המלכים המובחרים 4: נסיכת הצללים

פרולוג

כמה פעמים בחיים אומרים שאת מוצאת את הנפש התאומה שלך? פעם אחת? פעמיים? שלוש? גלידה נזלה במורד הצוואר שלי בזמן שחשבתי על זה. הציטוט המקושקש על חתיכת נייר ישנה היה 'בחיים מוצאים שלושה סוגים של אהבה. הראשונה תראה לך את כל מה שעשית לא בסדר. השנייה תראה לך שמגיעה לך אהבה. השלישית תראה לך איך ההרגשה למות בעודך בחיים'. לא ידעתי למה במוחי הצעיר בגיל שש לקחתי את המילים האלה ושיניתי את משמעותן בראש שלי, אבל זה פשוט לא נשמע לי נכון. למה שארצה לאהוב שלוש פעמים? נשמע מתיש.

עדיף ללקק את הגלידה הזאת.

"טילי!" קראה אחותי, פייטון, ומשכה את תשומת הלב שלי מחלון הראווה של החנות.

"מה?" אחותי הייתה שונה מאוד ממני. אני הייתי בלונדינית, ולה היה שיער ג'ינג'י, ונמשים בהתאם. היא הייתה מקובלת בבית הספר, בעיקר כי היה לה אכפת מדי ממה שחשבו עליה. אני הייתי חנונית.

"קדימה, אידיוטית! אם נאחר אבא יתעצבן ואת יודעת מה קורה כשהוא מתעצבן."

גביע הגלידה שלי נפל לרצפה המטונפת כשמשמעות המילים המעליבות שלה שקעו. ניגבתי את ידיי במכנסיי הקצרים והנהנתי. "טוב, בואי נזוז."

טעם של מתכת השתלט על פי ברגע שנפלתי על הרצפה. כל החדר הסתחרר בצורה מוכרת מדי.

"איחרת. למה איחרת?"

מגף עבה התנגש בצלעותיי ושמעתי משהו נסדק. "אכלתי את הגל־גלי־גלידה שלי."

הוא צחק חזק כל־כך, שהתכווצתי.

אני שונאת את הצחוק שלך.

ריח ויסקי זול ומעופש רקד עם עשן סיגריות והתנפץ סביבי, יוצר את הריח המוכר של מר דארן לאביט, הידוע גם בתור אבא שלי.

אני מתמקדת בשקע מסוים ברצפת הקרוון שלנו. המקום שעיניי תמיד מצאו אחרי שחטפתי מכות שהביאו אותי לתנוחה הזאת. הייתי קולעת לשם את הגולות שלי בשביל הכיף, עכשיו אני נאחזת בשקע הזה כהוכחה לכך שאני עדיין חיה.

המכות נמשכות כשעה. שעה של אימה מוחלטת, ואני תוהה אם אצא מזה בחיים. אני ארצה בכלל להיות בחיים אחרי זה?

"זו אשמתי, אבא. אני נתתי לה את הגלידה המטופשת," פייטון מביעה מחאה.

אבא לא ממש מתייחס אליה.

כרגיל.

אני עוצמת עיניים ונותנת למחשבות לשאת אותי לעולם מופלא שבו לא קיים כאב. אבל כאב קיים בכל מקום. זה תמיד היה ככה. כבר כשהייתי בת שש ידעתי שהחיים שלי יהיו מלאים בשום דבר מלבד כאב.

אומרים שכשאת מאבדת את המאהב שלך, הייסורים קשים עד כדי כך שעצם המחשבה על כך יכולה לשתק אותך.

אני פוסעת צעד הססני לעבר חלקת הקבר ומניחה זר פרחים על המצבה, מתעלמת מכל מי שהתאסף כאן היום.

הם שיקרו. הכאב הכי משתק לא מגיע מאובדן מאהב, אלא מאובדן של מישהו יקר לך כל־כך, שלא הגיע לך מלכתחילה.

