המלצרית של הנסיך

1

"תשמרי על ראש מורכן, תגישי לאנשים את המזון שלהם, ואז תלכי. אל תשתהי בסוויטה הנשיאותית. בלי לנעוץ מבטים, בלי לקשור שיחה עם הנסיך, ובשום פנים לא לפלרטט. בעיקר לא לפלרטט – לנסיך קספר יצא שם איום ונורא בכל מה שנוגע לנשים. הולי, את מקשיבה לי?"

הולי הגיחה מתוך מערבולת הצער שלה למשך זמן שהספיק לה כדי להנהן. "כן," היא אמרה בקול חורק, "כן, סילביה. אני מקשיבה."

"אז מה אמרתי זה עתה?"

מוחה של הולי היה מעורפל מחוסר שינה ומהקרוסלה האינסופית של הביקורת העצמית הקשה של מחשבותיה. "את אמרת – את הורית לי – " קולה גווע. "מצטערת, אני לא יודעת."

פיה של סילביה התהדק בהבעה של כעס. "מה הבעיה איתך? בדרך כלל את בסדר גמור. יעילה ואמינה מאוד. זאת הסיבה שבגללה בחרתי בך לעבודה הזאת!"

יעילה ואמינה.

הולי התכווצה בתוכה לשמע התיאור הזה.

שני פגמים נוספים שאפשר להוסיף לרשימת הסיבות שגרמו לאדי להחליט לזרוק אותה.

בלי להבחין ככל הנראה בהשפעה שהיתה למילותיה, סילביה המשיכה בשלה. "אני לא צריכה כלל להזכיר לך שהיום הוא היום החשוב ביותר בשביל הקריירה שלי – קייטרינג למשפחה המלכותית באצטדיון הראגבי של טוויקנהם. זה הטורניר של שש האומות! טורניר הראגבי החשוב והמרגש ביותר של השנה! עיני כל העולם נשואות אלינו! אם נעשה את זה כמו שצריך, נהיה מסודרים בחיים. ואם לי תהיה יותר עבודה, גם לך תהיה יותר עבודה. אבל את מוכרחה להיות לגמרי מרוכזת!

מלצרית גבוהה ודקיקת גיזרה, עם הבעה נחושה על פניה, התקרבה אליהן, כשהיא נושאת בידיה מגש של גביעי שמפניה ריקים. "תרדי ממנה קצת, בסדר? הארוס שלה בדיוק ביטל את האירוסים שלהם אתמול בערב. פלא שהיא הגיעה בכלל לעבודה. אני במקומה לא הייתי מצליחה לגרור את עצמי אפילו החוצה מהמיטה."

"הוא ביטל את האירוסים?" מבטה של סילביה נע מבחורה אחת אל השנייה. "הולי, זה נכון מה שניקי מספרת לי? למה הוא עשה דבר כזה?"

בגלל שהיא יעילה ואמינה. בגלל שלשיער שלה יש גוון אדמדם ולא זהוב. בגלל שהיא עצורה ומתחסדת. בגלל שהתחת שלה גדול מדי...

במחשבה על אורך רשימת הסיבות, הולי הוצפה על ידי גל יאוש עכור. "אדי קודם לתפקיד של מנהל שיווק, ואני לא מתאימה לתדמיתו החדשה." עד לרגע זה, היא לא בכתה ממש, והיא היתה גאה בזה מאוד – גאה, וקצת תמהה. איך זה שהיא לא בוכה? הרי היא אוהבת את אדי. הם תכננו לעצמם עתיד משותף. "הוא מצפה שיהיה עליו לארח לקוחות ועיתונאים, והוא גם נוהג במכונית פורשה עכשיו, כך שהוא צריך אישה שתתאים לכל זה." בחיוך קלוש ובמשיכת כתפיים, היא ניסתה להקל ראש בכל מה שקרה. "אני מתאימה יותר לאיזו מכונית משפחתית קטנה."

"את הרבה יותר מדי טובה בשבילו. זה מה שאת," הזדעפה ניקי, והגביעים על המגש שלה קרקשו בצורה מסוכנת. "הוא סתם חתיכת ב – "

"ניקי!" סילביה קטעה את הקללה שלה בהבעה מזועזעת. "תזכרי בבקשה שאנחנו נמצאות במקום מכובד!"

"את צריכה לשלם על הזרקת בוטוקס לפנים שלי, לפני שיווצרו לי קמטי זעף תמידיים מזה שאני נאלצת לשרת בכל יום חבורת אפסים גמורים כאלה." עיניה של ניקי הבזיקו. "האקס של הולי והפרחה הבלונדינית החדשה שלו שותים שמפניה כאילו שאדי התמנה למנהל השיווק של אחת החברות הגדולות במשק, לא של הסניף המקומי של ארמון חיות המחמד."

