המערכה על ירושלים

הקדמה המאבק על האמת ההיסטורית

גורלה של ירושלים עמד להיחרץ ביולי 2000, כאשר עתידה של העיר העתיקה הונח לראשונה על שולחן המשא ומתן בין ישראל לרשות הפלשתינאית. הנשיא ביל קלינטון כינס בקמפ־דיוויד ועידה מרתונית בת 15 יום, במטרה לפתור - אחת ולתמיד - את הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הישראלים והפלשתינאים הסתגרו באתר הנופש הנשיאותי במרילנד, תחת מסכת לחצים קשה על מנת להגיע להסכם סופי. סיכויי ההצלחה המדינית של הוועידה היו קלושים. היחסים בין המנהיגים, אהוד ברק, ראש ממשלת ישראל, ויאסר ערפאת, ראש אש"ף, היו על גבול העוינות, וההכנות שקדמו לוועידת הפסגה היו לא מספקות.8 אף על פי כן, ברק הציע הצעה שלא תיאמן: הסכמה ישראלית לריבונות פלשתינאית על רוב שכונות מזרח ירושלים, על הרובע המוסלמי והרובע הנוצרי בעיר העתיקה, ול"אפוטרופסות" על המקום הקדוש ביותר ליהדות, הר הבית.9 מאז השתלט צה"ל על העיר העתיקה במלחמת ששת הימים, ביוני 1967, לא הציע אף ראש ממשלה ישראלי לחלק את העיר מחדש. עתה הדבר עמד לקרות.

נכונותו של ברק לחלק את העיר העתיקה היתה מפתיעה במיוחד, בשל העובדה שזהו לִבה הרוחני של בירת ישראל. העיר העתיקה - מובלעת מוקפת חומות - במזרחה של העיר משתרעת על שטח של כקילומטר רבוע, והיא מחולקת לארבעה רובעים: לרובע יהודי, מוסלמי, נוצרי וארמני. מצויים בתוכה אחדים מהמקומות הקדושים ביותר לשלוש הדתות המונותיאיסטיות העיקריות. הר הבית הוא המקום הרגיש ביותר. הר הבית, המשתרע על כ־140 דונם, הוא מקומו של בית המקדש הראשון שבנה שלמה במאה העשירית לפנה"ס ושעמד על תילו עד לחורבן שהמיטו הבבלים על העיר, בשנת 586 לפנה"ס. הבית השני הוקם באותו מקום בעקבות הכרזת כורש שאפשרה לגולי בבל לשוב לציון, וניצב שם משנת 515 לפנה"ס עד להחרבתו על ידי הרומאים, בשנת 70 לספירה. הר הבית הוא כיום מחוץ לתחום לתפילות יהודיות הן ביחידות והן בציבור, ויהודים דתיים רבים נמנעים מלעלות להר מסיבות דתיות הנובעות מקדושתו היתרה. תפילות ציבור נערכות ליד הכותל המערבי, שאינו אלא קיר תמך של מתחם הר הבית מתקופת בית שני. רחבת התפילה ממוקמת אם כן מחוץ להר הבית ולמרגלותיו.

הר הבית הוא המקום השלישי בקדושתו למוסלמים, המכנים אותו אל־חרם אל־שריף. עומדים עליו שני אתרים קדושים לאיסלאם; הראשון, כיפת הסלע, נבנה בשנת 691, ובתוכו הסלע הקדוש שלפי המסורת המוסלמית, ממנו עלה מוחמד לשמים כדי לקבל מאללה את מצוות התפילה. האתר השני הוא מסגד אל־אקצא, המסגד הגדול ביותר בירושלים, שבנייתו הסתיימה בשנת 705. לא רחוק מהר הבית, ברובע הנוצרי, ניצבת כנסיית הקבר הקדוש. הכנסייה המקורית נבנתה בתחילת המאה הרביעית, על ידי הקיסר הרומי קונסטנטינוס, במקום שבו על פי המסורת ישו נצלב, נקבר וקם לתחייה. הכנסייה נערצת בשל כך על חלקים גדולים בעולם הנוצרי, ומהווה אתר חשוב לעלייה לרגל.

כאשר הציע ברק את חלוקתה מחדש של העיר בקמפ־דיוויד, רוב הישראלים זכרו עדיין כי לאחר שהלגיון הירדני כבש את ירושלים המזרחית ב־1948, הוא גירש לחלוטין את האוכלוסייה היהודית מהעיר העתיקה. הרובע היהודי הועלה באש, בתיו נבזזו, ועשרות בתי כנסת נהרסו או חוללו. מצבות רבות מבית הקברות היהודי העתיק על הר הזיתים נעקרו ממקומן ונבנו בהן בתי שימוש. ב־19 השנים הבאות מנעו הירדנים מהיהודים גישה אל המקומות הקדושים להם, לרבות הכותל המערבי, למרות הסכמים מפורשים בנידון. הירדנים אף מנעו ממוסדות נוצריים לרכוש קרקעות, והגבילו באופנים שונים את זכויות הקהילה הנוצרית בירושלים, שהלכה והתמעטה ביותר מ־50 אחוזים תחת שלטונם. עם איחוד העיר ב־1967, החליטה ישראל על אימוץ מדיניות חדשה - היא חקקה חוק המגן על המקומות הקדושים לכל הדתות, והבטיחה גישה חופשית אליהם לכל המתפללים.10

ברק ראה עצמו כממשיך דרכו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. יש לזכור כי רבין הצהיר באוקטובר 1995, שנתיים לאחר חתימת הסכם אוסלו, כי על ירושלים להישאר תמיד בירתה המאוחדת של ישראל. הוא הכריז על כך בנאום האחרון שנשא בכנסת, חודש לפני הירצחו. רבין נולד בירושלים, ופיקד על כוחות צה"ל המנצחים שאיחדו את העיר ב־1967. הוא הבין שרק ישראל תוכל להבטיח את החופש הדתי בירושלים. עמדתו של רבין בנוגע לירושלים המאוחדת, שנהנתה במשך שנים מתמיכה מקיר לקיר של המפלגות הדמוקרטית והרפובליקנית כאחד בוושינגטון, אושרה על ידי הסנאט האמריקני ב־1995 בחוק השגרירות בירושלים, שהתקבל ברוב מכריע של 93 בעד ו־5 נגד. בין המובילים את הקמפיין להעברת החוק היו שני מנהיגי המפלגות בסנאט, הרפובליקני בוב דול, והדמוקרט טום דאשל - שני פוליטיקאים שלא הגיעו להסכמה כמעט בשום נושא אחר. החקיקה קבעה, בין היתר, שירושלים חייבת להישאר מאוחדת כבירת ישראל. דומה היה כי מעמדה של ירושלים אינו נתון לערעור. אולם עתה, עם ההצעות שנשמעו בקמפ־דיוויד, היתה לפתע בהישג ידו של ערפאת יותר ממחצית העיר העתיקה של ירושלים.

ברק ניהל משחק שחמט דיפלומטי מסוכן כשעל כפות המאזניים מונחות מורשת רבין וההיסטוריה של עמו שלו. הצעתו לערפאת איננה מובנת כלל, שהרי קודם לכן קיבל מידע מראשי מערכת הביטחון, כי לערפאת אין כל כוונה להגיע להסכם שלום. נוסף על כך, איומים לפתוח באינתיפאדה חדשה ריחפו באוויר. סנדי ברגר, היועץ לביטחון לאומי של קלינטון, נשא נאום בתל־אביב חודשיים לפני קמפ־דיוויד, והזהיר כי כישלון לקדם את תהליך השלום יוביל כנראה לעימות מזוין; ואכן, בעוד ברגר מדבר, פרצו עימותים אלימים בין פלשתינאים לחיילים ישראלים. יתר על כן, מנגנון ההכוונה הפוליטית של הרשות הפלשתינאית ניהל מחנות קיץ שבהם, לדברי הניו יורק טיימס, עשרות אלפי צעירים פלשתינאים "התאמנו בחטיפות, מארבים ושימוש בנשק התקפי".11 קשה לומר שהאווירה בקרב הפלשתינאים נטתה לשלום.

זאת ועוד; נוכח הוויתורים חסרי התקדים שתכנן בקמפ־דיוויד, איבד ברק את הרוב הפרלמנטרי בישראל. השר נתן שרנסקי, שהחזיק מעמד תשע שנים בכלא סובייטי, כשהוא נאחז ללא הרף באמרה היהודית העתיקה "לשנה הבאה בירושלים", הוביל מרד כנגד ברק. שלוש מפלגות נטשו את הקואליציה של ברק, ואפילו שר החוץ שלו עצמו, דוד לוי, סירב ללוות אותו לקמפ־דיוויד, והתפטר זמן קצר לאחר ועידת הפסגה. טיסתו של ברק לוושינגטון נדחתה בגלל הצבעת אי־אמון בממשלתו שנערכה זמן קצר לפני המראתו. וכך כינס קלינטון ועידת פסגה בנושאים גורליים שהרבה הונח בה על כף המאזניים, כשלשותפו הישראלי לא היה כלל מנדט לוותר על חלקים מבירת ישראל.

מה היו אפוא כוונותיו האמיתיות של ברק שנותרו תעלומה במידה רבה? מחד גיסא, אילו נענה ערפאת להצעותיו, היה ברק מביא לעם בישראל הסכם שלום היסטורי המסיים, פורמלית, את הסכסוך הערבי-ישראלי. בתנאים אלו היה ברק מוצא עצמו בעמדה חזקה שתאפשר לו להכריז על בחירות חדשות. מאידך גיסא, ברק העריך שסירוב ערפאת יחשוף אותו קבל העולם כולו כמכשול העיקרי לשלום כולל במזרח התיכון. ברק ניסה לבצע ניהול סיכונים בכך שהגיש את הצעותיו לערפאת בעקיפין דרך צד שלישי, באמצעות קלינטון, כדי למנוע את הפיכתן להתחייבות ישראלית לוותר על ירושלים. הוא הסתמך על כך שהמשא ומתן התבסס על העיקרון ש"דבר אינו מוסכם עד שהכול מוסכם". סירוב פלשתינאי להצעה חסרת התקדים של ישראל בקמפ־דיוויד, היה אמור להוריד אותה מהשולחן, תיאורטית לפחות.

בסופו של דבר הסתיימה ועידת הפסגה בקמפ־דיוויד בכישלון מוחלט, לאחר שערפאת דחה את גישושיו של ברק. ואולם גורלה של ירושלים עדיין היה מוטל על כף המאזניים בשארית תקופת כהונתו של קלינטון. בשבועות האחרונים לכהונתו, פעל קלינטון על פי בקשות הפלשתינאים והכין "הצעות גישור" בכל הנושאים השנויים במחלוקת, וירושלים בכללם. בנובמבר 2000, יומיים אחרי בחירתו של ג'ורג' בוש, הכריז קלינטון החבול: "נותרו לי עשרה שבועות עד תום כהונתי, וברצוני לנצל פרק זמן זה בכדי להשיג הסכם מקיף, הסכם היסטורי".12 זמנו של קלינטון הלך ואזל, ונציגיו במשא ומתן עמלו בקדחתנות כדי להבטיח ששמו ייזכר בהיסטוריה, בין היתר בזכות הסכם שלום רב חשיבות. בהילות זו עמדה להשפיע על גורלה של ירושלים, מפני שעמדותיה של ישראל במשא ומתן נשחקו שוב ושוב עם כל סיבוב של המשא ומתן.

מאמצי השלום של קלינטון היו מנותקים לחלוטין מהאירועים בשטח. ב־29 בספטמבר 2000, כחודש אחרי שהסתיימה ועידת הפסגה בקמפ־דיוויד, ניצל ערפאת ביקור שערך אריאל שרון, שהיה אז ראש האופוזיציה, בהר הבית, כתירוץ לפתיחת התקוממות ארוכה ואלימה. הפגנות הפלשתינאים בתגובה לביקורו של שרון, הותירו למעלה מעשרים שוטרים ישראלים פצועים. למחרת היום התאספו יותר מ־22 אלף מתפללים פלשתינאים לתפילות יום השישי בהר הבית. חקירה שלאחר מעשה העלתה שפרובוקטורים פלשתינאים הסיתו מתפללים לתקוף באבנים - שהוכנו מבעוד מועד - את המתפללים היהודים בכותל המערבי למרגלות ההר.13 היה זה ערב ראש השנה, ומשטרת ישראל נאלצה לפנות את רחבת הכותל המערבי הגדושה מתפללים, שספגה מטר סלעים ואבנים.

