המלאך האחרון

1 הערב

אני לא נערת מסיבות. המוזיקה מחרישת האוזניים, הגופים המתפתלים, החיוכים השתויים – לא הקטע שלי. מבחינתי, הבילוי האידיאלי לשבת בערב הוא התכרבלות על הספה בבית וצפייה בקומדיה רומנטית עם החבר שלי, פאץ'. צפוי, רגוע... נורמלי. שמי נורה גריי, ואף שעד לא מזמן הייתי נערה אמריקאית ממוצעת שקונה בגדים באאוטלט של ג'יי קְרוּ ומבזבזת את הכסף שהרוויחה בשמרטפות על אייטיונז, לאחרונה כל קשר ביני לבין נורמליות הוא מקרי בהחלט. כלומר, גם אילו הנורמליות היתה נושכת אותי בישבן, עדיין לא הייתי מזהה אותה.

אני והנורמליות נפרדנו לשלום כשפאץ' נכנס לחיי. פאץ' גבוה ממני בשמונה־עשר סנטימטרים, פועל לפי היגיון קר וקשה, זז כמו עשן וגר לבד בדירת סטודיו סודית מאוד ואלגנטית מאוד מתחת לפארק השעשועים דלפיק. צליל קולו הנמוך והסקסי יכול להמס את ליבי תוך שלוש שניות. פאץ' הוא מלאך שנפל, והוא סולק מגן עדן בגלל הגמישות שלו בכל מה שנוגע לציות לחוקים. אני אישית מאמינה שפאץ' פשוט הפחיד את הנורמליות עד מוות, ולכן היא ברחה בריצה לקצה השני של העולם.

אז אולי נורמליות היא לא הצד החזק שלי, אבל לפחות יש לי יציבות, הודות לחברתי הטובה בשתים־עשרה השנים האחרונות, וי סקיי. הקשר ביני לבין וי יציב כל כך, עד שאפילו ההבדלים הרבים בינינו אינם יכולים לנתק אותו. אומרים שהפכים נמשכים, ואני ווי מוכיחות שזה נכון. אני רזה וגבוהה למדי – בקנה מידה אנושי – עם שיער מתולתל שמעמיד את סבלנותי במבחן ואישיות מטיפוס A, הישגית ושאפתנית. וי גבוהה ממני ויש לה שיער בלונדיני בהיר, עיניים ירוקות וקימורים שלא היו מביישים מסילה של רכבת הרים. רצונותיה של וי מנצחים כמעט תמיד את רצונותיי שלי. ובניגוד אלי, וי מטורפת על מסיבות.

הערב הובילה אותנו תאוות הבילויים של וי אל מחסן בקצה השני של העיר, בניין לבנים בן ארבע קומות שבו מתנגנת מוזיקת מועדונים מחרישת אוזניים. המקום עמוס בתעודות זהות מזויפות ומלא עד אפס מקום בגופים שמייצרים מספיק זיעה כדי להעלות את גזי החממה לרמה חדשה לגמרי. המבנה הפנימי שלו סטנדרטי: רחבת ריקודים דחוסה בין במה לבר. השמועה אומרת שמאחורי הבר יש דלת סודית שמובילה למרתף, ושהמרתף מוביל אל אדם בשם סטורקי, שמנהל עסק פיראטי משגשג שבו מוכרים הכול. המנהיגים הדתיים בקהילה מאיימים ללא הרף שיביאו לסגירת חממת הרשע של בני הנוער הפרועים של קולדווטר... המכונה גם "תיק היד של השטן".

"קדימה, מותק, תרקדי," צעקה לעברי וי על רקע הלמות המוזיקה המטופשת. היא שילבה את אצבעותיה בשלי והניעה את ידינו מעל לראשינו. היינו במרכז רחבת הריקודים, ואנשים דחפו אותנו והתנגשו בנו מכל עבר. "ככה צריך לבלות בשבת בערב. להשתחרר, להשתולל, לייצר ליטרים של זיעה."

ניסיתי כמיטב יכולתי להנהן בהתלהבות, אבל הבחור שמאחורי כל הזמן דרך על עקב נעלי הבלרינה שלי, ואחת לחמש שניות נאלצתי לתחוב את רגלי בחזרה לתוך הנעל. הבחורה שמימיני רקדה עם המרפקים כלפי חוץ, וידעתי שאם לא אזהר היא תחטיף לי.