"מה, היא פה אתו?" הולי הרגישה איך פניה מחווירים לגמרי. "אם ככה, אז אני לא יכולה לצאת לשם. תא הצפייה הפרטי שלהם קרוב מאוד לסוויטה הנשיאותית. זה יהיה מבייש מאוד לכל הצדדים. כל עמיתיו שם ינעצו בי מבטים – היא תנעץ בי מבטים – מה אני יכולה לעשות?"

"להחליף אותו במישהו אחר. מה שממש טוב בגברים לא ראויים, זה שיש היצע ממש גדול שלהם." ניקי הושיטה את המגש לידיה של הבוסית ההמומה שלה ושילבה את זרועה בזו של הולי. "תנשמי עמוק. פנימה, ואז החוצה – יפה מאוד. ועכשיו, זה מה שאת הולכת לעשות. את הולכת לעכס לך אל תא הצפיה המלכותי, לתת נשיקה לנסיך הסקסי השובב ההוא. אם את כבר הולכת לפול ברשתו של גבר לא ראוי, תוודאי לפחות שהוא עשיר ורב עוצמה. המלך של הגברים הלא ראויים. או במקרה הזה, הנסיך שלהם. אומרים שהוא נשקן ברמה בין-לאומית. אז לכי על זה. חככי אתו לשונות בטוויקנהם, זה כבר ידהים את אדי, בלי ספק!

"זה ידהים גם את הנסיך." בצחקקה למרות הצער שלה, הולי משכה את זרועה מאחיזתה של חברתה. "נראה לי שדחייה אחת השבוע הזה תספיק לי בהחלט, תודה. אם אני לא די רזה ובלונדינית בשביל מנהל השיווק של ארמון חיות המחמד, אין שום סיכוי שאהיה מספיק רזה ובלונדינית כדי למשוך את הנסיך הפלייבוי. זה לא היה אחד הרעיונות היותר מוצלחים שלך."

"מה הבעיה עם הרעיון הזה? מארמון אחד, ישר אל השני." ניקי קרצה ברוב הבעה. "תפתחי כמה כפתורים. תיכנסי לסוויטה הנשיאותית, תפלרטטי קצת. זה מה שאני הייתי עושה."

"למרבה המזל, היא לא כמוך!" לחייה של סילביה היו סמוקות, והיא נעצה בניקי מבטים של זעם. "והיא תשאיר את הכפתורים שלה רכוסים כמו שהם! מעבר לזה שאני לא משלמת לכן בשביל לפלרטט עם גברים, מעלליו הרומנטיים של הנסיך קספר יצאו כבר משליטה, ואני קיבלתי הנחיות מפורטות מהארמון – בלי מלצריות יפות. בלי מישהי שתעורר את העניין שלו. ובעיקר, בלי בלונדיניות. בגלל זה בחרתי בך מראש, הולי. אדמונית ומנומשת – את ממש מושלמת."

הולי נרתעה. מושלמת? מתאימה בצורה ממש מושלמת כדי להיבלע ברקע.

היא הרימה את ידה לגעת בשערה האדמוני הבלתי ממושמע, שהוכרע ונמתח לתסרוקת מהודקת בעזרת כמות נכבדה של סיכות ראש, ואז היא חשבה על מה שמחכה לה, ובטחונה העצמי, המוכה ממילא, השתופף עוד יותר. המחשבה על כניסה לסוויטה הנשיאותית גרמה לה להתכווץ במקומה. "סילביה – אני ממש מעדיפה לא לעשות את זה. לא היום. אני פשוט לא מרגישה – יש לי" מה? השיער שלי לא מסתדר לי היום? אני מרגישה שמנה היום? האמת היא שזאת היתה תחרות לבחור איזו מהמגרעות המרובות שלה היתה הכי מודגשת. "כולן שם הולכות להיות בלונדיניות ורזות, עשירות ומלאות ביטחון עצמי." כל מה שהיא ממש לא. ידיה רעדו. הולי לקחה את מגש הגביעים הריקים מידיה של הבוסית שלה. "אני אחזיר את אלה למטבח. ניקי יכולה לשרת את האורחים מבית המלוכה, בסוויטה הנשיאותית. לא נראה לי שאני אצליח לעמוד בזה שהם יסתכלו עלי כאילו שאני – "

כאילו שאני אפס ושום דבר.