ערפאת כינה את מלחמתו החדשה אינתיפאדת אל־אקצא. השם היה מטעה במכוון, והשתמע ממנו כאילו מסגד אל־אקצא על הר הבית נמצא בסכנה. כינוי זה שיקף גם מאמץ לגייס את הפלשתינאים ולאותת לעולם הערבי הרחב יותר על תחילת המערכה לכיבוש ירושלים. רדיו פלשתין של אש"ף קרא לפלשתינאים למהר ולהגן על הר הבית, ואילו החמאס, ארגון הטרור שהחל את דרכו כסניף של האחים המוסלמים הפונדמנטליסטים (חמאס נותר שלוחה רשמית של האחים המוסלמים בפלשתין), הפיץ כרוזים באותה הרוח. מאותו יום ואילך היו תושבי ישראל יעד מרכזי לגל התקפות בלתי פוסקות של צלפים, רקטות ופיגועי מחבלים מתאבדים פלשתינאים.

הפלשתינאים טענו כי האלימות פרצה כתגובה ספונטנית על ביקורו של שרון בהר הבית. אבל עימאד פלוג'י, שר התקשורת של ערפאת, הודה בגלוי לעיתון ערבי המופיע בלבנון על אופיה המתוכנן והמאורגן של המערכה: "כל מי שחושב שהאינתיפאדה פרצה בגלל ביקורו המגונה של שרון במסגד אל־אקצא טועה", הכריז. "האינתיפאדה תוכננה מראש, מאז חזרתו של הנשיא ערפאת מהמשא ומתן בקמפ־דיוויד".14 בגל המתקפות הפלשתינאיות היו המקומות הקדושים ליהודים בגדר מטרות עדיפות. לאחר חילופי יריות סביב קבר יוסף נסוגו הכוחות הישראלים מהאזור ב־7 באוקטובר, לא לפני שקיבלו את הבטחתם של קציני משטרה פלשתינאים כי יגנו על הקבר. עם נסיגת הכוחות נעמדו השוטרים הפלשתינאים בצד והתבוננו כיצד בזז האספסוף הפלשתינאי, חילל את מקום התפילה והחריב אותו.15 רבים מהשוטרים הפלשתינאים הצטרפו לחגיגה. ערפאת ניהל מלחמה שכללה רגימת מתפללים יהודים באבנים ליד הכותל המערבי והרס מקומות קדושים. האם ניתן היה לבטוח באדם שזו דרכו כי יגן על המקומות הקדושים לשלוש הדתות הגדולות בירושלים?

מדוע ביקש הצוות של קלינטון לחלק את ירושלים

מה הניע את ממשל קלינטון, בתנאים אלה, להמשיך ולקדם הצעות חדשות, ואפילו דרמטיות יותר, לחלק את ירושלים? יש הטוענים שמהלך זה הונע אך ורק מתוך דאגה למורשתו של קלינטון. הנשיא קשר עוד קודם לכן את יוקרתו כנשיא בתהליך השלום במזרח התיכון. ב־13 בספטמבר 1993 עמד קלינטון עם רבין, שהיה אז ראש ממשלת ישראל וערפאת, יו"ר אש"ף, על מדשאת הבית הלבן, וכרך את זרועותיו סביבם בחיבוק מביע הערכה כשהשניים לחצו ידיים. הטקס המפורסם סימל את הסכמתם של שני הצדדים להצהרת העקרונות. החתימה על המסמך, שעוּבּד בחשאי בנורווגיה בתשעת החודשים הקודמים על ידי נציגי ישראל והפלשתינאים, פתח את תהליך השלום של אוסלו. בשבע השנים שלאחר מכן השקיע קלינטון מאמצים מדיניים עצומים בתהליך הזה. אין ספק שעתה הוא שאף לעשות ככל יכולתו למנוע את התמוטטותו המוחלטת.

למען ההגינות יש לציין שקלינטון לא יזם את המפגש בקמפ־דיוויד; היה זה ברק שחזר והתעקש על כינוס ועידת הפסגה, על אף הסיכונים הרבים הכרוכים בו. מעורבותו של קלינטון כמארח, היתה בתחילה מהוססת למדי, מתוך חשש לפגיעה ביוקרת ארצות הברית במקרה של כשלון הוועידה. על פי הנוהל הדיפלומטי, נשיא ארצות הברית מצטרף למשא ומתן לעשיית שלום רק לאחר שהצדדים גישרו כבר על רוב חילוקי הדעות ביניהם. ואולם על אף הפערים העצומים שנותרו ערב ועידת קמפ־דיוויד, ננעלו קלינטון וברק בחיבוק דיפלומטי הדדי גם כאשר לכל אחד מהם היו ספקות רציניים בנוגע למידת התבונה שבהמשך התהליך. בעיני מרבית חברי צוות השלום של קלינטון, השגת הסכם שלום - כל הסכם שלום שהוא - הפכה ליעד בפני עצמו.

לבד משיקולי היוקרה הנשיאותית, אין ספק שהיו גם שיקולי מדיניות שהניעו את מעורבותה של ארצות הברית. אסכולה אמריקנית אחת גרסה תמיד שהסכם שלום ערבי-ישראלי יהווה תרופת פלאים לבעיות האזור כולו, ממרוקו עד איראן. כך לדוגמה, תיארה מדלן אולברייט, מזכירת המדינה, את ויתוריו הראשונים של ברק על ירושלים בקמפ־דיוויד כלא פחות מאשר "פריצת דרך העשויה לשנות את עתידו של המזרח התיכון".16 מפעם לפעם הועלו גם האינטרסים של ארצות הברית; בתקופת אוסלו, טענו כמה ממעצבי המדיניות, שהשכנת שלום בין הערבים לישראל תסייע לארצות הברית להקים קואליציות ערביות להתמודדות עם המצב בעיראק ועם הסכנה האיראנית, הם דבקו בהשקפה זו בהסתמך על ההנחה המפוקפקת מאוד שמדינות ערב יסכימו לנוכחות צבאית אמריקנית - תוך שהן מסכנות את האינטרסים החיוניים שלהן - רק מפני שבעיותיהן הפנימיות טופלו על ידי ארה"ב.

סוגיה רלוונטית וחשובה לענייננו היא סוגיית הטרור. כמה פקידי ממשל אמריקנים בכירים, מחוץ לצוות השלום, קיוו כי בחודשי כהונתו האחרונים יתקוף קלינטון את אוסאמה בן־לאדן ואת אל־קאעידה. ריצ'רד קלארק, איש המועצה האמריקנית לביטחון לאומי, האחראי על הלוחמה נגד הטרור, סיפר לאחר מכן: "זמנו של ממשל קלינטון הלך ואזל. היתה צריכה להיות יוזמה ביטחונית לאומית אחת, אחרונה וגדולה, כניסיון אחרון להשיג הסכם ישראלי-פלשתינאי [ההדגשה שלי]".17 וכך נראה שקלינטון בחר לחזר אחרי ערפאת, במקום להעמיד את חיסול בן־לאדן בראש סדר העדיפויות שלו. באופן תיאורטי, לא היתה כל מניעה לבצע את שני הדברים גם יחד, אך כפי שמשתמע מדברי קלארק, כל ממשל חייב לבחור את הנושא העיקרי בו ימקד את מרב מאמציו. קלינטון הניח אפוא את כל כובד משקלו על תיווך בעסקה בין ערפאת לברק.

קלארק ניסה להצדיק את ההיגיון שמאחורי החלטת הממשל: "אילו יכולנו להשיג שלום במזרח התיכון, חלק ניכר מהתמיכה העממית באל־קאעידה וחלק ניכר מהשנאה כלפי אמריקה היו מתנדפים בן־לילה".18 ואולם הראיות התומכות בניתוח כזה היו קלושות. מעורבותה הגדולה של ארצות הברית בתהליך השלום בין הערבים לישראל מאז 1993 לא הפחיתה את שנאתו של אל־קאעידה כהוא זה; אדרבה, דווקא באותה התקופה הלכו והסלימו התקפות הארגון על אזרחי ארצות הברית על ידי פיגועים במדינות שונות מערב הסעודית ועד מזרח אפריקה. בייחוד יש לציין שחודשיים בלבד אחרי קמפ־דיוויד, תקף אל־קאעידה את אוניית הצי האמריקני Cole בתימן, וגרם למותם של 17 מלחים אמריקנים.

לאחר קמפ־דיוויד, בזמן שצוות השלום של קלינטון המשיך לקדם הצעות שלום חדשות תוך שהוא מחלץ מישראל ויתורים נוספים, המשיך אל־קאעידה לתכנן ולהתאמן לקראת הפעולה האולטימטיבית - ההתקפות ב־11 בספטמבר על ניו יורק ועל וושינגטון. לא היה כל מִתְאָם בין מאמצי ארה"ב לקידום תהליך השלום במזרח התיכון לבין עיקור המוטיבציה של אל־קאעידה. ולמרות הכול, כמה פקידי ממשל המשיכו לקשר בין שתי הסוגיות, והתעקשו שוויתורים נוספים מצד ישראל יסייעו לשכך את להבות העוינות האנטי־מערבית, או לפחות להנמיך את עוצמתן.

ירושלים והמאבק נגד ישראל לא היו בלתי רלוונטיים בעיני אל־קאעידה ורשתות ג'יהאדיות אחרות גם אם לא היו בראש סדר העדיפויות שלהם, כפי שציין פרופ' ברנרד לואיס ב־1998.19 בעיני האסטרטגים המובילים את אל־קאעידה, יהיו שלבים אחרים הקודמים לג'יהאד נגד ישראל. כך לדוגמה, עבדאללה עזאם, מורהו הרוחני הפלשתינאי של אוסאמה בן־לאדן, טען בספרו From Kabul to Jerusalem כי שחרור אפגניסטן יבשר את המלחמה על ירושלים.20

לאחר שעזאם נרצח, ב־1989, נעשה איימאן אל־זאוואהירי, ראש קבוצה ג'יהאדית מצרית, שהיה עתיד להתמנות לסגנו של בן־לאדן ב־1998, לאדם בעל ההשפעה האידיאולוגית הרבה ביותר על בן־לאדן. כמו עזאם, דחה גם אל־זאוואהירי את המאבק על ירושלים לעתיד הרחוק יותר. במאמר משנת 1995 שכותרתו היתה: "הדרך לירושלים עוברת דרך קהיר", טען אל־זאוואהירי כי על הג'יהאד העולמי להתחיל בהבסת המשטרים האנטי־איסלאמיים ברחבי העולם הערבי - ה"אויב הקרוב" כדבריו. ירושלים, "לא תיפתח [בפנינו] עד שננצח בקרבות במצרים ובאלג'יר ועד שקהיר תיפתח [בפנינו]".21

על אף הדאגות הגוברות מפני הטרור, המשיך קלינטון למקד את מרב תשומת לבו בתהליך אוסלו עד סוף כהונתו כנשיא. בשלהי דצמבר 2000 הציע לשני הצדדים, באופן לא רשמי, תוכנית מקיפה לפתרון "סוגיות הליבה" של הסכסוך. היה זה, לכאורה, לא יותר מאשר מתווה של פרמטרים אפשריים להסכם שלום. קלינטון חזר ודרש לחלק את העיר העתיקה בין ישראל לפלשתינאים, אבל הפעם הציע לפלשתינאים ריבונות על הר הבית, בניגוד להצעה המוגבלת יותר של אפוטרופסות שהועלתה בקמפ־דיוויד. הכותל המערבי יישאר תחת ריבונותה של ישראל, ואילו השליטה ברובע הנוצרי והאתרים הקדושים שבו, כגון כנסיית הקבר, תימסר לידי ערפאת.

גם בנוגע ליתר מזרח ירושלים, התקדם קלינטון מעבר להצעה לריבונות פלשתינאית על רוב השכונות, שהועלתה בקמפ־דיוויד. במקום זאת, הציע ריבונות פלשתינאית על כל השכונות המאוכלסות בפלשתינאים, וריבונות ישראלית על כל השכונות שבהן גרים יהודים.22 בהתחשב בדמוגרפיה של העיר, היתה התוכנית הופכת את ירושלים ללוח שחמט של ריבונויות, שבו שתי ממשלות שונות שולטות על המשבצות השחורות והלבנות. קלינטון הקציב לשני הצדדים ארבעה ימים לשקול את רעיונותיו. הוא הוסיף כי אם אחד הצדדים ידחה את הפרמטרים הללו, הם יוסרו מעל השולחן.23 במכתב שכתב לקלינטון ב־25 בדצמבר 2000, דחה ערפאת את התוכנית תוך שהוא דוחה בכך אפילו ריבונות ישראלית על הכותל המערבי.24 בתגובה הזמין קלינטון את ערפאת לוושינגטון להתייעצויות נוספות, תוך התעלמות מהתחייבותו הפומבית שלו עצמו לחדול מהיוזמה.

