המלכה ג’ייד

"בהתחשב בכך שלא טרחת לענות לאף אחת מההודעות הקודמות, אל תטרחי לחזור בכלל."

ג'ייד מונרויאל נרעדה כשהודעת הפיטורים הקשוחה הדהדה בראשה, אך לראשונה בחייה היא התכוונה להפר פקודה ישירה. היא צעדה על המדרכה במנהטן בבגדים שהיו מעופשים מטלטלות הדרך, והסתירה את תחושת הלחץ כשגלגלה את המזוודה הקטנה היחידה שהצליחה להביא איתה. מספר האנשים ששמו פעמיהם לעבודה היה מדהים, בהתחשב בעובדה שהיה עדיין מוקדם מאוד וכל-כך קר עד שאצבעותיה ובהונותיה איבדו תחושה. היא הייתה שמחה למקלחת חמה, אך ברגע ששמעה את ההודעה לפני שעה בלבד, היא ידעה שאין לה זמן מיותר. עליה להגיע למשרד ולתקן את המצב.

"אל תטרחי."

נימת סכנה נשזרה בטון קולו הנמוך. הוא נשמע סמכותי וחסר פשרות ומתקשה לרסן את כעסו. ג'ייד הכירה היטב גברים כאלה – חסרי סבלנות, מזלזלים, יהירים. אך היא שמעה בקולו רטט נוסף – להט שהבהיל אותה יותר מהאשמה.

הניווט ברכבת התחתית היה התנסות מאתגרת. היא העבירה את כרטיס המטרו של אחותה הפוך מספר פעמים לפני שהבינה את הטעות. העברת כרטיסים במכשירים אמורה להיות משהו שכל אדם מסוגל לעשות, אך בתור מלכה של מדינה אירופאית משגשגת אך קטנה, ג'ייד מונרויאל מעולם לא הסתובבה עם מזומנים או עם כרטיסים. אביה קבע שאין צורך בכך משום שיעודה הכתיב את עתידה. היא הייתה "שונה", הייתה לה "חובה נדירה", והוא הקפיד שהיא לא תשכח זאת לרגע. עם זאת, כרגע היא הרגישה חובה שונה לחלוטין. התאומה שלה נזקקה לעזרתה.

"ג'ונו? זה אלוורו ביירן."

הוא הציג את עצמו לקונית בהודעה האחרונה מבין הודעות רבות שהושארו בטלפון של ג'ונו. כמה עמיתים לעבודה והמנהלת הישירה שלה השאירו מספר הודעות, אך אלוורו ביירן – המנכ"ל בכבודו ובעצמו – השאיר רק את ההודעה האחרונה.

ג'ונו, שהייתה צעירה מג'ייד בשתי דקות בלבד, גרה כאן בניו-יורק למעלה מעשור אחרי שהתאומות הזהות הופרדו בשל הגירושים הטראומטיים של הוריהן ועוד סיבות רבות. ולראשונה בחייה הייתה ג'ייד בעמדה שאפשרה לה לעזור לג'ונו. היא לא תסכים שאחותה תאבד את מקום עבודתה בגלל קצר בתקשורת. התאומה שלה לא יכלה להשיב להודעות הללו משום שלא הייתה כאן. היא אפילו לא שמעה אותן. ג'ייד שמחה מאוד שג'ונו לא הבינה עד כמה עבודתה מצויה בסכנה. ואם ג'ייד תצליח לפתור את הבעיה בתבונה, ג'ונו לא תצטרך כלל לדעת. ג'ייד צריכה רק לדאוג שההתחזות הזאת תהיה מושלמת.

כן, החילופין האלה בין התאומות היו מטורפים – במיוחד מפני שהן לא בילו יחד כבר שנים וידעו מעט כל-כך זו על חיי היום-יום של זו – אך הסיכון היה שווה. ג'ונו הייתה זקוקה נואשות לשהות קצרה במונרובה. וג'ייד?

לשבועות אחדים היא תהיה סוף-סוף חופשייה.

