המכונה לייצור ספרדים

אנחנו אנשים טובים. אני לא אומר שאנחנו סתם טמבלים, ושאין לנו החוסן הדרוש ואיזשהו כושר עמידה בפני קשיים, בשום אופן לא. אנחנו אנשים טובים, באמת ובתמים, ועדיין מטפחים איזה רצון תמים שככה גם ניראה בעיני האחרים, אנשים ישרים, אנשי עבודה. מין עם כזה, אתה מבין. הוא הניח את העט. היה לו חשוב להבהיר את הרעיון, והוא הרגיש צורך לוודא שאני מאזין לו בתשומת לב. אין לי יותר מדי חשק לדבר, אתה מבין, אדוני, אני קצת מתוח, עניתי. אל תדאג, הוא המשיך, השיחה היא בעיקר בשביל להסיח את דעתך, ואם דעתך תוסח ולא תגיב, גם אז אני לא איעלב ממך. זה מה שעשתה לנו החירות, הוסיף. יום אחד אנחנו חושדים ומפקפקים בכל דבר, ומיד למחרת אנחנו האבות ואנשי המשפחה השלווים ביותר בעולם, אנשים מאושרים להפליא השוגים באשליות. ואנחנו מסוגלים לחשוב על כל זוועה שהיא ולצאת לרחוב כאילו כלום, כי זה באמת כלום. הרעיונות, ידידי, תופסים מקום קטן מאוד ביומיום שלנו. אין להם שום חשיבות. גם החירויות אשמות בכך, הן מצמצמות את המחשבות שלנו, כי נדמה שבכלל לא צריך לחשוב יותר. אתה מבין, זה כמו שעל החירות אנחנו לא צריכים לחשוב יותר. היא כבר מובנת מאליה, כמו החמצן שאנחנו נושמים וכמו הריאות ששואפות אותו פנימה. לא ישכנעו אותנו להחזיר את הצנזורה, כל סוג של צנזורה, זה יהיה בלתי אנושי ממש, שהרי אנחנו אירופאים עכשיו. כל עוולה שתתגלה ברוח המיוחדת לנו, אירופה תהיה מחויבת לתקן לאלתר, אחת ולתמיד. זה מה שנקרא כיבוש. וזה בדיוק כמו לנשום; כמו שהחמצן קיים, וכמו שהריאות שלנו שואפות אותו פנימה, כך אנחנו לא באים בדרישות. עושים וזהו, ובכלל לא עולה בדעתנו שיכול להיות אחרת. הייתי חסר סבלנות. ניסיתי לסיים את השיחה מהר ככל האפשר בלי לצאת מדעתי, ולכן הנהנתי כאילו אני מסכים. לַאוּרָה לא שוחררה, והרופאים באו והלכו ולא הקדישו לי אפילו רגע אחד. האיש חזר לכתוב בעט על הטפסים האינסופיים שהיה עליו למלא ואמר שוב ושוב: אם לא נשגיח היטב, אנחנו עוד עלולים לחיות את כל החיים שלנו בלי לרסן את היצרים האפלים ביותר, ואיש לא ישים לב. עם החירות, רק האנשים המטומטמים והפזיזים ביותר נעשים רעים. כל השאר מכבדים את עצמם ומשתלבים בחברה בראש מורם. ולאן זה מוביל אותנו, שאלתי אני. לאן, הוא השיב בצהלה לנוכח העניין שגיליתי לכאורה. כן, השבתי בנימה מתגרה משהו, מה אתה רוצה להגיד בעצם, מה המשמעות המעשית של הצהרה מהורהרת מהסוג הזה. הוא שב והניח את העט, נעמד על רגליו בארשת של מי שכבר חשב להיכנס לדרך עוקפת, אינסופית, אבל אחרי היסוס מסוים החליט לגשת ישר לעניין. בתקופה שבה כולנו אנשים טובים, השיב, האשמה משיגה בהכרח גם את התמימים והישרים. חשבתי על התמימים והישרים. אני לא בנאדם רחום וחנון. אין דבר כזה, אנשים תמימים וישרים. אדוני, אם לא אכפת לך, גש בבקשה לברר מה שלום אשתי, נכנסנו לפה לפני שעתיים, וזה מתחיל להיראות לי יותר מדי זמן בשביל קלקול קיבה קטן אחרי ארוחת צהריים קלה. סבלנות, אדוני, סבלנות, הדברים מתנהלים פה לפי הזמן של אלוהים. אני לא מאמין באלוהים, עניתי לו, אנשים מספיקים לי. והוא השיב, ואתה חושב שאני מאמין. לא. זה בסך הכול סגנון דיבור. אנחנו מאמצים את סגנון הדיבור של העם, מדברים בלי לחשוב.