ב־2 בינואר 2001 דחה ערפאת, בבית הלבן, את תוכניתו של קלינטון פעם נוספת. ואולם קלינטון הותיר את ההצעה על השולחן, ואפילו פרסם את תוכנה, לראשונה, בנאום שנשא במלון ולדורף אסטוריה בניו יורק, ב־7 בינואר 2001 - פחות משבועיים לפני סיום כהונתו. עם זאת, פרטי ההצעה הגיעו כבר קודם לכן לידיעת הציבור. בסוף דצמבר אמר הרמטכ"ל, רב־אלוף שאול מופז (לאחר מכן שר הביטחון), לקבינט הישראלי כי להערכתו המקצועית של המטה הכללי של צה"ל, יישום "הפרמטרים של קלינטון" יסכן את ביטחון ישראל. הערכה חמורה זו זכתה לכותרות בידיעות אחרונות, ב־29 בדצמבר 2000.

על אף ההסכמה המסויגת של ברק לתוכניתו של קלינטון, זכתה התוכנית לקיתונות של צוננים בציבור הישראלי. ב־8 בינואר התכנסו יותר מ־400 אלף תושבי ישראל למרגלות חומות העיר העתיקה, בהפגנה הגדולה ביותר בתולדות ישראל, במחאה על ההצעה לחלק את ירושלים. ואולם דומה כי ההנהגה הפוליטית הישראלית התעלמה מהתגובה הציבורית הזועמת כנגד המהלך הדיפלומטי שאותו הובילה. המשא ומתן צבר תאוצה משלו, בעוד ישראל חוצה בזה אחר זה את הקווים האדומים שהנחו עד אז את מדיניותה. כמה אנשי ממשל בישראל בחנו אף את האפשרות לגיבוש החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם שתכלול חלקים מתוכניתו של קלינטון לגבי ירושלים, זאת על מנת להבטיח שהוויתורים של ברק יחושקו על ידי הארגון המוביל של הקהילה הבינלאומית.

ואולם בתוך שבועות ספורים התפוגג האיום על אחדותה של ירושלים - ולו גם באופן זמני. קלינטון הוחלף ב־20 בינואר 2001 על ידי הנשיא ג'ורג' בוש, שנמנע מלהמשיך במהלכיו הדיפלומטיים העקרים של קודמו. כעבור כשלושה שבועות, ב־7 בפברואר, נאלץ ברק להכריז על בחירות חדשות עקב אובדן הרוב הפרלמנטרי שלו, ממש לפני קמפ־דיוויד. את מקומו כראש ממשלה, תפס אריאל שרון. ממשל בוש הודיע לנציגיו של שרון כי רעיונותיו של קלינטון אינם תקפים עוד. ויתוריו של ברק לא היו מחייבים, כיוון ששום הסכמים לא נחתמו. בוש הביא עמו גישה חדשה לנושא. הוא לא יזמין את ערפאת לבית הלבן לפגישות חסרות תוחלת (על רקע התפקיד שמילא ערפאת במתקפת הטרור הפלשתינאית), בוש לא היה מוכן אפילו ללחוץ את ידו. אמת, בוש לא התחייב במפורש לשמור על ירושלים מאוחדת, אך ברור היה כי הוא נוטש את מורשת קמפ־דיוויד.

שרון נפגש לראשונה עם הנשיא בוש בחדר הסגלגל ב־26 ביוני 2001. השניים הסכימו ביניהם כי הפרמטרים של קלינטון לא יהיו נקודת המוצא למשא ומתן בעתיד. בוש קיבל את קביעתו של שרון שישראל לא תישא ותיתן תחת אש, והודיע לשותפו הישראלי שהוא אינו עומד לאכוף על ישראל תוכניות שלום מכבידות כלשהן. מעתה, לנוכח האינתיפאדה המשתוללת, ארצות הברית לא תחזר עוד כאחוזת דיבוק אחרי יאסר ערפאת. אשר לירושלים, שרון הציג לציבור ובשיחות פרטיות עמדה ישראלית חדשה וחד־משמעית: "ירושלים תישאר מאוחדת בריבונותה של ישראל".25

הכחשת בית המקדש - לידתה של אמונה פוליטית

אף כי המשא ומתן על חלוקת ירושלים הוקפא, נפתחה חזית חדשה במאבק על העיר. במאבקים שהתנהלו במקומות שונים בעולם הסכימו הצדדים לא פעם לקביעת גבולות או לתביעות טריטוריאליות ללא הסכמים פורמליים; הם השלימו עם סטטוס־קוו קיים מפני שלא יכלו לשנות אותו. יפן, לדוגמה, לא תכבוש מחדש את האיים הקוריליים, שאיבדה לרוסיה ב־1945. המוסלמים עצרו את הסתערותם החזיתית על אירופה ב־1683 לאחר תבוסת העות'מאנים בשערי וינה. דלת זו נותרה נעולה במשך מאות שנים, עד שבואם של מיליוני מהגרים צפון־אפריקנים וטורקים לאירופה עודד את המנהיגים המוסלמים הקיצוניים להאמין שניתן לחדש את ההסתערות על היבשת. כשדלתות היסטוריות מסוג זה נשארות נעולות, משתררת שביתת נשק ממושכת. אך כשהן נפתחות מתפרצים כוחות היסטוריים אדירים, המתבטאים לעתים קרובות בגל אלימות אכזרי המחזיק מעמד עד שנוצר מאזן כוחות חדש. ההצעות שהועלו בקמפ־דיוויד פתחו מחדש דלת היסטורית כזאת.

משנת 1967 עד שנת 2000, הדלת לנסיגה ישראלית מירושלים היתה נעולה בעיקרו של דבר. הרמז הראשון להיווצרות סדק הופיע ב־1993 כאשר הסכמי אוסלו קבעו שנושא ירושלים יהיה סוגיה למשא ומתן בעתיד. אמנם רבין מנע מן ההסכם הפרוצדורלי הזה להפוך לוויתור מהותי, אבל ועידת הפסגה בקמפ־דיוויד וספיחיה המיידיים פתחו את הדלת לרווחה. ברק וקלינטון ציפו שהוויתורים חסרי התקדים של ישראל ישכנעו את הפלשתינאים במחויבותה האמיתית של ישראל לשלום. אך במקום זאת, שבירת הטאבו הדיפלומטי של ישראל פתחה תיבת פנדורה. בתמורה להצעות השלום שלו, קיבל ברק מלחמה חדשה נגד ישראל.

המלחמה שמנהלים הפלשתינאים על ירושלים כוללת יותר מאשר התקפה צבאית חזיתית במסגרת האינתיפאדה. כבר בשלביה הראשונים ניהל ערפאת מערכה שמטרתה לשלול לחלוטין את הלגיטימציה של תביעת ישראל לגבי העיר. הדבר החל ביום התשיעי של ועידת הפסגה בקמפ־דיוויד, כשערפאת השמיע לקלינטון הרצאה מפתיעה שהתבססה על סילופים היסטוריים. הטיעון המרכזי בהרצאתו היה שבתי המקדש המוזכרים במקרא מעולם לא היו קיימים על הר הבית, או אפילו בירושלים. ערפאת טען, כי "אין שם שום דבר [כלומר, שום זכר לבית המקדש על הר הבית]", והוסיף כי "בית המקדש של שלמה לא עמד בירושלים, אלא בשכם".26 קלינטון שזועזע, כנוצרי, למשמע הדברים השיב כי "לא רק היהודים, אלא גם אני מאמין שמתחת לפני השטח נמצאים שרידי בית המקדש של שלמה".27 שנתיים לאחר מכן שינה ערפאת את גרסתו לאירועים ההיסטוריים, במטרה להרחיק את בית המקדש מירושלים עוד יותר. בדברים שאמר ליומון הערבי אל־חייאת היוצא לאור בלונדון, הוא קבע כי "הם לא מצאו אפילו אבן אחת שמוכיחה כי בית המקדש של שלמה היה שם, זאת מפני שמבחינה היסטורית בית המקדש לא היה [כלל] בפלסטין".28

אמינותו של ערפאת התערערה בקרב רבים במערב, בשל טענותיו הסותרות את הידע ההיסטורי, טענות שלא הסתפקו בסתירת המקורות ההיסטוריים שבמקרא, אלא סתרו גם אמונות נוצריות מרכזיות אודות חייו של ישו כפי שהם מתוארים בברית החדשה. אף על פי כן, הדוקטרינה שלו בנוגע להכחשת בית המקדש נעשתה עד מהרה דוֹגמה פלשתינאית חדשה, שאפילו בכירים פלשתינאים שקבלו חינוך מערבי ומחוזרים בשקידה על ידי אמצעי התקשורת הבינלאומיים, חזרו עליה מתוך אמונה תקיפה ביותר.

כך לדוגמה אמר נביל שעת', שר פלשתינאי בכיר שרכש את השכלתו בבית הספר וורטון למנהל עסקים באוניברסיטת פנסילווניה, בריאיון לעיתון אל־אייאם: "ישראל דורשת שליטה בהר הבית על בסיס טענתה שבית המקדש הדמיוני שלה עמד שם"29 [ההדגשה שלי]. סאיב עריקאת, דובר פלשתינאי הנוהג להופיע לעתים קרובות ב־סי.אן.אן, ניסה 'לאסלם' את בית המקדש התנ"כי חודש לאחר ועידת קמפ־דיוויד, כשאמר לכתב צרפתי: "מבחינת האיסלאם מעולם לא היה בית מקדש יהודי באל־קודס [ירושלים], אלא רק 'מסגד אל־אקצא'".30 יאסר עבד ראבו, נציגם של הפלשתינאים למשא ומתן, ולשעבר השר לענייני הקבינט הפלשתינאי, אמר ללה מונד שאין שום ראיות ארכיאולוגיות כי בית המקדש התקיים אי־פעם על הר הבית.31

גם מחמוד עבאס (אבו־מאזן), יורשו של ערפאת, אימץ את הכחשת בית המקדש. היהודים "טוענים שלפני 2,000 שנה היה להם בית מקדש", הכריז. "אני חולק על טענה זו".32 בניגוד לערפאת, עבאס הציג במדינות המערב תדמית מתונה, שגרמה לנשיא בוש לשגר לו הזמנה לבית הלבן, אך בסוגיות ירושלים והכחשת בית המקדש נקט עבאס קו נוקשה כמו ערפאת ושאר ההנהגה של אש"ף. אימוץ הכחשת בית המקדש על ידי ערפאת יצר תקדים מבחינת הדיפלומטיה והתעמולה הפלשתינאית. ברגע שערפאת הבין כי נפתחה דלת היסטורית לירושלים בקמפ־דיוויד, הוא החל לנתץ בשיטתיות את טענתם המרכזית של היהודים לגבי העיר, טענה שהיתה מקובלת על הציוויליזציה המערבית כעובדה זה מאות שנים.

הכחשת בית המקדש התפשטה במזרח התיכון כאש בשדה קוצים, מעל דפי העורך של אל ג'זירה בערב הסעודית, ועד סמינרים בינלאומיים ממומנים היטב באיחוד האמירויות במפרץ הפרסי. היא פילסה את דרכה בערמומיות אפילו לטקסטים של כתבים מערביים הפועלים במזרח התיכון. וכך תיאר באוקטובר 2003 רומש ראטנצאר מהשבועון טיים את הר הבית, כמקום שבו "היהודים מאמינים ששלמה והורדוס הקימו את בית המקדש הראשון והשני"33 [ההדגשה שלי]. בתוך שלוש שנים שכנעה המערכה של ערפאת את השבועון המוביל בארצות הברית להפוך את קיומם של בתי המקדש מעובדה היסטורית לעניין השנוי במחלוקת דתית. ערפאת הצליח לעורר סימני שאלה לגבי תקפותה של האמת ההיסטורית.

הכחשת בית המקדש מצאה לה קרקע פורייה בעולם הערבי האקדמי, ובייחוד באוניברסיטאות שבהן היתה מקובלת השקפת עולם איסלאמית קיצונית יותר, שתעצב את תודעתו של דור שלם חדש. אחד המרצים להיסטוריה מודרנית באוניברסיטה האיסלאמית על שם מוחמד בן סעוד בערב הסעודית, חזר בשנת 2000 על אחד הנוסחים הפופולריים של הכחשת בית המקדש, כשפרסם מחקר הטוען כי בית המקדש של המלך שלמה היה למעשה מסגד.34 מרצה לדיני האיסלאם באוניברסיטה ירדנית טען במחצית נובמבר 2005 בטלוויזיה הסעודית כי "היהודים חפרו לעומק של 40 מטרים לתוך האדמה ולא מצאו דבר. אין כל סימן לכך שהיה שם בית מקדש. אחים, הם משטים בכם. לרוע המזל, אנחנו מעניקים לגיטימציה לשטויות האלה מחוסר ידיעה. אלה הן שטויות".35

מרצים ירדנים ניסו גם טקטיקה אחרת; הם גייסו היסטוריונים אירופים למען עניינם. מארגני פרויקט על ההיסטוריה של ירושלים באוניברסיטת ירמוק, בצפון ירדן, מצאו לדוגמה שני משתתפים גרמנים שטענו כי ממלכות דוד ושלמה מעולם לא היו קיימות.36 תיזות דומות היו קיימות עוד קודם לכן בקרב אסכולת מחשבה אירופית הידועה כאסכולת קופנהאגן, שהובלה על ידי שני פרופסורים דֶנים להיסטוריה ותומכיהם. חוקרים שונים באסכולה זו ובקרב תומכיה החזיקו במגוון עמדות השוללות את ההיסטוריות של חלק או של מרבית סיפורי המקרא על ימי הבית הראשון. לדעתם סיפורי התנ"ך על דוד ושלמה הם בדיות שהומצאו כעבור מאות שנים.37 הקיצוניים בין חסידי אסכולה זו אף דחו את הסיפור התנ"כי של ספר מלכים, המתאר כ־450 שנות היסטוריה יהודית מסיומה של מלכות דוד ועד לגלות בבל, כ"מיתוס".38 הם טענו עוד שאין שום ראיות ארכיאולוגיות כי דוד ושלמה מלכו על הממלכה המאוחדת של שבטי ישראל, או ששושלתם שלהם הקימה את בית המקדש הראשון "האגדי".