עד אמש ג'ייד כמעט לא עזבה את ביתה. בתור היורשת היחידה שזכתה לאישורו של אביה בשנים האחרונות, הם לא יכלו להסתכן שייקלעו יחד לתאונה. לכן הם אף פעם לא יצאו לנסיעות משותפות. ג'ייד חייתה תחת הגבלות נוקשות שקבעו לאן היא רשאית ללכת, ומה היא רשאית לעשות. היא הוכשרה כל חייה לתפקידה המיועד. היא למדה מספר שפות, היסטוריה, גיאוגרפיה, ינקה מחשבה מדינית ולימודי דיפלומטיה והתמחתה בנימוסים והליכות ובעיקר בשליטה רגשית. היא למדה לעולם לא להסגיר פחד או עלבון או כעס – כי לדברי אביה, מלך חייב לשמור על קור רוח בציבור. זה היה הכלל.

כלל אירוני למדי, כי מאחורי החזות היפה של הארמון, הפרידה של הוריה הייתה כה מרה וחריפה עד שאילצה את ג'ייד וג'ונו להיפרד בגיל שמונה. ג'ייד, בתור הבכורה, נותרה עם אביה וטופחה בתור המלכה העתידית, ואילו ג'ונו נשלחה לארצות הברית עם אימה. ג'ייד עדיין התקשתה לסלוח לאביה על ההחלטה למרות השנים הרבות שחלפו מאז. נאסר עליה להתראות שוב עם אימה. ואביהן הכוחני הסתייג מסגנון ההורות המתירני יותר של אימן ומהמרדנות שג'ונו העצמאית הפגינה ללא חת כשהורשתה לבקר בחגים, שהיו קצרים מדי. לבסוף, בקיץ של גיל שש-עשרה, ג'ונו ברחה בסערה ממורת הרוח האוטוקרטית של אביהן במונרובה ולא חזרה לעולם.

"אני מצפה מהעובדים שלי להיות שחקני צוות ולכבד את עמיתיהם."

הנזיפה הצורבת של אלוורו ביירן עצרה את ג'ייד במקומה. ג'ונו כבר סבלה די והותר בגלל גבר לא סלחני אחד, וג'ייד לא התכוונה להניח לזה לקרות שוב. במיוחד לא בגלל עניין כה שולי. איש לא היה נאמן יותר מג'ונו, והטמבל הזה אפילו לא נתן לה הזדמנות להסביר.

בעבר, מעשה המרדנות היחידי של ג'ייד היה לשמור על קשר עם ג'ונו אחרי אותו עימות אחרון, למרות הסתייגותו המרחפת של אביה. חודש לפני שמלאו להן שמונה-עשרה נפטרה אימן, כך שג'ונו נותרה בודדה ומבודדת במרחק רב. נאסר על ג'ייד להשתתף בהלוויה, כך שלא הייתה לה אפשרות לנחם את אחותה כראוי, וג'ונו הבהירה היטב שאין לה שום רצון לחזור למונרובה. ג'ייד למדה לעקוף את חומת האבטחה באינטרנט שבעבר מנעה ממנה לראות את הפוסטים של אחותה ברשתות החברתיות, והן קיימו שיחות וידיאו כשהתאפשר להן. ג'ונו שעשעה אותה במעשיות על חייה בניו-יורק בתור "הנסיכה המרדנית" כפי שכונתה על-ידי התקשורת.

אך ג'ונו לא חזרה גם אחרי שאביהן נפטר בשנה שעברה. והחלטתה אומנם העציבה את ג'ייד, אבל היא הבינה שיש דברים כואבים שקשה מדי להתגבר עליהם... או לפחות, שההתאוששות מהם אורכת זמן רב מאוד. לכן ביקור הפתע של ג'ונו במונרובה בסוף השבוע היה הדבר הכי משמח בעולם. והצעתה לחילופי-תאומות לשלושה שבועות?

כן, הרעיון היה מופרע לחלוטין. אך ג'ונו הרגישה צורך לשהות זמן מה במולדתה – להבין את המורשת והחיים שנמנעו ממנה.

וכן, היה היבט אנוכי בהסכמתה המיידית של ג'ייד. ג'ייד תקבל קצת זמן לעצמה ותחיה כמו אדם "נורמלי" באנונימיות יחסית. תחווה אחדות מאותן חירויות שרק עיר כמו ניו-יורק יכולה להציע. תיהנה מהפוגה לפני שתמלא את משאלתו האחרונה של אביה המנוח. ותחגוג את חג המולד – חג מולד אמיתי ומיוחד, גם אם תבלה אותו לבד. היא התקשתה להודות בכך אפילו בינה לבינה, אך הסיכוי לטעום חיים קצת יותר "נורמליים" היה מפתה מדי.