"אם את עושה את עבודתך כמו שצריך, הם לא אמורים בכלל להסתכל עליך." בבטאה בלי לדעת, בדיוק את מחשבותיה של הולי, סילביה משכה את המגש מידיה בפראות כזאת שהגביעים שבו וקרקשו, ואז היא הדפה אותו בחזרה לתוך ידיה של ניקי. "את קחי את הכוסות הללו בחזרה למטבח. הולי, אם את מעוניינת לשמור על מקום העבודה שלך, את תגשי לסוויטה הנשיאותית מיד. ובלי שום שטויות. את לא רוצה למשוך את תשומת לבו של הנסיך בכל מקרה – גבר במעמדו יכול לרצות רק דבר אחד מבחורה כמוך." בהבחינה במלצרית אחרת, שמתחה את צווארה כדי להתבונן בשחקני הראגבי המתחממים על המגרש, סילביה השמיעה אנקה נחרדת. "לא. לא. אתן כאן בשביל לעבוד, לא בשביל לבהות ברגלים של גברים – " בנטשה את הולי וניקי, היא מיהרה לעבר המלצרית הנוספת.

"ברור שאנחנו כאן בשביל להסתכל על רגלים של גברים," הכריזה ניקי בעליצות. "למה נראה לה שבאנו בכלל לעבוד פה? לי אין שום מושג קלוש בחוקי משחק הראגבי, אבל אני יודעת שהגברים פה חתיכים נורא. זאת אומרת, יש גברים ויש גברים. והגברים האלה הם גברים, אם את מבינה למה אני מתכוונת."

בלי להקשיב לה כלל, הולי בהתה בחלל, כשבטחונה העצמי בשפל של כל הזמנים. "מה שמפליא הוא לא זה שאדי זרק אותי," היא הפטירה, "אלא זה שמלכתחילה הוא בכלל היה אתי."

"אל תדברי ככה. אל תתני לו לעשות לך את זה," נזפה בה ניקי. "בבקשה תגידי לי שאת לא בכית עליו במשך כל הלילה."

"למרבה הפלא, לא. זה באמת די התמיה אותי." הולי קימטה את מצחה. "אולי הייתי הרוסה מדי בשביל לבכות."

"אכלת שוקולד?"

"ברור. טוב – בעצם, וופלים של שוקולד. זה גם נחשב?"

"תלוי כמה. צריך המון וופלים כדי להגיע לכמות השוקולד הדרושה."

הולי הרימה שתי אצבעות.

"שני וופלים?"

הולי הסמיקה. "שתי חבילות." היא הפטירה את המילים בקול מהוסה, ואז פלטה אנחה של אשמה. "ואחר כך שנאתי את עצמי עוד יותר אפילו. אבל הייתי אומללה נורא, וגם גוועתי ברעב! אדי לקח אותי למסעדה, כדי לבשר לי על ביטול האירוסים – אני מניחה שהוא חשב שאני לא אצרח עליו במקום ציבורי. הייתי בטוחה שמשהו לא בסדר כשהוא הזמין מנת פתיחה. הוא לעולם לא מזמין מנת פתיחה."

"כמה שזה אופייני, נכון?" פיה של ניקי נמתח בהבעה ביקורתית. "בלילה שבו הוא נפרד ממך, הוא מרשה לך סוף-סוף לאכול."

"מנת הפתיחה היתה בשבילו, לא בשבילי." הולי נדה בראשה בלי משים. "ממילא אני לא מסוגלת לאכול שום דבר בנוכחותו של אדי. האופן בו הוא מסתכל עלי גורם לי תמיד להרגיש כמו פרה. הוא אמר לי שהכל נגמר בינינו, בין הדג בגריל לבין הקינוח. ולאחר מכן הוא הוריד אותי בבית, ואני המשכתי לחכות, אבל לא הייתי מסוגלת לפרוץ בבכי."

"אני לא מופתעת. בטח היית רעבה מדי בשביל שתהיה לך האנרגיה הנחוצה בשביל לבכות," אמרה לה ניקי ביבושת. "אבל אכילת וופלים בטעם שוקולד זה כבר סימן טוב בהחלט."

"ספרי את זה לחצאית שלי. למה סילביה מתעקשת על המדים האלה?" הולי העגמומית החליקה בידיה את חצאיתה השחורה שהיתה הדוקה על ירכיה. "אני מרגישה כאילו אני לובשת מחוך, והוא כל כך קצר."

"את נראית סקסית בטירוף, כמו תמיד. וקודם כל, אכילת השוקולד כשלעצמה היא מעשה מרפא, כך שאת כבר עברת את השלב הזה, וזה סימן טוב מאוד. השלב הבא בתהליך הוא למכור את הטבעת שלו."

"אני התכוונתי להחזיר לו אותה."