ואולם עמדה זו ספגה מהלומה משמעותית ב־1994-1993, כאשר התגלו שברי כתובת בלשון הארמית, לשון המלכויות של סוריה העתיקה, על מצבת בזלת בתל דן, בצפון ישראל. הכתובת החקוקה תיארה בפרטי פרטים את פלישתו של מלך ארמי מדמשק לתחומי ממלכת ישראל העתיקה, והיא מזכירה את "בית דוד". הכתובת תוארכה למאה התשיעית לפנה"ס, עשרות שנים אחדות לאחר ימי המלך שלמה.

למרות עדות זו הוויכוח על דוד ושלמה נמשך בעולם האקדמי. נדיה אבו אל חג', מרצה לאנתרופולוגיה במכללת בארנארד באוניברסיטת קולומביה, פרסמה ב־2001 ספר בהוצאה לאור היוקרתית של אוניברסיטת שיקגו, שבו היא דוחה את תיאורי בתי המקדש הראשון והשני כ"מעשייה לאומית־היסטורית",39 ומוקיעה חלק ניכר מהמחקרים הקיימים על התקופה כ"המצאה פוליטית טהורה".40 חוקרים אחרים הציגו תיאוריה חלופית הקובעת כי אפילו אם בית דוד התקיים, הרי שהמלכים המקראיים הראשונים לא היו אלא מנהיגים שבטיים מקומיים. ברוח המגמות האקדמיות החדשות הללו, פרסם כתב העת הארפר במרס 2002 כתבת שער תחת הכותרת הפרובוקטיבית "עדות כוזבת", שהציגה את התיאוריה ולפיה "האימפריה של דוד" היתה "המצאה של כוהנים ירושלמים". המחבר תיאר את ממלכת יהודה - הממלכה הדרומית בארץ ישראל, שבירתה ירושלים, ושהחזיקה מעמד כארבע מאות שנים - כ"מוצב חוץ" יהודי גרידא.

בסיכום המאמר בהארפר נאמר: "ואכן, חילוקי הדעות העיקריים בין המלומדים בימינו הם בין אלה הגורסים שדוד היה ראש שבט קטן שחי בראשי הגבעות, שתחום סמכותו לא השתרע על יותר מכמה קילומטרים לכל כיוון, לבין מקהלה קטנה וקולנית של 'מינימליסטים תנ"כיים' הטוענים שהוא לא היה קיים כלל ועיקר".41 בכל מקרה, ההנחה שביסוד התיאוריות האלה, היא שלא היתה קיימת ממלכה ישראלית שיכולה היתה לבנות בניינים כבירים כאלה המתוארים בתנ"ך, כגון ארמונותיהם של דוד ושלמה - או בית המקדש של שלמה.

אלא שבקיץ 2005 חשפה אילת מזר, מרצה לארכיאולוגיה מן האוניברסיטה העברית בירושלים, מבנה אבן ענק מדרום להר הבית, באזור שבו ממקם התיאור המקראי את ארמון המלך דוד. במהלך החפירה הסתבר שהמבנה, שתוארך למאה העשירית לפנה"ס, ולו קירות שעוביים בין 2 מטרים ל־2.80 מטר, נשען על מבנה אבן מדורג אדיר ממדים, שהתגלה עוד קודם לכן, וגובהו, על פי הערכה, היה כגובה בניין בן שש עד שלוש־עשרה קומות.42 באתר החפירות נמצאה טביעת חותם (בולה) שהשתייכה לפקיד גבוה הנזכר במקרא בימיהם של הנביא ירמיה ושל מלכה האחרון של יהודה, צדקיהו.

היתה זו מהלומה נוספת למינימליסטים. ירושלים, בימי הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה, איננה יכולה להיות מאופיינת עוד, ככפר זעיר וחסר חשיבות. לוויכוח האקדמי על אמיתות הסיפור התנ"כי היו תוצאות פוליטיות - אנשי אקדמיה חשובים במערב נעשו בעלי־ברית פוטנציאליים של אנשי המזרח התיכון הכופרים בלגיטימיות ההיסטורית של תביעת ישראל על ירושלים. אנשי אקדמיה אלה לא השכילו לראות את האירוניה בכך שהשקפותיהם החילוניות גויסו לשירותו של האיסלאם הקיצוני.

מלחמה ארכיאולוגית חשאית

ההנהגה הפלשתינאית קידמה את רעיון הכחשת בית המקדש בשני מסלולים סותרים; הפלשתינאים טענו מחד גיסא בעקשנות שבית המקדש של שלמה לא היה ולא נברא, אך בה בעת ניסו להשמיד כל ראיה ארכיאולוגית העשויה להוכיח את הטענה ההפוכה. השליטה הפלשתינאית באתרים ארכיאולוגיים מרכזיים היתה מעוגנת בסידורים מיוחדים שהחילה ישראל עצמה בהר הבית. לאחר שחרור העיר העתיקה של ירושלים במלחמת ששת הימים, החילה ממשלת ישראל ב־27 ביוני 1967 את החוק, השיפוט והמנהל הישראליים על חלקה המזרחי של ירושלים. על פי פסיקת בית המשפט העליון של ישראל, הדבר הפך את מזרח ירושלים לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. אף על פי כן, ישראל נמנעה מלהתערב בניהול המקומות הקדושים לאיסלאם בהר הבית על ידי הווקף המוסלמי, שאנשיו המשיכו להתמנות בעמאן על ידי המשרד הירדני לענייני הווקף.

הסדרים אלה הלכו ונשחקו בתקופת אוסלו הראשונה, כאשר ממשלת ישראל אימצה שני קווי מדיניות סותרים בנוגע לניהול הר הבית. רבין רצה לקבע את מעמדה המיוחד של ירדן בהר הבית, על ידי אזכורו בהסכם השלום מ־1994 בין ישראל לירדן. אולם שמעון פרס, שר החוץ באותה העת, העביר ב־11 באוקטובר 1993 מכתב חשאי לאש"ף, באמצעות יוהאן יורגן הולסט, שר החוץ הנורווגי, ובו הבטיח את המשך פעילותם של המוסדות הפלשתינאים בירושלים המזרחית - מוסדות שמטרתם הברורה של חלקם היתה למלא את מקומה של ירדן בהר הבית.

אש"ף השתדל לנצל את מכתבו של הולסט כדי להחליש את עמדתה של ירדן בהר הבית. ב־9 בספטמבר 1994 הקימה הרשות הפלשתינאית, שהיתה בשליטת אש"ף, משרד משלה לענייני הווקף בירושלים המזרחית. באוקטובר החריפה היריבות בין ירדן לאש"ף אחרי מותו של סולימאן אל־ג'עברי, המופתי הירושלמי. ירדן מינתה מופתי חדש, שייח' עבד אל־קדר עאבדין, ואילו אש"ף מינה מופתי משלו, שייח' עיכרימה צברי. אש"ף פתח במאבק כולל על מנת לתפוס את מקומה של הסמכות הירדנית בכל רחבי העיר.

הווקף הנשלט על ידי הפלשתינאים שאף לכרסם גם בזכויותיה של ישראל על הר הבית. מאמץ זה החל בספטמבר 1996, כאשר הווקף גירש לראשונה מהר הבית מפקחים ארכיאולוגיים, עובדי רשות העתיקות הישראלית. מאוחר יותר הורשו המפקחים לחזור מפעם לפעם, אך בספטמבר 2000 מנע הווקף סופית את כניסתם. הווקף החל לבנות שני מסגדים תת־קרקעיים ענקיים בתוך הר הבית והשתמש במאות משאיות, כדי לפנות כ־13 אלף טונות של עפר ובו שרידים ארכיאולוגיים שלא נבדקו מתקופות שונות ובייחוד מתקופת הבית הראשון והשני. העפר על הממצאים שבו הושלך לאתרי פסולת שונים בכל רחבי ירושלים. במרס 2001 דווח כי הווקף הכניס להר הבית מכונה כבדה לניסור אבנים, וכי אנשיו חותכים באמצעותה עמודים ואבנים אחרות ממבנים עתיקים.

מה היה בערמות העפר שהושלכו מהר הבית על ידי הווקף? צוות ארכיאולוגי בראשותם של ד"ר גבריאל ברקאי וצחי צוויג ריכז את העפר באתר אחד והחל במשימה המייגעת של סינונו בעזרת מים. תוצאות המחקר - המצוי בעיצומו - מלמדות מה ביקש הווקף להשמיד. ברקאי וצוויג גילו לדוגמה, טביעת חותם מהר הבית שנשאה כיתוב עברי. בשורה השלישית של הכיתוב על טביעת החותם העתיק, מופיע השם אִמֵּר. אדם בשם דומה, פַּשְׁחוּר בֶּן אִמֵּר, נזכר בספר ירמיה ככהן חשוב בתקופת הבית הראשון (ירמיה כ, א). שמו של בעל החותם השתמר רק באופן חלקי מעל לשם אִמֵּר, וברקאי וצוויג מציעים לקראו כגאליהו בן אימר, שייתכן שהיה קרוב משפחה של פשחור המקראי.43 מציאת טביעת החותם בעפר שהוצא מהר הבית מלמדת כי משפחת כהנים מכובדת בימי הבית הראשון היתה מעורבת בניהול הר הבית. תגלית זו נוספת על תגלית אחרת שנעשתה על ידי ברקאי, שנים קודם לכן, ואף היא מלמדת על עולמם של היהודים בירושלים בימי המקרא. בסוף שנות השבעים גילה ברקאי סדרת מערות קבורה מתקופת בית ראשון ובאחת מהן שתי מגילות כסף גלולות זעירות ששימשו כקמיעות, שהכילו את הטקסט העברי התנ"כי העתיק ביותר שנמצא אי־פעם. היו אלה פסוקים המוכרים לנו מספר במדבר (ו, כד-כו), וידועים כברכת כהנים:

(כד) יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ:

(כה) יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךּ:

(כו) יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:

תגליותיו של ברקאי לא היו בשום פנים הראיות הארכיאולוגיות או החוץ־מקראיות היחידות המספקות אישוש ישיר או עקיף לטענת קיומו של בית המקדש הראשון, המקראי, או של בית המקדש השני, בירושלים. כותבי העתים בתקופה הרומית, כגון יוסף בן מתתיהו (המכונה גם יוספוס פלוויוס), מסרו תיאורים מפורטים של הבית השני, ושל הריסתו בידי טיטוס, בנו ויורשו של הקיסר הרומי אספסיאנוס. לאמיתו של דבר, כל תייר המבקר בקשת טיטוס המפורסמת ברומא יכול להיווכח כיצד הונצח כיבוש ירושלים לפני יותר מאלף ותשע מאות שנים בדמויות חקוקות של חיילים רומאים הנושאים בתרועת ניצחון את כלי המקדש, וביניהם חצוצרות ומנורה בת שבעה קנים, כשלל מלחמה.

לאורכה ולרוחבה של העיר העתיקה בירושלים נמצאו פריטים יומיומיים רבים ושונים הנושאים את טביעת חותמו של הלגיון העשירי הרומאי - הלגיון שהחריב את בית המקדש השני. כמו כן התגלו כתובות ביוונית החקוקות באבן מימי הבית השני, המזהירות מי שאינם יהודים מלהיכנס לאזורים מסוימים של הר הבית. בעת שנחשף מפלס רחוב מימי בית שני לאורך הכותל המערבי למרגלות הר הבית התגלו עליו אבני בנייה ענקיות שהופלו אל הרחוב בעת הריסת בית המקדש, וביניהן אבן פינה שעליה חרוטה הכתובת העברית: "לבית התקיעה להכ[ריז]". ממצא זה עולה בקנה אחד עם דבריו של יוסף בן מתתיהו המספר כי מעל פינת הר הבית נהגו לתקוע בחצוצרה כדי לציין את כניסת השבת. לבסוף, בחפירות בצפון ירושלים במהלך שנת 2008 התגלה שבר מסרקופג (ארון קבורה) שעליו כתוב "בן הכהן הגדול...". הכתובת היתה בסגנון כתיבה מימי בית שני.

