המלצרית שהסתבכה

הוא זיהה אותה מיד, אם כי לקח לו רגע לזהות מהיכן. קסאן קונסטנטינידס הביט לעבר האדמונית, שתלתליה העבים התגלגלו על כתפיה, והבהוב של משהו בין תשוקה לכעס לחש על עורו. אך הוא קידם בברכה את הסחת הדעת – זמנית ככל שתהיה – שאפשרה לו לשכוח את ההבטחה שנתן לפני זמן כה רב. האם הייתה זו חתונתו של אחד מחבריו הוותיקים ביותר שהזכירה לו את הבלתי נמנע, או שהייתה זו רק צעדת הזמן עצמה? כיוון שקל להאמין ששום דבר לא השתנה. אתה מתנהג כאילו שהימים אינם הופכים לשנים במהירות מסחררת. ואז פתאום הוא הגיע – העתיד – עם כל הציפיות האלה...

נישואין שהוא הסכים אליהם.

גורל שתמיד היה נחוש בדעתו לכבד.

אך לא היה טעם לחשוב על זה כעת, לא כשלפניו סוף שבוע עמוס.

בשל חברוּת ושותפוּת עסקית חשובה, הוא חש מחוייב להשתתף בחתונה של חברו, השייח', על אף שבדרך כלל התחמק מאירועים כאלה כמו ממגפה.

קסאן החזיר את תשומת לבו לאדמונית. היא ישבה לבדה במסוף הקטן בשדה-התעופה הפרטי, ממתינה לעלות לטיסה היוקרתית, נוכחותה בולטת מבין כל הנשים האחרות בשל שיערה הסתור והלוהט. נוכחותה בלטה אף בשל בגדיה, ולא רק משום שהיו רחוקים מאוד משמלת הקוקטייל הקטנטנה שלבשה, בפעם האחרונה בה ראה אותה – תלבושת שהעלתה את דמיונו להילוך גבוה, כפי שהיה ברור שנועדה לעשות.

קסאן לכסן אליה מבט בוחן. היום לא נעלה נעלי עקב בסגנון באסקי או בגובה של גורד שחקים, ולא גרביוני רשת שעטפו את זוג הרגליים העסיסיות ביותר שראה אי פעם. לא. היא לקחה את המושג 'יום-יומי' לרמה חדשה לגמרי. נעולה בנעלי טניס, היא לבשה ג'ינס חתוכים, שחשפו את קרסוליה החיוורים והמנומשים, וחולצת טריקו ירוקה, ששיקפה את הוד עיני האזמרגד שלה, בעלות מראה החתול.

היו אלה העיניים, שזכר יותר מכול. ואת גזרתה הדקה, שלא הצליחה למלא את עגלגלות מדיה הצנומים, בשונה מעמיתותיה המלצריות המבורכות, שהתפרצו מתוכם. והאופן שבו שפכה את הקוקטייל על כל השולחן, כשרכנה כדי לשרת אותו. המשקה המטפטף הרטיב את מכנסיו – נוזל קפוא שהתפשט באיטיות על ירכו. הוא זכר את הירתעותו, ושהאישה שעימה ישב חטפה את המפית שלה, וספגה את הנוזל בדאגה קשובה, אף על פי שכבר החל לומר לה שהיחסים ביניהם הסתיימו.

שפתיו של קסאן השתטחו לקו ישר. המלצרית האדמונית הזדקפה והביעה התנצלות, אך הניצוץ המתריס בעיניה הירוקות רמז, בלי ספק, שהרגש אינו אמיתי. לרגע תהה אם הייתה זו מחווה של גמלוניות מכוונת מצידה – אף שאף אחד לא יהיה כל כך טיפש?

נכון?

ועכשיו, הנה היא, במקום הלא צפוי ביותר – ממתינה לעלות לטיסה היוקרתית, בדרך לחתונתו של שייח' קולאל אל דיה לאנגליה האלמונית, האנה וילסון. קסאן העביר את הטלפון הנייד שלו למצב טיסה, בעוד האדמונית החלה לצעוד פנימה, נושאת תיק גדול שראה ימים טובים יותר. האם גם היא הייתה אורחת בחתונה המלכותית הנוצצת? שפתיו התעקלו בבוז. אין מצב. הרבה יותר סביר שהיא נשכרה לעבוד, במה שתוארה כחתונה הזוהרת ביותר שאזור המדבר ראה זה עשור. ובמדינה שדרשה את השמלות הצנועות ביותר, אין זה סביר שהיא תציג את רוב גופה, כמו בפעם הקודמת.