"להחזיר אותה? את השתגעת?" הכוסות הריקות הרעישו שוב וקרקשו בעת שידיה של ניקי התהדקו באחזן במגש. "תמכרי אותה, ובכסף הזה, קני לעצמך זוג נעלים מדהימות. ככה תוכלי לבלות את שארית חייך כשאת דורכת על זכרו של אדי המטומטם. ובפעם הבאה, תדעי להסתפק בסקס ללא שום רגש מיותר."

הולי חייכה בחוסר נוחות, נבוכה מכדי שתוכל להודות בקול שבעצם היא לא שכבה מעולם עם אדי. וזאת, כמובן, היתה המגרעה הכי גדולה שלה מבחינתו. הוא האשים אותה בכך שהיא עצורה יותר מדי.

היא בלמה בכוח את הצחוק ההיסטרי שביקש לפרוץ מפיה.

איזו מכונית משפחתית קטנה, עם נעילה מרכזית.

האם היא היתה עצורה קצת פחות אילו הישבן שלה היה קטן יותר?

יכול להיות, אבל זה משהו שהיא כבר לא תדע לעולם. היא הבטיחה לעצמה תמיד להיכנס לדיאטה, אבל למנוע אוכל מעצמה פשוט הפך אותה לעצבנית.

וזאת הסיבה שהבגדים שלה תמיד הרגישו כה הדוקים על גופה.

בקצב הזה, היא עוד תמות בבתוליה.

מדוכאת מהמחשבה הזאת, הולי הציצה לעבר הסוויטה הנשיאותית. "ממש לא נראה לי שאני מסוגלת לעשות את זה."

"זה שווה את זה, רק כדי לזכות להצצה בנסיך, במלוא הדרו."

"הוא לא היה כזה הולל תמיד. פעם הוא היה מאוהב," מלמלה הולי שדעתה הוסחה לרגע מהצרות שלה. "בדוגמנית העל האיטלקית ההיא. אני זוכרת שקראתי על שניהם. הם היו הזוג של המאה. ואז היא נהרגה ביחד עם אחיו, במפולת שלגים, לפני שמונה שנים. איזה אסון נורא. מסתבר שהוא ואחיו היו ממש קרובים. הוא איבד את שני האנשים שהוא הכי אהב בעולם. המשפחה שלו נקרעה לגזרים. מה הפלא שהוא התחיל להשתולל קצת. בטח הוא היה הרוס לגמרי. בטח הוא רק צריך מישהי שתאהב אותו."

ניקי גיחכה. "אז תעלי לשם ותאהבי אותו. ואל תשכחי את האימרה האהובה עלי."

"מהי האימרה האהובה עליך?"

"אם את לא יכולה לשאת את החום..."

"אז צאי מהמטבח?" הולי השלימה את האימרה הידועה, אך ניקי שלחה אליה קריצה שובבה.

"לא. תורידי שכבת לבוש אחת."

קספר ירד לו במורד המדרגות אל תא הצפייה המלכותי כשפניו הנאים חסרי כל הבעה והעיף מבט סביב, על האצטדיון המרשים. שמונים ושנים אלף צופים הלכו ונקבצו ביציעים לקראת המשחק, שלו ציפו כולם בנשימה עצורה, במסגרת טורניר שש האומות.

היה זה יום מקפיא עצמות של חודש פברואר, ואנשי הפמליה שלו קיטרו והתלוננו על מזג האוויר הקר של אנגליה.

קספר לא שם לב בכלל.

הוא היה רגיל לקור.

כבר שמונה שנים שהוא היה קפוא לגמרי.

אמיליו, ראש צוות האבטחה שלו, גחן לכיוונו והושיט לו טלפון. "סוואנה, בשבילך, הוד מעלתך."

בלי להסתובב כמעט, קספר נד בראשו בתנועה בלתי נראית כמעט, ואמיליו היסס חלקיק שנייה לפני שניתק את הטלפון.

"עוד נקבה שלבה נשבר." הבלונדינית שלצדו צחקה בתדהמה. "אתה קר כמו קרח, קאס. אמנם אתה עשיר ויפה תואר, אבל מבחינה רגשית, אתה חסום לגמרי. למה אתה מסיים את זה? היא מטורפת עליך."

"זאת הסיבה שאני מסיים את זה." קולו היה נוקשה. קספר התבונן בשחקנים המתחממים על כר הדשא, בהתעלמו מהאישה המביטה בכמיהה בצדודיתו.

"אם אתה זורק את האישה היפה ביותר בעולם, איזה סיכוי יש לנו, כל שאר הנשים?"

שום סיכוי.