"אולי כדאי שנלך לשתות משהו," קראתי לעבר וי. "חם פה כמו בפלורידה."

"זה מפני שאת ואני שורפות את הרחבה. שימי לב לבחור ליד הבר. הוא לא מצליח להוריד ממך את העיניים, רקדנית לוהטת שכמוך." היא ליקקה את אצבעה, הצמידה אותה לכתפי החשופה והשמיעה צליל של גחלים לוחשות.

עקבתי אחר מבטה... וליבי החסיר פעימה.

דנטה מטראצי זקף את סנטרו כדי לברך אותי לשלום. המחווה הבאה שלו היתה קצת פחות גלויה.

לא הייתי חושב שאת רקדנית, הוא דיבר לתוך מחשבותיי.

מעניין, אני דווקא כן הייתי חושבת שאתה מטרידן, יריתי בחזרה.

דנטה מטראצי השתייך כמוני לגזע הנפילים, ולכן ניחנו שנינו ביכולת לדבר לתוך המחשבות, אבל כאן נגמר הדמיון בינינו. דנטה לא ידע מתי להפסיק, ואני לא ידעתי כמה זמן עוד אוכל להתחמק ממנו. פגשתי אותו לראשונה רק באותו בוקר, כשהוא הגיע לביתי כדי להודיע שהמלחמה בין הנפילים למלאכים שנפלו עומדת לפרוץ ושאני אמורה לעמוד בראש הנפילים, אבל עכשיו הייתי זקוקה להפסקה מכל הדיבורים על המלחמה. זה היה מדכא מדי. ואולי הייתי בשלב של הכחשה. כך או כך, השתוקקתי שהוא ייעלם.

השארתי לך הודעה בנייד, הוא אמר.

אוי, בטח פיספסתי אותה. או שבעצם מחקתי אותה.

אנחנו צריכים לדבר.

אני קצת עסוקה. כדי להדגיש את דבריי, הנעתי את הירכיים והזזתי את הזרועות מצד לצד בניסיון לחקות את וי, שהיתה מכורה לערוץ ההיפ־הופ והדבר ניכר בה. מוזיקת ההיפ־הופ זרמה לה בוורידים.

שפתיו של דנטה התעקלו בחיוך רפה. אם את בעניין, בקשי מהחברה שלך שתיתן לך שיעורים. את מגושמת. ניפגש מאחור בעוד שתי דקות.

נעצתי בו מבט זועם. אני עסוקה, זוכר?

זה לא יכול לחכות. הוא זקף את גבותיו במחווה רבת משמעות ונעלם בתוך הקהל.

"ההפסד כולו שלו," אמרה וי. "את לוהטת מדי בשבילו, זה הכול."

"בעניין השתייה," אמרתי. "להביא לך קולה?" וי לא נראתה כמי שמתכוונת להפסיק לרקוד בזמן הקרוב, ולמרות רצוני להתחמק מדנטה, הבנתי שמוטב לסיים את העניין. להתגבר על עצמי ולדבר איתו. אחרת הוא יעקוב אחרי כל הלילה.

"קולה עם ליים," אמרה וי.

פילסתי לי דרך אל מחוץ לרחבה, ולאחר שווידאתי שווי לא מביטה בי, חמקתי דרך מסדרון צדדי ויצאתי מהדלת האחורית. אור ירח כחול נח על הסמטה. מכונית אדומה מסוג פורשה פּאנאמרה חנתה מולי, ודנטה נשען עליה כשזרועותיו שלובות ברפיון על חזהו.

דנטה מתנשא לגובה שני מטרים ויש לו גוף של חייל שזה עתה סיים את מחנה האימונים לטירונים. יש לו יותר שרירים בצוואר מכפי שיש לי בכל הגוף. הערב הוא לבש מכנסי חאקי רחבים וחולצת פשתן לבנה שכפתוריה העליונים היו פתוחים וחשפו את חזהו החלק.

"מכונית נחמדה," אמרתי.

"היא עושה את העבודה."

"גם הפולקסווגן שלי, שעולה הרבה פחות."