חבל.

הוא החליק את הטלפון לכיסו, והרשה לעצמו את החיוך הקלוש ביותר, כשהיא הרגישה את עיניו עליה והעיפה מבט לעברו, וניצוץ של משהו חזק עבר ביניהם. ניצוץ עוצמתי ומלא תשוקה, שהיה כמעט מוחשי באוויר. עיניה המרהיבות התרחבו בחוסר אמון. הוא ראה את תגובתן האוטומטית של פטמותיה, שנדחקו כנגד חולצת הטריקו הדקה שלבשה, ומפשעתו התהדקה בתגובה.

לפעמים, חשב קסאן, בפרץ של ציפייה, לפעמים נתן לך הגורל משהו שאפילו לא ידעת שאתה רוצה.

זה היה הוא.

זה בהחלט היה הוא.

מה היו הסיכויים?

איכשהו, הצליחה טמסין לעצור את לסתה מליפול – רק בקושי. היא ציפתה שכל המי ומי יתאספו כאן, בשדה-התעופה הקטן הזה, מוכנים לעלות לטיסה המלכותית שתיקח אותם לזהריסטאן, אך היא לא ממש שמה לב לאורחים האחרים, כשהם הובלו אל טרקלין ההמראה הקטן. היא רק קלטה את העובדה המדהימה, שאחותה האנה עומדת להינשא למלך מדברי ותהפוך בקרוב למלכה אמיתית. ואף על פי שהאנה הייתה הרה עם התינוק של השייח', ואיחוד כזה היה לא-הגיוני ברמות רבות כל כך, טמסין לא הצליחה להכיל את סלידתה מהנישואין הקרבים. מכיוון שלדעתה, האיש שאיתו אחותה מתחתנת היה יהיר ושתלטן – ונדמה היה שכך היו גם חבריו.

היא הגניבה מבט נוסף אל המיליארדר היווני, שנח על הספה בצד השני של הטרמינל הקטן, חליפתו המחויטת לא מצליחה להסוות את הפאר של גופו השרירי. קסאן קונסטנטינידס. שם בלתי נשכח לגבר בלתי נשכח. אך האם הוא יזכור אותה?

טמסין התפללה בליבה תפילה חרישית. בבקשה שלא יזכור אותה.

אחרי הכול, זה היה לפני חודשים על גבי חודשים, והיה זה מפגש קצר. היא נשכה את שפתה. הו, מדוע החליטה לשלוח מסר של אחוות בדידות, לאישה שהטייקון היה באמצע תהליך זריקה, בבר האופנתי שבו עבדה? לפחות עד שעבודתה הגיעה לסיום מהיר אך צפוי מראש...

היא הבחינה בקסאן קונסטנטינידס, מהרגע שהוא נכנס לבר הקוקטיילים. למען האמת, כולם שמו לב אליו – כזה גבר הוא היה. הוא הקרין כוח כריזמטי, נראה אדיש להתעניינות שיצרה הופעתו. אלי, אחת המלצריות האחרות והחברה הטובה ביותר של טמסין, גילתה שהוא טייקון מגה-עשיר, שנבחר לאחרונה לרווק המבוקש ביותר ביוון.

אך טמסין לא ממש הקשיבה לסקירת חשבון הבנק שלו, או לרשימת הנשים ששכב איתן, לפני שהשליך אותן בחוסר רגישות. נוכחותו הגופנית גרמה לעושרו להיראות כמעט חסר חשיבות, והיא הפתיעה את עצמה, כשנעצה בו מבט זמן רב יותר ממה שנחשב למקצועי, משום שבדרך כלל לא לטשה עיניים בלקוחות הגבריים טובי המראה. אף פעם לא היה לה לקוח שנראה טוב יותר ממנו. היא זכרה שהיא מצמצה, כשקלטה גוף שרמז שהוא יכול לגבור בקלות על יריביו בזירת אגרוף בכמה סיבובים, ולהיראות כאילו לא עשה מאמץ מיוחד, לא יותר מאשר לקום מהמיטה. כשגוף כזה משולב עם שיער כהה, עיניים כחולות כהות בצבע קובלט ושפתיים שהיו חושניות ואכזריות כאחד – התוצאה הסופית הייתה של גבר שהקרין סוג מסוים של סכנה. וטמסין הייתה תמיד רגישה מאוד לסכנה. זו הייתה תכונה שריחפה ברקע, במהלך ילדותה הסוערת, כמו אלה בלתי נראית – רק מחכה להכות על ראשה, אם לא תהיה זהירה. ולכן היא נמנעה ממנה כמו ממגפה.

