אַאוּדֶה קֶרק – הכנסייה העתיקה – אמסטרדם:
יום שלישי, 14 בינואר 1687
טקס האשכבה היה צפוי להיות צנוע, כי למנוֹחה לא היו ידידים. אבל מילים הן מים באמסטרדם, הן מציפות את האוזניים ומולידות ריקבון, וקהל רב מצטופף בפינה המזרחית של הכנסייה העתיקה. ממקום בטוח בתא המקהלה היא מתבוננת בתמונה הנפרשת לעיניה, בחברי הגילדות ונשותיהם קרֵבים לקבר הפעור כנמלים אל דבש. עד מהרה חוברים אליהם פקידים של חברת הודו המזרחית ההולנדית ורבי־חובלים של אוניות, רעיותיהם של חברי הנהלה, קונדיטורים – והוא, עדיין באותה מגבעת רחבת תיתורה. היא מנסה לרחם עליו. רחמים, בניגוד לשנאה, אפשר לארוז בקופסה ולאפסן.
תקרתה המצוירת של הכנסייה – הדבר היחיד שהרפורמטורים הפרוטסטנטים לא החריבו – מתנשאת מעליהם כגוף של אונייה מרהיבה שחרטומה מורה מעלה. זו בבואה של נשמת העיר. על קורותיה העתיקות ציור דיו של המשיח היושב למשפט ובידיו חרב וחבצלת, מטען מוזהב מפלס לו דרך בגלים, הבתולה הקדושה שעוּנה על חרמש ירח. כשהאישה בתא המקהלה מרימה את מושב העץ הישן והמתקפל הסמוך למושבה, אצבעותיה מרפרפות על פס העץ הבולט שקבוע מתחת למושב ועל התבליט עם מוסר ההשכל המגולף בו. זהו תבליט של גבר, שמחרבן שקית מטבעות בפרצוף מכווץ בתאוותנות נעווה. מה השתנה? היא חושבת.
ואף על פי כן.
אפילו המתים נוכחים היום, טבלאות אבן של קברים מסתירות גוף על גבי גוף, עצמות על אבק, והכול נערם מתחת לרגליהם של האבלים. מתחת לרצפה טמונים לסתות נשים, אגן ירכיים של סוחר, צלעות חלולות של שוע שמן. גם גוויות קטנות טמונות שם, חלקן אינן ארוכות מכיכר לחם. היא שמה לב שאנשים מסבים את עיניהם מעצב מרוכז כזה, שהם זזים מכל לוח אבן קטנטן שהם רואים, ואינה מאשימה אותם.
בתווך, בין הנאספים, מגלה האישה את העילה לבואה. הנערה הניצבת על שפת הבור ברצפה נראית מותשת, ובפניה חקוק יגון. היא בקושי מבחינה בתושבים שבאו ללטוש עיניים. נושאי הארון פוסעים במעבר המרכזי ומאזנים את הארון הנישא על כתפיהם כמו היה תיבה של לָאוּטָה. על פי הבעת פניהם יש מקום להסיק שכמה מהם מסתייגים מן הלוויה הזאת. זאת ההשפעה של פּליקורנֶה, היא מניחה. הארס המוכר שטופטף לאוזניהם.
לוויות מהסוג הזה שומרות בדרך כלל על סדר קפדני, בראש צועדים ראשי העיר – הבּוּרחֶמֵייסטֶרס – ופשוטי העם אחריהם, אבל היום איש אינו מדקדק בקטנות. האישה משערת שמעולם לא הובאה גופה כזו לאף אחד מבתי האלוהים בתחומי העיר הזאת. מוצאת חן בעיניה קריאת התיגר הנדירה שהתגלמה בה. אמסטרדם, שיסודותיה נטועים בהעזה, כמהה כעת לוודאות, לחיים של סדר, ומגוננת על הרווחה שמספק לה הכסף בדרך של ציות קהה. כבר הייתי צריכה לעזוב את העיר, היא חושבת. המוות קרוב מדי.