"לא כל מה שיש לו ארבעה גלגלים נחשב מכונית."

איכס.

"אז מה?" אמרתי ותופפתי ברגלי. "מה כל כך דחוף?"

"את עדיין יוצאת עם המלאך שנפל?"

זו היתה רק הפעם השלישית שהוא שאל את השאלה הזו בשלוש השעות האחרונות. פעמיים בהודעות טקסט ועכשיו פנים אל פנים. יחסיי עם פאץ' עברו תהפוכות רבות, אבל המגמה הנוכחית היתה חיובית. זה לא שלא היו לנו בעיות. בעולם שבו נפילים ומלאכים שנפלו היו מעדיפים למות מאשר לחייך אלה לאלה, קיום מערכת יחסים עם מלאך שנפל היה מעשה שלא ייעשה.

הזדקפתי קצת יותר. "אתה יודע שכן."

"אתם נזהרים?"

"דיסקרטיות היא מילת המפתח." פאץ' ואני לא היינו זקוקים לדנטה שיגיד לנו שמוטב שלא נופיע יחד בציבור. הנפילים והמלאכים שנפלו מעולם לא נזקקו לתירוץ כדי ללמד אלה את אלה לקח, והמתחים הבין־גזעיים בין שתי הקבוצות הלכו והחריפו מדי יום. הימים היו ימי סתיו, אוקטובר ליתר דיוק, ולפי לוח השנה העברי, חודש חשוון עמד להתחיל בעוד ימים ספורים.

מדי שנה, במהלך חודש חשוון, מלאכים שנפלו משתלטים בהמוניהם על גופיהם של נפילים. המלאכים שנפלו יכולים לעשות בגוף כרצונם, ומאחר שזהו הזמן היחיד בשנה שבו הם יכולים להרגיש תחושות גופניות, היצירתיות שלהם אינה יודעת גבול. הם רודפים אחר העונג, הכאב וכל מה שביניהם, ומנצלים את מארחיהם הנפילים כמו טפילים. מבחינת הנפילים, חודש חשוון הוא כלא נורא.

אם האנשים הלא־נכונים יראו אותי ואת פאץ' אפילו אוחזים ידיים, נשלם על כך בדרך כזו או אחרת.

"בואי נדבר על התדמית שלך," אמר דנטה. "אנחנו צריכים לארגן לך פרסום חיובי. לחזק את האמון של הנפילים בך."

הקשתי באצבעותיי בתיאטרליות. "נכון שזה ממש מבאס כשאתה צונח בסקרים?"

דנטה הזעיף פנים. "זאת לא בדיחה, נורה. חשוון מתחיל בעוד קצת יותר משבעים ושתיים שעות, וזה אומר מלחמה. מלאכים שנפלו בצד אחד, אנחנו בצד השני. הכול מונח על הכתפיים שלך – את המנהיגה החדשה של צבא הנפילים. שבועת הדם שנשבעת להאנק בתוקף, ולא נראה לי שאני צריך להזכיר לך שאם תפרי אותה, ההשלכות יהיו אמיתיות מאוד."

תחושת בחילה עלתה בי. לא בדיוק הגשתי את מועמדותי למשרה. תודות לאבי הביולוגי המת, אדם מעוות מאוד בשם האנק מילר, נאלצתי לרשת את התפקיד. בעזרת עירוי דם מכושף הוא כפה עלי להפוך מבת־אנוש לנפילה טהורה כדי שאוכל לעמוד בראש הצבא שלו. נשבעתי להנהיג את הצבא, השבועה נכנסה לתוקף עם מותו. אם לא אעשה זאת, אמי ואני נמות. אלה תנאי השבועה. בלי לחץ.

"אני אמנם מתכוון לנקוט את כל אמצעי הזהירות האפשריים, אבל אנחנו לא יכולים למחוק את העבר שלך לגמרי. הנפילים מרחרחים מסביב. יש שמועות שאת יוצאת עם מלאך שנפל ושהנאמנות שלך חצויה."

"אני באמת יוצאת עם מלאך שנפל."

דנטה גילגל את עיניו. "את יכולה להגיד את זה בקול רם יותר?"

