המקום שאליו אני שייכת

 

 

פרק 1

 

 

מיה

"אני לא חייבת ללכת. אם זה יותר מדי בשבילך, אני יכולה להישאר כאן. זה באמת לא ביג דיל, דודה מאי". אני סוגרת את דלת חדרה של אימא שלי והולכת דרך המסדרון אל המטבח, נעמדת מאחורי דודתי. "באמת, אני מתכוונת לזה. רק מפני שהיא בסדר כרגע, זה לא אומר שזה רעיון טוב שאצא מהמדינה".

דודה מאי מניחה את ידה על כתפי, לוחצת עליה בעדינות. "את צריכה פסק זמן מכל זה, מותק. טיפלת בה עשרים וארבע שעות ביממה בתשעת החודשים האחרונים. כל אחד צריך לקחת קצת זמן לעצמו". היא מטה את ראשה, וחיוך מרכך את הבעתה. "היא רוצה שתיהני, מיה. לכי, תיהני לך מהקיץ ותשאירי לי את כל זה".

אני נאנחת ומהנהנת, לא לגמרי מחויבת לרעיון העזיבה. "מה אם היא תרגיש ממש רע כשלא אהיה כאן? מה אם היא תצטרך אותי?" המחשבה על כך שאימא שלי תקרא לי כשאהיה במרחק ארבע שעות מספיקה כדי לבטל את כל הטיול הזה. היא אוהבת את הדודה שלי, אבל אני זאת שהייתה שם. אני זאת שעשתה הכול למענה מאז שהיא חלתה. היא רגילה אליי, לא למאי. אני מכירה את ההבעה שעולה על פניה כשהיא מרגישה ממש רע, אבל לא מודה בכך. אני יודעת איך לשכנע אותה לאכול כשהיא מסרבת. אני לא צריכה פסק זמן, בהחלט לא קיץ שלם של חופשה מטיפול באימא שלי.

"אם יקרה משהו, אפילו השינוי הכי קל במצב שלה, אתקשר אלייך". ידיה חופנות את פניי, אגודליה מלטפים את לחיי. "תבטיחי לי שלא תתני לכל הדאגות האלו לקלקל לך את הקיץ הנהדר עם טסה".

"אני פשוט לא יודעת אם זה הזמן הכי מתאים. היא התאוששה ממש לא מזמן".

דודה מאי שולחת אליי מבט שמצביע על כך שהיא לא תשחרר אותי מזה. "זה הזמן המושלם. וכמו שאמרתי קודם, היא רוצה שתיסעי. אני פוחדת שאם תנסי להישאר עכשיו בבית, לא תקבלי נזיפות רק ממני".

אני מחייכת ומהנהנת בהסכמה. אימא שלי בהחלט נהנית לנזוף בי כשמגיע לי. היא קפדנית אבל מתוקה בו זמנית, ותמיד מקפידה על חיבוק אחרי עונש. "טוב, אני אסע. אבל את חייבת להבטיח לי שתתקשרי אם יהיה איזשהו שינוי. אפילו הכי קל".

"אני מבטיחה". ידיה עוזבות את פניי והיא מקיפה את הדלפק, מתעסקת בערמת הכלים שהצטברה בכיור.

אני אשהה עם טסה בבית הוריה במשך הקיץ בזמן שדודה מאי תדאג לזה. יש לי המון זיכרונות מהבית הזה, בהתחשב בעובדה שממש גרתי שם במשך חמש שנים. תמיד הייתי הולכת לבית של טסה אחרי הלימודים, ונשארת שם עד שאימא שלי הייתה אוספת אותי בדרכה הביתה. טסה הייתה כמו האחות שאף פעם לא הייתה לי. כשסבתא שלי חלתה ועברנו לפולטון שבג'ורג'יה, בקיץ שלפני כיתה ט', בכיתי במשך שבועות. שמרנו על קשר במשך השנים, ועכשיו אבלה אִתה את כל הקיץ, בדיוק כמו שהיינו מבלות פעם. וכל עוד אח שלה, שהוא קוץ בתחת, יתרחק ממני כמה שיותר, זה יהיה הקיץ הכי טוב בחיי.