"איך יכולת פשוט להתעלם מהטלפונים שלהם?"

הרגש בקולו של אלוורו ביירן כיווץ את ג'ייד. מסתבר שהחיים ה"קצת יותר נורמליים" שלה כללו כעת התמודדות עם הבוס העצבני של ג'ונו. היא גמרה אומר לעשות סדר בתסבוכת הזאת. חובה – אחריות – הייתה הדבר החשוב ביותר, ובזה הרגע היא הייתה אחראית לשמה הטוב של ג'ונו.

ג'ייד ניצבה בפני בחירה מאתגרת משלה. היא תעשה הכול למען ארצה – אפילו תתחתן עם הגבר שאביה פסק שיהיה השידוך הכי מתאים לה מבחינה פוליטית. מאז מות אביה, היועצים שלו התעקשו פה אחד שנישואים הם עדיין דרך הפעולה הטובה ביותר הן עבור מונרובה והן עבור ג'ייד עצמה. אם הצדק איתם, מובן שהיא תעשה זאת. אך ג'ונו התחלחלה כששמעה שג'ייד בכלל שוקלת להתחתן עם המלך לאונרדו מסוורין – האומה השכנה – והיא רצתה לספק לג'ייד מרחב למחשבה. ג'ונו הפקידה בידיה את הטלפון שלה, את הדרכון, את הסיסמאות... וג'ייד זרמה עם ההתעקשות של אחותה ועם ההבטחה הנלהבת שהתעלול יעבור בשלום.

כי לא זו בלבד שהיא רצתה בזה, אלא היא גם הייתה זקוקה לזה.

אך ג'ונו אמרה שג'ייד לא תצטרך להתייצב במקום העבודה שלה. היא תוכל לעבוד מהבית בשבוע האחרון לפני שהמשרד ייסגר מוקדם לרגל חופשת חג המולד, וכך להפחית את הסיכוי שמישהו יחשוד בחילופין. אולם כשג'ייד נחתה בשדה התעופה בניו-יורק והפעילה את הטלפון של ג'ונו, הוא צפצף ללא הרף והתריע על מספר מטורף של הודעות כתובות וקוליות. וההודעה האחרונה – מהמנכ"ל עצמו – היא שדחפה את ג'ייד לפעולה כעת.

"מדבר אלוורו ביירן."

הוא היה המנכ"ל של קונצרן שהחל את דרכו עם מערכת אקלקטית של יישומים פופולריים וצמח מאז גם להשקעות נדל"ן ופיננסים. ג'ונו גויסה לעבוד בזרוע השיווקית של הרשת החברתית עבור מערכת היישומים, כולל אותו יישום מקורי של ניטור כושר – ביירן איי טי. ג'ונו הזכירה בחטף בעיה זניחה בעבודה, אך כשג'ייד ביצעה חיפוש מקוון לאחר ההקשבה להודעות, התחוור לה שהבלגן גדול הרבה יותר מכפי שג'ונו חשבה ושהוא רק מסלים.

בדרכה משדה התעופה ערכה ג'ייד חיפוש באינטרנט אחר כל מידע אפשרי שנוגע למשרד ולעמיתיה לעבודה אך מצאה מידע מועט על מבנה החברה. לכן היא הקשיבה בשנית לקטלוג ההודעות הקוליות, שהדאגה שהביעו הלכה והתגברה, ושיננה את שמות המטלפנים – אסירת תודה על שיטות השינון שהוחדרו בה מגיל צעיר. אחר-כך היא פיתלה את שערה לפקעת כדי לטשטש את העובדה שהוא ארוך וחלק יותר משערה של ג'ונו, וקיוותה שמכנסיה השחורים הפשוטים וחולצתה הלבנה עונים על התיאור של "בגדי עבודה של ג'ונו". היא הניחה שמעילה השחור ממילא מכסה את רוב בגדיה, ואם תוכל איכשהו לפתור את הבעיה במהירות, היא תוכל להתחפף משם לפני שאחרים יתחילו את יומם.