משכתי בכתפיי. אם זה מה שאתה באמת רוצה. ואז פתחתי את פי, אבל דנטה עמד לידי בתוך רגע וכיסה אותו בידו. "אני יודע שזה הורג אותך, אבל אכפת לך לעשות את העבודה שלי קלה יותר רק הפעם?" הוא לחש באוזני והציץ בצללים שמסביב באי נוחות גלויה, אף שהייתי בטוחה שאנחנו לבד. אמנם הייתי נפילה טהורה רק עשרים וארבע שעות, אבל בטחתי בחוש השישי החדש והחד שלי. אילו מישהו היה אורב שם ומצותת לנו, הייתי יודעת זאת.

"תשמע, אני יודעת שכשנפגשנו הבוקר אמרתי בלי לחשוב שהנפילים יצטרכו להתמודד עם זה שאני יוצאת עם מלאך שנפל," אמרתי כשהוא הסיר את ידו, "אבל זה היה פזיז מצידי. כעסתי. חשבתי על זה הרבה במשך היום. דיברתי עם פאץ'. אנחנו זהירים, דנטה. זהירים מאוד."

"טוב לדעת. אבל אני עדיין צריך שתעשי בשבילי משהו."

"מה למשל?"

"צאי עם נפיל. צאי עם סקוט פארנל."

סקוט היה הנפיל הראשון שהתיידדתי איתו, כשהייתי בסך הכול בת חמש. לא ידעתי אז על מורשתו האמיתית, אבל בחודשים האחרונים הוא לקח על עצמו תחילה את תפקיד המענה שלי, אחר כך הפך לשותפי לפשע ולבסוף נעשה חברי. לא היו בינינו סודות. בנוסף, לא היתה בינינו כימיה רומנטית.

צחקתי. "אתה הורג אותי, דנטה."

"למראית עין בלבד. רק בשביל הרושם," הוא הסביר. "רק עד שבני הגזע שלנו יקבלו אותך. התחלת להיות נפילה רק לפני יום. אף אחד לא מכיר אותך. אנשים צריכים סיבה לחבב אותך. אנחנו צריכים לדאוג שיהיה להם נוח לבטוח בך. אם תצאי עם נפיל, זה יהיה צעד טוב בכיוון הנכון."

"אני לא יכולה לצאת עם סקוט," אמרתי לדנטה. "הוא מוצא חן בעיני וי."

אם אגיד שלווי לא היה מזל בחיי האהבה שלה, זה יהיה ניסוח עדין. בששת החודשים האחרונים היא הספיקה להתאהב בחיית טרף נרקיסיסטית וביצור גועלי ובוגדני. שלא במפתיע, שתי מערכות היחסים עירערו במידה רבה את ביטחונה באינסטינקטים שלה בכל מה שנוגע לאהבה. בזמן האחרון היא לא הסכימה אפילו לזכות את בני המין השני בחיוך... עד שסקוט הגיע. אתמול בערב, שעות ספורות לפני שאבי הביולוגי כפה עלי להשתנות לנפילה טהורה, באנו וי ואני ל"תיק היד של השטן" כדי לצפות בסקוט המנגן בגיטרה בס עם הלהקה החדשה שלו, סרפנטין, ומאז היא לא מפסיקה לדבר עליו. אם אגנוב ממנה עכשיו את סקוט, גם אם מדובר בהעמדת פנים, זו תהיה מכה קשה מתחת לחגורה.

"זה לא יהיה אמיתי," חזר דנטה, כאילו זה פותר הכול.

"וי תדע את זה?"

"לא בדיוק. את וסקוט תצטרכו להיות משכנעים יחד. אם האמת תדלוף החוצה זה יהיה אסון, אז אני רוצה שרק שנינו נדע אותה."

מה שאומר שגם סקוט יהיה מנפגעי התחבולה. הנחתי את הידיים על המותניים כדי להיראות קשוחה ונחושה. "אז תצטרך לחשוב על מישהו אחר." לא התלהבתי מהרעיון לזייף מערכת יחסים עם נפיל כדי להעלות את רמת הפופולריות שלי. למעשה זה נראה לי כמו אסון בהתהוות, אבל רציתי שהסיפור הזה יהיה מאחורי. אם דנטה חושב שבן־זוג מגזע הנפילים ישפר את האמינות שלי, שיהיה. זה לא יהיה אמיתי. אין ספק שפאץ' לא יתלהב מהרעיון, אבל נעבור את הגשר כשנגיע אליו, נכון?

