הקדמה
היא עומדת לנצח במשחק המכריע, אבל אינה יודעת מה מוטל על הכף. איש לא אמר לה, ולכן היא פשוט משחקת, כמו תמיד. היא לא יודעת שעמדה בקריטריון האולימפי. היא לא יודעת מה היא האולימפיאדה. היא לא יודעת שהָעמידה בתנאי הסף האולימפיים פירושה שבעוד כמה חודשים תטוס לחַנְטִי־מַנְסִיסְק שברוסיה הרחוקה. היא אפילו לא יודעת איפה רוסיה. וכאשר כל זה נודע לה, יש לה רק שאלה אחת: "קר שם?"
היא מגיעה אל האולימפיאדה עם תשעה חברים לנבחרת. כולם מבוגרים ממנה בעשור, הם בשנות ה־20 לחייהם, ואף שהיא מכירה רבים מהם כבר זמן־מה, אף שהם עושים יחד את 27 שעות המסע לסיביר, בצד השני של העולם, איש מחבריה לנבחרת אינו יודע באמת מאין היא או לאן היא שואפת להגיע, וזאת משום שפיאונה מוּטֵסִי מגיעה ממקום שבו נערות כמוה לא מדברות על דברים כאלה.
19 בספטמבר 2010
אמא יקרה,
נסעתי לנמל תופה. מוד שמחתי להגיה לשם זות אייתה רק הפעם השנייה שעזבתי את הבית. כשהיגעתי לנמל תופה קצת פחדתי כי הלכתי לשחק מול השחקנים החי טובים בעולם בשחמט. אז עשיתי שלום לחברים ולאחים שלי. כמה מהם בכו כי הם הלכו ליתגעגע אליי ואני אייתי חייבת לעזוב. אז הם ייחלו לי בהצלחה. הם אמרו לי שהם יתפללו בשבילי. אז עלינו לאווירון מאוגנדה לקניה. האווירון עף בשמייים. ראיתי עננים והם נירו נחמד. הפעם חשבתי שאני אולי בגנֵדֶן. ביקשתי מאלוהים לשמור עלי. כי מי אני שאני יטוס באווירון. אז זה בכוח של אלוהים. היגנו לקניה בסדר גמור. היייתי עייפה מאוד והם נתנו לי עוגה שאייתה כמו לחם. אף פעם לא טעמתי כזות קודם אבל הי אייתה ממש מתוקה והיא מצאה חן בעיני.
אז אלינו לאווירון לדוביי והוא היה מאוד גדול. היביאו לנו הרבה ארוחות. היייתי רעבה מאוד. התפללתי לאלוהים שישמור עלינו טוב וככה הוא עשה. היגנו טוב. מה שהיפתיה אותי היה האנשים שבאו איתי. הם היו כמו ההורים שלי. הם היתנהגו אלי יפה והמאמן מיתנהג אלי כאילו אני התינוקת שלו. לא ציפיתי שזה יהיה ככה. זה היה היום הרישון.
כשהיגנו בדוביי הכול היה שונה לגמרי. כל אחד היה לבד בעצמו. אחרי זה עלינו לאווירון האחרון שלקח אותה ברוסה. היתפללנו שנגיע טוב. האווירון טס. הפעם היינו רחוקים מאוד מהאדמה. נירה לי שכימעט נגענו בגנֵדֶן. העניים ניראו מאוד יפים. אז הם הביאו לי אוכל שלא ראיתי כזה ולא אייתי רגילה לאוכָלים מסוג כזה. הרגשתי לא טוב. רציתי להקי. אז היגענו יפה. באו לקבל אותנו בנמל תופה.
אז היביאו לנו חדרים.
טקס הפתיחה של אולימפיאדת השחמט 2010 מתקיים בזירת החלקה על הקרח. פיאונה בת ה־14 מעולם לא ראתה קרח. יש שם לייזרים, ממותות צמריריות, רקדניות בתוך בועות ואנשים הלבושים ככלי שחמט, מלכות, רצים ורגלים שפוסעים ברחבי לוח שחמט ענקי על הקרח. פיאונה צופה בכל זה כאילו הגיעה לארץ הפלאות. לחייה נחות בין כפות ידיה. היא שואלת אם זה קורה פה מדי לילה, ונענית שלא, בדרך כלל הזירה משמשת למשחקי הוקי, לקונצרטים ולקרקס. היא מעולם לא שמעה על דבר מכל אלה.