לבסוף, במשרדים הראשיים של ביירן בטרייבקה, היא בהתה דרך זכוכית נוצצת לתוך מבואה מפחידה. המבואה הייתה מוארת באור בוהק של הבניין התעשייתי בעל חזית הלבנים, שעבר שינוי תכלית. היא פשפשה בארנק המרופט של ג'ונו ומצאה את כרטיס האבטחה של המשרד. לשמחתה הרבה, המנעול השתחרר בנקישה כשהעבירה את הכרטיס בקורא הכרטיסים. מסתבר שהגישה של ג'ונו לבניין לא נחסמה, למרות הטינה הלא הגיונית בקולו של האיש.

היא קראה במהירות את השלטים ונכנסה אל עומק הבניין השקט. היא נרעדה שוב מרוב לחץ. אך לא הייתה לה ברירה אלא להתעלם מההסכם שלהן שהיא תשמור מרחק מהעבודה של ג'ונו. היא הייתה מוכרחה לפתור את הבעיה כדי שהכול יהיה כשורה כשג'ונו תחזור. היא ידעה שהעבודה הזאת חשובה לאחותה – ג'ונו סגרה את אתרי הרשתות החברתיות שתחזקה במשך שנים משום שרצתה לוותר על הפרסונה הציבורית של "הנסיכה המרדנית". היא רצתה עבודת שיווק נורמלית ומעט אנונימיות. לכן ג'ייד רצתה יותר מכול לעזור לאחותה לשמור על מקום עבודתה.

שתי הדקות הללו שהפרידו ביניהן כ"יורשת" וכ"ממלאת מקום" היו בסך הכול גורל, אך ג'ייד התרעמה מאוד שג'ונו בעצם סולקה מהממלכה. היא ידעה שעמדתו הנוקשה של אביה נבעה מפגיעה עמוקה והרסנית שספג, אך עדיין לא ראתה בזה צידוק. וג'ייד פחדה מדי לקרוא תיגר על אביה בעניין זה. פחדה מדי שאם תפגע בו או תאכזב אותו בדרך כלשהי כמו אימה, גם היא תגורש. שנים היא ניסתה להיות הבת הנסיכה המושלמת. כעת הייתה לה הזדמנות להיות אחות הוגנת.

היא עלתה במעלית לקומה השישית ושמחה על השלטים הברורים. היא ראתה חלל פתוח גדול עם קבוצות של מכתבות, מופרדות בספות אחדות, ולאורכו מספר משרדים שקירותיהם זכוכית. איך היא אמורה לדעת איזו מכתבה שייכת לג'ונו? היא עצרה ובחנה את הפריטים האישיים על כל אחד מהשולחנות בתקווה למצוא רמז. פתאום הבחינה בספל קפה ורוד בוהק שעל צידו התנוסס הכיתוב נסיכה. ג'ייד חייכה ברגע שראתה אותו, ושעשוע בעבע בה. גישת ה"זאת אני" הייתה בול ג'ונו. היא גלגלה את המזוודה הקטנה שלה אל המכתבה, התנערה מהמעיל, תלתה אותו על גב הכיסא המסתובב ובחנה את המחשב. כעת היה עליה רק להיכנס לאינטרנט, לשלוח כמה הודעות ואי-מיילים ולהסתלק.

"מה את חושבת שאת עושה?"

ג'ייד לא הקשיבה כעת להודעה הקולית הקפואה אך הנרגזת, אך הקול היה בלתי נשכח. היא הסתובבה מייד ונשמה עמוק כדי לענות – אבל נחנקה.

"אוה." היא השתנקה, המומה מהמראה שלפניה.

רושם ראשוני? עור. רושם שני? שרירים. שלישי? זעם, שניכר במתח הבוער של עמידתו הדרוכה. הכול קרוב ומאיים.

ג'ייד הרגישה פתאום כאילו היא נשרפת מבפנים. היא הוצפה במודעות – מינית, צרופה ומביכה – שטיגנה לה את המוח. הוא היה ענקי. כאילו, ממש ממש גבוה ושרירי בדרך לא רגילה.

ברור שהיא לא הייתה רגילה לזה.