אין תקווה לאף אחת מהן. אין תקווה גם לו. כל העניין הזה הוא רק משחק, חשב קספר לעצמו בחוסר תחושה. משחק שכבר נמאס לו לשחק.

ספורט הוא אחד הדברים שהצליחו להסיח את דעתו. אבל לפני שמשחק הראגבי יחל, הוא יצטרך לסבול את קבלת הפנים המעיקה.

שעתיים ארוכות של נשים מלאות תקוות ושיחות נימוסין משעממות.

שעתיים ארוכות בלי להרגיש דבר.

פרצופו התנוסס על שני מסכי הענק, משני עבריו של כר הדשא, והוא התבונן בעצמו במין סקרנות מנוכרת, מופתע מהשלווה שמראהו מביע. קול תרועה נשית רמה עלה מפיותיהן של הנשים שכבר הספיקו להיאסף ביציעי האצטדיון, וקספר סיפק להן את חיוך ההכרה המבוקש, כשהוא תוהה לעצמו בעצלתיים אם מישהי מהן תחפוץ לבוא ולשעשע אותו כדי לעזור לו להעביר את השעות הקרובות.

זאת היתה יכולה להיות כל אחת ואחת מהן. לו זה ממש לא משנה.

בתנאי שהיא לא תצפה ממנו לדבר.

הוא הציץ מאחורי כתפו, אל חלון הזכוכית של הסוויטה הנשיאותית, בה עמדה להיות מוגשת ארוחת הצהרים. מלצרית יפה במידה יוצאת דופן בדקה את השולחן, ושפתיה נעו בעת שהיא דיקלמה לעצמה את רשימת הדברים שהיא היתה צריכה לבדוק.

קספר בחן אותה בשקט, עיניו הוצרו קמעה כשהיא נעצרה במלאכתה והרימה יד אל פיה. הוא ראה את התרוממותו של החזה שלה וצניחתו, בעת שהיא לקחה נשימה עמוקה – ראה איך היא הטתה את ראשה אחורה והסתכלה אל התקרה. זאת היתה שפת גוף משונה מאוד, בשביל מישהי שעומדת להגיש ארוחת צהרים.

ואז הוא הבין שהיא מתאמצת לא לפרוץ בבכי.

במהלך השנים, הוא לימד את עצמו להבחין, מבעוד מועד, בסימנים למצוקתה של אישה, כדי להקדים ולעזוב את המקום.

בריחוק צונן, הוא התבונן במאמציה להתאפק ולבלום את שטף הדמעות המתקרב.

היא טיפשה מטופשת, הוא חשב לעצמו, זה שהיא נותנת לעצמה להרגיש רגשות עזים כל כך בקשר למה שזה לא יהיה.

ואז הוא חייך חיוך של לעג עצמי. האם הוא עצמו לא נהג בדיוק כמוה כשהיה בגיל שלה – בתחילת שנות העשרים שלו, כשהחיים נראו לו כמו מחרוזת אינסופית של הזדמנויות. האם הנאיביות שלו לא שחררה את הרגשות שלו?

ואז הוא למד את הלקח שהתגלה כבעל ערך רב יותר מכל מה שהוא למד בכל ההרצאות הארוכות על משפט חוקתי או על היסטוריה בינלאומית.

הוא למד שרגשות הם חולשתו הגדולה ביותר של גבר, ושהם יכולים לחסל אותו, בדיוק כמו כדור רובה של מתנקש.

וכך, הוא קבר ללא רחם כל שריד של רגשותיו, גונן על הפגיעות האנושית הלא רצויה הזאת, תחת מעטה עבה של ניסיון חיים מריר. הוא קבר את רגשותיו עמוק כל כך, שכבר לא היה מסוגל למצוא אותם, אפילו אם היה מנסה.

וככה בדיוק הוא רצה שזה יהיה.

בלי להישיר מבט אל אף אחד, ובזהירות רבה מאוד, הולי הציבה לפני הנסיך את עוגת הפטל ברוטב שמפניה. סכו"ם הכסף וכוסות הקריסטל נצצו על רקע המפות הצחורות, אבל היא לא הבחינה בזה כמעט. היא הגישה את כל הארוחה כאילו היתה אפופה בערפל, כשכל מחשבותיה שבות אל אדי, שמארח, בדיוק באותו הזמן, את מחליפתה, בתא האירוח היוקרתי שבהמשך המסדרון המפואר.

הולי לא ראתה אותה, אך לא היה לה ספק שהיא יפה, בלונדינית כמובן. ולא מהבחורות שישועתן הטובה ביותר בעת צרה היא שתי חבילות של וופלים עם שוקולד.

האם יש לה תואר אקדמי? האם היא נבונה?

