"איפה הוא?" שאלה ליז. היא נראתה קצת מזועזעת כשעמדה שם ליד חבית הבירה וספגה את המראות והקולות של המרתף של ריינו. לא היה לי מושג מה היא עושה עם החברים שלה בסופי השבוע, אבל גם ידעתי שמעולם לא ראיתי אותה במסיבה.
אז זה בטח צרם לה באיזשהו אופן.
ואף שמשהו בי רצה לצחוק על איך שהיא נראית לא שייכת, בשמלת הכנסייה הצהובה שלה, לופתת את הכוס שלה כל כך חזק עד שכמעט ציפיתי שהיא תעוף כמו פקק מבין אצבעותיה הצבועות בלק ורוד, לעזאזל - חלק אחר בי ממש אהב את זה.
כי זה היה כל כך ליז בוקסבאום.
הסנטר שלה היה זקור כלפי מעלה, ועל פניה עטתה את חיוך ה"אני ממש בסדר" שלה, אבל מהאופן שבו נשכה כל הזמן את השפה התחתונה ותחבה את השיער מאחורי האוזניים, היה ברור שהיא לחוצה בטירוף.
"תרגיעי, אנחנו פה רק עשר דקות," אמרתי, תוהה אם יש לה מושג מה השאנל מס' 5 שלה עושה למוח שלי. "הוא בטח כאן איפשהו."
היא לא אמרה כלום, אבל פשוט המשיכה לעפעף בריסים הארוכים שלה ולחפש את מייקל. זה היה מעצבן, איך שהיא העריצה אותו, אבל גם לא הייתי באמת מודאג, כי ידעתי שהם לא מתאימים. הוא בחיים לא יהיה מסוגל לראות אותה כמו שהיא באמת - הוא מעולם לא היה מסוגל - והיא תשתעמם בחברתו בתוך חמש דקות.
"אולי כדאי שתירגעי ותנסי ליהנות קצת." שלפתי את הטלפון מהכיס הקדמי ובדקתי אם יש לי הודעות. שלוש מאבא שלי, שבדק איך עבר האימון, אבל שום דבר מבחור החלומות של ליז. "אם את יודעת איך עושים את זה בכלל."
"ברור שאני יודעת," אמרה בהתגוננות, ואני נאלצתי לנשוך את שפתי כדי לא לצחוק כשהיא לקחה לגימה מהבירה ומיד עיקמה את האף בגועל. הייתי די בטוח שנדמה לה שהיא יוצאת די מגניבה, כשהיא מורידה ככה בירה, אבל כל מי שיש לו עיניים היה יכול לראות שהבחורה מתעבת את מה שיש לה בכוס.
"ווסלי!"
שיט, שיט, שיט.
מישל אגייב (בעלים מאומתים) –
רונה שרמן (בעלים מאומתים) –
יעל ליטרט (בעלים מאומתים) –