הגבר היה מהמם ולוהט – פשוטו כמשמעו. היא כמעט ראתה את האדים עולים מגופו. למה – למה – החזה שלו חשוף? לבסוף – באיחור רב מדי – היא גררה את מבטה משרירי הבטן והחזה שלו, על פני כתפיו הרחבות, אל צווארו השזוף, הלסת החדה, הפה הקודר ומשם אל הכעס הרושף בעיניו הענבריות.

"ג'ונו, נכון?" אמר בקול מתוח. "את צריכה ללכת."

התפאורה לא התאימה לחשיפת עור רבה כל-כך. משום כך תגובתה הייתה קמאית כל-כך, נכון? למען האמת היא בכלל לא הייתה רגילה לראות גברים עירומים למחצה. לא בסיטואציה משרדית ולא בשום סיטואציה.

"אתה..." היא השתתקה כי נאלצה לבלוע את הרוק בניסיון להקל על היובש בגרונה.

"עדיין תוהה למה את כאן," סינן.

אי-אפשר לומר אותו הדבר עליו? השעה הייתה מוקדמת להחריד, ומה פתאום הוא מסתובב כאן בלבוש חלקי? היו עליו רק מכנסי ספורט קצרים ונעלי ספורט.

אלוורו ביירן.

גבוה, כהה ופראי. אפילו שערו היה ארוך במקצת, וכעת הוא הסיט אותו מעיניו בקוצר רוח. שרירי חזהו המתוחים נעו בתנועה גלית.

"למה את כאן?" דרש לדעת. "לא קיבלת את ההודעה שלי?"

"אני‒"

"לא צריכה להיות כאן. תלכי. עכשיו."

ברצינות? הוא אפילו לא יקשיב לה? לא יעצור לנשום? "לא. אני כאן כדי‒"

"למה את לא זזה?"

"למה אתה לא מקשיב?"

הוא שילב ידיים. התנוחה רק הבליטה יותר את שרירי זרועותיו.

ג'ייד, ששמרה על קור רוח כל-כך הרבה שנים, בכל-כך הרבה אירועים ציבוריים במונרובה, הייתה מבולבלת לחלוטין. לראשונה בחייה הפך מוחה לדייסתי ולשונה בגדה בה.

"אתה..." זה לא מספיק טוב. היא צריכה להתאמץ יותר בשביל ג'ונו. היא נשמה עמוק וניסתה שוב. "אתה צריך לתת לי צ'אנס."

"קיבלת המון צ'אנסים. אבל לא ענית לאף שיחה או הודעה במשך ארבעים ושמונה שעות. ועכשיו את נכנסת לכאן כאילו..."

ג'ייד נדרכה בחשדנות. כאילו מה? הוא כבר ניחש?

"כאילו כולך נופת צופים," סיים בנהמה.

היא נשטפה הקלה כשהבינה שאולי זהותה משכנעת. הוא לא שם לב שהיא לא ג'ונו. היא התאמצה להחזיר לו מבט רגוע. היא מעולם לא התקשתה כל-כך לעמוד ללא תזוזה ולשמור על קור רוח.

"ארבעים ושמונה שעות, ג'ונו," חזר ואמר. "למה לא החזרת אף טלפון?"

תמיד עדיף לענות בכנות, נכון? או לפחות בכל הכנות האפשרית בשלב זה. "הייתי באזור בלי קליטה."

"באמת? זה התירוץ שלך?" הוא נראה ספקני ביותר. "אולי היית צריכה להישאר שם."

"אני כאן עכשיו."

"למה?"

"למה אתה חושב?"

"מה את חושבת שאת יכולה לעשות כדי לשפר את המצב?"

לא היה לה מושג. היא מעולם לא נתקלה בעוינות או בזעם כאלה והרגישה אובדת עצות.

גבותיו התרוממו. "מעט מדי, מאוחר מדי."

ג'ייד הייתה עייפה מהטיסה. לחוצה מהשקר הטיפשי שתחזקה זמן כה קצר. זה היה רעיון גרוע. ה"פשלה" הקטנה שג'ונו הזכירה הפכה ככל הנראה למשהו גדול יותר. אבל לא ייתכן שה... יצור הזה... חסר כל היגיון. היא צריכה להחזיר את מוחה לפעולה. "לא יכולתי‒"

"אני הולך להתקלח ולהתלבש," קטע אותה כאילו הוא כבר משועמם. "אני רוצה שתעזבי לפני שאחזור."

