המלכים של איטליה 5: בתולת המאפיה

1 אמה ינואר טורונטו, קנדה

מאז שיכולתי לזכור את עצמי, רציתי להיות רופאה.

אבל כרגע נראה שהחלום הולך ומתרחק ממני. נאבקתי רק לצלוח את שנה ב׳ באוניברסיטה, שאחריה יבואו עוד שנים של בית ספר לרפואה והתמחות.

אבל לא הייתה לי כוונה להרים ידיים. יום אחד כל זה ישתלם.

נופפתי למאבטחים ועברתי בשערי הכניסה לבית. הקור בטורונטו בעונה הזאת של השנה מקפיא, ותמיד ריחמתי על האנשים של אבא שלי שהיו תקועים בחוץ. נסעתי במכונית החשמלית בשביל הגישה אל החניה המקורה שהיה בה מקום לארבעה כלי רכב. שתי המכוניות של אבא שלי — רכב שטח גדול וזולל דלק ומכונית ספורט אלגנטית — עמדו שם בלי לזוז, כמו בכל החודשים האחרונים.

חיברתי את המכונית למטען, הוצאתי את התיקים שלי ונכנסתי פנימה. הייתי חייבת לאכול משהו, ואז להתיישב לסיים את ערמות שיעורי הבית שהיו לי. אבל כל זה יצטרך לחכות, כי קודם כול הייתי חייבת ללכת לבדוק מה שלום פאפא.

זרקתי את הדברים שלי במטבח והלכתי בבית השקט. הבית הזה שפעם שקק חיים היה עכשיו אוסף מטריד של חדרים ריקים. היו ימים שהבדידות הפריעה לי, אבל בתקופה האחרונה הייתי עסוקה מכדי לשים לב.

הכול השתנה בארבע השנים האחרונות. נוסף לעובדה ששתי האחיות שלי גרו בצד השני של העולם, מאושרות עם בני הזוג שלהן, אבא שלי גילה לי לפני ארבעה חודשים שיש לו סרטן שלב ארבע. זה התחיל בבלוטת הערמונית, אבל מהר מאוד התפשט לכל הגוף. הסיבה היחידה שהוא סיפר לי על זה הייתה שהוא נאלץ לעבור טיפולי כימותרפיה והקרנות כדי להילחם בגידול. כיוון שגרנו ביחד, הוא ידע שלא יצליח להסתיר ממני את הטיפולים.

אבל הוא הכריח אותי להישבע שלא אספר כלום לאחיות שלי. מערכת היחסים של פרנקי וג׳יה עם אבא שלנו הייתה מורכבת, אז ניסיתי לא להרגיש אשמה על כך שאני מסתירה את זה מפניהן. זה לא שמישהי מהן הגיעה לבקר בזמן האחרון. אף אחת מהן אפילו לא התקשרה אליו בימים אלו.

קולות חלשים של טלוויזיה הגיעו לאוזניי כשעליתי במדרגות. פאפא בטח שוב צופה בסרט ישן. אולי יתחשק לו לשחק שחמט היום. למרבה הצער, הסבב האחרון של טיפולי הכימותרפיה באמת גזל ממנו כל טיפת אנרגיה. ייקח כמה שבועות עד שהוא יתחזק שוב.

גלוריה, האחות המטפלת שלו שהתגוררה איתנו בבית, הייתה בחדר שלו. היא ישבה וקראה בזמן שאבא שלי ישן, הגוף שלו נראה דומם לגמרי פרט לחזה שעלה וירד. ציוד רפואי היה מפוזר בחלל הגדול של החדר ומסביב למיטה שלו. דאגנו שכל הטיפולים שהוא נזקק להם יתבצעו כאן, בבית, מוסתרים מפני שאר העולם.

גלוריה הרימה אצבע לשפתיים וסימנה לי לצאת איתה למסדרון.

״היי,״ אמרתי אחרי שסגרתי את הדלת. ״מה שלומו היום?״

״טוב. הוא אכל קצת מרק והתלונן שחסר לו מלח.״

״ברור שהוא התלונן. הוא ישן כבר הרבה זמן?״

״רבע שעה בערך.״

פעמון הכניסה צלצל, והצליל שכבר לא הייתי מורגלת לשמוע הבהיל אותי.

גלוריה ואני החלפנו מבטים. זה לא יכול להיות אורח, לא עם כל המאבטחים שיש בחוץ. הם בחיים לא היו נותנים לאדם זר להגיע עד לדלת. אולי דוד רג׳י איבד את המפתח שלו? הוא היה בן המשפחה היחיד הנוסף שידע על המחלה של אבא, וגם זה רק כי דוד רג׳י היה צריך לפקח על העסקים עד שאבא יתאושש.