נעמדתי על יד החלון. היה יום מעונן, לא טבוע כולו בערפל, אבל משוח במין צלילות סמיכה, קשה לצליחה, שצורבת בעיניים ומאיימת בסערה קְרֵבה. גם הוא נעמד על רגליו. נעשה מחניק, הוא אמר, אני שונא ימים כאלה. בדיוק כמוני, עניתי. הוא הסתובב, אני מקווה שהשיחה שלנו לא הציקה לך, אדון סילבה. אמרתי שלא. אלה סתם דיבורים מטופשים של מי שחושב יותר מדי על החיים, הוא המשיך, כי על המוות מפחיד לחשוב. תמשיך ככה, זה גם מה שאני חושב, וכרגע, כפי שאתה יודע, אני מודאג מהחיים של אשתי. רגע אחד בחנּו שנינו את המתרחש בחוץ, כאילו ביקשנו שהשמים הכבדים ההם יכרעו סופסוף תחתיהם, אבל דבר לא קרה. האיש קטע את השתיקה ואמר לי שגם לו קוראים סילבה. כְּרִישצְ'יַאנוּ מֵנְדֵש דַה סִילְבָה, ואני מיד חשבתי על שנינו כמו על החלק הקדמי והחלק האחורי; אני אָנְטוֹניוּ ז'וֹרזִ'י דַה סִילְבָה, והוא סילבה מאירופה, בעל חזה נפוח מגאווה, כאילו כבש את הכול לבדו. הוא המשיך, אנחנו כולנו סִילְבוֹת2* בארץ הזאת, כמעט כולנו. צומחים פרא בכל מקום, זהו זה. כמו הסילבות, גם אנחנו פִּראיים, אמרתי אני, והוספתי מיד חיוך מאולץ, כמי שמתחנן להפוגה. בדיוק ככה, הוא הסכים, אנחנו משדות הבור, פושטים על השטחים בחוץ עם פרצופים של בני אדם, אבל למעשה פרועים גמורים, חסרי כל חינוך. העוויתי את פני ולא עניתי. אחר כך לא התאפקתי, הרגשתי שאני מוכרח להוסיף, תראה, מחונכים אנחנו דווקא כן. והוא כמעט נזף בי, אבל החינוך בארץ הזאת נהיה דחוק, חינוך באמצעות מכות, אתה לא חושב, שאל. חשבתי שהסילבה הזה מטומטם גמור, ושהוא סוחט את כוחותי עם הדיבורים הריקים שלו, ושלא רחוק הרגע שבו על אף רצוני לשמור על שקט אתפרץ בכעס ואגיב. והוא התעקש, דחק אותי אל קצה גבול הסבלנות. אבל אנחנו אנשים טובים, לא חשוב במה אנחנו מאמינים, תמיד נהיה אנשים טובים. אנחנו, הפורטוגלים, באמת כאלה. תכניס את זה טוב-טוב לראש שלך, חבר סילבה. ואותי אף אחד כבר לא יתפוס מכווץ מבושה כמו פעם. אנחנו אירופאים, אני סילבה מאירופה. הבעיה היא שעדיין יש רבים שאינם כאלה, ורק מפני שהם עדיין לא קיבלו את זה או לא הבחינו בזה. אבל אתה יודע מה אני רוצה להגיד לך, זה בלתי נמנע. בסופו של דבר זה יגיע לכולם. הגיע הזמן. הגיע הזמן. יום אחד עוד נהיה כולנו אזרחים של אותו עולם. שווים. שווים ומאושרים כולנו, אפילו אם מתוך חובה. אנחנו הולכים ומתרבים כפי שראוי לנו, ויום אחד עוד נפסיק להיות פראים חסרי תרבות, כמו יצורים מיערות הפרא, כי נהיה יותר ויותר מנומסים, מתוחכמים ושופעים גוונים וגוני-גוונים של עניין, דקויות כמו שרואים אצל האישים הדגולים ביותר. יבוא יום, לכל הרוחות, ועוד נתברך בשפע של תבונה.