ראייתה של הולי התערפלה פתאום, בגלל הדמעות, והיא מצמצה במהירות, נעה באיטיות מסביב לשולחן, בלי לשים לב כמעט לשיחות המתנהלות סביבה. הו, אלוהים אדירים, היא עמדה להתמוטט. כאן, בסוויטה הנשיאותית, לפני עיניהם של הנסיך ושל כל אנשי הפמליה שלו. זה עמד להיות הרגע המשפיל ביותר בחייה.

בניסיון להתעשת, הולי התרכזה בקינוח שהיא החזיקה בידיה, אך היא ניצבה על סף תהום. ניקי צדקה לגמרי. מוטב היה לה להישאר במיטה היום, להתחבא מתחת לשמיכה עד שתתאושש מספיק כדי להתמודד עם רגשותיה ולהשתלט עליהם שוב. אלא שהיא היתה זקוקה לעבודה הזאת יותר מדי, ולא יכלה להרשות לעצמה את הלוקסוס של שקיעה ברחמים עצמיים.

פרץ הצחוק של הפמליה המלכותית הצליח איכשהו רק להעצים את תחושות הצער והבידוד שלה, והיא הניחה את צלחת הקינוח האחרונה על השולחן וצעדה אחורה, נחרדת לגלות שאחת הדמעות הצליחה לחמוק מעינה ולזלוג במורד הלחי שלה.

שחרורה של הדמעה הזאת היה האות לכל הדמעות האחרות לשטוף קדימה, ולפתע גרונה היה מלא ועיניה צרבו נורא.

הו, בבקשה, לא. לא כאן.

האינסטינקט הורה לה להסתובב, אבל חוקי הטכס אסרו עליה להפנות את גבה לנסיך, אז היא נותרה לעמוד בחוסר ישע, להביט לעבר השטיח הוורדרד, עם הדוגמה הסבוכה והמעודנת של וורדים וכדורי ראגבי, בהתנחמה בידיעה שאיש שם לא ישים אליה לב בכלל.

אנשים אף פעם לא שמים אליה לב, נכון? היא האישה הבלתי-נראית ממש. היא היד שמוזגת את השמפניה, העיניים שמבחינות בצלחת הריקה על השולחן. היא החדר הנקי, או הכיסא הנוסף. רק בן אדם היא לא.

"הנה." יד גברית חזקה הגישה לה טישו. "קנחי את האף."

באנקת חרדה ובושה, הולי קרעה את מבטה הנחרד מהאצבעות השזופות והחזקות הללו, ופגשה זוג עיניים אפילות ומהורהרות, כמו חשכתם של שמי הלילה באמצע החורף.

ומשהו מוזר קרה.

הזמן עצר מלכת.

הדמעות לא זלגו ולבה לא הלם.

זה היה כאילו שמוחה התנתק מגופה. להרף עין אחד, היא שכחה לגמרי שהיא עמדה לעשות מעצמה מטומטמת נוראה. היא שכחה את אדי ואת הבלונדינית הייצוגית שלו. היא שכחה אפילו את הפמליה המלכותית.

הדבר היחידי בעולם כולו היה האיש הזה.

ואז ברכיה נחלשו ופיה התייבש לגמרי מרוב יופיו המטורף, פניו הצרים והאריסטוקרטיים שהיו שילוב עוצר נשימה של תווים גבריים מאוד וסימטריה מושלמת.

מבטו הכהה נע אל פיה, והמבט המלוכסן והחטוף הזה חרך את גופה כמו להבה יוקדת. היא הרגישה איך שפתיה רוטטות ואיך לבה הולם בצלעותיה.

וההלמות המאיימת הזאת היתה בדיוק קריאת ההשכמה לה היא היתה זקוקה.

אלוהים אדירים. "הוד מעלתך." האם היא היתה אמורה לקוד לפניו? היא היתה כה מהופנטת מהיופי המדהים שלו, שהיא שכחה לגמרי את כללי הטקס. איך היא היתה אמורה לנהוג בדיוק?

חוסר הצדק הבסיסי של כל זה היה כמו סטירה עזה בפניה. דווקא בפעם האחת בה היא בהחלט לא רצתה שיבחינו בנוכחותה, מישהו הבחין בה.

הנסיך קספר מסנטלייה.

מבטה הנחרד צנח בחזרה אל הטישו. והוא גם ידע כמה נורא היא מרגישה. לא היה לה שום מקום להסתתר בו.

"תנשמי," הוא הורה לה בקול חרישי. "לאט."