לבד מן העדויות הארכיאולוגיות, הכחשת בית המקדש מופרכת גם על ידי הטקסטים המוסלמיים המקודשים ביותר. הקוראן אינו מזכיר את ירושלים במפורש אך בפתח סורה (פרק) 17, הידועה כ"פרשת המסע הלילי" נאמר:

ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה

מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון [אל־מסג'יד אל־אקצא].44

על מנת להבין את כוונת הפסוק, שומה עלינו לעיין בפירושים הקלסיים לקוראן, המצוטטים על ידי מלומדים מוסלמים עד היום.

בפירוש אל־ג'אלאלין, הקרוי על שם שני מלומדים בשם ג'אלאל, שחיו במאות התשיעית והעשירית, מוסבר כי "המסגד הקדוש" היה במֶכה, ו"המסגד האחרון" היה בית אל־מקדיס, שמשמעותו היא בית המקדש. גם עבדאללה איבן עומר אל־ביידאווי, פרשן הקוראן המוסמך ביותר, מסביר את המונח "המסגד האחרון" כבית אל־מקדיס. הוא מוסיף כי כשמוחמד ערך את המסע הלילי, טרם נבנה מסגד כלשהו בירושלים.45

על פי המסורת האיסלאמית, בזמן המסע הלילי רכב מוחמד על בהמה מופלאה ומכונפת, בשם אל־בוראק, ממכה לירושלים, שהיתה ידועה כעיר שבה שכן פעם בית המקדש. אבו ג'עפר מוחמד אל־טברי, מחשובי פרשני הקוראן ומגדולי ההיסטוריונים של העולם המוסלמי, מאשר אף הוא פירוש זה. אל־טברי, כתב במאה התשיעית, בשיאה של החליפות העבאסית הגדולה. בתיאור כיבוש ירושלים בידי החליף המוסלמי השני, עומר אבן אל־ח'טאב, המופיע אצל אל־טברי, מסופר כי עומר סיים להתפלל ואז יצא אל המקום שבו "קברו הרומאים את בית המקדש [בית אל־מקדיס] בתקופת בני ישראל".46

ראוי לציין כי לקוראן עצמו אין כל ספקות בנוגע לקיומם של דוד ושלמה, הנזכרים כמלכים בסורה 27 ("פרשת הנמלים") הוא גם מתאר את ארמון שלמה, ואומר שהרשים את מלכת שבא בהדרו. האיסלאם הקדום לא ביקש לעקור מן ההיסטוריה את תולדותיו הקדומים של עם ישראל. נהפוך הוא, הוא אימץ רבות ממסורותיו והטמיען בתוכו. בספרות האיסלאמית מתקופת ימי הביניים העוסקת בשבחה של ירושלים, נמצא אזכור מפורש של בית המקדש בכינוי "ההיכל העברי".47

לכל אורך המאה ה־20, גם מנהיגים וארגונים מוסלמיים קיצוניים התייחסו לקיומו של בית המקדש כאל עובדה נתונה. כך לדוגמה במדריך להר הבית שפורסם ב־1935 על ידי המועצה המוסלמית העליונה, שבראשה עמד אז חאג' אמין אל־חוסייני, המופתי הידוע לשמצה של ירושלים שהיה אוהד הנאצים. אשר להר הבית (אל־חרם אל־שריף), קובע המדריך באופן חד־משמעי כי "זהותו עם האתר של בית המקדש של שלמה אינה שנויה במחלוקת". נוסח זה מעתיק את לשונו של מדריך תיירות קודם, שנכתב ב־1924. לפיכך, טענותיהם של ערפאת ושל נושאי כליו ברחבי העולם הערבי כי בתי המקדש מעולם לא היו קיימים בירושלים, מופרכות לא רק באמצעות התיעוד הארכיאולוגי, והמקורות ההיסטוריים כי אם גם על ידי בני הסמכא המוסלמים הגדולים ביותר, ואפילו על ידי קודמיו הקיצוניים של ערפאת.

המלחמה נגד המקומות הקדושים

בימי האינתיפאדה, פתחו הפלשתינאים במערכה מתוכננת וחמושה כנגד האתרים הקדושים הלא־מוסלמיים. ההתקפות התפשטו עד מהרה גם מחוץ לירושלים. הרס קבר יוסף, שנדון קודם לכן, הוא דוגמה מאלפת. הסכמתה שבשתיקה של המשטרה הפלשתינאית להרס הקבר העידה על כך שההתקפות נערכו בהיתר רשמי. לאחר שהאספסוף הפלשתינאי הזועם ניתץ את בית הכנסת לרסיסים בעזרת קורנסים וגרזנים, נצבעה כיפת הקבר ההרוסה בירוק כדי לסמל שמעתה היא אתר מוסלמי בלבד.48 הפלשתינאים טענו, כי קבר יוסף הנו למעשה קברו של חכם ההלכה המוסלמי יוסוף סדיק דוויכאת, שהוכר כאדמת ווקף בימי הסולטאן הטורקי עבד אל־חמיד. יש לציין, על אף קדושתו של המקום בעיני המוסלמים הדבר לא מנע את שריפת המקום וחילולו על ידי שפיכת אשפה, בשנים האחרונות.49

מנהיגים פלשתינאים הציגו מיד את תביעותיהם הדתיות על האתר: "בית תפילה זה בנבלוס [שכם] הוא מבחינה בסיסית, והיה תמיד, מעין אתר קדוש, מקום פלשתינאי", הכריזה חנאן עשראווי, חברת הקבינט הפלשתינאי.50 כעבור חמישה ימים חולל בית הכנסת העתיק "שלום על ישראל" ביריחו, שהוקם עוד במאה השישית לספירה. האספסוף שרף בפומבי את ספרי הקודש ותשמישי הקדושה שהיו באתר.51

ובעוד האינתיפאדה של ערפאת משתוללת, במהלך השנתיים הבאות, הגיעו ההתקפות על המקומות הקדושים גם לכנסיית המולד בבית־לחם, המקום המזוהה בתפיסה הנוצרית כמקום לידתו של ישו. הסכמי אוסלו העניקו לרשות הפלשתינאית את סמכות השיפוט על בית־לחם, וכמו ערים אחרות שהיו בשליטת הרשות הפלשתינאית, הפכו אותה ארגוני הטרור לבסיס עיקרי של פעילות להתקפות בתוככי ישראל, ובייחוד בירושלים. לאחר שמחבל מתאבד פלשתינאי רצח 30 אזרחים ישראלים בליל הסדר במלון פארק בנתניה, במרס 2002, נכנסו כוחות צה"ל לערים שבשליטת הרשות הפלשתינאית על מנת לפגוע בתשתיות הטרור. ב־2 באפריל 2002 תפסו 13 פלשתינאים חמושים מארגון התנזים של ערפאת, ומן החמאס והג'יהאד האיסלאמי, את כנסיית המולד, כדי לחמוק מן הכוחות הישראליים. הם החזיקו את כהני הדת הנוצרים כבני ערובה, בעוד למעלה ממאה פלשתינאים ששהו בכנסייה בעת האירוע נלכדו בתוכה אף הם.

צה"ל, שנמנע מלהסתער על מתחם הכנסייה, צר עליה במשך 39 ימים. על פי דיווחי המפקדים הישראלים שנכחו בשטח, בשלב מסוים הציתו החמושים את החלקים האורתודוקסיים והפרנציסקניים של המתחם במטרה להביא את הקיפאון לקיצו.52 בסופו של דבר נכנעו הטרוריסטים כחלק מהסדר שהושג בתיווכו של האיחוד האירופי, שאִפשר להם לצאת לגלות באירופה. עם סיום האירוע ביקשו כהני הדת הנוצרים מחיילי צה"ל להיכנס לכנסייה על מנת לאתר ולפרק כ־40 מתקני נפץ שהחמושים השאירו מאחוריהם. איש דת פרנציסקני ציין כי התוקפים גנבו איקונות, מנורות ותשמישי קדושה אחרים שנראו יקרי ערך. כהני דת קתולים בכנסייה תיארו כיצד קרעו שוביהם ספרי ברית חדשה והשתמשו בדפים שלהם כבנייר טואלט.53 קיצורו של דבר, אחד האתרים הקדושים ביותר לנצרות חולל על ידי אנשיה של אותה תנועה פוליטית המבקשת לשלוט באתרים הקדושים בירושלים.

הפגיעה בעתיקותיהן של אמונות לא־מוסלמיות היתה חלק ממתקפה רחבה יותר על אתרים קדושים במזרח התיכון ובדרום אסיה, על ידי שלוחות של קבוצות מוסלמיות קיצוניות. אחת הדוגמאות הידועות לשימצה של מתקפה זו התרחשה כאשר הטאליבאן, שכבש את עמק במיאן באפגניסטן ב־1998, פגע בפסלים הבודהיסטיים הענקיים שעמדו במקום כאלפיים שנה לערך. על אף הזעקה הבינלאומית, השלימו אנשי הטאליבאן את המלאכה והשמידו את הפסלים סופית בשנת 2001, תוך שימוש במשאיות טעונות דינמיט.

בעשור האחרון התפשטה האלימות הכיתתית גם במדינות רבות אחרות, ולא חסה אפילו על אתרים קדושים מוסלמיים. סכסוכים בין סונים לשיעים פרצו באפגניסטן, בפקיסטן, בעיראק ובמדינות אחרות שבהן התקיימו שתי העדות המוסלמיות הללו עד אז בשלום יחסי. בשנת 2003 שלחו קיצונים מוסלמים סוניים שהיו קשורים לאל־קאעידה, פעם אחר פעם, מחבלים מתאבדים כדי לתקוף מסגדים שיעיים בפקיסטן, ובייחוד בעיראק, שבעקבות הדחתו של סדאם חוסיין פרצה בה אלימות בין הכיתות המוסלמיות. גם בפקיסטן ובעיראק הותקפו כנסיות נוצריות פעם אחר פעם במטעני חבלה, ואילו במצרים פתחו קיצונים מוסלמים, החל ב־1998, בגל של אלימות שכוון כנגד הנוצרים הקופטים. בשנת 2004 פוצצו מוסלמים קיצונים שהיו קשורים באל־קאעידה של אבו מוסעב אל־זרקאווי, שש כנסיות עיראקיות ביום אחד.

הקצנה איסלאמית זו, וההתקפות שנלוו אליה על אתרים דתיים, נבעו משני מקורות: דחף דתי־אידיאולוגי ומימון, שמקורו העיקרי היה: ערב הסעודית. מסורות מוסלמיות מקומיות באפגניסטן, שמקורן בהודו, כגון אסכולת דאובאנדי, היו רוויות בדוקטרינות סלאפיות מיליטנטיות שיובאו מחצי־האי ערב ומומנו בפטרו־דולרים שסופקו על ידי ערב הסעודית ומדינות מפרץ ערביות אחרות. האמונה הסלאפית התבססה הן על התנועה הווהאבית הסעודית והן על דוקטרינות האחים המוסלמים במצרים, אשר שאבו את השראתם מהווהאביזם. העולמא (כוהני הדת) הסעודים יצרו קשרים עם שלל תנועות איסלאמיות קיצוניות, וביניהן האחים המוסלמים, באמצעות רשת של קרנות צדקה והאביות שהיו בשליטתם. באמצעות קרנות צדקה אלה מימנו הסעודים בתי ספר דתיים קיצוניים רבים באפגניסטן ובפקיסטן, ואלה, מצדם, הפיצו את התורה הווהאבית והסלאפית של הג'יהאד המיליטנטי.54 תהליך זה מילא תפקיד בהופעתן של תנועות ג'יהאדיות שנלחמו בסובייטים בשנות השמונים, והתפתחו לאל־קאעידה בשנות התשעים.

אחד מסימני ההיכר של הווהאביזם הוא נטיית חסידיו להשחית אתרים דתיים - ובכלל זאת אתרים מוסלמיים. כיוון שווהאבים מקפידים על מונותיאיזם קיצוני, הם רואים בטקסים דתיים המתקיימים בבתי תפילה לזכר אישיות דתית או ליד קברים של צדיקים מעין פולחן אלילי. הווהאביזם במימון סעודי התפשט בעשר השנים האחרונות על פני כל תבל, וההתקפות על אתרים קדושים נעשו שכיחות יותר ויותר במקומות שונים כגון אינדונזיה, צ'צ'ניה וכורדיסטן העיראקית. הווהאבים רואים בשיעים, המרוממים את עלי, חתנו של מוחמד, לעמדה אלוהית כמעט, כופרים שמעמדם ראוי להיות נחות יותר. אין ספק שהווהאבים לא יעניקו לאתרים הקדושים לשיעים הגנה ללא תנאי. יש עניין היסטורי לציין כי בשנת 1805, כאשר כבש צבא והאבי את מדינה, העיר השנייה בקדושתה לאיסלאם, הוא פשט אפילו על קברו של מוחמד.