זאת אפילו יכולה להיות דרך להסביר את כל הסילבות, הוא אמר וצחק. זאת אפילו יכולה להיות דרך להסביר את המוני הסילבות. נפוצים כמו שדות בור וכמו האנשים הטובים, ההסבר לכל הסילבות. ואשתי, שאלתי אני. לא תוכל לעזור לי לקבל איזשהו מידע על אשתי. הוא נותר המום לזמן-מה, כאילו נחלץ ממצב היפנוטי כלשהו, ושאל, מה אני יכול לעשות. לי אף אחד לא מספק הסברים, אני בסך הכול כוח עזר פה. קול התבקעות יבש הגיע מבחוץ, מהשמים, כאילו איזו זכוכית עמומה נשברה סופסוף ואִפשרה לגשם לעבור. עומד לרדת גשם, אמר אותו סילבה מאירופה. שתקתי, הסתובבתי אל החלון חדור רצון עז לצאת מהמקום הזה.

רופא צעיר נכנס לפתע לחדר הקטן ופסע לקראתי. אדון אנטוניו סילבה. עניתי בחיוב. אשתך מרגישה טוב, אנחנו עדיין מחכים לתוצאות של כמה בדיקות, בינתיים היא רק ישנה. היא קיבלה תרופת הרגעה כדי שלא תתעורר מוקדם מדי, ואנחנו רוצים שהיא תישאר כאן הלילה. חייכתי כמו ילד אבוד שמחייך למי שמושיט אליו יד. גם אני יכול להישאר פה, שאלתי. הרופא, שכבר התרחק ממני, אמר לא ונעלם, במשרד הזה לא. סילבה מאירופה אמר, בשבילם הכול הרבה יותר קל, הם חשים כלפי האנשים דאגה מקצועית. זה כמו טיפול בצמחים, בדיוק אותו הדבר, כי אני רואה בבירור שהם בכלל לא מקשיבים לדברים שאומרים להם, ואפילו כשהחולה גונח או צורח, הם קוראים את הניירות או את הצילומים שהדפיסו, בוחנים את הצבע של האנשים ומחליטים מה שמתחשק להם. אבל אל תדאג, הם יודעים מה הם עושים, ואפילו יש להם לב, כך שאני בהחלט מבין אותם. אבל אני לא יכול לחזור הביתה בלעדיה. אני לא יכול להשאיר אותה פה בודדה. היא לא תהיה בודדה, הוא אמר. היא תהיה בודדה ממני, וזאת הבדידות שמעניינת אותי ומדאיגה אותי. וזה משהו שלא קרה אף פעם. לא. במשך כמעט חמישים שנה שאנחנו נשואים, זה מעולם לא קרה. באמת שהיה לנו מזל. כן, היה לנו מזל. בלי שום קשר, אמר הוא, אם יש לך סבלנות לשאת את חברתי, אתה מוזמן להישאר פה לידי. אני מבין אותך. אדבר עם אנשי הביטחון, ואתה תוכל להעביר פה את הלילה, להתבונן בי ממלא טפסים ולהקשיב לגשם. אומר להם גם שאתה בן דוד שלי. היינו יכולים להיות בני דודים. בן כמה אתה. לא מזמן חגגתי שמונים וארבע. מדהים, ממש לא רואים עליך. אני בן שישים וחמש, ובחודש הבא אני פורש, כי אני, כבר נמאס לי לעבוד, ועכשיו אני רוצה ליהנות מחיים נוחים.

בעולם שבחוץ התחיל הגשם לרדת בכל הכוח. הוא ניתך על השמשות כאילו נשא בתוכו מפלצת משוננת שהתאמצה בכל מאודה לגמוע אותנו. ההוא החל שוב לעבוד, ואני צנחתי על הכיסא לצד שולחן הכתיבה שלו, והרגשתי כלוא.

