המלך הרועה 2: שני כתרים מפותלים

פרק 1 רייבן

דם זלג מידיו של רייבן.

הוא לא שם לב לכך עד שראה את הדם זולג. בשלוש טפיחות על שולי הקטיפה של המראָה, קלף ההשגחה הסגול, מחק רייבן את עצמו. הוא היה בלתי נראה לחלוטין, גם לעיני עצמו. אצבעותיו, מפרקיהן וכפות ידיו חפרו באדמה הקשה שבקרקעית החדר העתיק בקצה האחו.

לא היתה לכך חשיבות. עוד חתך ועוד צלקת לא משנים דבר. ידיו של רייבן לא היו אלא כלים קהים. לא כלים של ג'נטלמן אלא של לוחם — מפקד משמר המלך. שודד דרכים.

בוגד.

ערפל חדר לתוך החדר מבעד לחלון. הוא התגנב בין סדקי התקרה הרקובה, ומלח נדבק לעיניו של רייבן. אולי היתה זו אזהרה, סימן לכך שהדבר שחיפש בבסיס האבן הגבוהה והרחבה אינו רוצה להימצא.

רייבן לא שם לב לערפל. גם הוא היה יצור של מלח. של זיעה, דם וקסם. ובכל זאת, ידיו המיובלות לא יכלו לאדמה בקרקעית החדר. הזמן הקשה אותה והיא לא היתה סלחנית. היא קרעה את ציפורניו ופערה מחדש את הסדקים בכפות ידיו. אבל רייבן המשיך לחפור, עטוף בצינה של קלף המראה, והחדר ששיחק בו פעמים רבות כל כך בילדותו השתנה מול עיניו לכדי מקום מאיים — מקום של תורה עתיקה ושל מוות.

של מפלצות.

הוא התעורר לפני שעות. שנתו הופרעה בהתהפכויות מצד לצד ובזיכרון העיניים הצהובות הנוקבות. קולה של אלספת ספינדל הדהד וצרם בראשו.

הטירה היתה שלו — החורבות, היא אמרה לו, ועיניה השחורות כפחם נרטבו מדמעות כשדיברה על המלך הרועה, הקול בתוך ראשה. הוא קבור תחת האבן בחדר בטירת יו.

רייבן קרע את עצמו מהמיטה בסטון ורכב אל חדר האבן כמו רוח רפאים הנישאת על כנפי הרוח. הוא השתוקק נואשות להגיע לאמת. כל מה שקרה לא נראה אמיתי. המלך הרועה, בעל העיניים הצהובות והקול החלקלק המאיים, כלוא בראשה של עלמה. המלך הרועה, שהבטיח לעזור להם למצוא את קלף צמד האלמונים האבוד.

המלך הרועה, שמת לפני חמש מאות שנה.

רייבן ידע מהו מוות — הוא המית אנשים במו ידיו. הוא ראה את האור בעיניהם כבה, שמע את נשימותיהם האחרונות, המשתנקות. מעברו האחר של המסך שוכנות רק רוחות רפאים. אין חיים אחרי המוות. לא לשום אדם, גנב או שודד דרכים — אפילו לא למלך הרועה.

ובכל זאת.

לא כל האדמה למרגלות האבן היתה קשה. במקומות מסוימים היו רגבים הפוכים. מישהו היה שם לפניו — בזמן האחרון. אולי היתה זו אלספת, שחיפשה תשובות בדיוק כמוהו. שם, בבסיס האבן, בעומק יד אחת מתחת לאדמה הקשה, נחרטה כתובת. מילה אחת, שהזמן הפך אותה לבלתי קריאה. סימון קבר.

רייבן המשיך לחפור עד שציפורנו נקרעה ובשר אצבעו החשוף פגע בדבר־מה חד. הוא קילל ונסוג. גופו היה בלתי נראה, אבל דמו היה גלוי לעין. הנוזל הארגמני הופיע ברגע שהתנתק מידו והתפזר על הבור שחפר, והאדמה שתתה אותו בצמא.

משהו היה חבוי באדמה, חיכה שם. כשרייבן נגע בו היה הדבר חד יותר מאבן — קר יותר מאדמה.

פלדה.

בגרון חנוק חפר רייבן עד שחשף חרב. היא נחה עקומה, מכוסה עפר. אבל לא היה אפשר לטעות בחומר שממנו יוצרה — פלדה מחושלת — והעיטורים המורכבים על הניצב הבהירו שזאת לא חרב של חייל פשוט.

הוא הושיט את ידו לחרב בנשימות קצרות וקדחתניות. המלח באוויר ניקב את ריאותיו. אבל לפני שהצליח לשחרר את החרב, הבחין במה שנקבר מתחתיה.

דבר־מה נח שם בלי נוע במשך מאות שנים. משהו בהיר, מסוקס. אנושי. שלדי.

עמוד שדרה.

שריריו של רייבן ננעלו. פיו יבש ובחילה עלתה בגרונו. הדם המשיך לזלוג מידו. כל טיפה שזלגה הקנתה לו עוד פיסה של צלילות נוקבת: בלנדר מלאה קסם. קסם נפלא ונורא. זוהי גופתו של המלך הרועה. הוא מת באמת.