״אני ארד,״ אמרתי לאחות. ״אני כבר חוזרת.״

״אין צורך״ גלוריה טפחה לי על הכתף. ״את בטח רעבה וצריכה ללמוד. אני אשב עם אבא שלך עוד קצת.״

״תודה. זה ממש יעזור.״

הפעמון צלצל שוב. וואו, איזה חסר סבלנות!

ירדתי לקומת הכניסה בריצה. עד שהגעתי לדלת כבר התנשמתי. פתחתי אותה בתנופה ומצאתי שלושה גברים לבושים בקפידה עומדים מולי ועיניהם נעוצות בי. ״אפשר לעזור לכם?״

הזרים פסעו קדימה, הלכו מסביבי ונכנסו לתוך הבית.

זזתי אחורה, מתרחקת מהם, ותחושה מבשרת רעות עקצצה לי בעור. ״מי אתם? מה אתם עושים כאן?״

״סיניורינה מנציני,״ פתח המבוגר שבהם במבטא איטלקי כבד. ״אנחנו יכולים לשבת?״

תודות לחינוך שקיבלתי, ידעתי לזהות גברים מסוכנים כשפגשתי כאלה. והשלושה האלה בהחלט ענו להגדרה. מבטים חתומים נטולי רגש? יש. אקדחים בולטים מתחת לז׳קט החליפה? יש. חוסר כבוד למרחב אישי? יש.

הכרחתי את עצמי לשמור על קור רוח. ״קודם תגידו לי מי אתם.״

האיש התעלם ממני. במקום זה הוא נכנס לסלון הרשמי והתיישב בכיסא. שני הגברים האחרים הלכו בעקבותיו ונעמדו מאחורי הכיסא שלו. הם נראו משועממים, אבל זה לא הצליח לבלבל אותי. מדובר ברוצחים.

המאבטחים נתנו להם להיכנס. המאבטחים בחיים לא היו נותנים לאף איום להתקרב לבית.

זה עזר להפיג מעט את החששות שלי, עד שחשבתי על פאפא בחדרו למעלה. הייתי חייבת להיפטר מהגברים האלה לפני שהם יגלו את הסוד שלנו. אם השמועה שפאפא חולה תתפשט, האויבים שלו יגזלו את כל מה שהיה לנו. הבית, המכוניות. ההגנה והכסף. נישאר בלי כלום — ולא תהיה לנו דרך להרשות לעצמנו את הטיפול הרפואי של פאפא.

התיישבתי הכי רחוק מהגבר בכיסא. הוא ענד שעון זהב יוקרתי והיו לו את השיניים הכי ישרות ולבנות שראיתי בחיים. שערו הכהה היה משוך לאחור על מצחו הרחב. הוא היה בן חמישים בערך, אם הייתי צריכה לנחש.

״הנה, אנחנו יושבים,״ אמרתי. ״עכשיו תענה בבקשה על השאלות שלי.״

״קוראים לי ברנרדו וירגה. שמעת עליי?״

בלעתי במאמץ ונדתי בראשי.

הוא הזעיף פנים, כאילו התשובה אכזבה אותו. ״אם ככה, המשפחה שלך חסכה ממך מידע חשוב, סיניורינה מנציני.״

״למה? על מה אתה מדבר? ואיך הצלחתם לעבור את המאבטחים בחוץ?״

״את יודעת משהו על ישיבה מסוימת שנערכה לפני שלושה חודשים בין הגיס שלך ובין דון בושטה?״

הוא התכוון לפאוסטו? למה לעזאזל האיש הזה חושב שאני יודעת משהו על האימפריה של רוואצאני? ניגבתי את כפות הידיים המיוזעות שלי בג׳ינס. ״לא.״

״תביני, סיניורינה, אני אחראי על כל סיציליה, קפישה? ודון בושטה עומד בראש הקוֹסקֶה הכי חשובה שלי.״ הוא נופף באצבעותיו. ״משפחות.״

ידעתי איך המאפיה עובדת. אם מה שווירגה אמר נכון, זה אומר שהוא היה איל קאפו די טוטי קאפי. הבוס של כל הבוסים. והוא ישב כאן בטורונטו. בסלון שלי.

זה היה סימן רע מאוד.

״תביני, דון רוואצאני ודון בושטה ביחסים לא טובים. מדובר ברצף של חילוקי דעות, אני לא אלאה אותך בפרטים, אבל את חילוקי הדעות האלה חייבים ליישב בדרך ידידותית. הדרך שבה הדברים מתנהלים כרגע מזיקה מאוד לכולנו. הכול פומבי מדי. מסוכן מדי.״

״ואתה רוצה לדבר על זה עם אבא שלי?״ זאת הייתה המסקנה ההגיונית היחידה שיכולתי להגיע אליה.