הפרישה לגמלאות היתה צריכה להיות מוקדמת יותר, לפני שמגיעים כאבי הגב ומאבדים את היכולת לנהוג. עכשיו אני כבר בכלל לא נוהג. האורות מסנוורים אותי, והרעש והאנשים שבאים מכל הכיוונים מבלבלים אותי. אבל אין לך מושג כמה מתחשק לי להסתובב סתם ככה בלי לעשות כלום, רק לטייל ולאכול דברים טריים. נמאס לי מכל המטלות האלה. אני הזנב של המכונה הזאת. התחת של המכונה, אתה מבין. כל הזבל שאף אחד לא רוצה לעשות, כל הזבל הזה מגיע לכאן, לשולחן שלי. ובזמן שאני בודק מי נכנס או מי צריך להיכנס, אני מעביר את החיים, כאילו מתחשק לי להיפטר מהם כמה שיותר מהר. אני מאלה שסבלו בחיים שלהם, וככל שתוציא אותי לנוח מוקדם יותר, כך אהיה מאושר יותר. העבודה הזאת פה טובה מאוד למי שרק מתחיל, למי שהבריאות שלו טובה. אבל בשבילנו, האנשים הזקנים יותר, זה כבר עצוב מאוד לבוא לכאן ולראות מי חולה ומי מת. כל יום אותו הדבר. אנחנו פה בשביל למות, שלא יהיו לך ספקות, ושום נס לא ישגר לכאן מלאכים או קדושים כדי להקים מישהו לתחייה. מי שכבר הלך, הלך, ולא יחזור יותר. אני, שעובד כאן, רואה את זה בבירור. אין שום רחמים כלפי הצדיקים והנדיבים, הם מחווירים בדיוק כמו הרשעים והקמצנים ונכנסים בדיוק לאותם הארונות; ואתה יודע מה הכי מדהים, שבדרשות של הכמרים הם מקבלים בדיוק את אותן התפילות לעילוי נשמותיהם. הכול נעשה מתוך כוונה להוכיח שכולנו נהיה לעפר, שכולנו עמידים בדיוק באותה המידה, וזהו זה. ואם הגשם הזה יתחזק עוד יותר, הוא עוד עלול להיכנס לכאן, פנימה. מה אתה מתפלא. זה כבר קרה. פעם השתוללה כאן כזאת סערה שאפילו עלה בדעתנו שהיא כועסת עלינו. היא הסתובבה והרסה כל מיני דברים, בסביבה אני מתכוון, אבל ברגע שהיא הגיעה לכאן, לבית החולים, זה נראָה כאילו היא מכירה מישהו. גברתנו שבשמים, הגשם דפק על השמשות חזק כל כך, שאחרי כמה דקות, אין לי בכלל מושג איך זה קרה, כמה מהן ממש נסדקו; ופה, מולנו, הדברים קרו בעוצמה כזאת שרק בזכות העובדה שחזיתי מראש את ההסתערות לא התקפלתי ושבקתי חיים. התחבאתי שם מאחור ובדקתי לאן נושבת הרוח. עכשיו המצב שונה. הכול פה עבר חיזוק. אי-אפשר לשבור את העסק הזה בחבטות. אתה יכול להיות רגוע. אפילו אם הסערה הזאת מכירה אותך אישית, אין סיכוי שתקבל אותה כאן בפנים. רק רציתי להפחיד אותך קצת.

אתה חושב שהמכוניות בטוחות, שאלתי אני. לא יודע, הוא ענה, היום, לדעתי, הן יתחילו לצוף שם כמו סירות קטנות עד שיתפסו זרם טוב שייקח אותן עמוק לתוך הים. מה אתה דואג, ביקש האיש לדעת. ההוא. האיש הכסוף, הזקן למחצה. אם יגיעו אליך המים, תקבל את הדברים כמות שהם, תחליק בקלות על המים. אל תחשוב על זה. שב, אדון סילבה, שב ושתה כוס קפה. אם תרצה, יש שם מכונה חדשה שמוציאה כוסות קפה, קפה לא רע בכלל. את בית החולים הזה בנו בכפות הרגליים, לא בידיים. איך בונים חנייה שעם הסערה הופכת לבריכה. אוי, אבל זה כבר סיפור ישן. מוטב היה להרוס את הכול. היו צריכים להרוס את הכול ולהתחיל מחדש. ואז מן הסתם שוב להתמלא בושה.