פיו של דנטה התכווץ לכדי קו והוא עצם את עיניו לרגע בניסיון לגייס את סבלנותו. כבר התחלתי להתרגל להבעה הזו במהלך היום.

"זה צריך להיות מישהו שקהילת הנפילים רוחשת לו כבוד," אמר דנטה לבסוף מתוך מחשבה. "מישהו שהנפילים מעריצים ומעריכים."

החוויתי בידי בחוסר סבלנות. "בסדר. רק תבחר מישהו שהוא לא סקוט."

"אני."

נרתעתי. "סליחה, מה? אתה?" הייתי המומה מכדי לפרוץ בצחוק.

"למה לא?" שאל דנטה.

"אתה באמת רוצה שאתחיל למנות את הסיבות? כי תצטרך להישאר כאן כל הלילה. אתה בטח מבוגר ממני בחמש שנים לפחות בשנות אנוש – שערורייתי לגמרי – אין לך חוש הומור, ו... אה, כן. אנחנו לא סובלים אחד את השני."

"זה קשר טבעי. אני הסגן שלך..."

"כי האנק נתן לך את התפקיד. לי לא היתה מילה בעניין."

נראה שדנטה לא שמע אותי. הוא נסחף בגרסה הדמיונית שלו לאירועים: "נפגשנו והרגשנו משיכה מיידית והדדית. ניחמתי אותך אחרי מותו של אביך. זה סיפור שקל להאמין בו." הוא חייך. "הרבה פרסום טוב."

"אם תגיד את המילה הזאת עוד פעם אחת, אני... אעשה משהו קיצוני." כמו לסטור לו. ואז לסטור לעצמי על זה שבכלל שקלתי את התוכנית.

"תישני על זה," אמר דנטה. "תחשבי על זה."

"אני חושבת על זה." ספרתי עד שלוש בעזרת אצבעותיי. "טוב, חשבתי. רעיון גרוע. ממש גרוע. התשובה שלי היא לא."

"יש לך רעיון טוב יותר?"

"כן, אבל אני צריכה זמן כדי לחשוב על זה."

"בטח. אין בעיה, נורה." הוא ספר עד שלוש בעזרת אצבעותיו. "טוב, הזמן עבר. הייתי צריך את השם כבר היום בבוקר. למקרה שזה לא ברור עד כאב, התדמית שלך הולכת ומידרדרת. השמועה על מותו של אביך ועל תפקידך החדש כמנהיגה מתפשטת כמו אש בשדה קוצים. אנשים מדברים, והם לא אומרים דברים טובים. הנפילים צריכים להאמין בך. הם צריכים להאמין שטובתם נמצאת בראש מעיינייך, ושאת יכולה לסיים את העבודה שהתחיל אביך ולשחרר אותנו מידי המלאכים שנפלו. הם צריכים להתלכד מאחורייך, ואנחנו ניתן להם סיבות טובות לעשות את זה. ונתחיל בחבר מכובד מגזע הנפילים."

"היי, מותק, הכול בסדר כאן?"

דנטה ואני הסתובבנו לאחור. וי עמדה בפתח ובחנה אותנו בחשדנות מהולה בסקרנות.

"היי! הכול בסדר גמור," אמרתי בקצת יותר מדי התלהבות.

"לא חזרת עם השתייה שלנו, אז התחלתי לדאוג," אמרה וי. היא העבירה את מבטה ממני אל דנטה. עיניה נדלקו, והבנתי שהיא מזהה אותו מהבר. "מי אתה?" היא שאלה אותו.

"הוא?" התערבתי. "אה. הוא סתם בחור..."

דנטה צעד קדימה והושיט את ידו. "דנטה מטראצי. אני ידיד חדש של נורה. נפגשנו היום כשידיד משותף, סקוט פארנל, הכיר בינינו."

פניה של וי הוארו. "אתה מכיר את סקוט?"

"כן, למעשה אנחנו חברים טובים."

"כל חבר של סקוט הוא חבר שלי."