היא זכרה שהתנודדה קצת על הנעליים גבוהות-העקב שלה, כשצעדה לעבר המקום שבו ישב הטייקון היווני, לצד האישה הבלונדינית היפהפייה ביותר שראתה טמסין אי פעם, כששמעה את האישה מושכת באפה.

"בבקשה, קסאן," היא אמרה בשקט, קולה רועד. "אל תעשה את זה. אתה יודע כמה אני אוהבת אותך."

"אבל אני לא מעוניין באהבה. אמרתי לך את זה, כבר מההתחלה," הוא אמר חד משמעית. "הסברתי מהם התנאים שלי. אמרתי שלא אשנה את דעתי ולא שיניתי. מדוע נשים מסרבות לקבל את מה שעומד מול הפנים שלהן?"

טמסין מצאה את חילופי הדברים מקוממים. תנאים? הוא נשמע כאילו שוחח על איזה עסק, ולא על מערכת יחסים –כאילו בת לווייתו היפה היא חפץ ולא בן אדם. כל מה שחשבה היה שאישה לא סתם אומרת לגבר שהיא אוהבת אותו, לא בלי מידה מסוימת של עידוד. רוגזה התחזק, בזמן שהמתינה שהברמן יערבב שני קוקטיילים וכשחזרה, הבחינה שקסאן קונסטנטינידס מתבונן בה. היא לא הייתה בטוחה מה הרגיז אותה יותר – העובדה שהוא התייחס אליה בהערכה עצלה, של מי שזה עתה הוצגה לפניו מכונית נוצצת והוא מחליט אם ירצה לעשות עליה סיבוב ואם לאו – או העובדה שגופה הגיב לבדיקה הקפדנית היהירה הזאת בדרכים שלא אהבה.

היא זכרה את התחושה המומסת המוזרה בשיפולי בטנה ואת העקצוץ המטריד של שדיה, שנדחקו אל החלק העליון של מדיה החושפניים מדי. היא נזכרה שהייתה מודעת היטב לכך שעיני הקובלט שלו כוונו אליה, אדישים לאישה שישבה לצידו ושניסתה לא לבכות. וטמסין הרגישה פרץ של כעס. גברים. כולם אותו דבר. הם לקחו ולקחו ולא נתנו דבר בחזרה – אלא אם כן, הם נדחקו לפינה. וגם אז, הם בדרך כלל מצאו דרך להתחמק מאחריות. אין זה פלא שהיא שמרה מהם מרחק. בחיוך מעודד, היא הושיטה לאישה את המשקה שלה, אך כשהרימה את הקוקטייל של היווני מהמגש, פגשה טמסין מבט מלא לגלוג חושני.

היא אמרה לעצמה, אחר כך, שלא התכוונה להטות את הכוס כך שתתהתהפך על השולחן ותטפטף על ירך מתוחה אחת, אך היא לא יכלה להכחיש את שביעות רצונה כשהוא נרתע קלות, לפני שהבלונדינית זינקה לפעולה עם המפית שלה.

היא פוטרה, זמן קצר לאחר מכן. מנהל הבר אמר לה שזה היה הקש האחרון, כששפכה משקה על אחד מהלקוחות החשובים ביותר שלהם. נראה שהיא לא התאימה לעבודה שדרשה רוגע מתמשך, ושהיא הגיבה בצורה שאינה הולמת. בחשאי, תהתה אם קסאן קונסטנטינידס גרם לפיטוריה, אם היה גבר עוצמתי נוסף שנפנף בעושרו ורצה שהעולם יקפוץ לפקודתו. בדיוק כמו שתהתה אם יזכור אותה כעת.