הוא הפנה לה את הגב והתרחק לפני שהיא הספיקה למצמץ.

ג'ייד בהתה בו בפה פעור כשחצה את המשרד. הוא חשב שהוא יכול לפטר אותה? להיפטר ממנה בביטול כזה? הוא אפילו לא אפשר לה להסביר את עצמה כראוי, ובוודאי לא להציע פתרון. היא מעולם לא פגשה מישהו אטום כזה.

היא קפצה מעל הפופיק. היא הייתה פזיזה וטיפשה ולא הייתה לה שום אפשרות להצליח במשימה. אך היא הייתה מוכרחה להציל את העבודה של ג'ונו. היא לא תוותר.

אלוורו חצה את המשרד אל חדר הרחצה ופתח את המים הקרים במקלחת מתוך צורך נואש להשתלט על התגובה הבסיסית להחריד של גופו. האישה הזאת נכנסה לכאן בשעה מוקדמת להזוויע – מגלגלת מזוודה משום מה – ולמען האמת התקדמה בצעדים כמעט מתגנבים. הוא סיים את האימון שלו חמש דקות בלבד קודם לכן ועקב אחר התקדמותה מהמשרד שלו. הוא ראה אותה מחייכת כשעשתה את דרכה אל שולחנה. חיוך של אושר צרוף. למה היא הייתה משועשעת כל-כך מהמצב?

והדבר הכי גרוע היה שהוא נשטף חום אדיר. אולי כעס?

לא לגמרי.

הבגידה הפנימית של גופו רק החריפה את כעסו. הוא סירב להימשך לג'ונו מונרויאל. לעזאזל, הוא בקושי הכיר אותה. מנהלת השיווק נאמה בפניו בעד קבלתה לעבודה לפני שבועות ספורים בלבד, אבל הוא עבד בחו"ל על עסקה גדולה ולא שהה זמן רב במשרד מאז הגעתה.

לרוע המזל, מסתבר שהנסיכה הייתה מהממת. עיניה היו ירוק משגע ומכשף. שערה הברונטי נאסף לפקעת גבוהה שהדגישה עצמות לחיים ושפתיים בשרניות, וסנטרה הקטן היפה פיתה אותו להטות אותו מעלה אל נשיקתו.

מזעזע. הוא מזמן לא שותק מתאווה כזאת. לא באופן כה מיידי או עוצמתי או לא ראוי. היא הייתה עובדת שלו. גרוע מכך, היא הייתה עובדת שפישלה. בגדול.

לכן הוא רצה שתסתלק, בהקדם האפשרי.

הוא הזעים פנים אל קיר המקלחת כאילו עיניו הן קרני לייזר שיכולות לחדור דרך האריחים והעץ אל האישה שגלגלה את המזוודה הארורה שלה מכאן.

כדאי מאוד שהיא תהיה בדרכה החוצה – על אותן נעליים מטופשות שסוליותיהן דקות ועקביהן גבוהים ודקים, נעליים שלא התאימו לרחובות ניו-יורק שאיימו להתמלא בשלג. זה אומר הכול, לא כן? היא לא מותאמת לחיים האמיתיים. היא נסיכה שלא מודה בטעויות שלה. היא נטשה את עמיתיה – האם פשוט הניחה שמישהו אחר יעשה סדר בבלגן?

הוא הכיר זאת היטב. הוא הכיר אנשים מיוחסים שסירבו להכיר באחריות שלהם – בטעויות שלהם. המשפחה שלו הייתה דוגמה מושלמת – ואילו הוא היה "הטעות".

כך שלא היה לו זמן לחמול על הוד מעלתה. ולא היה לו זמן לטפל בעניין. אבל הוא יעשה זאת כי הוא בנה את החברה הזאת – במאמץ נחוש ובלתי פוסק. ההצלחה הגדלה חייבה אותו להרכיב צוותים סביבו, אך בתוך-תוכו הוא העדיף להיות עצמאי ובלתי תלוי. הוא אף פעם לא אהב לבקש עזרה. אף פעם לא ציפה שאנשים יעזרו לו – אלא אם כן היה בזה משהו עבורם. משהו כמו משכורת שמנה.