בנג'מין קלי. האידיוט הכי גדול בעולם.

אני פונה בחזרה לעבר חדרי, כי אני צריכה לסיים את האריזה. טסה מצפה לי מחר, מתישהו בשעות אחר הצהריים, אבל אני לא מחכה עד אז כדי להגיע לאלבמה. יש משהו שאני רוצה לעשות לפני שאני מתחילה את חופשת הקיץ שלי. משהו שרציתי לעשות כבר הרבה זמן. אם אני באמת מתכוונת ליהנות מהקיץ הזה, אני צריכה להיפטר מכל העכבות שלי. זה לא יהיה קיץ של מחסומים נפשיים או של ביישנות. אני לא אותה ילדה שעזבה את רקסטון לפני תשע שנים. הילדה ההיא כבר מזמן איננה. הגשר בשיניים ירד קודם, אחריו המשקל והמשקפיים, שהוחלפו בעדשות מגע. שערי כבר אינו בלגן פרוע של תלתלים, מאז שלמדתי איך לטפל בו. עורי התנקה מפצעונים בכיתה י', וזה לא היה השינוי הגדול היחיד שחל במראה שלי באותה שנה. השדיים שלי, כך נראה, התפתחו בן לילה, והם בהחלט הנכס הכי טוב שלי, אם מותר לי לומר זאת בעצמי. בזכות קבוצת הכדורעף שאליה הצטרפתי בתיכון, גופי נעשה מוצק – ונשאר כזה. מיה קורלי החדשה הולכת להשתחרר ולחוות את כל מה שיש לקיץ באלבמה להציע. אבל כדי לעשות את זה, אני צריכה לטפל קודם במשהו. והעניין הזה יטופל עוד הערב.

אני לוקחת את הטלפון שלי, דוחפת את המזוודה לרצפה וצונחת אל תוך הכר שלי.

 

אני: הכול ארוז! אתקשר אלייך מחר מהדרך.

טסה: אלוהים אדירים, אני כל כך מתרגשת! את תהיי שלי במשך הקיץ! כבר תכננתי בשבילנו כל כך הרבה דברים. :)

אני: יש! אני כבר מתה להגיע לשם ולהירגע ליד הבריכה למשך שלושה חודשים.

טסה: זה לא כל מה שנעשה. אנחנו נמצא לך צעצוע לקיץ. אני אקיף אותך בגברים אם אצטרך.

אלוהים אדירים, טסה.

אני: טוב, ציירת לי אחלה תמונה. ואם כבר מדברים על גברים, יש סיכוי שאחיך יהיה במדינה אחרת למשך הקיץ?

טסה: אל תדאגי בקשר לבן. אפילו אני לא רואה אותו כל כך הרבה, אז גם את לא תצטרכי. חוץ מזה, כבר הזהרתי אותו. אם הוא יציק לך, אבעט לו בביצים.

אני: רק אחרי שאני אתן את המכה הראשונה. :)

טסה: ככה אני אוהבת שאת מדברת. הקיץ הזה הולך להיות מדהימיישן! נתראה מחר!

אני: נתראה!

 

 

אני אפילו לא יודעת איך קוראים לפאב שאני יושבת בו כרגע, אבל אני לא בטוחה שזה בכלל חשוב. זה היה הפאב הראשון שקלטתי כשירדתי מהיציאה לרקסטון, והוא נראה די מבטיח. נראה לי שפאב הוא הזירה המושלמת למה שאני עומדת לעשות, או לפחות למה שאני מנסה לעשות. אני לא רוצה להתמודד עם עוד קיץ בתור בתולה, במיוחד כשהחברה הכי טובה שלי לא מתביישת בכיבושים המיניים שלה. אם אני מתכוונת לעמוד הקיץ בקצב שלה, אני צריכה להיפטר מהבתולים שלי, ומהר. בגלל זה בחרתי פאב. זה לא חייב להיות רומנטי. אני לא מחפשת קשר. זה רק סקס. סקס מהסוג של להיפטר-מזה-וזהו, בתקווה שתהיה גם אורגזמה בדרך.