בבקשה שלא יזכור אותה.

"כל הנוסעים, אנא עלו על המטוס. המטוס המלכותי ייצא לזהריסטאן, בעוד כשלושים דקות."

מצייתת להוראה שנשמעה בכרוז, רכנה טמסין להרים את התרמיל שלה לפני שקמה על רגליה. לא משנה אם הוא זוכר אותה, כיוון שלא הייתה לו שום משמעות עבורה. היא הייתה בנסיעה זו מסיבה אחת, וזה היה כדי לתמוך בהאנה ביום חתונתה, ולא משנה כמה גדולים היו חששותיה לגבי בחירת החתן. כיוון שעל אף שהיא ניסתה לשכנע את אחותה הגדולה לא להינשא בנישואין כל כך לא מתאימים – דבריה נפלו על אוזניים ערלות. או שהאנה לא רצתה להקשיב, או שלא העזה – כנראה מפני שנשאה בבטנה את התינוק של המלך המדברי, והיה גם העניין של הפיכת העובר ליורש חוקי. טמסין נאנחה וקמה על רגליה. היא עשתה כל שביכולתה כדי להשפיע על אחותה, אך כעת עליה לקבל את הבלתי נמנע. היא תאסוף את השברים במידת הצורך ותהיה שם בשבילה – בדיוק כמו שהאנה תמיד הייתה שם עבורה.

היא תלתה את התרמיל על כתפה וצעדה מאחורי הנוסעים האחרים – נראה שרבים מהם הכירו זה את זה – וחשבה שזה לא היה כמו אף מסע אחר שהייתה בו אי פעם, בלי המתח שלפני הטיסה, שבדרך כלל גרם לכולם להיראות כל כך מתוחים. אך לפני כן, היא טסה תמיד בטיסות תיירים, שלוו תמיד בהרגשה שהיא הובלה אל המטוס כמו גנו בערבות הסרנגטי, ואחריו ניסיון עקר לתבוע כמה סנטימטרים של שטח בתא שמעל לראשה. לא כך בטיסה שלפניה. הדיילות הנוצצות נראו כמו דוגמניות והיו מנומסות לכל הנוסעים, כשהובילו אותם פנימה.

ולפתע, שמעה טמסין מאחוריה צליל קול בעל מבטא עמוק. עשיר ומהדהד. היא חשה שגרונה יבש. היא שמעה את הקול הזה פעם, כאשר שמעה קללה ביוונית, לפני שנשאלה במה לעזאזל היא משחקת. זה גרם לגבה להתכווץ אז, וכך גם כעת, כשהטייקון היווני העוצמתי נעמד לצידה.

טמסין בהתה אל תוך זוג עיניים כחולות קרות וייחלה שליבה יפסיק להתרסק על צלעותיה. בדיוק כמו שייחלה שהפטמות שלה יפסיקו להתקשות בצורה כה בולטת, כנגד חולצת הטריקו הזולה שלה. אך החושים שלה סירבו לציית לה, כשקסאן קונסטנטינידס שלט בשדה הראייה שלה, נוכחותו נחרטת על תודעתה באופן שהייתה יכולה להסתדר בלעדיו.

היא שמה לב כמה רך היה עור הזית שלו, מתחת לחפתי חולצתו הלבנה כשלג. ושהוא נשא עימו ריח קלוש של עץ אלגום, מעוטר בניחוח גבריות גולמית רבה. איכשהו, נראה שהוא ינק את כל החמצן שהיה זמין סביבם, מותיר אותה קצרת נשימה. הוא היה התגלמות החיוניות והחיים, אך עם זאת, הייתה בו אף אפלה. משהו מטריד וחד הבחנה באופן מוזר במעמקי אותן עיני הקובלט המדהימות הללו. לפתע, חשה טמסין פגיעה כשהביטה בו וזה הפחיד אותה. משום שהיא לא הייתה רגילה לפגיעות. בדיוק כפי שהיא לא הגיבה לגברים – במיוחד לא לגברים כאלה. זה היה הסמל המסחרי שלה. מתחת לחיצוניותה הלוהטת, פעם לב של קרח טהור, וכך התכוונה להישאר.