דוקטרינות רדיקליות אלה מונעות הגנה גם מיהודים ונוצרים, ומתייגות אותם ככופרים. ג'ורג' קטאן, אינטלקטואל פלשתינאי נוצרי, מקשר בין הדעיכה הכוללת של הנצרות המזרח־תיכונית לבין עלייתו של הסלאפיזם, ומזכיר את גורלם של הנוצרים הקופטים במצרים כדוגמה:

התפשטות התנועה האיסלאמית וההשקפות הסלאפיות הקיצוניות ברחבי החברה המצרית הובילו לסילוקם של הקופטים מהפרלמנט, מהעיריות, מאיגודי העובדים וממשרות מכובדות [אחרות]. הוטלו מגבלות על בנייה או שיפוץ של כנסיות. כמה [כנסיות אפילו] הותקפו ונשרפו, והנוצרים הואשמו בכפירה.55

התגברות המיליטנטיות המוסלמית הסונית לא היתה זו שגרמה להתנגשויות בין ישראל לפלשתינאים בנוגע לירושלים, אך אין ספק שהיא השפיעה על האופן שבו התייחסו המיליטנטים המוסלמים לאתרים הקדושים. כפי שקטאן מציין,

בגדה המערבית ובעזה, מתייחסות התנועות האיסלאמיות החמושות לפלסטין כאל וקף מוסלמי, וקוראות להגן על המקומות הקדושים למוסלמים תוך שהן מתעלמות מן המקומות הקדושים לנוצרים.56

קיימת זיקה מוחשית בין מעגלים חיצוניים אלה של מיליטנטיות מוסלמית לבין העולם הפלשתינאי. תנועת החמאס המיליטנטית, לדוגמה, שכוחה בקרב הפלשתינאים הלך והתחזק בהדרגה בעשור האחרון, ממומנת על ידי אותן קרנות צדקה והאביות שתמכו בטאליבאן ובקבוצות ג'יהאדיות אחרות בשנות התשעים.57 בדומה לכך, כתביהם של אנשי דת ווהאביסטים סעודים, כגון שייח' סוליימן אל־עולוואן ושייח' חמוד בן עוקלה אל־שועייבי, שתמכו באידיאולוגיה של אל־קאעידה ושל אוסאמה בן־לאדן, הופיעו באתר האינטרנט של החמאס, ומלמדים אותם בבתי הספר של החמאס.58

ירושלים כזרז לג'יהאד גלובלי אפוקליפטי

אחד ההיבטים של צמיחת המיליטנטיות הג'יהאדית במזרח התיכון, קשור ישירות לסוגיית ירושלים - והכוונה להתפשטותה של המחשבה האפוקליפטית המוסלמית. בדוקטרינה המוסלמית במאות האחרונות, התפתחה תפיסת הג'יהאד לתפיסה של חזון אחרית הימים, השמורה לעתיד לבוא. לפיכך, מוסלמים אדוקים אמורים להפיץ את בשורת דתם ולצרף אליה חברים חדשים - פעילות הנודעת בשם דעווה. על פי הזרם המרכזי באיסלאם, באחרית הימים, יביא ג'יהאד חמוש לשיעבוד העולם כולו תחת דת האיסלאם. אולם הווהאביזם המיליטנטי הופך את הסדר של הדעווה והג'יהאד, ומקדים את הג'יהאד לימינו, כמבשרה של התפשטות האיסלאם.

לפיכך, האיסלאם המיליטנטי הוא למעשה תנועה אפוקליפטית המתכוננת כיום לעימות סופי עם המערב ועם כל המתנגדים לתפיסת עולמו. הוא מעביר למציאות העכשווית תרחישים מקץ הימים. אין זה מפתיע אפוא למצוא התייחסויות אפוקליפטיות בנאומיהם של מנהיגים ג'יהאדיים כגון אבו מוסעב אל־זרקאווי, לשעבר מנהיג אל־קאעידה בעיראק. ב־2004, לפני מותו בידי כוחות הקואליציה, הכריז זרקאווי: "הביטו וראו, הניצוץ ניצת בעיראק ולהבותיו ילחכו, ברצון האל, עד שיכַלו את צבאות הצלב בדאביק". דאביק בצפון סוריה היא המקום שבו יתרחש קרב המבשר את ימי הדין האחרונים.59

ההתייחסויות האפוקליפטיות הג'יהאדיות מופיעות בתחפושות שונות, אם כי רובן מתייחסות לנבואות על התנגשות גדולה עם המערב. מקורו של רעיון זה אינו בקוראן, כי אם בחדית', דהיינו מסורות מוסלמיות המועברות בעל־פה. אין צורך להתאמץ כדי למצוא אזכורים לקרב האפוקליפטי הזה בהכרזות הג'יהאדיות. כך לדוגמה, השייח' יוסוף אל־קאראדאווי, האב הרוחני של 'האחים המוסלמים', מתייחס ל"סימני הניצחון של האיסלאם", לרבות הכיבוש הממשמש ובא של אירופה. הוא מזכיר נבואות שעל פיהן איסטנבול וגם רומא ייכבשו, הוא מניח שנפילתה של רומא קרובה, וממשיך בדיון על הפצתו של האיסלאם ברחבי תבל.60

אבו קתאדה, איש דת ג'יהאדי שכיהן כנציגו של בן־לאדן בבריטניה, נטל תרחיש זה צעד אחד קדימה והסביר את החשיבות הסמלית של כיבוש רומא לקראת הקרב האפוקליפטי האחרון של האיסלאם: "רומא היא צלב. המערב הוא צלב, והרומאים הם בעלי הצלב". המוסלמים חייבים לפעול נגד המערב, מסביר אבו קטאדה, ומוסיף: "אנו נשסע את רומא לגזרים. ההרס חייב להתבצע באמצעות החרב, ואלה שיהרסו את רומא מכינים כבר את חרבותיהם. רומא לא תיכבש בכוח המילים כי אם בכוח הנשק".61 איש דת סעודי שהופיע ברשת הטלוויזיה אל־ג'זירה באפריל 2006 הזכיר לצופיו כי "כל מי שמכיר את הסונה ואת החדית' יודע כי הקרב נגד אויבי אללה ממתין באופק".62 בחלק ניכר מהספרות האפוקליפטית, המלחמה הגדולה בין כוחות המוסלמים לרומא היא מן הסימנים לכך שקץ הימים קרוב. אין ספק כי הרטוריקה סביב ההתנגשות האפוקליפטית ממשמשת ובאה, נמצאת בעלייה.

ראוי לציין כי ירושלים ממלאת תפקיד מרכזי משמעותי במסורות האפוקליפטיות הללו. על פי התרחיש המוסלמי של קץ ההיסטוריה, יופיע המשיח המהדי ("זה שמונחה כהלכה") ויקים את מפקדתו בירושלים.63 יקדם לו בואו של האנטיכריסט, הידוע באיסלאם כדג'אל. על פי חזון אחרית הימים גם ישו יופיע מחדש, יכריז על עליונותו של האיסלאם, ירסק את כל הצלבים שבעולם, ואז יילחם לצד המהדי כנגד הדג'אל.64

לאורך הדורות הציגו כמה הוגי דעות מוסלמים חשובים, המשתייכים לזרם המרכזי, מאיבן ח'לדון ועד רשיד רידה, קושיות רציניות בקשר לספקולציות הללו על הדג'אל והמהדי. אף על פי כן, אמונה דתית זו התפשטה במזרח התיכון בשנים האחרונות במהירות וצברה תאוצה מיוחדת במצרים ובקרב הפלשתינאים, לאחר ההתקפות ב־11 בספטמבר.65 אמונה זו מצאה גם חסידים בחוגים ג'יהאדיים הקרובים לווהאבים ולחמאס. ואולם רק למעצבי מדיניות מערביים מעטים היה שמץ של מושג בנוגע לדוקטרינות הללו בעת שדנו בעתידה של ירושלים.

אין ספק שחזון המהדי השפיע על כמה ארגונים איסלאמיים מיליטנטיים, הרואים בירושלים את מקום מושבה של החליפות העתידית. האידיאולוגיה שלהם מוּנעת על ידי החשיבות שהם מייחסים להחלפת החליפות העות'מאנית, שכיהנה כסמכות המרכזית של עולם האיסלאם הסוני, עד שפורקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. תנועה קיצונית אחת כזאת, חיזב אל־תחריר, שצמחה תחילה מתוך האחים המוסלמים בירדן בשנת 1953, רואה את חידוש החליפות כאירוע חיוני המבשר את הקמתה של אימפריה מוסלמית עולמית.

חיזב אל־תחריר פעילה בעשרות ארצות, ובכלל זאת בבריטניה. התנועה טוענת שהיא שוחרת שלום, אך היתה מעורבת במעשי אלימות, וביניהם הניסיון לרצוח את חוסיין מלך ירדן ב־1993. התנועה, הנחשבת בעיני מומחי טרור לגִרסה מוקדמת של אל־קאעידה, מארגנת לעתים קרובות הפגנות על הר הבית. בעבור ארגונים כמו חיזב אל־תחריר, השגת שליטה מוסלמית על ירושלים תאמת את אמונותיהם האפוקליפטיות ותעצים את כוחן של תנועות שונות. היא תצית את דמיונם הקודח של חברי התנועות האלה, ותוביל אותם למאבק נחוש יותר למען הקמה מחדש של החליפות.

מעצבי מדיניות מערביים רבים מתקשים להבין את האיום הזה, ומאמינים בעקשנות כי ניתן להפחית את סכנות האלימות והטרור על ידי טיפול במה שמטריד את התנועות המיליטנטיות. אך האם הנחה זו נכונה? כדי לנתח את הסברה הזאת, עלינו להבחין תחילה בין תנועות פוליטיות השואפות בכנות לספק את צורכי המדוכאים והנרדפים, לבין תנועות פוליטיות תוקפניות. אבחנה זו תסייע לנו להסביר כיצד נסיגות שונות שהתבצעו במזרח התיכון ובעולם כולו מול האיסלאם המיליטנטי הסלימו את מעשי האיבה, בניגוד להערכות המוקדמות.

המקרה הראשון והמפורסם ביותר הוא נסיגת הסובייטים מאפגניסטן. רובם המכריע של לוחמי המוג'אהידין האיסלאמי ניהלו מלחמת מגן כדי לשחרר את ארצם. אולם בעבור מיעוט קטן שהורכב ברובו ממתנדבים ערבים זרים, הזינה נסיגת הסובייטים תחושת ניצחון, המתרחש רק אחת לאלף שנים, של ניצחון האיסלאם על מעצמת־על. כחסידי תנועות סלאפיות כגון האחים המוסלמים והווהאביזם, הגיעו המוג'אהידין הערבים למסקנה כי ניצחונם באפגניסטן יסלול להם את הדרך לשחזור הכיבושים של האיסלאם במאה השביעית. כשם שצבאות המוסלמים הביסו את המעצמות הגדולות של הימים ההם - ביזנטיון בקרב הירמוך ופרס בקרב קדיסייה - כך גם הם ירסקו את ברית המועצות, ובסופו של דבר - את ארצות הברית.

במקום לשוב לביתם עטורי ניצחון, הקימו ותיקי הקרבות הקיצוניים הללו ארגון חדש, אל־קאעידה, במטרה ליישם את האסטרטגיה התוקפנית שלהם כלפי המערב. כך קרה שנסיגת הסובייטים הציתה - באורח בלתי צפוי - תגובה מיליטנטית. גל חדש של מיליטריזם איסלאמי שניזון לא רק מתביעות/עוולות פוליטיות - אם כי אלה הוצגו לעתים קרובות כתירוץ לאלימות - אלא בעיקר מתחושת ניצחון נוכח מה שהתפרש כהתמוטטותם של מתנגדי התנועה.

דפוס זה חזר על עצמו גם בחזית הערבית-ישראלית. במאי 2000 הוציאה ממשלת ברק, באופן חד־צדדי, את כל כוחותיה של ישראל מאזור הביטחון בדרום לבנון, שאותו יצרה היא עצמה. מוצבי צה"ל באזור זה, שהצריכו תגבורות בלתי פוסקות, הותירו את השיירות הצבאיות פגיעות להתקפות קרקעיות על ידי לוחמי החיזבאללה. רוב הישראלים שחששו מאבדות נוספות בלבנון, תמכו בנסיגה. אולם למהלך היו תוצאות שלא נחזו מראש שכן הוא גרם להקצנה בקרב הפלשתינאים, שנדהמו לראות כיצד מיליציה קטנה של 2,000 לוחמי חיזבאללה בקירוב, אילצה את ישראל לצאת מלבנון. זו היתה הפעם הראשונה שצה"ל נסוג תחת אש. ערפאת התלונן באוזני שלמה בן־עמי, שהיה עתיד להתמנות לשר החוץ בממשלת ברק, כי מה שנתפס בעיני הפלשתינאים כניצחון החיזבאללה, הפעיל עליו לחץ לחקות את הטקטיקות האלימות של הארגון.66 ואכן ערפאת נהג בדיוק כך: ארבעה חודשים בלבד אחרי נסיגת ישראל מלבנון הוא פתח באינתיפאדה.