הנסיכה הזאת לא ידעה מה ההצלחה הזאת דרשה ממנו. הוא לא ידע אם הבורות שלה נבעה מייחוס מפונק או סתם מחוסר אכפתיות, אבל בכל מקרה הוא לא רצה אותה בסביבה.

לאמיתו של דבר, לא הפוסט עצמו שהועלה ברשת החברתית הפריע לו. אומנם היישום המדובר היה הראשון שלו והייתה לו חולשה אליו, אך הוא לא עמד כעת במרכז העסק שלו. הבעיה הייתה שהאמון הופר. והוא גם היה כעת בתהליך של רכישה מורכבת ועדינה, והדבר האחרון שרצה היה שהמטרה העתידית שלו תיבהל.

הוא יצא מהמקלחת, תלש חולצה מהקולב וכפתר אותה במהירות. אחר-כך יצא שוב אל המשרד כדי לבדוק אם היא מילאה את הוראתו ועזבה.

היא לא.

הוא עצר במרחק מה מהשולחן שהיא ישבה לידו והתרכזה במסך המחשב שלפניה. "למה את עדיין כאן?"

היא לא הפסיקה להקליד. "כי אני פותרת את הבעיה."

"הבעיה היחידה כאן היא שעוד לא הלכת," אמר בבוז.

"אז תזעיק את אנשי הביטחון, אני לא הולכת." היא סובבה את כיסאה סנטימטרים אחדים והרימה את פניה אליו בזעם.

אוה, באמת? אדרנלין התפשט בו באדוות לנוכח התרסתה. "אני לא צריך אנשי ביטחון כדי להעיף את התחת שלך מהבניין הזה. אני יכול להרים אותך ביד אחת." למעשה, שתי ידיו עקצצו בזה הרגע.

"תנסה ותראה לאן תגיע," סיננה אליו בתגובה.

ג'ייד אף פעם לא סיננה. אף פעם. ולתדהמתה המוחלטת היא עשתה זאת עכשיו. מבטיהם התנגשו. היא מעולם לא הרגישה קטנה כמו ברגע זה, וגם לא ציפייה מחרידה כזאת.

"לא מתכוון לספק לך את הריגוש," הפטיר מבין שיניים חשוקות.

"לא מתכוונת לזוז," ענתה.

היא השמיעה את קריאת התיגר בתיעוב, אך כעבור שנייה נשטפה בגל של ערגה. היא רצתה להרגיש את ידיו לופתות את מותניה, מושכות אותה לעמידה ומצמידות אותה אל גופו הקשה. הרצון היה כה עז, כה פראי, עד שהיא לטשה בו עיניים ולרגע האמינה שגם הוא רוצה בזה. שהוא רואה בעיני רוחו את התמונה הזאת של שניהם לחוצים יחד.

ליבה הלם כשהם ניצבו זה מול זה בדממה. קשה להאמין, אבל הוא נראה מסוכן יותר כעת בחולצה הלבנה המגוהצת ובמכנסיים השחורים. היא הרגישה בחום ובחוזק של השרירים המפותחים שהיא ידעה שחבויים מתחת לבד היקר. אך היא סירבה להירתע או להתכווץ... בזה הרגע היא סירבה אפילו לנשום.

הוא הוסיף לנעוץ בה עיניים. אך בעוד שעמידתו שידרה זעם, עיניו שידרו אך ורק חום – קשתיות בצבע ענבר-דבשי ואישונים עמוקים וממיסים שהוסיפו להתרחב לנגד עיניה – מאתגרות אותה להתקרב, מורות לה לצלול פנימה ולטבוע.

"תן לי לנסות לתקן את זה," קרקרה לבסוף.

"ולהחמיר את המצב?"

"למה לא לסמוך עליי שאעשה את העבודה שנשכרתי לעשות?"

"כבר הוכחת שאת לא מסוגלת לעשות את זה. את בחרת לעזוב."

"אז אסור לאדם לעשות טעות אחת? אין אצלך הזדמנות שנייה? זו לא הייתה עבירה שדינה מוות, אלוורו. זה אפילו לא היה לא חוקי."