היא אמרה לעצמה לא להיבהל. האנשים התקדמו לאט, ובעוד כמה דקות היא תשב בבטחה במטוס, בתקווה שתשב רחוק ממנו ככל האפשר. אילו הייתה זו טיסה מסחרית, הייתה זכאית בהחלט להתעלם ממנו, אך זו לא הייתה טיסה מסחרית. כולם היו אורחים באותה חתונה מלכותית אקסקלוסיבית, ואפילו אחיזתה הרעועה של טמסין בפרוטוקול הזהירה אותה, כי אסור לה לנהוג בגסות.

אך היא בהחלט יכולה להיות רגועה. היא לא הייתה צריכה להשתפך או להיות ידידותית. היא לא חייבת לו שום דבר. היא כבר לא הייתה בתפקיד הכפוף של המלצרית, והיא יכלה לומר בדיוק מה שהיא רוצה.

"תראו, תראו," הוא מלמל, האנגלית שלו רהוטה, כשמשך את הדרכון מכיס פנימי של ז'קט החליפה שלו. "טוב לראות אותך פה."

טמסין העלתה על פניה הבעת פנים שואלת. "סליחה? האם נפגשנו?"

עיני הקובלט הצטמצמו. "טוב, אלא אם כן יש לך כפילה," הוא אמר. "את המלצרית ששפכה משקה בחיקי בקיץ האחרון. בוודאי לא שכחת?"

לרגע, התפתתה טמסין לומר לו שכן, היא שכחה. היא חשבה להעמיד פנים שמעולם לא ראתה אותו קודם, אך חשדה שהוא יראה דרכה. משום שאיש לא ישכח אי פעם שנתקל בגבר כמו קסאן קונסטנטינידס, נכון? אלא אם הם נטולי כל חושים. היא נתנה בו מבט יציב. "לא," אמרה. "לא שכחתי."

עיניו הצטמצמו. "חשבתי על זה אחר כך, ותהיתי אם את נוהגת לשפוך משקאות על כל הלקוחות שלך."

היא הנידה בראשה. "למעשה, לא. זה מעולם לא קרה."

"רק איתי?"

"רק איתך," היא הסכימה.

השתררה שתיקה. "אז זה היה מכוון?"

היא שקלה את שאלתו המשיית, וענתה בכנות הרבה ביותר שיכלה. "אני לא חושבת."

"את לא חושבת?" התפרץ. "איזו מין תשובה זו?"

היא שמעה את התדהמה בקולו, וכאשר טמסין פגשה במבטו הנוקב, רצתה פתאום שידע. כי אולי איש לא סיפר לו קודם. אולי אף אחד לא הצביע על כך שהמין השני הוא לא משהו שאפשר פשוט להיפטר ממנו, כאילו שאתה משליך פריט לא רצוי לסל המחזור. "אני לא מתכוונת להכחיש שריחמתי על האישה שזרקת."

הוא קימט את מצחו, כאילו לא הצליח להבין על איזו אישה היא מדברת. כאילו שהוא רץ על פני שורה שלמה של מועמדות שעשויות להתאים. ואז התבהרו פניו. "אה, נה," הוא מלמל בלשונו, לפני שהזעיף את פניו. "למה את מתכוונת, ריחמת עליה?"

טמסין משכה בכתפיה. "היא הייתה נסערת מאוד. כל אחד יכול היה לראות את זה. חשבתי שיכולת להיפרד ממנה בצורה נחמדה יותר. אולי במקום פרטי יותר."

הוא פלט צחוק קצר לא מאמין. "את אומרת ששפטת אותי בצורה שלילית, על סמך כמה מילים שנשמעו?"

"אני יודעת מה ראיתי," אמרה טמסין בעקשנות. "היא נראתה מוטרדת מאוד."

"היא אכן הייתה." עיניו הצטמצמו. "היחסים שלנו הסתיימו, אך היא סירבה להאמין בזה, והפעם היא הייתה צריכה להאמין. לא ראינו זה את זו במשך שבועות, כשהיא ביקשה לפגוש אותי למשקה. הסכמתי, אך לא השארתי לה ספק, שאיני יכול לתת לה את מה שהיא רוצה."

טמסין עיכלה את כל זה לאיטה, סקרנותה מתעוררת בעל כורחה. "מה היא רצתה, שלא יכולת לתת לה?"