גם החיזבאללה הפיק לקח זהה. מנהיג החיזבאללה, חסן נסראללה, הכריז כי חוסנה הלאומי של ישראל דק כקורי עכביש. ארגונו החל מיד להתכונן לסיבוב מלחמה נוסף תוך התעצמות צבאית אדירה, שכללה הקמת רשת של בונקרים תת־קרקעיים לאורך גבול ישראל, והתחמשות באלפי טילים קצרי־טווח. המלחמה פרצה ב־12 ביולי 2006, בעקבות הריגת חיילים ישראלים וחטיפת שני חיילים מצדו הישראלי של הגבול. נסיגת ישראל מלבנון לא הפחיתה את האלימות המזרח־תיכונית, כי אם גירתה התפרצות חדשה של מעשי טרור.

הדוגמה האחרונה של נסיגה, שחיזקה את התנועה הג'יהאדית, היא ההתנתקות החד־צדדית של אריאל שרון מרצועת עזה, באוגוסט 2005. שרון קיווה שהוצאת כוחות ישראל והמתנחלים מרצועת עזה, תבטיח את הסכמתן של ארצות הברית והקהילה הבינלאומית לכך שישראל תמשיך להחזיק בשטחים אסטרטגיים בגדה המערבית. אך גם במקרה זה הפלשתינאים אימצו השקפה אחרת על האירועים, ולפיה שיקפה הנסיגה את ניצחון ההתנגדות החמושה הפלשתינאית. סיפוק דרישתם של הפלשתינאים בעזה הוביל דווקא להסלמה ולהגברת האלימות. לאחר יציאת ישראל מהרצועה הסלימו הפלשתינאים בעזה את שיגור רקטות קסאם לעבר דרומה של ישראל, ולמתקפה על כוחות ישראליים לאורך גבולה הצפוני של הרצועה; בד בבד החמירה מאוד הברחת כלי הנשק לאורך הגבול בין מצרים לדרום הרצועה. הכוחות המתונים שבקרב הפלשתינאים נדחקו הצדה, דבר שהביא לניצחון החמאס בבחירות למועצת המחוקקת הפלשתינאית בתחילת 2006.

הנסיגה מרצועת עזה אִפשרה, זו הפעם הראשונה, גם הקמת תאי אל־קאעידה בעזה. דיפלומטים מערביים היו משוכנעים שההתנתקות של ישראל מהרצועה תשמוט את הקרקע מתחת לאחת מקריאות הקרב של אל־קאעידה, אולם בפועל נוצר מקום מקלט חדש לאל־קאעידה. האסטרטגיה של נטרול האיסלאם המיליטנטי באמצעות ויתורים טפחה על פני תומכיה פעם נוספת. באפגניסטן, בלבנון ובעזה, נסיגות מול איומי האיסלאם הקיצוני רק הקשיחו את עמדתם של ארגוני הטרור והבטיחו התלקחויות גדולות יותר בעתיד.

לאור הלקחים ההיסטוריים הללו, עלינו להציג את השאלות המטרידות אותנו בספר הנוכחי: כיצד יגיבו מוסלמים מיליטנטיים, בשטחי הרשות הפלשתינאית וברחבי העולם, לנסיגת ישראל מירושלים המזרחית ולחלוקה מחדש של עיר הקודש? אילו נמסרו המקומות הקדושים לממשלה פלשתינאית, האם הדבר היה מפיג את המתח בקרב הקבוצות האיסלאמיות המיליטנטיות כלפי המערב, או שמא ייתפס צעד זה כצידוק נוסף לאידיאולוגיות המיליטנטיות ואישור מחודש לאפוקליפסה שאותה הם מנבאים? כפי שציינו קודם לכן, האידיאולוגים של אל־קאעידה חוזים כי ירושלים תיכבש רק לאחר הדחת המשטרים הערביים החילוניים. אבל אם השתלשלות אירועים זו תתהפך בעקבות אירועים בשטח, האם אין זה סביר להניח כי אל־קאעידה ינצל היעדר נוכחות ביטחונית ישראלית בירושלים להתבסס בה?

לאחר נסיגת ישראל מעזה, הביעו מנהיגי חמאס, כגון מחמוד אל־זהאר, ביטחון שהנסיגה תפיח רוח חיים בלחימת המוג'אהידין בארצות הברית בעיראק ובאפגניסטן. נסיגת ישראל מירושלים תהיה הרת משמעות עוד יותר. היא תעניק השראה לכוחות ג'יהאדיים מדרום אסיה ועד למזרח התיכון, וכן לספיחיהם החיים בלבה של אירופה, וכך תספק כמות עצומה של דלק למערכה העולמית שלהם. אין ספק שהסכם חדש, בנוסח קלינטון, לחלוקתה את ירושלים, יצית מחדש את הג'יהאד הגלובלי, גם אם ההסכם יושג מתוך כוונה מפורשת לרסן אותו. קיצורו של דבר, לטיפול שגוי בסוגיית ירושלים עלולים להיות גלי הדף הרסניים בכל רחבי העולם.

רוב המאמצים הדיפלומטיים סביב ירושלים בעשור האחרון היו בנויים על ההנחה כי ישנו צורך בפתרון שיהיה מקובל על שני הצדדים. קלינטון, שפעל מתוך הנחה זאת, בילה לילות כימים בליטוש אין־ספור הצעות, בתקווה לפתות את הצדדים להגיע להסכם. כישלונה של אסטרטגיה זו מצריך גישה חדשה. במקום להעניק עדיפות להסכם שיהיה מקובל על שני הצדדים, על המערב לזהות תחילה את האינטרסים העיקריים שלו בשאלת ירושלים, ולאחר מכן לחפש פתרונות שיבטיחו את האינטרסים הללו. ההבדל בגישות מזכיר את ההבחנה שערך פעם בעל הטור צ'רלס קראוטהמר בין מדיניות החוץ הכוללת של ממשל קרטר (להשיג הסכמים בינלאומיים), לבין זו של ממשל רייגן (להגן על האינטרסים הלאומיים של ארצות הברית). אין בכוונתנו לנקוט כאן עמדה בפוליטיקה הפנימית של ארצות הברית, כי אם להמחיש שקיימות גישות שונות מן היסוד לפתרון בעיות דיפלומטיות מציקות, ושחלקן מוצלחות יותר מאחרות.

בדיון לעיל זוהו שני אינטרסים משמעותיים המשותפים לקהילה הבינלאומית בכל הנוגע לירושלים. ראשית, יש להבטיח לבני כל הדתות את חופש הפולחן ואת הגישה החופשית למקומות הקדושים להם. כמעט כל גורם בינלאומי חשוב מכיר בצורך הזה, אולם, מכורח הנסיבות, הוא נותר ללא מענה בזמן הדיונים בפועל. בעת שהמשא ומתן נמשך אחרי קמפ־דיוויד, העובדה שהארגונים הפלשתינאיים המיליטנטיים, שחלקם היו קשורים ישירות לערפאת, תקפו מתפללים יהודים ליד הכותל המערבי והעלו באש מקומות קדושים מחוץ לירושלים, לא ערערה את נכונותם של המעורבים בשיחות לפקפק בתבונה שבהעברת המקומות הקדושים בירושלים לשליטתו של ערפאת.

כיום, כוחו הגובר של החמאס מוסיף מרכיב איסלאמי חזק עוד יותר לכל ניתוח של גורלם האפשרי של המקומות הקדושים בירושלים תחת שלטון פלשתינאי. הפלשתינאים עצמם השוו את השלטון המקומי של החמאס בקלקיליה, שבגדה המערבית, לשלטון הטאליבאן. לא קשה לשער כיצד ישפיע שלטון מוסלמי פונדמנטליסטי על הכנסיות הגדולות בעיר העתיקה. האם יימצא איש מערב כלשהו שיציע ברצינות להעמיד את כנסיית הקבר תחת שלטון דמוי טאליבאן? על הדיפלומטים לחזור ולמקד את מאמציהם כדי להעלות לראש סדר העדיפויות את השאלה הבאה: מי ייטיב לשמור על חופש כל הדתות בירושלים ועל גישתן למקומות הקדושים?

שנית, לקהילה הבינלאומית יש אינטרס מוצק להבטיח שירושלים לא תהפוך לניצוץ שיגרום להתלקחות אזורית. אולם לקחי קמפ־דיוויד מלמדים כי המערב מתקשה להבין עד כמה תחמיר נסיגה ישראלית את המצב בירושלים. דיפלומטים בינלאומיים חייבים להכיר את הקשרים הדתיים של כל אחת מהאמונות הגדולות עם ירושלים, ועל השלכותיהם הפוליטיות. מוטל עליהם להעמיד בסימן שאלה את הנחות היסוד שלהם עצמם: האם נכון שהזרם המרכזי באיסלאם אינו יכול להשלים, בשום נסיבות שהן, עם השארת ירושלים תחת ריבונות לא־מוסלמית? האם המשך המצב הקיים עלול באמת להוליך להתפרצות סכסוך מזוין, או שמא סביר להניח שדווקא חלוקת העיר תצית תרחיש כזה?

העולם הנוצרי השלים עם שלטון מוסלמי בירושלים במשך מאות שנים, וכמעט ולא פעל להשבת העיר לידיים נוצריות. סטטוס־קוו זה הופר על ידי מסע הצלב שהחל בשנת 1096, ושאחד המניעים המשניים לפריצתו היה הריסתה של כנסיית הקבר על ידי אחד החליפים הפאטימים השיעים, כשמונים שנה קודם לכן. האם גם הזרם המרכזי בעולם האיסלאם של ימינו ישלים בסופו של דבר עם הסטטוס־קוו, כל עוד לא ייפגעו המקומות הקדושים לאיסלאם? האם המוסלמים המשתייכים לזרם המרכזי יתעקשו גם על ריבונות פוליטית מוסלמית בירושלים?

ההיסטוריה מלמדת שירושלים לא היתה תמיד בראש סדר העדיפויות בעיני מרכזי הכוח של העולם המוסלמי. כך לדוגמה, מיד לאחר מסע הצלב הראשון, לא יזמה החליפות העבאסית הגדולה בבגדד, כל מערכה צבאית לסילוק הנוכחות הצלבנית בירושלים. שנים לאחר מכן עלה בידו של צלאח אל־דין אל־איובי להביס את הצלבנים ולכבוש את ירושלים, אולם מעט יותר מארבעים שנה אחר כך, ב־1229, הסכים אחד מיורשיו של צלאח אל־דין להעביר את השליטה על ירושלים - במסגרת משא ומתן - לידי פרידריך השני קיסר האימפריה הרומית הקדושה, בתנאי שהר הבית ייוותר תחת פיקוח מוסלמי, ותוך הבטחה שיישמר חופש הגישה למקום הן למוסלמים והן לנוצרים.

ושאלה הקשורה לשאלות הקודמות: איזו מבין הדתות הגדולות מעמידה חזון פלורליסטי לגבי עיר הקודש, המעוגן בסובלנות בין־דתית, ואיזו מהן מחויבת להשקפה המעמידה אותה במקום הראשון תוך דחיית זכותם של האחרים? אין חולק על כך ששלטון שיגביל את חופש הדת בירושלים עשוי להפוך את העיר למקור למשברים בלתי פוסקים, יותר מאשר שלטון המכיר בפשרה בין הדתות השונות. היהדות כבר הוכיחה את השקפתה הסובלנית לגבי ירושלים והמקומות הקדושים שבה. היהדות הקדומה האמינה בחופש הפולחן בירושלים, ואפילו הרשתה ללא־יהודים להעלות קורבנות בבית המקדש. ההיסטוריה מוכיחה כי בעוד שיהודים באופן עקרוני לא ביקשו לגייר את סביבתם, הרי שהם מאמינים בכל זאת בשליחות אוניברסלית הכרוכה בשליטתם בירושלים.

חיילי מסע הצלב הראשון טבחו במרבית האוכלוסייה היהודית והמוסלמית בירושלים כאשר כבשו את העיר ב־1099. היה זה צלאח אל־דין, שכמו כובש מוסלמי קודם של ירושלים, החליף עומר אבן אל־ח'טאב, התיר ליהודים לשוב ולהתגורר בעיר. המגמות הקיצוניות השוררות כיום בעולם המוסלמי גוברות על מגמת הסובלנות היחסית ששררה באיסלאם בתקופות מסוימות בעבר. בעיני הג'יהאדיסטים המיליטנטים המייעדים לירושלים תפקיד אפוקליפטי, אפילו צורה מוגבלת זו של דו־קיום בין־דתי, הוחלפה בחזונות של עימותים היסטוריים המסמלים את קץ הימים. לא ניתן לנתח את עתידה של ירושלים באורח מושכל מבלי להתעמק בעברה, שם נמצא שהיו לעתים תקופות של דו־קיום, המספקות שביב של תקווה מול גל המיליטנטיות השוטף כעת חלק ניכר מהעולם הערבי. הכרת עברה של ירושלים הפכה להיות עניין ראשון במעלה, בהתחשב במערכה המתמשכת שמנהלת ההנהגה הפלשתינאית במטרה לעוות לחלוטין את תולדותיה של העיר.