התיישבתי וניסיתי לשמור מרחק, ללכת לאיבוד בתוך הראש שלי ולראות אם המציאות משתנה. לא שם, לא עם האיש ההוא ולא עם הגשם הזה, שכבר איים לסחוף את המכונית שלי. אין ספק שלַאוּרָה היתה צוחקת ממני, מכך אני הולך לאיבוד כשהיא לא לצדי. אתה זקוק לאמא, היתה אומרת לי. לא הפריע לי בכלל שבגיל שמונים וארבע ראיתי באשתי את האם שהייתי זקוק לה כדי להתקיים בצורה מאוזנת. באמת הפריעו לי כל הדברים שנאלצתי להתמודד איתם לבדי. יצאנו לגמלאות מזמן, והיינו רגילים כל כך לסמוך זה על זה כדי להעביר את הימים, לשמוח ולטפל בַּגעגוע המסוים שעוד נותר בנו אל הילדים. לא מצא חן בעיניה שחשבתי כך, ועוד פחות מזה שדיברתי על כך, אבל היה לי ברור שהילדים שלנו לא שומעים עוד בקולנו. הם כבר היו גדולים ועצמאיים, ולכן חלק מהתפקידים שלנו התרוקנו מתוכן. מבחינות מסוימות, כאילו מתנו. נותר רק געגוע, שהיה יכול להיות מתוק יותר אילו היינו בטוחים שהילדים שלנו חיים ומנהלים את חייהם כמו שצריך. אבל לאורה רצתה להאמין שהם עדיין שומעים בקולה. היא רצתה להאמין שהם מתפעמים מהחוכמה שלה ושהם ממלאים, מתוך רחשי כבוד, כל עצה שלה, וגם מכנים אותה עצה כדי לא להרגיש מושפלים מעצם הרעיון שהם עדיין מצייתים להוראות של אמם. אני צחקתי בכל פעם מחדש, ואמרתי לה שהיא משלה את עצמה אם היא חושבת שהיא מכתיבה לא-חשוב-מה לילדים הקטנים שלנו שכבר גדלו. אם הם עזבו בשתיקה ונשקו לה על המצח כשיצאו מאחד הביקורים שלהם בבית, זה היה בפירוש מפני שראו בה, וגם בי, שוטה שופעת אהבה, מלאה רעיונות קלוקלים, אבל שופעת אהבה; בעלת חשיבה לגמרי משובשת ולא מהימנה, אבל שופעת אהבה; וכבר זקנונֶת שאין שום טעם להתווכח איתה ולחנך אותה מחדש בדרך טובה יותר, אבל תמיד שופעת אהבה; לאורה היתה מתרגזת, שותה תה ומשתתקת, כאילו הגיבה בהתאם, כאילו תבעה את מקומה כגבירה מכובדת שצברה שפע של חוכמה בזכות מסירותה מאז ומתמיד ובזכות רוחב לבה והוד גילה. היא היתה נעשית מגוחכת. השפתיים שלה היו מתכווצות במין רעד מהיר, והיא היתה מסרבת לדבר איתי. הייתי שותה את התה שלי לבד, נהנה עד בלי די ממריבות האוהבים שלנו. ילדותיים ממש, כמו הצעירים יותר, מתאימים זה לזה בשלמות שאין כדוגמתה. מכירים על בורייה את דרך החתחתים שכעבור שעה, שעתיים, תוביל אותנו שוב בחזרה האחד אל לבו של האחר בליטופים ובהבטחות של אהבת נצח.