״לא. באתי לדבר איתך.״

הבטן שלי קרסה לתוך עצמה כמו בלון מפוצץ. זה לא יכול להיות טוב. ״איתי?״

״סי, סיניורינה. תביני, מצאנו פתרון פשוט לדם הרע בין שניהם. הבעיה היא שאף אחד מהצדדים לא עשה שום צעד לקבל את הפתרון שלנו. אני כאן כדי להניע את התהליך.״

זה נשמע מבשר רעות. אבל לא היה לי מושג איך חילוקי הדעות בין פאוסטו ובין הבושטה הזה קשורים אליי. ״באיזה אופן?״

״בזה שבאתי לקחת אותך. אני מציע שתלכי לארוז תיק, סיניורינה.״

״לארוז תי —״

אה. המילים התנפצו לי בראש והחידה התחילה לפתור את עצמה. סיציליה... דם רע... פתרון... לארוז.

אלוהים אדירים.

ידעתי איך הדברים עבדו במולדת הישנה. הם התכוונו לאחד את שתי המשפחות בברית נישואים כדי ליישב מחלוקת עסקית בין פאוסטו ובין הגבר השני, בושטה. אני הייתי הפתרון.

״לא,״ פלטתי.

וירגה הטה ראש. ״פֶּרדוֹנָמי?״

למרות שזה כנראה לא היה הכי חכם מצידי, ניסיתי להסביר. ״אתה מקווה לחתן אותי עם הדון בושטה הזה, אבל אני לא חלק מהעולם הזה. אני בשנה השנייה באוניברסיטה. אני מתכננת להיות רופאה.״

״את אמה, בת הזקונים של רוברטו מנציני. את חלק מהעולם שלנו, גם אם זה לא מוצא חן בעינייך.״

שפשפתי את המצח וניסיתי לחשוב על הדברים לרגע. אין מצב שפרנקי הסכימה לזה. מה שהסביר למה אף אחד לא סיפר לי על זה — פאוסטו לא התכוון להשיא אותי לזר מוחלט.

הרמתי מבט ואמרתי בביטחון מלא, ״הגיס שלי בחיים לא יסכים לזה.״

״לגיס שלך אין ברירה. אנחנו משרתים את טובת הכלל, וטובת הכלל היא האחווה. בין אם זה בסיציליה, ובין אם בקלבריה, בין אם מדובר בנדראנגטה או בקוזה נוסטרה, זה הכול אותו הדבר.״

לא האמנתי לו. פאוסטו לא ציית לאף אדם, חוץ מאשר לאחותי. ״התשובה שלי היא עדיין לא. תצטרכו למצוא דרך אחרת להשכין שלום.״

״אין שום דרך אחרת, סיניורינה. והדבר כבר הוחלט.״

הוצאתי את הטלפון מהכיס האחורי שלי ופתחתי אותו. אם האיש הזה לא מוכן להקשיב לי, אני צריכה להתקשר לפאוסטו.

״לא הייתי עושה את זה במקומך,״ אמר וירגה. ״זה ייגמר רע מאוד עבור האבא החולה שלך.״

האצבעות שלי השתהו על הצג. ״מה אמרת?״

״האבא החולה שלך, למעלה. חשבת שאנחנו לא יודעים? אבא שלך גוסס, סיניורינה, ואם לא תבואי איתי היום, אני אשלח את האנשים שלי למעלה להרוג אותו. זה מה שאת רוצה?״

הדם שלי הפך לקרח בוורידים. שאפתי אוויר בחדות. ״אתה לא תעשה את זה.״

אבל עמוק בתוכי ידעתי שהוא בהחלט יעשה את זה.

החיוך של וירגה נהיה מאיים. ״אם את רוצה שאבא שלך יחיה, את לא תערבי את רוואצאני. את תיגשי לארוז תיק ותבואי איתי לסיציליה.״

חשבתי על פאפא, חלש אבל עדיין מלא חיים. אני יכולה להציל את עצמי ולתת שירצחו אותו? ידעתי שאני לא מסוגלת. זה אבא שלי, האיש שחיבק אותי ועזר לי להכין שיעורי בית. קנה לי עוגת גבינה־לימון כשהייתי במצב רוח רע. לימד אותי שחמט. אפשר לי ללמוד להיות רופאה.

״ואנחנו נירה גם במטפלת שלו.״

אימה התפשטה בתוכי. לא הגיע לגלוריה למות, בדיוק כמו שזה לא הגיע לאבא שלי. ידעתי שאני לא אוכל לחיות עם עצמי אם מישהו מהם ייפגע בגללי.

זה אומר שאני מסכימה להתחתן עם דון במאפיה הסיציליאנית?

לא, לא, לא. בבקשה, לא. לא רציתי בחיים של אלימות ודם, של מוות והרס. החיים האלה אולי התאימו לאחיות שלי, אבל אני הייתי אמורה לעזור לאנשים. לרפא ולנחם. לתת מעצמי.