התחשק לי לעקור לעצמי את העיניים.

"אז מה אתם עושים כאן?" שאלה אותנו וי.

"לדנטה יש מכונית חדשה," אמרתי וזזתי הצידה כדי שתוכל לצפות בפורשה במלוא הדרה. "הוא היה חייב לבוא להשוויץ בה. אבל אל תתקרבי מדי. נראה לי שלוחית הרישוי חסרה. דנטה המסכן נאלץ לגנוב אותה, כי הוא ביזבז את כל הכסף שלו על טיפולים להסרת שיער בשעווה מהחזה. ובחיי, הוא ממש מבהיק, אה?"

"מצחיק," אמר דנטה. חשבתי שאולי הוא ירכוס מתוך מבוכה לפחות עוד כפתור אחד בחולצה שלו, אבל הוא לא עשה זאת.

"אילו היתה לי מכונית כזאת, גם אני הייתי משוויצה בה," אמרה וי.

דנטה אמר, "ניסיתי לשכנע את נורה לבוא איתי לסיבוב, אבל היא לא מסכימה."

"טוב, יש לה חבר שתלטן. הוא בטח חונך בחינוך ביתי, כי הוא פיספס את כל השיעורים החשובים שלמדנו בגן הילדים, למשל: כמה חשוב לחלוק עם אחרים. אם הוא יגלה שלקחת את נורה לסיבוב, הוא ידאג שתמצא את הפורשה החדשה שלך בתוך עץ."

"וואו," אמרתי. "נורא מאוחר. אתה לא צריך ללכת לאנשהו, דנטה?"

"מתברר שהלילה שלי פנוי." הוא חייך חיוך איטי וקליל, וידעתי שהוא נהנה מכל רגע של פלישה לחיי האישיים. הבהרתי לו הבוקר מהרגע הראשון שכל מגע בינינו חייב להתרחש בפרטיות, ועכשיו הוא הראה לי מה דעתו על ה"חוקים" שלי. בניסיון עלוב לנקום בו, נעצתי בו את המבט הכי קר ואכזרי שלי.

"יש לך מזל," אמרה וי. "אנחנו יודעות בדיוק מה יכול למלא לך את הלילה. אתה תבלה בחברתן של שתי הבחורות הכי קוליות בקולדווטר, מר דנטה מטראצי."

"דנטה לא רוקד," התערבתי במהירות.

"אני אחרוג ממנהגי, רק הפעם," הוא השיב ופתח לנו את הדלת.

וי קפצה במקום ומחאה כפיים. "ידעתי שהלילה הזה יהיה מעולה!" היא צווחה והתכופפה מתחת לזרועו של דנטה.

"אחרייך," אמר דנטה. הוא הניח את כף ידו על גבי התחתון כדי להוביל אותי פנימה. סילקתי את ידו בחבטה, אך למרבה הרוגז הוא התכופף אלי ולחש, "אני שמח שהצלחנו לפטפט קצת."

לא פתרנו כלום, אמרתי אל תוך מחשבותיו. כל הקטע הזה של להיות זוג? לא החלטנו כלום. תזכור את זה. ולפרוטוקול, החברה הכי טובה שלי לא אמורה לדעת שאתה קיים.

החברה הכי טובה שלך חושבת שאני צריך לחטוף אותך מהחבר שלך, הוא נשמע משועשע.

היא חושבת שכל יצור חי יכול להחליף את פאץ'. יש ביניהם עניינים לא פתורים.

נשמע מבטיח.

הוא צעד בעקבותיי במסדרון הקצר המוביל אל רחבת הריקודים, והרגשתי את חיוכו המתנשא והמקניט לכל אורך הדרך.

הקצב המונוטוני של המוזיקה הרועמת חדר לתוך גולגולתי כמו פטיש. צבטתי את גשר אפי ונאבקתי בכאב הראש ההולך וגובר. השענתי מרפק אחד על הבר והשתמשתי בידי הפנויה כדי להצמיד כוס מי קרח למצחי.

"את כבר עייפה?" שאל דנטה, שהשאיר את וי על רחבת הריקודים והתיישב על כיסא בר לידי.

"יש לך מושג כמה זמן היא עוד תחזיק מעמד?" שאלתי בלאות.