אדון סילבה, האירופי הביט בי בשתיקה. הוא הפסיק למלא טפסים ותלה מבט נדהם בארשת החולמנית שלי. תסלח לי, אדון סילבה, הוא פנה אלי, פשוט די נדיר לשמוע בעל שמדבר בצורה כזאת על אשתו בגיל שמונים וארבע. אני יודע שעם הגיל הגברים נעשים בדרך כלל פגיעים יותר, פחדנים כאלה שמרטיבים במיטה, אבל המקרה שלך שונה, זה לא אותו הדבר, אתה יודע, זה לא. ואני עניתי שאני מבין מצוין למה הוא מתכוון. הוא רכן אל המקום שבו ישבתי והוסיף ברצינות ובכובד ראש, אתה יותר מסתם אדם טוב, אתה בנאדם נעלה, כי השכלת להזדקן בדרך הטובה ביותר, בנתינה. כן, כן, אל תנסה להגיד לי משהו אחר, כי אהבה גדולה כל כך בגיל הזה, ואחרי כל כך הרבה שנים יחד, יש רק למי שיודע לתת. באותו רגע, בין שהשמים ניפצו את החלונות ובין שלא, האיש הטרחן הזה השתנה. אולי כי הזכיר ברפרוף את לאורה שלי והשתמש בשמה כדי לברך אותי על איזו יכולת רבת אומץ לאהוב. והאהבה באמת נועדה לאמיצים. האהבה נועדה לאמיצים. ואולי רק בגלל השעה המאוחרת, שלוש לפנות בוקר, או בגלל הגיהינום שהשתולל מאחורי הזגוגיות. האיש נראה לי צלול וחד-מחשבה בצורה מבהילה, ההפך המוחלט מאידיוט, כמו שהמשוגעים רואים לפעמים את החזיונות המוחשיים והשימושיים ביותר. שתקתי לרגע. חייכתי. שאלתי אותו מה הוא חושב עלינו, הסילבות, על כך שכשאנחנו מזדקנים אנחנו רוצים שהנשים שלנו יהיו האמהות שלנו וסוללים לעצמנו בפיקחות רבה כל מיני דרכים שיאפשרו לנו, במובנים רבים, לחיות מחדש את הילדות. המבט שלו ננעץ בי. מן הסתם הבין שהצליח סופסוף להתיידד איתי. הוא לא ענה לי מיד. הוא לא ענה לי כלל. מן הפרוזדור השקט, שלאורכו לקחו ממני את לאורה שעות רבות קודם לכן, הגיעה אחות רגועה עד מוות. בכלל לא הייתי צריך להיות שם, אבל מה היה הטעם להעביר את הלילה במקום אחר. מה היה הטעם, למען האמת, שלא אמות גם אני. הצמדתי את הפנים לזגוגית החלון. המכונית שלי עמדה בדיוק באותה הצורה. אחרי הכול, החניון הצליח לנקז את המים בדרך מעוררת השתאות. הכול היה סתם פחד מוגזם מהדברים הכי טבעיים בחיים, ובאותו רגע הגשם אפילו לא התחזק, ולא הרעים, ולא שום דבר גדול ומוזר יותר שהיה עלול לרמז על כך שהוא מכיר אותי כביכול. ואני קירבתי את הפנים שלי לזגוגית בדיוק כדי שייקחו אותי, כדי שיפרקו לגורמים את הגוף שלי, או לפחות את ההכרה שלי. הגשם, מר סילבה, אמר לי האיש ההוא, לא יביא לך בחזרה את הגברת לאורה. אבל אני יכול להגיד לך שהנפש של מי שמסתלקת בשעה שאהובה מגלה את אהבתו בצורה כזאת מוכרחה להיות יפה מאוד. לא מיד הבנתי את כוונתו בדבריו אלה. צנחתי לרצפה, ולזמן-מה נעלמה ההכרה שלי ויכולתי להיות אף אחד, כפי שהדברים צריכים להיות תמיד ברגעים האלה. רק אחר כך צעקתי, ומיד נגמר לי האוויר, כי התיאוריה הזאת שהחמצן קיים ושאנחנו משתמשים בריאות שלנו וזהו, גם היא לא נכונה במאה אחוז. התחלתי לפרכס על הרצפה, והידיים של האיש ושל האישה שעזרו לי נראו בדיוק כמו פּיות משוננים של איזו חיה שבאה לטרוף אותי וננעצו בי מכל עברי ישותי. האימה תקפה אותי כאילו היתה משהו גשמי שבא במיוחד בשבילי.

* סילבה הוא שם משפחה נפוץ בפורטוגל. אחד הפירושים העתיקים של המילה: יער עד, ארץ פרא.