הספר הנוכחי יתאר תחילה את תולדותיה של ירושלים, כנקודת מוצא עדכנית לכל חשיבה על עתידה. העמדה שאותה מבקש הספר לבסס היא שרק ישראל חופשית ודמוקרטית תוכל להבטיח את העיר באמת ובתמים, בעבור כל הדתות שבעולם. לאחר שנעיין בעמדותיהן הדתיות של שלוש האמונות הגדולות כלפי ירושלים, וננתח את המאבק הדיפלומטי שהתנהל בעבר על העיר, יהיה צורך לבחון את החלופות העיקריות שהועלו לגבי עתידה של ירושלים: שליטה מוסלמית באמצעות הפלשתינאים, בינאום מטעם האו"ם או המשך שלטונה של ישראל. אנו נטען כי שתי האפשרויות הראשונות יערערו את יציבותה של ירושלים (ואת יציבותו של המזרח התיכון כולו) הרבה יותר מאשר השמירה על הסטטוס־קוו ומאפייניו המיוחדים.

אחד המאפיינים הללו הוא המשך הנוהל שנוקטת בו ישראל, ולפיו היא מתירה למשרד הווקף הירדני לנהל את המקומות הקדושים לאיסלאם על הר הבית. בניגוד למקרה של הכנסיות הנוצריות, היכולות לנהל את המקומות הקדושים לנצרות בירושלים, הרי שבהיעדר הפרדה בין דת למדינה בעולם האיסלאם הדבר מצריך מעורבות ממשלה ערבית מתונה שתייצג את האינטרסים של המוסלמים. כפי שצוין לעיל, התנהל מאבק בין ממלכת ירדן לרשות הפלשתינאית בעניין התפקיד הדתי הזה, אך מכל מקום, המשך השלטון הישראלי בירושלים המאוחדת יכול להיות מלווה בתפקיד מנהלי שאותו תמלא ירדן בבתי התפילה של המוסלמים על הר הבית, מבלי לפגוע בריבונותה המלאה של ישראל.

המאבק על ירושלים בימינו מתנהל על רקע התנגשות כלל־עולמית יותר בין האיסלאם הקיצוני לבין המערב. כבר דנו בשאלה כיצד נסיגה ישראלית מירושלים עלולה להחריף מאבק זה - בניגוד לתפיסה המקובלת - על ידי חיזוק היסודות המיליטנטיים ביותר של עולם האיסלאם. לטיעון הזה יש גם פן אחר: ירושלים יכולה לשמש אבן בוחן לקיומה של מגמה מתונה וסובלנית יותר באיסלאם. כיום אין לרוב העולם הנוצרי כל התנגדות לעקרון הריבונות הישראלית בירושלים. הסכמה שבשתיקה מעין זו לא היתה עולה על הדעת בימי הצלבנים. אפילו ב־1948, כמה חסידים נוצרים של בינאום ירושלים התקשו להתייחס בשוויון נפש לריבונות יהודית על חלק כלשהו של עיר הקודש. אולם יחס כזה חלף כבר מן העולם, ואין להניח שיחזור ויעלה כל עוד המקומות הקדושים לנצרות יהיו מוגנים.

אילו חלה תמורה כזאת בעולם האיסלאם, היתה לה משמעות מעל ומעבר לגבולות הצרים של הסכסוך הישראלי-פלשתינאי, משום שהיתה מאותתת על דעיכתו של הג'יהאד המחודש שנולד באפגניסטן בשנות השמונים, והופץ לאחר מכן על ידי אל־קאעידה. ירושלים שכנה מאז ומתמיד על קו פרשת המים בין מזרח למערב. זהו המקום שבו ציוויליזציות יוכלו להתנגש זו בזו או לחיות זו לצד זו. במובן זה, ירושלים היא יותר מאשר מרכז רוחני למיליוני מאמינים; היא גם אחד המפתחות לשלום העולם.

8 אהרון מילר, איש מזכירות המדינה, סיפר לאחר מכן: "לגבי ועידת הפסגה בקמפ־דיוויד, ניתן לומר ששום אווירה או סביבה לא היתה גרועה יותר לניהול פגישה בדרג גבוה בין הישראלים לפלשתינאים. ביולי 2000 שררה חשדנות גדולה מצד ברק וערפאת כתוצאה מהבטחות שהופרו, הסכמים שלא קוימו וכוחו של החלש לעומת כוחו של החזק בשטח. לדעתי זו לא היתה הזדמנות טובה לקיומה של ועידת פסגה בדרג גבוה". "Lessons of Arab-Israeli Negotiating: From Negotiations Look Back and Ahead," April 25, 2005, Middle East Institute, Washington, D.C.

9. Dennis Ross, The Missing Peace: The Inside Story of the Fight for Middle East Peace (New York: Farrar, Straus and Giroux, 2004), 690.

10. Ruth Lapidoth and Moshe Hirsch, eds., Document 37, "Israel's Protection of the Holy Places Law, 5727-1967, 27 June 1967," The Jerusalem Question and its Resolution: Selected Documents (Dordrecht: Martinus Nijhoff Publishers, 1994), 169.

11. "Palestinian Summer Camp Offers the Games of War," New York Times, August 3, 2000. כיבוש ירושלים בכוח הזרוע עמד בראש מאמצי האינדוקטרינציה של המחנה; על פי המאמר, "רבים [ממשתתפי המחנה] ציפו לכך שבני דורם יהיו אלה שיטלו נשק נגד ישראל בעניין ירושלים". נער בן 15 אמר לטיימס: "אם נוכל לקבל את ירושלים ללא שימוש בנשק, זה יהיה טוב יותר. אבל אם צריך יהיה לשחרר את ירושלים בכוח הזרוע, אנו נהיה מוכנים לכך".

12. Madeleine Albright, Madam Secretary: A Memoir (New York: Miramax Books, 2003), 496.

13. State of Israel, Ministry of Foreign Affairs, Sharm El-Sheikh Fact-Finding Committee, "First Statement of the Government of Israel," December 28, 2000, 61-63.

14. Al-Safir, March 3, 2001 trans. MEMRI.

15. "Bus Shooting Caps Turbulent Day in Middle East," CNN.com, October 7, 2000.

16. שם.

17. Richard A. Clarke, Against All Enemies: Inside America's War on Terror (New York: Free Press, 2004), 224.

18. שם.

19. Bernard Lewis, "License to Kill: Usama bin Laden's Declaration of Jihad," Foreign Affairs, November/December 1998.

20. David Cook, Contemporary Muslim Apocalyptic Literature (Syracuse: Syracuse University Press, 2005), 174.

21. Montasser al-Zayyat, The Road to al-Qaeda: The Story of Bin Laden's Right-Hand Man (London: Pluto Press, 2004), 62.

22. ארי שביט, "סוף המסע", הארץ, 13 בספטמבר 2001.

23. Shlomo Ben-Ami, Scars of War, Wounds of Peace: The Israeli-Arab Tragedy (Oxford: Oxford University Press, 2006), 270.

24. Ross, 756.

25. "High Marks: Ariel Sharon Gets Warm Greetings from the White House, Congress and American Jews," Baltimore Jewish Times, March 23, 2001.

26. Ross, 694.

27. Benny Morris, "Camp David and After: An Interview with Ehud Barak," New York Review of Books, August 9, 2001.

28. "Interview with Yasser Arafat," MEMRI, Special Dispatch Series No.428, October 11, 2002.

29. Al-Ayyam, July 27, 2000, trans. MEMRI.

30. Charles Enderlin, Shattered Dreams: The Failure of the Peace Process in the Middle East 1995-2002 (New York: Other Press, 2002), 272.

31. Le Monde, September 25, 2000.

32. Yael Yehoshua, "Abu Mazen: A Political Profile," MEMRI, April 29, 2003, quoting Kul Al-Arab, August 25, 2000; http://www.memri.org/bin/arti cles.cgi?Area=sr&ID=SR01503.

33. Romesh Ratnesar, "The Peacemaker: An Israeli Colonel Tries to Keep Jerusalem's Temple, Sacred to Muslim and Jew, From Exploding," Time, October 5, 2003. See Paleojudaica.com: http//paleohudaica.blogspot.com/2003_10_05paleojudaica_arhive.html.

34. Yitchak Reiter, From Jerusalem to Mecca and Back: The Islamic Consolidation of Jerusalem (Jerusalem: The Jerusalem Institute for Israel Studies, 2005), 40.

35. "Jordanian Professor/Terrorist on Saudi Al-Majd TV says Kings David & Solomon Were Muslims Who Today Would Have Fought Israel, Supports Leading Holocaust Denier," MEMRI, Special Dispatch Series No. 1030, November 22, 2005.

36. Reiter, 48.

37. Israel Finkelstein and Neil Asher Silberman, The Bible Unearthed: Archaeology's New Vision on Ancient Israel and the Origin of Its Sacred Texts (New York: Touchstone, 2001), 128.

38. David Van Biema, "Judaism's Stake: The Mysteries of Solomon's Temple," Time, April 16, 2001.

39. Nadia Abu EI-Haj, Facts on the Ground: Archaeoloical Practice and Territorial Self-Fashioning in Israeli Society (Chicago: University of Chicago Press, 2001), 147.

40. שם, עמ' 250.

41. Daniel Lazare, "False Testament: Archaeology Refutes the Bible's Claim to History," (Criticism), Harper's, March 2002.

42. Eilat Mazar, "Did I Find King David's Palace?" Biblical Archaeology Review, January/February 2006.

43. אילן שחר, "יהלומים באשפה", מוסף הארץ, 14 באוקטובר 2005.

44. הציטוט מתוך תרגומו של פרופ' אורי רובין, הוצאת אוניברסיטת ת"א, 2005.

45. ביידאווי כותב שמסגד אל־אקצא היה בית אל־מקדיס.

46. Yohanan Friedmann, trans., The History of al-Tabari: Volume XII, The Battle of al-Qadisiyyah and the Conquest of Syria and Palestine (Albany: State University of New York Press, 1992).

47. Amikam Elad, Medieval Jerusalem and Islamic Worship: Holy Places, Ceremonies and Pilgrimage (Brill, 1995) p.107.

48. "Israelis and Palestinians Contest Holy Shrine," Associated Press, October 11, 2000.

49. http://www.pcs-balata.org/index1.php?subaction=showfull&id=1213516801&archive =&start_from=&ucat=6&

50. CNN.com, "Bus Shooting Caps Turbulent Day in Middle East".

51. "First Statement of the Government of Israel," 86-87.

52. Associated Press, "Fire Breaks Out at the Church of the Nativity," May 2, 2002. http://www.foxnews.com/story/0,2933,51678,00.html.

53. "Greedy Monsters Ruled Church," Washington Times, May 15, 2002.

54. Ahmed Rashid, Taliban: Militant Islam, Oil and Fundamentalism in Central Asia (New Haven: Yale University Press, 2000), 201.

55. "Arab Intellectual on the Worsening Situation of Christians in the Muslim World," MEMRI Special Dispatch, Reform Project No.1150, April 28,2006.

56. שם.

57. Richard Z. Chesnoff and Robin Knight, "A Helping Hand from Saudi Arabia: Who Funds Hamas?" U.S. News & World Report, July 8, 1996.

58. http://www.palestine-info.net/arabic/fatawa/index.htm.

59. "Al-Zarqawi's Message to the Fighters of Jihad in Iraq on September 11, 2004," MEMRI Special Dispatch Series No.785, September 15, 2004.

60. "Leading Sunni Sheikh Yousef Al-Qaradhawi and Other Sheikhs Herald the Coming Conquest of Rome," MEMRI, Special Dispatch Series No. 447, December 6, 2002.

61. Philip Webster and Richard Ford, "Extremist Clerics Face Prosecution for Backing Terror," Times, July 14, 2005.

62. "Saudi Cleric Nasser bin Suleiman al-'Omar," MEMRI, Special Dispatch Series No. 1154, May 4, 2006.

63. David Cook, "Muslim Fears of the Year 2000," Middle East Quarterly, June 1998.

64. Timothy R. Furnish, Holiest Wars: Islamic Mahdis, Their Jihads, and Osama bin Laden (Westport: Praeger Books, 2005), 18.

65. Ehud Ya'ari, "'Harmagadun' Now," Jerusalem Report, May 12, 2003.

66. Shlomo Ben-Ami, Scars of War, ibid, 265.