הוא חייך אליה אז – חיוך קצר ונוצץ, שהוביל את אחת מדיילות הקרקע להביט בו בהערצה.

"נישואין, כמובן," הוא אמר בשקט. "חוששני שזו תופעת לוואי בלתי נמנעת ליציאה עם נשים – הן תמיד רוצות להעלות דברים לשלב הבא."

עברו כמה שניות, עד שטמסין הצליחה לענות לו. "וואו," היא התנשמה. "זה הדבר השחצני ביותר ששמעתי מעודי."

"אולי זה שחצני, אך זה נכון."

"אף אחת לא זרקה אותך, אף פעם?"

"אף אחת," הוא הדהד בציניות. "מה איתך?"

טמסין תהתה מדוע היא מנהלת שיחה כזאת, בזמן שהיא ממתינה לתורה לעלות למטוס, אך לאחר שהיא התחילה בשיחה, זה יהיה פתטי לעצור אותה, רק בגלל שהוא נגע בנושא שהיה קשה לה. לא, מעולם לא זרקו אותה, אך הייתה לה רק מערכת יחסים אחת, שהסתיימה ברגע שהיא הבינה שהגוף שלה קפוא כמו ליבה. אך היא לא התכוונה לספר את זה לקסאן קונסטנטינידס. היא לא הייתה צריכה לספר לו שום דבר, היא הזכירה לעצמה, והחליפה את שאלתו בשאלה משלה.

"האם התלוננת עליי אצל ההנהלה?"

הוא גרר את מבטו מהדיילת שכרטסה את שמות הנוסעים. "לא, למה?"

"פיטרו אותי, מיד אחר כך."

"ואת חשבת שאני דאגתי לכך?"

היא משכה בכתפיה. "למה לא? זה קרה לאחותי. הגבר שהיא נישאת לו למעשה גרם לפיטוריה מעבודתה."

"טוב, לידיעתך, לא – אני לא עשיתי זאת. יש לי מספיק אנשי צוות משלי לפקח עליהם, מבלי שאוסיף עובדים אחרים, ולא משנה עד כמה הם לא יעילים." השתררה שתיקה. "מה קרה לאחותך?"

עלה על דעתה של טמסין, שאין לו מושג מי היא. שלא היה לו שמץ של מושג, שהשייח' עצמו הוא שגרם לפיטוריה של אחותה, או שאחרי הטקס הנוצץ בשבת, הוא יהיה גיסה החדש. בעיני קסאן קונסטנטינידס, היא הייתה רק מלצרית קוקטייל שיפוטית שלא יכולה להחזיק בעבודה, והוא כנראה חשב שזה רץ במשפחה. "הו, אתה לא מכיר אותה," היא אמרה בכנות, משום שהאנה התוודתה שעדיין לא פגשה את חבריו של ארוסה השייח' והייתה מבועתת לחלוטין, משום שכולם היו רבי עוצמה כל כך.

השיחה שלהם הופסקה על ידי הדיילת המחייכת עם לוח הנוסעים וכאשר קיבלה את המושב שלה, פנתה טמסין בחזרה אל קסאן קונסטנטינידס בחיוך מאולץ.

"היה נחמד לדבר איתך," היא אמרה בעוקצנות וראתה את עיניו מתכהות. "תהנה מהטיסה."

ליבה עדיין הלם, כשהתיישבה במושבה על המטוס והרימה את הספר שציפתה לקרוא בכיליון עיניים – מותחן פשע על הערבות האוסטרליות – ושקיוותה שיעביר את השעות הארוכות במסע לעיר הבירה של זהריסטאן, אשחזר. אך זה היה קשה להתרכז בעלילה המחרידה למדי, כשכל מה שחשבה עליו היה היווני העוצמתי שהצליח להשפיע עליה כל כך. היא ניסתה לישון, ונכשלה. היא הביטה מבעד לחלון, לעבר העננים החולפים שנראו כמו שדות עבים של צמר גפן. היא ניסתה לדחוס את מגוון המוצרים הטעימים שהונחו לפניה, אך נראה שתאבונה נטש אותה. היא רק חשבה בעגמומיות על ימי החגיגה שלפניה, כשהקול העמוק והמחוספס פרץ אל תוך מחשבותיה.