נייט בן ארבע־עשרה

"אני פאקינג שונא את המקום הזה," לחשתי לבישופ בזמן שכרסמתי שוק של עוף. ניסיתי בכל הכוח להתעלם משורת החנויות שברחוב הראשי של פרדיטה והבטתי באנשים שהתרחקו מאיתנו. הרגשתי כמו משה כשקרע את ים סוף. אנשים פחדו מאיתנו, ומסיבה טובה. המוניטין שלנו אף פעם לא אכזב. בכל הפעמים שהייתי פה, תמיד היה מקום אחד שלא יכולתי להתעלם ממנו, 'סיזר עוף בגריל'. האיש צולה את העוף שלו בצורה מושלמת. בכל פעם שאנחנו מגיעים לפרדיטה אני קודם כול הולך ל'סיזר', לא משנה מה המשימה או למה אנחנו שם.

ש'המלכים' יחכו.

"אנחנו לא חייבים להיות פה הרבה זמן, תירגע."

אני נוגס ביס גדול וקורע את הבשר מהעצם בזמן שאני מסתכל על אישה שהולכת עם הילד שלה. אני לא מת על ילדים. בני־זונות מעצבנים. מהר מאוד היא מחביאה את הילד מתחת לזרוע שלה ומושכת אותו איתה. אני חושף מולה שיניים ונושך. היא משחררת צווחה קטנה וטסה כמו עכברוש מבוהל.

בישופ מניד בראשו. "תפסיק להפחיד את המקומיים."

"שיזדיינו." אני שמח לקראת השביל שלפניי, השביל שאני יודע שמוביל היישר לצינוק של קטיה. אם 'צינוק' הוא אחוזה שנבנתה מהשיש הכי נדיר ששובצו בו יהלומים מסותתים, כמובן. "מה היא רוצה?" אני שואל, זורק את העצם לתוך פח שעל פניו אנחנו חולפים בדרך.

"אני לא יודע עדיין. בטח את הזין שלך."

אני מרים לעברו אצבע משולשת כשאנחנו מגיעים לשער הכניסה. הברזל המוזהב מתנוסס גבוה מספיק כדי לאפשר בקושי הצצה אל תוך המבצר שיש בפנים. שומר יוצא, לוחץ על כפתור שפותח את הנעילה, ואז פוסע צעד לאחור ונותן לנו לעבור.

ברגע שאנחנו בתוך השטח שלה, עוקפים את גני הסלעים המובילים לדלת הכניסה, קטיה מקדמת את פנינו בראש המדרגות בשמלת משי ארוכה. המשי האדום כדם נראה כאילו הוא נשפך מעור השנהב שלה בגלים של טבח. עיניה מאירות כשהיא מביטה ישירות בי.

"נתנאל. אתה גדל להיות חתיך."

"תמיד הייתי לוהט, על מה את מדברת?" אני לא אוהב את קטיה. אף פעם לא באמת אהבתי. היא מסתכלת על גברים כאילו הם כלי משחק, וזה נכון. כלומר, עומדת לרשותה קבוצה של אנשים שבה היא עושה מה שהיא רוצה. עם זאת, זה תפקידה כבת למשפחת סטופרום. ככה זה היה מעולם, ואלוהים יעזור לנו, ככה זה יהיה גם בדורות הבאים.

היא אלת הפיתוי.

אני כמעט נחנק מהמחשבות שלי. זאת אומרת, זה לא שהיא לא מושכת כי היא בהחלט מושכת לגילה, היא פשוט משדרת נואשות. אני אוהב בחורות עם קצת פלפל כי ברגע שהן מגלות איך לכסות את הניבים שלהן, הן מוצצות הכי טוב.

היא מגלגלת את עיניה ומחווה אל חדר הישיבות הגדול שנמצא מאחורי מדרגות הזכוכית שמהן ירדה הרגע.

"מאלום, אתה שחצן כרגיל."

הגוף שלי מתקשה למשמע אזכור שם המשפחה של אבא שלי, אבל אני מתעלם מהמהלומה המילולית שלה ונכנס אחרי בישופ לחדר. היא מתיישבת על כורסת יחיד גדולה שדומה לכס מלכות, שנראה כאילו נלקח היישר מתוך תפאורה יוקרתית של סרט על ימי הביניים.