רק אז היא שמה לב שהוא מיקם את עצמו ממש מולה. כתפיו היו רחבות ורבות עוצמה, והן ממש הסתירו אותה מעיני כל שאר הנוכחים, כך שאיש מאנשי הפמליה שלו לא הבחין בכך שהיא בוכה.

הבעיה היתה שהיא כבר לא יכלה להיזכר על מה בדיוק היא הרגישה צורך לבכות. מבט לוהט אחד מהעיניים העצלות, האפלות הללו, ומוחה נמחק לגמרי.

בהתכווצה במקומה מרוב בושה, ובה בעת, כשהיא שמחה על הרגע שניתן לה כדי להתעשת, הולי לקחה את הטישו המוגש לה וקינחה בו את אפה. יאושה נמסך בהשלמה עם הגורל, כשהבינה שבזה הרגע, היא יצרה לעצמה בעיה חדשה.

הוא בוודאי יתלונן. ואיך ניתן להאשים אותו בכלל? היא היתה אמורה להיות חייכנית. היתה אמורה להיות קשובה כשהבלונדינית המשועממת למראה, שישבה לצדו, שאלה אותה אם גבינת העזים אורגנית או לא.

הוא בוודאי יביא לפיטוריה.

"תודה רבה לך, הוד מעלתך," היא מלמלה בתחבה את ממחטת הטישו המשומשת לכיסה. "אני אהיה בסדר. רק אל תרחם עלי."

"אין שום סיכוי שזה יקרה. רחמים הם לא הקטע שלי." עיניו הכהות זהרו בהומור ציני. "אלא אם כן מדובר בסקס מתוך רחמים."

מאחר שהמאמץ לבלום את דמעותיה מנע את התדהמה שלה, הולי לקחה עוד נשימה עמוקה, אך חולצתה הלבנה לא הצליחה כבר לעמוד בלחץ, ושני כפתוריה העליונים נפתחו מעצמם. ביבבה של אי-אמון, היא קפאה לגמרי. כאילו שהיא לא השפילה את עצמה כבר מספיק לפני בן האצולה הזה, היא גם עמדה לגלוש מתוך חזיית התחרה שלה. ומה עכשיו? האם היא צריכה למשוך עוד תשומת לב אל עצמה בכך שתנסה לרכוס את הכפתורים הסוררים, או שעליה לקוות שהוא לא הבחין בכלל... ?

"לא תהיה לי ברירה אלא להתלונן עליך." נימת קולו היתה מתנצלת קמעה, והיא הרגישה שברכיה עומדות להתקפל תחתיה.

"כמובן, הוד מעלתו."

"מלצרית סקסית בגרביונים שחורים שקופים ובלבוש תחתון של תחרה זה מראה שמסיח מאוד את תשומת הלב." מבטו הישיר והבוטח צנח אל המחשוף הנדיב שלה והשתהה שם. "את מקשה עלי מאוד להתרכז בבלונדינית המשעממת שיושבת לצדי."

מאחר שהיתה מוכנה כבר להאשמה אחרת לגמרי, הולי פלטה צחקוק חנוק. "אתה מתלוצץ?"

"לעולם איני מתלוצץ בקשר לפנטזיות," הוא אמר בניגון איטי. "ובעיקר לא לגבי פנטזיות מיניות."

הוא חושב שהבלונדינית הזאת משעממת?

"ואת, לך יש פנטזיות מיניות?"

"אתה מאשים אותי?" ההערכה הגלויה שהיתה במבטו עמדה בניגוד כל כך גמור לדעתה הירודה על עצמה, שלרגע אחד הולי רק הסתכלה עליו. ואז היא הבינה שהוא בטח רק מקניט אותה, כי היה ברור לה לגמרי שאין בה שום טיפה של סקסיות.

"לא הוגן מצדך להקניט אותי, הוד מעלתך."

"את אמורה לקרוא לי הוד מעלתך רק בפעם הראשונה. אחרי זה, את אמורה להסתפק באדוני." עיניים שחורות ומשועשעות נעו משדיה אל הפה שלה. "ואני די משוכנע שאת זאת שמקניטה אותי." הוא התבונן בה במין סוג של הערכה גברית בלתי מתנצלת לגמרי שגברים שומרים רק להתבוננות בנשים יפות במיוחד.

וזה לא מה שהיא. היה ברור לה בהחלט שלא. "אתה לא אכלת את הקינוח שלך, אדוני."

הוא חייך אליה חיוך איטי ומסוכן. "נראה לי שאני מביט בקינוח שלי."

הו, אלוהים, הוא ממש מפלרטט איתה.