הטעות הייתה פצפונת והתגובה שלו מוגזמת לחלוטין.

"זו הייתה פִרצת נתונים."

"לא נכון," אמרה בתקיפות. "תנאי השימוש של היישום מציינים בבירור שלביירן איי טי יש זכות להשתמש בנתונים האלה בפרסום."

מבטו הצטמצם עליה.

כן, בזמן ההמתנה לרכבת היא קראה מידע רב ככל האפשר. והיא הייתה מיומנת בקריאת מסמכים ארוכים ומשעממים בשפה משפטית.

"אומנם זה לא היה אידיאלי ובהחלט לא מדיניות מומלצת," המשיכה, "אבל זה לא היה לא חוקי. ואתה יכול לשנות את המדיניות כדי שהיא תשקף בצורה טובה יותר את מה שהלקוחות שלך אומרים עכשיו שהם רוצים."

"את לא מתכוונת להודות שעשית טעות?"

"להפך." היא הזדקפה בכיסאה – מעשה חסר טעם מפני שהוא היה עדיין הרבה יותר גבוה ממנה. "אני לוקחת אחריות מלאה. זו הייתה הטעות שלי ואני אתנצל עליה."

ג'ונו העלתה בפוסט את הגרפיקה הלא נכונה באחד מערוצי הרשת החברתית שלהם. גרסה אחת במקום שתיים. גרסה אחת כללה את שמות המשתמשים, ואילו הגרסה השנייה הפכה לאנונימית. הטעות הייתה פעוטה, אולם חלק מאותם משתמשים הבחינו בה והתרעמו ששם המשתמש שלהם הוצג. בגלל חוסר התגובה הראשוני התפשטה אותה להבה קטנה של מורת רוח לשריפה גדולה ולדיון מקוון על זכויות פרטיות.

"בסדר. התנצלת. עכשיו את יכולה ללכת."

"לא הולכת." היא הסתובבה בחזרה אל המסך.

"מה את עושה?"

היא לא גרעה מבטה מהמחשב. "אמרתי שאתנצל."

"ועשית את זה."

"לא רק בפניך."

הוא עצר. "תשלחי אי-מייל לצוות לפני שתעזבי?"

"כבר שלחתי. כי אני מצטערת שנעלמתי בסוף השבוע, אבל חזרתי. ועכשיו אני משיבה לתלונות."

"מה?"

"כל אדם טועה," אמרה בלהט. "ורוב האנשים זכאים להזדמנות שנייה, נכון?" אמרה. "רוב האנשים הנורמליים מוכנים לתת הזדמנות כזאת." היא שלחה אליו מבט.

הוא שילב ידיים על חזהו השרירי מאוד. "את חושבת שהתנצלות קטנה תעלים את כל הסיפור?"

"הודאה בטעות יכולה לעזור מאוד." היא הנהנה.

"כך גם קבלת פיצוי," הוסיף בציניות.

"אז אני אוותר להם על תשלום של חודש מהמנוי שלהם. תוכל להוריד את הסכום ישירות מהמשכורת שלי." היא בלעה את הרוק. היא תשלים לג'ונו את הסכום ברגע שתחזור למונרובה. והיא תשמח לשלם את המחיר רק כדי להוכיח את עצמה לטיפוס הזועם שלפניה.

"את מוכנה לשלם את כל המחיר בעצמך?" שאל.

היא העיפה מבט לאחור והביטה ישירות לתוך אותן עיניים עוצרות נשימה. "אני מוכנה לעשות כל מה שיידרש."

"חשבתי שבני מלוכה לא נוהגים להודות בשום אשמה," העיר בארסיות.

אוה, אז יש לו משהו נגד כל בני המלוכה? לא רק נגד ג'ונו אישית? "חשבת שכולנו מפונקים ופריבילגים?"

"אני חושב..." הוא השתתק ועבר לדבר בקול רך אך עדיין מסוכן. "אני חושב שאת צריכה להוכיח את עצמך, נסיכה."

היא הביטה בו רגע נוסף ואז זקרה את סנטרה. "בסדר," לחשה, מבלפת כמיטב יכולתה. "אין בעיה."