היא מגחכת ואז מביטה מעבר לכתפי. "אה, הנה הוא. חברים, אני רוצה שתכירו מישהו חשוב מאוד."

אני מסתובב כדי לראות על מי היא מסתכלת ורואה בחור שחייב להיות צעיר ממני בשנה לפחות. הוא רזה, תווי פניו חדים, שערו בגוון עכור ויש לו את העיניים הכי כהות שראיתי אי פעם. הן כמעט שחורות, וזה אפילו לא הצבע שגורם להן להיראות כהות, אלא האופן שבו הוא בוהה בי. כאילו אני חפץ, לא אנושי. ראיתי את המבט הזה בעבר, אחי וברנטלי חולקים את אותו מבט. רק שאת ברנטלי אני מכיר ואת הבן־זונה הזה לא, אז הדרך שבה הוא בוהה בי ובבישופ כרגע גורמת לי לשבת על קצה המושב שלי.

"דיימון, תכיר את בישופ ואת נייט. הם ראשי הדור הזה של 'המלכים'."

דיימון הולך לקראתנו ואני מתכונן להושיט יד כדי ללחוץ את ידו, אבל הוא צועד ממש על פניי, דוחף את היד הנדיבה שלי מהדרך. הוא רוכן אל קטיה ומנשק אותה על השפתיים. "לבחור בטח יש תסביך אימא מורכב," אני ממלמל ומניד את הראש.

קטיה מלקקת את שפתיה ומתבוננת בו עובר לעמוד מאחורי הכיסא שלה, כדי לעמוד על המשמר כמו כלב טוב. העיניים שלה נשארות על עיניו. "תאמין לי, אין לך מושג..."

אני מרים רגל כדי להניח אותה על שולחן הקפה. "למה אנחנו כאן?"

היד שלה מגיעה אל דיימון, שידו מונחת על הכתף שלה. הבחור מפחיד ברמה של נורמן בייטס מ'פסיכו'.

"אני צריכה להגיד לכם משהו, ואני חייבת שתבטיחו לי שתשמרו את הסוד הזה לשנים הבאות."

בישופ לא נרתע. אני צוחק. "יש לך את החוצפה לבקש את ההבטחה שלנו לגבי סוד, כאילו את אחת מ'המלכים'."

העיניים שלה פוגשות בעיניי. "יש לי בת. הייתי רוצה שלא תהיה לי בת. אני צריכה את ההבטחה שלכם שאחרי שאעלם, תדאגו שהיא לא תהיה קיימת יותר. בתמורה, אתן לכם את כל מה שאתם רוצים."

אני מלקק את השפתיים ומטה את ראשי כשאני מנסה לפענח אותה. היא לא משקרת. אני יכול לראות את זה באופן שבו העיניים שלה פוגשות בעיניי אחרי כל מילה. "תמשיכי."

"אם וכאשר אעזוב, תוודאו שהצאצאית שלי לא תכבוש את כס המלכות הזה. בתמורה, אודיע לאנשים שלי שאתם צריכים לקבל אחריות על פרדיטה. אני יודעת כמה זמן 'המלכים' קיוו שזה יקרה." העיניים שלה חולפות בין שנינו.

"נשמע טוב. תודיעי לנו לאחר שעשית את זה, ואני מבטיח שאהרוג אותך בעצמי," אני עונה בנחת, שולח לה נשיקה באוויר כתוספת קטנה של סוכר.

"הו, נתנאל, תמיד כזה מקסים." היא מפנה את תשומת הלב שלה לבישופ. "אם אמות בידו של מלך כלשהו, העסקה תבוטל."

אני פותח את הפה כדי להקניט אותה קצת, אולי לדגדג אותה במקומות מגורים ולהרטיב את כולה רגע לפני שאסטור על פניה בעזרת הזין שלי ואגיד לה ללכת להזדיין, אבל בישופ מדבר לפניי ואני לא מספיק.

"עשינו עסק."