אבל נשמתו עדיין קיימת, טמונה עמוק בתוך אלספת ספינדל, האישה היחידה שרייבן אהב אי־פעם.

הוא פרץ החוצה מהחדר ולקח איתו את החרב.

תחת עץ הטקסוס שבחוץ התכופף רייבן, השתעל ונלחם בדחף להקיא. העץ היה עתיק, ענפיו לא נגזמו וצמרתו הכבירה סוככה עליו מגשם הבוקר. הוא נשאר זמן־מה בתנוחה הזאת, ופעימות ליבו סירבו לשוב לסדרן.

"למה אתה חופר, עורב?"

רייבן הסתובב בבת אחת, ולפת את ניצב השנהב של פגיונו. אבל הוא היה לבד. האחו היה ריק מלבד העשב היבש, ואיש לא היה על השביל הצר המוביל אל טירת יו.

קריאה נוספת נשמעה, והפעם בקול רם יותר. "שמעת אותי, עורב?"

על עץ הטקסוס, מעל ראשו של רייבן, ישבה ילדה ורגליה השתלשלו מן הענף העתיק. היא היתה צעירה — צעירה יותר מאחיו אמורי — גילה לא עלה על שתים־עשרה, כך שיער. צמות כהות ירדו על כתפיה וכמה תלתלים סוררים עיטרו את פניה. גלימתה היתה ארוגה מצמר אפור שלא נצבע, והצווארון היה מעשה אומן. רייבן חיפש סמל משפחה, אך לא מצא.

הוא לא זיהה אותה, ובוודאי היה זוכר פנים מרשימות כל כך — אף בולט כל כך. עיניים חיוניות וצהובות כל כך.

צהובות.

"מי את?" שאל רייבן בקול מחוספס. היא הביטה בו בעיניה הצהובות והטתה את ראשה. "אני טילי."

"מה את עושה פה, טילי?"

"כמו תמיד," לרגע חטוף היא הזכירה לו את ג'ספיר בילדותה. "אני מחכה."

הגשם התחזק ונישא על גבי רוח מהירה. טיפות נחתו על לחיו של רייבן, והרוח הסירה את הברדס מעל ראשו. הוא הרים יד וגונן על עיניו מפני הדקירה.

אבל הילדה המשיכה לשבת על העץ בלי נוע, אף שהענף רעד תחתיה ועליו של עץ הטקסוס שרקו ברוח. גלימתה לא זעה, שערותיה לא התנופפו. דומה היה שהמים והרוח חולפים דרכה בשלמותם, כאילו היא עשויה ערפל או עשן.

כאילו היא עשויה מאין.

רק אז עלה בדעתו של רייבן שהוא עדיין משתמש במראה.

זאת היתה מטרתו — לשם כך ויתר על השינה ובא לחדר. הוא חפר באצבעות פצועות, דמו ניגר על עצמות והוא מצא את גוויית המלך הרועה. אבל התשובות שביקש באמת היו טמונות בקלף המראה.

הוא השתמש בקלף המראה כבר מאות פעמים כדי להיות בלתי נראה. אבל תמיד הקפיד להימנע משימוש ממושך מדי. לא היה בו כל רצון לסבול מתופעות הלוואי של הקלף — להסיר את הלוט מעל עולם הרוחות. הוא מעולם לא רצה לשוחח עם רוח רפאים.

עד לאותו רגע.

רייבן כחכח בגרונו. הוא לא ידע דבר על רוחות ועל המזג שלהן. האם האופי שלהן נשאר כפי שהיה בחייהן? ואולי הצד השני... משנה אותן?

הוא הרים את קולו כדי לגבור על הרוח הנושבת. "למי את מחכה, טילי?"

עיניה של טילי עברו מהחרב שבידו אל החדר.

"את מכירה את האיש שקבור כאן?" שאל רייבן.

היא צחקה בקול חד. "כמו שאני מכירה את הגיא הזה, עורב. כמו שאני מכירה את העץ הזה, ואת הפנים של כל מי שישבו מתחתיו." היא סובבה את הצמה שלה באצבעה. "אני מניחה ששמעת עליו." שפתיה התרוממו בחיוך. "הוא אדם מוזר, אבא שלי. זהיר. נבון. טוב לב."

נשימתו של רייבן התגמגמה. "המלך הרועה הוא אבא שלך?"

חיוכה דעך ובעיניה הצהובות עלה מבט מרוחק. "לא קברו אותו כראוי למלך. אולי לכן הוא לא..." עיניה שבו אל רייבן. "לא ראית אותו בעזרת קלף המראה שלך, נכון? הוא הבטיח שהוא ימצא אותנו כשיעבור לצד השני. אבל הוא לא בא."

"'אותנו'?"

הילדה נפנתה וסקרה את היער שבעברו האחר של האחו. "אימא נמצאת שם, איפשהו. היא כבר לא באה לעיתים קרובות כמו פעם. איליק ואפטון נמצאים בגן הפסלים. פנלי ולנור נמצאים בטירה שלכם." היא כיווצה את מצחה. "בנט במקום אחר רוב הזמן. הוא לא מת כאן, כמונו."