היא חוזרת אל המלון שבו 15 קומות — המבנה הגבוה ביותר שנכנסה אליו אי־פעם. היא עולה במעלית וכולה התרגשות ופחד מענג, כאילו מדובר ברכבת הרים בפארק שעשועים. היא משקיפה מבעד לחלון חדרה שבמלון במשך חצי שעה ונדהמת לגלות כמה קטנים נראים האנשים שעל הקרקע כשמשקיפים עליהם מהקומה השישית. אחר כך היא עושה מקלחת חמה ארוכה. היא עושה כמיטב יכולתה לשטוף מעליה את משכנות העוני.
למחרת אחר הצהריים היא נכנסת לאזור התחרות — מגרש טניס מקורה רחב ידיים, אשר מאות לוחות שחמט חדשים ומבהיקים גודשים אותו לאורך ולרוחב — ומיד מגלה כי היא אחת המתמודדות הצעירות ביותר מבין 1,300 השחקניות שהגיעו מ־141 מדינות. אומרים לה שמדובר באסופה חסרת תקדים של כישרונות בשחמט. העצבנות מתחילה לכרסם בה. איך ייתכן אחרת? היא מייצגת את ארצה אוגנדה מול יתר המדינות, אבל היא כבר אינה מתמודדת מול ילדות, כפי שעשתה בקטוֶוה. הפעם היא משחקת מול נשים מבוגרות, ועם התקרב מועד המשחק הראשון שלה היא מתקשה למצוא את השולחן, משום שעדיין לא סיימה ללמוד לקרוא. "אני באמת שייכת לכאן?" היא שואלת את עצמה.
היריבה הראשונה שלה היא דינה קַגְרָמָנוֹב, אלופת קנדה. קגרמנוב נולדה בבָּאקוֹ שבאזרבייג׳ן, עיר הולדתו של גארי קספרוב, אלוף העולם לשעבר בשחמט לגברים. סבה לימד אותה שחמט כשהיתה בת שש. זו האולימפיאדה השלישית שלה. היא בת 24, והוותק שלה במשחק גדול ממניין שנות חייה של פיאונה. קשה לחשוב על מתמודדות שונות זו מזו יותר מהאישה הלבנה המשחקת בשחור והנערה השחורה המשחקת בלבן.
קגרמנוב מבקשת לנצל את חוסר הניסיון של פיאונה באמצעות מלכודת שהיא טומנת לה בפתיחת המשחק, וזוכה ליתרון של רגלי. פיאונה יושבת על קצה הכיסא, רוכנת מעל הלוח בלוחמנות, כפי שהיא עושה לא פעם, וידיה לחוצות אל מצחה כאילו תוכל לאלץ את הכלים לתפוס עמדות אסטרטגיות בכוח רצונה בלבד. היא מנסה שוב ושוב להתאושש מהטעות הראשונית שעשתה, אך לשווא. ועם כל זאת, המנצחת מתרשמת ממנה מאוד. "היא כמו ספוג," אומרת קגרמנוב. "היא קולטת כל מידע שאת נותנת לה, ואז משתמשת בו נגדך. כל אחד יכול ללמוד את המהלכים ואיך להגיב עליהם, אבל יכולת הניתוח שהיא מגלה כבר בגילה הצעיר מעידה שיש לה פוטנציאל להגיע לגדולות."
21 בספטמבר 2010
אמא יקרה,
אני מברחת אותך בשמו של ישו הנוצרי. אני כותבת לך את המכתב הזה בשביל לודיע לך שלא היה נעים והיה פה גשם כל הבוקר ועכשיו קר מאוד. אני לא רוצה לאכול פו כלום. אני לא רגילה לאכול את הסוג הזה של האוכל. בכל פם שיש פה ארוחת בוקר אני מרגישה נורה וכאילו אני רוצה לקיא. אבל אפשר להיתפלל לאלוהים שזה ייה בסדר. מה שמוצא חן בעיני במקום הזה זה שנותנים לנו הרבה מתנות גם אים היפסדתי במשחק הרישון אבל אני ינצח במשחקים האחרים אני מבטיחה אמא. המאמן שלי מעודד שאני ישחק טוב מאוד. אבל אני בטוחה שאני לא יאכזב אותו. אני יעבוד בשביל לאשות את הכי טוב שאני יכולה. אני הולכת לעשות שאני ינצח בחמישה מישחקים גם אים אני ישחק עים שחקניות חזקות. אני מיתפללת לאלוהים שהוא יעשה שהאבטחה שלי תיתקיים. היתפללתי בשם של ישו אמן.