המעגל מתפרק כשנושאי הארון נדחקים לתוכו. הארון מוּרד לבור בלי שום גינוני טקס, והנערה מתקדמת אל שפתו ומטילה צרור פרחים אל חשכתו. זרזיר טופח בכנפיו ומטפס על הקיר המסויד של הכנסייה. ראשים פונים לעברו בהיסח הדעת, אך הנערה אינה נרתעת, וגם לא האישה בתא המקהלה, שתיהן מביטות בקשת שיוצרים עלי הכותרת, וברקע פֶּליקוֹרנֶה מדקלם את התפילה האחרונה.
בעת שנושאי הארון מחליקים את טבלת האבן החדשה למקומה, משרתת כורעת על שפת האפלה ההולכת ונעלמת. היא מתחילה להתייפח, וכשהנערה המותשת אינה עושה דבר כדי להפסיק את הדמעות המתגברות, ההתנהגות הלא מכובדת והפגיעה בסדר הטוב מתקבלות בצקצוק. שתי נשים עוטות משי עומדות ליד תא המקהלה ומתלחשות. "התנהגות כזאת היא שהביאה אותנו הנה בכלל," מפטירה אחת מהן.
"אם ככה הן מתנהגות בציבור, בבית הן ודאי מתנהגות כמו חיות," משיבה רעותה.
"נכון. אבל מה לא הייתי נותנת כדי להיות זבוב על הקיר. בזז־בזז."
הן מחניקות צחקוק, ובתא המקהלה מבחינה האישה שמפרקי אצבעותיה הלבינו על גבי התבליט הנושא מוסר השׂכל.
כשרצפת הכנסייה שבה ונחתמת, והמֵתה משוכנת לבטח, המעגל מתפזר. הנערה, כמו קדושת ויטראז' שנפלה מחלון הכנסייה, מזכה את הצבועים הלא קרואים בניד ראש. האנשים מתחילים לשוחח בדרכם ליציאה אל רחובותיה הפתלתלים של העיר, ובסופו של דבר הולכות בעקבותיהם גם הנערה והמשרתת שלה, שמתקדמות שלובות זרוע ושותקות במעבר המרכזי ויוצאות לרחוב. רוב הגברים ישובו לשולחנותיהם ולדלפקיהם, כי אמסטרדם תובעת עבודה מתמדת כדי להמשיך לצוף. עמל מפרך הביא לנו תהילה, כדברי האִמרה השגורה – ואילו עצלות תחזיר אותנו לים. ובימים אלה נדמה שהמים הגואים קרובים כל כך.
כשהכנסייה מתרוקנת, האישה מגיחה מתא המקהלה. היא ממהרת, כי אין ברצונה להתגלות. הכול יכול להשתנות, היא אומרת, וקולה נענה בלחש מן הקירות. כשהיא מוצאת את הטבלה שהונחה זה עתה, היא רואה שהמלאכה נעשתה בחיפזון, שאבן הגרניט עדיין חמימה מיתר הקברים, שהמילים החקוקות עדיין מכוסות אבק. קשה להאמין שהאירועים הללו אכן התרחשו.
היא כורעת ברך ומפשפשת בכיסה כדי להשלים את המלאכה שהחלה בה. זאת התפילה שלה, בית בזעיר אנפין, קטן כל כך עד שהוא נח בכף ידה. תשעה חדרים וחמש דמויות אדם מגולפות בתוכו, מלאכת מחשבת מורכבת מאוד שנוצרה מעבר לזמן. האישה מניחה את מנחתה בעדינות במקום שבו התכוונה מלכתחילה להניחה ומברכת את הגרניט באצבעותיה המחוספסות.
כשהיא הודפת את דלת הכנסייה כדי לצאת, היא מחפשת אינסטינקטיבית את המגבעת רחבת התיתורה, את גלימתו של פליקורנה, את הנשים העטויות משי. כולם נעלמו. היא יכלה בנקל לדמיין לעצמה שהיא נמצאת לבדה בעולם, אלמלא הרעש שמקים הזרזיר הלכוד. הגיע הזמן ללכת, אבל למשך עוד רגע אחד האישה מחזיקה את הדלת פתוחה לציפור. זו, שחשה בניסיון, דווקא מתרחקת במשק כנפיים אל מאחורי דוכן המטיף.