רגליה של הולי החלו לרעוד מפני שהוא היה כל כך, כל כך מושך ובגלל שהאופן בו הוא הביט בה גרם לה להרגיש כמו איזו דוגמנית-על. בטחונה העצמי המצומק החל להתרומם כמו פרח נבול למחצה שזכה לחיים חדשים אחרי שירד עליו קצת גשם. הגבר המושך והמהמם הזה – הנסיך המהמם והעשיר הזה, שיכול לבחור לעצמו כל בחורה בעולם – מצא אותה מושכת מספיק בשביל שיהיה מעוניין לפלרטט איתה.

"קאס." קול מתפנק של אישה עלה מאחורי גבו. "בוא ושב בחזרה."

אבל הוא הסתובב.

העובדה שהוא לא נראה מעוניין או מסוגל לנתק את מבטו ממנה הרימה את בטחונה העצמי של הולי בעוד כמה דרגות. היא הרגישה איך הסומק שלה גובר תחת מבטו העז והבוחן, ולפתע חל איזה שינוי מסוכן באווירה. בנסותה להבין איך היא הגיעה מדמעות ועד למתח עז בפרק זמן קצר כל כך, הולי בלעה את הרוק שלה.

זה בגללו, היא חשבה לעצמה בחוסר ישע.

הוא פשוט מסוכן נורא.

וממש ממש לא בליגה שלה.

לפלרטט זה דבר אחד, אבל הוא נמצא פה עם אורחים שבולעים כל מילה שיוצאת מפיו – נשים זוהרות שמתחרות על תשומת הלב שלו.

פתאום היא נזכרה איפה היא נמצאת ומה התפקיד שלה. הולי שלחה מבט מבוייש. "הם ממתינים לך, אדוני."

ההרמה החלקה של גבתו נועדה לרמוז לה שהוא לא מבין מה הבעיה עם זה, והולי חייכה חיוך קלוש. הוא הרי נסיך, המושל של הנסיכות. אנשים עומדים בתור וממתינים. הם מחכים לשעשע אותו ולמלא כל גחמה שלו.

אבל ברור שהגחמות שלו הן הנשים המטופחות והסופר-אלגנטיות הללו, שנועצות כעת מבטי רצח קצרי-רוח בגבו הרחב, הלא כן?

בלחיים בוערות, היא כחכחה בגרונה. "הם בוודאי תוהים מה אתה עושה."

"וזה צריך לעניין אותי בגלל ש... ?"

מלאת קינאה באדישות הזאת שלו, היא צחקה. "טוב – בגלל שלאנשים אכפת בדרך כלל מה אנשים אחרים חושבים."

"באמת?"

היא השמיעה צחקוק קצר של מבוכה. "כן."

"ולך אכפת מה אנשים חושבים?"

"אני מלצרית," השיבה הולי ביובש. "צריך להיות אכפת לי. אם לא אכפת לי אז אני לא מקבלת טיפים – ואז אני לא אוכלת."

הנסיך הרים כתף רחבה אחת במשיכה אדישה. "בסדר גמור. אז בואי ניפטר מהם. את מה שהם לא רואים הם לא יוכלו לשפוט." בביטחון עצמי מוחלט, הוא העיף מבט לעבר אחד הגברים הבנויים לתלפיות, שניצבו ליד הדלת, והפקודה האילמת הזאת הספיקה כנראה כדי לוודא שהנסיך יזכה לכל הפרטיות הנחוצה לו.

צוות האבטחה שלו נכנס לפעולה, ובתוך מספר דקות, כל שאר הפמליה התפנתה מהחדר, תוך מבטים יודעי דבר של כל הגברים בחבורה, ומבטים של כעס ועלבון מצדן של הנשים.

בהתרשמה במידה מגוחכת מהתצוגה הדיסקרטית הזאת של מרותו, הולי שאלה את עצמה איזה מין הרגשה זאת להיות בעל עוצמה כזאת שמאפשרת לך לפנות חדר שלם בעזרת מבט אחד בלבד. ואיזה מין הרגשה זאת להיות בטוח כל כך בעצמך שלא אכפת לך מה אנשים יחשבו על המעשים שלך?

רק כשהדלת של הסוויטה הנשיאותית נסגרה, אחרי צאתם של כל הנוכחים, עלה בדעתה לפתע שבעצם עכשיו היא נשארה לבדה עם הנסיך.

היא פלטה צחקוק חנוק של תדהמה.

הוא גירש מעליו את הנשים היפות והזוהרות ביותר שהיא ראתה אי-פעם כדי להישאר – איתה?

הנסיך הסתובב בחזרה אליה, עיניו נצצו, שחורות ומסוכנות. "ובכן." קולו היה חרישי, "עכשיו כשאנחנו כאן לבד, איך את מציעה שנעביר את הזמן?"