"אני מניח שתעבדי, כשנגיע לשם?"

טמסין הרימה את מבטה וראתה שקסאן קונסטנטינידס עצר במעבר ממש ליד מושבה ורכן לדבר איתה. היא הרימה את מבטה כדי לפגוש במבט הקובלט המסיח. "לעבוד?" הדהדה במבוכה.

"אני מניח, שבגלל זה את כאן," הוא מלמל.

פתאום הבינה טמסין. הוא חשב שהיא כאן כדי למלצר בחתונה המלכותית!

ומדוע שלא יחשוב כך? היא בהחלט לא הייתה לבושה כמו הנשים האחרות בטיסה, עם הבזקים דיסקרטיים של תכשיטי זהב, שעלו כנראה הון תועפות, ושלבשו בגדי מעצבים. אחותה ניסתה להתעקש לקנות לה בגדים חדשים לפני החתונה, אך טמסין סירבה בעקשנות. משום שהאנה כבר עזרה לה יותר מדי פעמים בעבר – והאין היא נשבעה שתסתדר לבד, מכאן והלאה?

"רק בגלל שאת עומדת להינשא לגבר עשיר, זה לא אומר שאני צריכה לקבל את הצדקה שלו," היא נזכרה שהגיבה בגאווה. "תודה בכל מקרה, אך אני אלבש את מה שיש לי בארון."

האם זאת הסיבה שקסאן קונסטנטינידס היה כל כך בטוח שהיא אחת מצוות העובדים ולא אורחת בחתונה? כיוון שהיא נעלה נעלי ספורט ישנות ולא את הנעליים המפוארות האלה עם הסוליות האדומות, שנראה שכל השאר נעלו? לפתע, חשבה טמסין שהיא יכולה להשתעשע ולהחיות את החתונה שחששה ממנה כל כך. האם לא יהיה זה שווה הכול, אם הטייקון היווני יתנשא מעליה – לפני שיגלה את הקשר שלה לבית המלכותי של אל דיה?

היא פגשה את מבטו במשיכת כתפיים. "כן," אמרה. "אירוע שכזה משתלם היטב, והם רצו כמה עובדים בריטים בקרב העובדים הזהריסטאנים. אתה יודע, לוודא שהאורחים דוברי האנגלית ירגישו בבית."

הוא הנהן. "נחמד שהם הטיסו אותך לשם בסטייל."

טמסין החניקה צחוק זועם. בכל רגע, הוא יתחיל לשאול אותה אם היא הייתה על מטוס לפני כן! היא הושיטה את ידה ולחצה במהירות את העור הקטיפתי של משענת היד, כאילו הייתה זו הלחי השמנמנה של תינוק קטן וחמוד במיוחד. "אני יודעת," נאנחה. "בוא נקווה שאני לא אתרגל לכל הפאר הזה, לפני שאחזור לקיום העני שלי."

"בואי נקווה שלא." חיוכו היה קצר ומזלזל – המקבילה לפיהוק – כאילו כבר השתעמם ממנה. מבטו נסחף אל הישבן החטוב של אחת הדיילות, כאילו כבר היה במרחק קילומטרים משם. "ועכשיו, אם לא אכפת לך – יש לי עבודה לעשות."

טמסין פתחה את פיה כדי לומר שהוא זה שהתחיל את השיחה, אך משהו גרם לה לעצור את עצמה, כשהוא המשיך במסעו במעבר המטוס. היא לא הייתה האדם היחיד שהביט בו – כל נקבה במטוס נראתה כאילו עקבה אחר התקדמותו הסקסית לעבר חזית המטוס. רגוזה, טמסין מצאה את עצמה מבחינה בכתפיים החזקות שלו ובאופן שבו שיערו הסתלסל סביב עורפו. היא חשבה שמעולם לא ראתה גבר שהיה כל כך בטוח בעצמו. נראה כאילו שהזריק לאוויר סביבו אנרגיה מוזרה ועוצמתית, והיא כעסה על ההשפעה שנראה שהיה לו עליה, מבלי שניסה אפילו.

צמרמורת לא מוכרת לחשה את דרכה על גבה, והיא קפצה את ידיה, כשהמטוס זינק בשמים בדרכו אל ממלכת המדבר.