לא יכולתי להפוך לרעיית מאפיה.

מסוחררת, אחזתי במסעדי הכיסא. האוויר סירב להגיע לי לריאות, הגוף שלי נתקף קוצר נשימה. ״זה לא הולך לקרות,״ חרחרתי.

״אני חושש שזה בהחלט הולך לקרות, סיניורינה. כי אם זה לא יקרה, אז לא רק שתגרמי למוות של שני האנשים למעלה, את תגרמי גם למלחמה בין בושטה ובין רוואצאני. זה מה שאת רוצה, לסכן את האחיות שלך והמשפחות שלהן?״

ידעתי איך מלחמות מאפיה נגמרות. עם הרבה קטל ואובדן. ובלי מנצחים. ידעתי שאשתו הראשונה של פאוסטו מתה במלחמה האחרונה שלו. לא יכולתי לסכן את פרנקי או את האחיינית והאחיינים שלי.

נהיה לי חם בעיניים, אבל לא הייתי בכיינית. הייתי חייבת להיות חזקה, בשביל עצמי ובשביל המשפחה שלי.

הייתי חייבת להיות זאת שנוהגת באחריות.

הדחקתי את הרגשות וניסיתי לחשוב בהיגיון. ״הדון בושטה הזה, הוא רוצה להתחתן איתי?״

השפתיים של וירגה הפכו לקו דק, הקמטים מסביב לפיו העמיקו. ״זה לא משנה. הוא יעשה מה שאומרים לו, בדיוק כמוך.״

אה. אז גם בושטה לא רוצה בזה. יופי. זה אומר שהוא ואני נוכל למצוא ביחד פתרון לבעיה.

הכרחתי את עצמי לקום. ״אני אלך לארוז.״

״וָה בֵּנֶה.״ וירגה לא זז, אבל אחד האנשים שלו התחיל ללכת לכיווני. ״סנדרו ילך איתך. ורק שתדעי, האנשים שלי יישארו כאן עד אחרי שהחתונה בסיציליה תסתיים. רק ליתר ביטחון.״

כאן? ליד אבא שלי? ״אתה לא יכול לעשות את זה. זה יהיה מאוד מטריד בשבילו.״

״כמו שאמרתי, כל מה שאת צריכה לעשות זה להתחתן, ואז הם יעזבו את טורונטו.״

נעצתי בו מבט, הרגשתי איך החיים והעתיד שרציתי חומקים לי מבין האצבעות כמו חול. לא הייתי טיפוס של דרמות והתקפי זעם — זה היה יותר הסגנון של ג׳יה — אבל הייתי קרובה להתחיל עם זה עכשיו. אולי אני צריכה לצעוק למאבטחים בחוץ.

וירגה פשט את כנפות המעיל שלו לצדדים כדי להציג את האקדח בנרתיק. הטון שלו היה קפוא כמו אגם אונטריו בפברואר. ״אם את מקווה לקבל עזרה מהגברים בחוץ, אני מצטער לאכזב אותך.״

״מה עשית להם?״ שאלתי בקול חנוק.

״זה לא צריך להטריד אותך כרגע.״

הכרתי את רוב הגברים האלה כל חיי. הם פצועים? מתים? ״פגעתם בהם?״

״אני במקומך הייתי מתמקד כרגע בביטחון האישי שלך, ולא במצבם של אחרים.״

עוד איומים? ״אם תפגע בי, אני לא אוכל לבוא איתך.״

״אם ככה, את מאוד ממעיטה בערכי. יש הרבה דרכים שבהן אני יכול לפגוע בך, מיס מנציני.״ הוא נתן לי רגע לעכל את ההצהרה, והרגשתי איך הזיעה מכסה את עורפי. ואז הוא אמר, ״אני מציע שתתחילי לארוז. ככה נוכל להימנע מכל אלימות נוספת.״

איזו ברירה הייתה לי? העדפתי לסבול מידיו של האיש הזה ולא לראות את גלוריה או את אבא שלי נפגעים.

גם בושטה לא מעוניין באיחוד הזה.

זה העניק לי שביב של תקווה.

הדחקתי את החרדה שלי והתחלתי ללכת לכיוון המדרגות. הייתי חייבת לדבר עם בושטה כמה שיותר מהר. היינו חייבים להגיע לאיזו הסכמה מעשית בינינו — פתרון שגם יציל את המשפחה שלי וגם ימנע משני זרים להיקלע למחויבות לכל החיים.

ואז אני אוכל לחזור לטורונטו כדי לטפל באבא שלי, אחרי שמנעתי מלחמה ונישואים.

דון בושטה הזה, מי שהוא לא יהיה, בטח יסכים לדבר על הכול כמו אדם הגיוני.