שלהם לא ייפתרו.

חוסר ההרמוניה של הלהקה.

והסולן שחסר לו... הכול, בעצם.

הוא מושך בכתפיו ולא נראה מודאג בכלל. ״המנהל שלהם פנה אליי. לא להפך.״

לא מפתיע. אם נניח בצד את הגיל, אבא שלי הוא עדיין כותב השירים הגדול ביותר מאז ג‘ון לנון, התמלילן האהוב עליו, שעל שמו — כמה מפתיע — אני קרויה.

״חוץ מזה,״ הוא ממשיך ומרים את צווארון החולצה שלו, ״אני עדיין באופנה.״

עומד לי על קצה הלשון לומר לו שרק זקנים אומרים מילים כמו ״באופנה״, אבל העלבתי אותו מספיק ליום אחד.

״תראה להם מה זה, אבא.״

הוא קורץ. ״ברור, אחרת הם לא יכתבו לי צ‘ק.״ עיניו מתרוממות אל השעון שמעל לראשי. ״שיט. אני מאחר, קופיפונת. חייב לזוז.״ הוא מתכופף ומנשק את לחיי. ״שיהיה לך יום מוצלח בבית הספר.״

אני כובשת גניחה כי אין מצב בעולם שיהיה לי יום מוצלח בתיכון הילקרסט. המקום הוא הגיהינום הפרטי שלי מהרגע שבו נכנסתי בשעריו.

״תנסה לא לעמוד קרוב מדי לבמה. אתה לא רוצה שאיזו דחיפת מרפק תוציא אותך מהאופנה.״

״מצחיק מאוד.״ הוא ניגש אל דלת הכניסה, אבל אז עוצר לפני שהוא פותח אותה. ״לעזאזל, איפה שמתי את המפתחות שלי?״

אני מרימה את הכפית ועונה, ״בכיס שלך.״

אני מושכת את שולי החולצה שלי בדרכי אל בניין הלבנים העמוס בתלמידים. עכשיו אני מצטערת שלא קניתי את החולצה במידה גדולה יותר כדי שתפסיק להתרומם. הדבר האחרון שמישהו כאן רוצה לראות זה את הבטן שלי מציצה החוצה. אני שואפת אוויר ומכניסה את הבטן, אבל לשווא. אני יכולה לעשות את זה עד שאתפוצץ, אבל הבטן שלי עדיין תהיה רחבה יותר מרצועת המותניים של הג‘ינס במידה ארבעים־ושמונה שאני לובשת.

הקנאה מתפשטת בחזי כשאני מביטה סביבי במגרש החניה ומתבוננת בכל נערה יפה עם בטן שטוחה ושזופה.

העיירה הילקרסט מונה רק ארבעת אלפים ואחד תושבים, ואני די בטוחה שיש משהו במים הזורמים שהופך כמעט את כולם ליפי תואר.

אימא שלי הייתה ביניהם.

לפי התמונות ולדבריו של אבא שלי, היא הייתה מהממת, גבוהה ורזה עם קול של מלאך. לצערי, לא ירשתי ממנה אף אחת מהתכונות האלה. טוב, חוץ מהאהבה לשירה במקלחת כשאבא שלי לא בבית.

לא, אני דומה לו שתי טיפות מים — נמוכה, ברונטית, עיניים חומות, ראייה גרועה, מראה שגרתי... ותקועה בין שמנמנוּת להשמנת יתר.

״תצלמי, תחת שמן. התמונה תחזיק יותר זמן.״

סברינה סימונס. האויבת המושבעת והסיוט של חיי. הבחורה כזאת כלבה, עד שרג‘ינה ג‘ורג‘ מילדות רעות היא כמו מרי פופינס לעומתה.

יפהפייה, מקובלת וקפטנית נבחרת הריקוד, וכולם בהילקרסט אובססיביים כלפיה.

אבל היא שונאת אותי.

ולכן כולם מתנהגים כלפיי באותו אופן.

אני מבינה מהר מאוד שיש לי שתי אפשרויות. אחת, להתעלם ממנה ולהחמיר את המצב. שתיים, להחזיר לה באותו מטבע וגם זה יחמיר את המצב.

אין כאן אפשרויות שיניבו תוצאה חיובית, לכן אני בוחרת בזו שלא תגרום לי לאחר לשיעור — אני חולפת על פניה.

״או שהבגדים שלך התכווצו או שאת משמינה,״ היא קוראת מאחוריי.