"נראה לי שהאנרגיה שלה רק מתחזקת."

"בפעם הבאה שאני אחפש חברה טובה, תזכיר לי להתרחק מהארנב של אנרג'ייזר. היא ממשיכה וממשיכה..."

"נראה לי שלא יזיק לך טרמפ הביתה."

ניענעתי בראשי. "באנו במכונית שלי, אני לא יכולה להשאיר את וי כאן. ברצינות, כמה זמן היא עוד יכולה להחזיק מעמד?" כמובן, שאלתי את עצמי את השאלה הזו כבר שעה.

"אני אגיד לך מה. לכי הביתה. אני אשאר עם וי. כשהיא תתמוטט סוף־סוף, אני אסיע אותה."

"חשבתי שאתה לא אמור להתערב בחיים הפרטיים שלי." ניסיתי להישמע זועפת, אבל הייתי מותשת ולא משכנעת.

"זה החוק שלך, לא שלי."

נשכתי את שפתיי. "אולי רק הפעם. בכל זאת, וי מחבבת אותך. ויש לך כוח להמשיך לרקוד איתה. זה טוב, לא?"

הוא דחף קלות את רגלי. "תפסיקי לחפש הצדקות ולכי מפה כבר."

להפתעתי, נאנחתי בהקלה. "תודה, דנטה. אני חייבת לך."

"תוכלי להחזיר לי טובה מחר. אנחנו צריכים לסיים את השיחה שהתחלנו קודם."

בבת־אחת התנדפו כל רגשות התודה שלי. דנטה חזר להיות עצם בגרון עם הנדנודים התמידיים שלו. "אם משהו יקרה לווי, אתה אחראי לזה אישית."

"היא תהיה בסדר, ואת יודעת את זה."

אולי אני לא מתה על דנטה, אבל ידעתי בביטחון שהוא יקיים את הבטחתו. אחרי הכול, הוא כפוף לי עכשיו. הוא נשבע לי אמונים. אולי תפקידי כמנהיגת הנפילים בכל זאת יטמון בחובו הטבות מסוימות. כשמחשבה זו בראשי, יצאתי משם.

השמיים היו ריקים מענן, והירח האיר את הלילה השחור באור רפאים כחול. בזמן שצעדתי למכונית, המוזיקה מ"תיק היד של השטן" הידהדה במרחק כמו רעם. שאפתי את האוויר הקריר של חודש אוקטובר. כאב הראש שלי כבר שכך.

הטלפון הבלתי ניתן לאיתור שפאץ' נתן לי צילצל בתוך התיק שלי.

"אז מה, איך ביליתן?" שאל פאץ'.

"אילו זה היה תלוי רק בווי, היינו נשארות כאן כל הלילה." חלצתי את נעליי ותליתי אותן על אצבעי. "אני לא יכולה לחשוב על כלום מלבד המיטה."

"זו מחשבה משותפת לשנינו."

"גם אתה חושב על המיטה?" אבל פאץ' אמר לי שהוא ישן רק לעיתים נדירות.

"אני חושב עלייך במיטה שלי."

בטני פירפרה. אמש ביליתי את הלילה בביתו של פאץ' בפעם הראשונה, ולמרות הפיתוי והמשיכה, הצלחנו לישון בחדרים נפרדים. לא הייתי בטוחה עד כמה אני רוצה לקדם את מערכת היחסים שלנו, אבל חושיי גילו לי שפאץ' לא מהסס כמוני.

"אמא שלי מחכה לי," אמרתי. "תזמון גרוע." ועניין התזמון הגרוע הזכיר לי בניגוד לרצוני את שיחתי האחרונה עם דנטה. אני צריכה לעדכן את פאץ'. "אנחנו יכולים להיפגש מחר? אני צריכה לדבר איתך."

"זה לא נשמע טוב."

הפרחתי נשיקה לתוך השפופרת. "התגעגעתי אליך הלילה."

"הלילה לא נגמר. אחרי שאסיים כאן אני יכול לעבור אצלך. אל תנעלי את חלון חדר השינה שלך."

"על מה אתה עובד?"

"מעקב."

קימטתי את מצחי. "נשמע מעורפל."