היא סוגרת מאחוריה את הכנסייה הקרירה ומפנה את פניה לשמש. היא הולכת מן התעלות הטבעתיות בכיוון הים. זרזיר, היא מהרהרת, אם אתה חושב שבניין הוא מקום בטוח יותר, לא אני זו שאוציא אותך לחופשי.
שולה גולד –
המיניאטורות
‘המיניאטורות’ הוא רומן תקופתי המתרחש בהולנד, אמסטרדם לשם דיוק, במאה השבע עשרה. נלה, בחורה ממשפחה כפרית טובה וענייה, מגיעה לאמסטרדם לביתו של בעלה, איש עסקים (סוחר) עשיר. כמתנת נישואים, בעלה מעניק לה בית בובות המתגלה כדגם מוקטן של ביתם ומורה לה למלא אותו.
נלה, מוצאת מניאטוריסט אומן שיעזור לה למלא את הבית במיניאטורות. היא מתחילה לקבל יצירות מוזרות אשר מהם היא מתחילה להבין שסביב משפחתה החדשה יש סודות רבים המכילים סכנה רבה, ושהמניאטוריסט (המתגלה כאישה), מחזיקה את המפתח לעתידה ומנבאת לה אותו בעזרת הדמויות שהיא יוצרת ושולחת לה.
החיים בבית לא פשוטים. האווירה קרה ומנוכרת. בעלה עסוק במחסניו ומבלה את ימיו ברציפי הנמל, ובנסיעות ארוכות מעבר לים. גם גיסתה השולטת ביד רמה בניהול משק הבית, מתגלה כאישה מרוחקת המעבירה את ימיה בניהול ספריו של אחיה ושומרת על אורח חיים סגפני ונזירי.
לאט לאט נחשפת נלה לחיים בבית ומגלה שיש פער גדול בין מראית העין לבין האמת הגדולה המוסתרת.
הספר מלא בפרטים ודרכו יכול הקורא להתוודע לחיים הכלכליים באמסטרדם במאה ה-17, לסוגי הסחורה השונים בהם סחרו הסוחרים ההולנדיים, להיררכיית הגילדות של בעלי המלאכה, למעמד האישה באותה תקופה, לתנאים הסניטאריים בעיר, לרדיפה אחרי תענוגות, למערכת המשפט והדת ששלטה בכל צעד וצעד בעיר.
המיניאטורות הוא ספר מיוחד המעניק לקורא אפשרות הצצה לאורחות חיים ומנהגים בעולם קדום ולא מוכר ומצליח לרתק לכל אורכו של הספר.
ממליצה בחום.
לאה (בעלים מאומתים) –
המיניאטורות
קראתי בענין רב.
העלילה מרתקת והתיאורים והפרטים על החיים במאה ה-17 באמסטרדם, על השחיתות והצביעות, על הבדלי המעמדות והיחס לאחר, על שלטון החוק והדת, על הסודות שקבורים בבית פנימה ופורצים החוצה. כל אלה יוצרים תמהיל מותח ומעניין שמתבסס על תחקיר ופרטים כלכליים מאותם הימים.
תמונות משנה אחת בחיי הגיבורים עוברת מול עיניינו כסרט נע.
מומלץ מאוד.
Nehama –
המיניאטורות
רומן תקופתי על הולנד של המאה השבע עשרה .החיים אינם קלים לגיבורת הרומן נלה אך לאט לאט הדברים מסתדרים… ספר מרתק המתאר בצורה מושכת את החיים בהולנד מהצד הנשי הגילדות הנשלטות על ידי גברים אך גם שם מסתתרות דמויות נשיות. מומלץ ביותר!!!
מיקי –
המיניאטורות
ספר שכל חובב היסטוריה וחובב שחזורים היסטורים יתענג עליו, רמת הפרוט והתחקיר מדהימים, העלילה מדברת על חיי הסוחרים ועוסקת בעיקר בהבדלי המעמדות וההבדלים בין המינים. מרתק