העובדה שפיאונה הגיעה לכאן אינה מובנת מאליה כלל. נבחרת הנשים של אוגנדה מעולם לא השתתפה באולימפיאדת השחמט קודם לכן; המדינה לא היתה ערוכה לשאת בהוצאות הכרוכות בכך. אלא שנשיא פיד"ה, איגוד השחמט העולמי, הבטיח לדאוג לכיסוי הוצאותיה של הנבחרת האוגנדית כולה בתקווה שיזכה בתמיכתה של המדינה בבחירות הבאות לראשות הארגון. פיאונה זקוקה להזדמנויות כאלה.
ביום המשחקים השני היא מקדימה להגיע כדי שתספיק לסקור את המקום. היא רואה נשים אפגניות בבורקות, נשים הודיות בסארי, נשים בוליביאניות בפונצ׳ו עם מגבעות באולר שחורות. היא רואה שחקנית עיוורת ותוהה כיצד זה ייתכן. היא רואה שחקנית עיראקית כורעת במפתיע ומתחילה להתפלל לעבר מקום המכוּנה מֶכּה.
בדרכה אל השולחן שלה עוצרים אותה המאבטחים ומבקשים לראות את מסמכי השחקנית שלה כדי להוכיח שהיא אכן אחת המתחרות, אולי משום שהיא נראית כה צעירה ואולי משום שבשערה הקצוץ, בסוודר ובמכנסי הטרנינג הגדולים אפשר לטעות ולחשוב שהיא נער.
לפני תחילת משחקה הבא מול יוּ־טוֹנְג איליין לין מטייוואן, פיאונה חולצת את נעלי ההתעמלות שלה. היא מעולם לא שיחקה שחמט בנעליים. לין סטואית למראה. היא מביטה רק בלוח, כאילו פיאונה אינה נמצאת שם כלל. באמצע המשחק פיאונה עושה טעות טקטית שעולה לה בשני רגלים. אחר כך לין עושה טעות דומה, אבל פיאונה עומדת על כך רק באיחור ומחמיצה הזדמנות שהיתה עשויה להפוך את המצב לטובתה. מרגע זה ואילך פיאונה בוהה במרחק, ובקושי מצליחה להביא את עצמה להביט בכלים שעל הלוח. הדכדוך משתלט עליה בעוד המהלכים מתקדמים כצפוי, והיא מפסידה במשחק שהיתה אמורה לנצח בו.
פיאונה קמה מהשולחן וממהרת החוצה אל מגרש החניה. המאמן רוברט התריע שאסור לה להסתובב לבד, אבל היא עולה לבד על השאטל, חוזרת אל המלון, עולה היישר לחדרה ומתייפחת אל הכרית, כפי שניתן לצפות מנערה בגילה. לאחר מכן, בערב, המאמן שלה מנסה לנחם אותה, אך היא לא מתנחמת. זו הפעם הראשונה בחייה שבכתה בגלל שחמט. למעשה, אף שחייה היו קשים מאין כמותם, פיאונה לא מצליחה לזכור מתי בכתה בפעם האחרונה.
גדעון –
המלכה מקטווה
הספר הזה שייך לסוג של ספרים שמנסים להראות איך מול כל הסיכויים אנשים שהשקיעו הכל, היה להם מזל וקצת שכל, ובסוף הם הצליחו. מזל שזה כתוב היטב וזה גם מעניין
לימור –
המלכה מקטווה
ספר מעולה עלילה טובה דמויות מעניינות, נותן את התחושה להאמין כי גם הבלתי אפשרי, אפשרי, מומלץ מאוד.
לאה –
המלכה מקטווה
טים קרותרס מספר, באמצעות סיפורה יוצא הדופן של פיאונה, את סיפורם של ילדי שכונות העוני, שסובלים לא רק מרעב וממצוקה יומיומית, אלא גם מנודים על ידי האוגנדים האמידים יותר. הוא מרחיב אל סיפורו של הספורט האוגנדי בכלל, ושל ענף השחמט בפרט, שניהם סובלים מחוסר מימון ומחוסר מאמנים ברמה גבוהה, וכתוצאה מכך נדונו הספורטאים, שאין בידם לצאת מחוץ לאוגנדה כדי להתאמן, לדעיכה הקריירה שיכולה היתה לפרוץ את המעגל בו הם חיים. קרותרס מרחיב גם בסיפורו של המכון, שאמנם מטרתו מסיונרית, אך מלאכתו רבת תועלת.
“המלכה מקטווה” הוא סיפור קורע לב על מצוקה שקשה לדמיין כמוה, על העדר תקווה, אבל גם על אור קטן באפלה, על האנשים הפועלים כדי לשנות, ועל עוז רוחם של אלה שנחישותם וכשרונם מהווים עבורם מפתח לעתיד אחר.
___
http://nuritha.co.il/he/node/46167