"המטרה שלי יוצאת לדרך. אני חייב לזוז," הוא אמר. "אבוא ברגע שאוכל."

והוא ניתק.

צעדתי על המדרכה ותהיתי אחרי מי עוקב פאץ' ולמה – כל העניין נשמע קצת מאיים – כשמכוניתי, פולקסווגן קבריולט לבנה משנת 1984, נגלתה לעיניי. השלכתי את הנעליים על המושב האחורי וצנחתי אל מושב הנהג. סובבתי את המפתח, אבל לא הצלחתי להתניע. המנוע השמיע שוב ושוב קול טרטור מאומץ, וניצלתי את ההזדמנות לשגר מילים נבחרות ומקוריות לעבר פיסת המתכת חסרת התועלת.

קיבלתי את המכונית במתנה מסקוט, ועד כה היא זיכתה אותי ביותר שעות של צער מאשר קילומטרים על הכביש. קפצתי החוצה, פתחתי את מכסה המנוע ובהיתי במבוך הצינורות והמכלים. כבר טיפלתי באלטרנטור, בקרבורטור ובמצתים. מה עוד נותר?

"בעיות עם המכונית?"

הופתעתי מהקול הגברי המאנפף שנשמע מאחורי והסתובבתי. לא שמעתי איש מתקרב. ומה שיותר מבלבל מכך, לא חשתי בו.

"כך זה נראה," אמרתי.

"זקוקה לעזרה?"

"נראה לי שאני זקוקה למכונית חדשה."

היה לו חיוך חלקלק ומתוח. "את רוצה טרמפ? את נראית כמו בחורה נחמדה. נוכל לשוחח קצת בזמן הנסיעה."

שמרתי על מרחק, ומחשבותיי הסתחררו בפראות כשניסיתי למקם אותו. חושיי אמרו לי שהוא לא בן־אנוש. וגם לא נפיל. מה שמוזר זה שהוא גם לא נראה לי כמו מלאך שנפל. היו לו פנים עגולות ומלאכיות שמעליהן שיער צהבהב סבוך, ואוזניים בולטות ומדולדלות. למעשה הוא נראה כל כך בלתי מזיק, עד שעורר בי מייד חשדנות ואי נוחות.

"תודה על ההצעה, אבל אני אתפוס טרמפ עם החברה שלי."

חיוכו נמוג, והוא זינק ואחז בשרוולי. "אל תלכי." קולו נשמע כיבבת ייאוש.

נרתעתי לאחור בבהלה.

"זאת אומרת, אני מתכוון... רציתי לומר..." הוא בלע את רוקו, ועיניו התקשחו ונעשו שני חרוזים נוצצים. "אני צריך לדבר עם החבר שלך."

ליבי החיש את פעימותיו, ומחשבה מבהילה עלתה במוחי. ומה אם הוא נפיל ולא הצלחתי לזהות זאת? מה אם הוא באמת יודע עלי ועל פאץ'? מה אם הוא מצא אותי הלילה כדי להעביר את המסר שנפילים לא מתרועעים עם מלאכים שנפלו? התחלתי להיות נפילה רק לאחרונה. לא אוכל לנצח אותו בעימות גופני.

"אין לי חבר." ניסיתי לשמור על קור רוח ופניתי לשוב לעבר "תיק היד של השטן".

"תעזרי לי ליצור קשר עם פאץ'," קרא אחרי האיש, וקולו שוב נשמע כחריקה נואשת. "הוא מתחמק ממני."

החשתי את צעדיי.

"תגידי לו שאם הוא לא ייצא מהמחבוא שלו, אני... אני... אבריח אותו החוצה בעשן. אני אשרוף את כל פארק השעשועים דלפיק אם לא תהיה לי ברירה!"

הצצתי לאחור בזהירות. לא ידעתי במה הסתבך פאץ', אבל תחושת אי הנוחות בבטני הלכה וגברה. האיש הזה, מי שהוא לא יהיה, מתכוון למה שהוא אומר, על אף תווי פניו המלאכיים.

"הוא לא יוכל להתחמק ממני לנצח!" רגליו הקצרות נשאו אותו משם במהירות עד שנבלע בין הצללים, כשהוא שורק מנגינה שהעבירה צמרמורת בגווי.