מת. גרונו של רייבן התכווץ. "אלה... בני המשפחה שלך? המשפחה של המלך הרועה?"

"אנחנו מחכים," אמרה ושילבה את זרועותיה. "לאבא."

"למה הוא לא חוזר?"

הילדה לא השיבה. מבטה נדד על פני האחו אל החורבות. "היה נדמה לי ששמעתי את הקול שלו," מלמלה. "הלילה ירד. הייתי לבדי כאן, על העץ האהוב עליי." היא שלחה מבט אל רייבן. "ראיתי אותך, עורב. באת כמו תמיד, אתה והגלימה השחורה שלך, העיניים האפורות החכמות והשליטה בהבעות הפנים. אבל הפעם לא היית לבד. באה איתך אישה. אישה מוזרה, עם עיניים שיש בהן הבזק צהוב־זהוב, כמו שלי. כמו של אבא."

בטנו של רייבן התהפכה.

"ראיתי את שניכם הולכים, אבל העלמה חזרה." טילי הצביעה על חלון החדר. "היא נכנסה. ואז שמעתי אותם — את השירים שאבא שלי המהם כשכתב את הספר שלו. אבל כשנכנסתי, הוא לא היה שם. האישה המהמה וחפרה באדמה מעל הקבר של אבא."

"אלספת," לחש רייבן, והשם גזל ממנו משהו. "קוראים לה אלספת."

נדמה שטילי לא שמעה אותו. "פעמיים ביקרה כאן העלמה וחפרה באדמת המצבה שלו. היא שוטטה באחו, בחורבות." שפתיה התהדקו לקו דק. "אבל עם עלות השחר העיניים הצהובות שלה נעשו שחורות כמו פחם. אז חזרתי לכאן, לקבר שלו. לצפות. לחכות."

רייבן לא אמר דבר, לא היו לו תשובות. הוא זכר את הלילה שבו הביא את אלספת אל החדר. ריח שערה עדיין עלה באפו — הוא עדיין חש את מגע לחייה על כף ידו. הוא נשק לה עמוקות והיא השיבה לו נשיקות. כל־כולו חשק בכל־כולה.

אבל היא התנתקה ממנו בעיניים פעורות, וקולה רעד. משהו בחדר הפחיד אותה. בשעתו היה רייבן משוכנע שהיא נבהלה ממנו. אבל התברר לו שהיא נבהלה ממשהו אחר — גדול ממנו בהרבה — משהו שנשאה איתה תמיד.

הוא החזיר את מבטו אל הילדה שעל ענפי עץ הטקסוס. "מה קרה לאבא שלך?"

טילי לא השיבה.

רייבן ניסה שוב. "איך הוא מת?"

היא הסיטה את מבטה, ואצבעותיה נעו במקצב אילם על ענף הטקסוס. "אני לא יודעת. תפסו אותי לפני כולם." קולה נעשה מהוסה. "עברתי לצד השני לפני אבא ולפני האחים שלי."

הצינה שאחזה ברייבן לא נבעה מקלף המראה. היתה לה סיבה אחרת. שאלה שבפינה חשוכה כלשהי של תודעתו כבר ידע את התשובה עליה. "מי הרג אותך?"

עיניה הצהובות ניצתו. הן נחתו על רייבן. "אתה יודע את שמו." קולה נעשה נמוך ובקע בלחישה עמוקה וחורקנית. "רוואן."

סמל המשפחה של המלך עלה בדעתו של רייבן. הדגל של דודו — עץ בן־החוזרר, הוא רוואן חסר הפשרות. קלף מגל אדום, עיניים ירוקות. ציידים אכזריים.

קרובי משפחתו.

ידיו המדממות של רייבן רעדו.

"חיכינו לאבא הרבה זמן," אמרה טילי, והביטה מעלה כאילו היא מדברת רק אל עץ הטקסוס. קולה נעשה תקיף, אצבעותיה התעקלו כמו טפרים בחיקה. "נמשיך לחכות, עד שמשימתו תושלם."

צמרמורת טיפסה במעלה עורפו של רייבן. הוא חשב על היצור השוכן בגופה של אלספת ספינדל — על העיניים הצהובות ועל המילים המפותלות, המשייות, שנאמרו בצינוק. הבטחה לעזור במציאת קלף צמד האלמונים האבוד.

אבל רייבן לא היה פתי. אין הבטחה שלא גוררת אחריה תשלום. בלנדר היא מקום אחוז קסם — עסקאות וסחר חליפין. אין דבר שניתן בלי תמורה. "מה המלך הרועה רוצה?" שאל את רוחה של הנערה. "לְמה הוא חותר?"

"לאיזון," השיבה והטתה את ראשה כמו עוף דורס. "לתקן מעשי עוול איומים. לשחרר את בלנדר ממשפחת רוואן." עיניה הצהובות התכווצו במבט מרושע ומוחלט. "לגבות את המגיע לו."