המערכת – נסחפים בזרם

"אני מקווה שיש לכם סיבה טובה להטריח אותי למשרדונצ'יק שלכם..." שימי, השוטר השכונתי, הזעיף פנים וניסה לסדר לעצמו מקום לשבת. בסוף הוא נכנע לאי־סדר ונעמד ליד הדלת. "אני חוזר עכשיו מחופשה והצטברה לי ניירת במשרד, אין לי זמן לשטויות..."

שירה, תמר, רוני ואלדד הצטופפו סביב השולחן הקטן של "המערכת", אותו חדרון קטן בקצה הקומה השלישית של בית הספר, החדרון שהיה פעם המשרד של המורה ציפי עד שבוקר אחד היא לקחה דף וכתבה עליו בטוש השחור החצי גמור שלה: "המערכת". מאז אותו היום הפך המשרד הזה למערכת עיתון בית הספר ולמקום המפגש של חבורת העיתונאים הצעירים.

שימי מחה זיעה ממצחו וניגב את ידו בחולצתו. המזגן בחדר התקלקל כבר מזמן ומהחלון הקטן בקושי נכנס אוויר. רק הבוקר חזר מחופשה של שבוע, שלקח עם לידת בנו הבכור, ומצא את התא הקולי שלו מלא בהודעות של החבורה, שיואיל ויתקשר אליהם כבר.

הוא היה איש הקשר של החבורה מטעם המשטרה ולשני הצדדים זה התאים. בתור שוטר צעיר חסר ניסיון, שהיו לו שאיפות להתקדם למחלקת החקירות, שימי הבין שהבסיס לעבודת חקירה טובה, לפענוח מקרי פשע, הוא מקורות מידע טובים ושיתוף פעולה בין המשטרה והקהילה. והנה לפניו ארבעה ילדים נבונים ונלהבים שכבר הובילו לפענוח כמה פרשיות. בגדולה שבהן, שוד הכספות בסניף הבנק שבשכונה, עדיין עסקו העיתונים וערוצי הטלוויזיה. בשבועות שעברו מאז השוד הזכירו מדי פעם את הפרשה, כי תחילה התנהלה חקירה, ולאחריה המשפט. והיו גם כתבות במוספי סוף השבוע של העיתונים ואפילו באו לראיין אותו מאחד העיתונים. את הכתבה ההיא גזר שימי ושמר בניילון נקי בתוך קלסר מיוחד שהחזיק על שולחן העבודה שלו במשרד.

כל המוחות הגדולים של המשטרה עבדו מסביב לשעון על השוד הנועז והמתוחכם של הבנק, ולבסוף היתה זו חבורת הילדים העיתונאים שפענחה את הפרשה. ואל מי באה החבורה עם המידע הזה, מידע ששווה זהב, חשב שימי, נו ברור, אלי, טפח לעצמו בדמיונו על השכם. כך שמבחינתו זהו קשר שצריך לטפח, אף שמדי פעם החבורה הזאת מציקה לו בכל מיני עניינים שאינם קשורים למשטרה, כמו הפעם ההיא שאלדד התקשר אליו וביקש ממנו שיבוא למגרש הקַטרֶגֶל כי יש חבורה של גדולים שלא נותנים להם להמשיך לשחק. נו באמת, מה הם חושבים לעצמם הילדים האלה, שבכל פעם שילדים גדולים מהם יעיפו אותם מהמגרש, המשטרה תבוא לעזרתם? מה, אני לא הייתי ילד? הגדולים לא זרקו אותי מהמגרש? ואחרי כמה שנים אני והחברים שלי לא העפנו את הקטנים כשרצינו לשחק? אלה החיים, חִייך לעצמו והביט בהם.

גם לחבורת העיתונאים הצעירים השתלם הקשר עם שימי השוטר. מה הם צריכים מישהו אחר? הוא תמיד עונה להם, לפעמים אין לו סבלנות והוא קצר רוח, אבל תמיד הוא בודק דברים, ואם צריך הוא מעביר הלאה. הם יודעים שאפשר לסמוך עליו, כמו בפעם ההיא, בזמן שחקרו את שוד הכספות ונעדרו מהבית מהבוקר עד שעות הערב המאוחרות, ושימי הוא שהגיע אל כל אחד מהם הביתה ודיבר עם ההורים וסיפר להם איזה ילדים אמיצים יש להם ומדוע לדעתו — וזו רק דעתו, בסופו של דבר הם ההורים והם יחליטו — לא מגיע להם שום עונש.

הם לא שכחו לו את זה.

"הנה, זה בשבילך," הושיטה לו שירה חבילת תמונות מודפסות על נייר רגיל באיכות נמוכה, המקסימום שיכלה להפיק המדפסת שאלכס השרת התקין להם בחדרון "המערכת". שימי הביט בכל אחת מהתמונות ולא הבין מה הם רוצים ממנו.