״בחייך, כולנו יודעים שהיא משמינה,״ מוסיף דרייבן טרנר, קפטן נבחרת הפוטבול והחבר של סברינה מעת לעת. ״הכלבה כזאת שמנה שכשהיא עולה על המשקל, כתוב עליו ‘המשך יבוא‘.״

החבורה הקטנה שלהם מתפוצצת מצחוק, ואני רוצה שהאדמה תיפתח ותבלע אותי בזה הרגע.

מי שאמר שהתעלמות מבריונות היא שיטת הפעולה המוצלחת ביותר היה מטומטם, או שהוא מעולם לא עבר עינוי של ממש.

העובדה שאנחנו מסיימים את הלימודים בעוד חודש והם ממשיכים ללעוג לי מגוחכת לחלוטין.

מגוחכת ומפחידה. פעם אמרתי לעצמי שכל ההשפלות האלה על כך שאני שמנה יסתיימו אחרי התיכון, אבל עכשיו אני מתחילה לחשוב שילדים מניאקים הופכים למבוגרים מניאקים עוד יותר, ושהחברה שלנו אבודה.

עם זאת, דבר אחד ברור — נמאס לי להיות שק החבטות שלהם.

אני מסתובבת אליהם ורואה את זרועו של דרייבן תלויה על כתפיה הצנומות של סברינה, כנראה כדי להבהיר שהם שוב יחד. אולי לא אוכל להקניט אותם בגלל המראה שלהם, אבל אוכל לפגוע בהם בנקודה רגישה.

״וואו.״ החיוך שלי מלאכותי כמו תוספות השיער של סברינה כשאני נזכרת בדרמה האחרונה שהופצה ברחבי הילקרסט. ״חשבתי שאחרי שתפסת את סברינה מזדיינת עם פיניקס במגרש החניה במהלך הנשף, סיימת איתה לתמיד.״ אני מרימה את התיק שלי על כתפי. ״אבל תראו את שניכם. יחד. שוב. כנראה יש דבר כזה ‘אהבת אמת‘.״

החבורה משתתקת אבל לפי הכעס שמצית את פניו של דרייבן והחיצים שעיניה של סברינה יורות לעברי, ברור לי שמלאכתי כאן הושלמה.

עוד לפני שאני מספיקה להסתובב, הזוג המאושר מתחיל לצעוק זה על זה.

האמת היא שאני לא יכולה להאשים את סברינה בכך שהיא הזדיינה עם פיניקס ווקר. הוא מהמם ומסקרן באותה מידה.

פיניקס לא מסתובב עם המקובלים, אבל הוא בהחלט לא מהלוזרים. הוא לא מדבר הרבה אבל כשהוא מדבר, אי אפשר שלא להקשיב כי יש משהו בקול הצרוד והעמוק שלו — בו — שמכשף אותך.

ברגע שהוא נכנס לחדר, הוא שואב את כל החמצן ותופס את תשומת לב כולם.

אלוהים, הוא כנראה קומיקאי שמקשיב למחשבות שלי, כי צמרמורת מתפשטת בעורי וחום גופי עולה.

אל תסתכלי.

אבל אני לא מתאפקת. אני מזוכיסטית.

הפה שלי מתייבש וכדור הארץ נוטה על צירו כשאני מסתובבת, ועיניים כחולות חודרות שובות אותי.

אני בטוחה שאפילו בחושך הוא יצליח לראות דרכי.

הוא לבוש שחורים מכף רגל ועד ראש, נשען על הטויוטה קאמרי החבוטה שלו כאילו אינו מוטרד משום דבר בעולם. שערו הבלונדיני־כהה ארוך כל כך, עד שהוא גולש על עיניו כשהוא זז ומשווה לו מראה חידתי עוד יותר.

סיגריה תלויה על שפתיו המלאות, מבהירה לעולם שתקנון בית הספר או האפשרות שהוא יסתבך בצרות לא מזיזים לו.

מעולם לא דיברנו, אבל צפיתי בו לאורך השנים. אני יודעת שהוא גר בפארק הקרוואנים בייוויו אסטייטס, ואני יודעת שיש רק אדם אחד בבית הספר שנחשב בעיניו לחבר, והוא ריס סטורם.

ראיתי אותו אומד אנשים כשהם מתקרבים, קובע בשקט אם הם שווים את הזמן שלו.

ראיתי את המסכה האכזרית שהוא עוטה כשכולם מסתכלים.

את הייסורים בעיניו כשהם לא.

מעולם לא אמרנו מילה אחת זה לזה.

למרות זאת, לפעמים אני מרגישה שאף אחד לא מכיר אותו טוב יותר ממני.