לטסה אין מושג שאני עדיין נאחזת בתעודת הבתולים שלי, ואני באמת לא רוצה להופיע שם מחר ולנפנף בה כאילו שהיא איזשהו דגל של התנזרות. וכך, בעזרת התלבושת הכי לא בתולית שלי, אני עומדת להעניק את הכרטיס הזה לאחד הגברים בני המזל שנמצאים בפאב הזה הערב.

"בבקשה, מותק", אומר הברמן ומניח מולי משקה בצבע סגול. "מהבחור בחולצה השחורה בקצה הבר".

אני כורכת את אצבעותיי סביב הכוס, מביטה לאורך הבר ונתקלת בעיניו של האיש שקנה לי את המשקה. הוא חתיך. ממש חתיך. חתיך בטירוף. חתיך מהסוג שגורם לך לחשוב אין סיכוי בעולם שהבחור הזה מסתכל עליי. שערו כהה וקצר, ועיניו בהירות עד כדי כך שהן נראות בתאורה העמומה. אני שולחת חיוך לעברו ואחר כך מסיטה את מבטי ולוגמת מהמשקה. הוא טעים, כמו פטל וקוקוס. אני לוגמת פעם נוספת ומעיפה עוד מבט לאורך הבר, אבל האיש כבר לא נמצא שם. גל של אכזבה מציף את המערכת שלי.

"לעזאזל, לאן הוא הלך?" אני לוחשת כשעיניי תרות ברחבי הפאב הצפוף. מי קונה לבחורה משקה ואז מסתלק, לפני שהוא פודה את התודה? הוא לא ראה את חץ הפלורסנט הגדול שמצביע עליי ומהבהב, הבחורה הזאת רוצה שתזיין אותה, לעזאזל!? הבחור החתיך הזה בהחלט היה החומר שממנו עשויה הגאולה מתעודת הבתולים.

"לאן הלך מי, מותק?"

אני מסובבת את ראשי בפתאומיות ונתקלת בעיניו של קניין המשקאות הסקסי והקטן שלי, כשהוא משתלט על כיסא הבר שלידי. אני נושפת ברכות ולוקחת לעצמי רגע לקלוט את החתיכיות שכעת מתחככת בזרועי. עיניו האפורות והבהירות מצועפות בגבות כהות, ותשומת לבי נמשכת מטה, אל שפתיו, כשהן מתעקלות לחיוך. השפתיים האלה, לכל השדים והרוחות המזוינים, מלאות – ולעזאזל, כה מזמינות. לו היה לי האומץ, הייתי קופצת עליהן. אני מביטה לתוך עיניו בחיוך ועונה, "אה, אתה... רציתי להודות לך על המשקה. הוא ממש טוב. מה זה?"

"תשוקה סגולה. לא, הוריקן סגול?" גבותיו מתכווצות כשהוא חושב על כך. אני מחייכת מסביב לקשית שלי, לוגמת פעם נוספת. "אני לא יודע, איזשהו משקה סגול, של בנות. נראית ממש צמאה מהמקום שבו עמדתי, אז חשבתי לעזור לך".

אני מקמרת את גבותיי. "אה? וכמה זמן הסתכלת עליי כדי להגיע למסקנה הזאת?"

הוא צוחק, אחד הצחוקים הכי מתוקים ששמעתי אי פעם, ואז הוא עונה, "מספיק זמן כדי לראות גם שאת לבד כאן, וזה מפתיע אותי".

אני מביטה לעברו כשהוא מסמן לברמן, אומדת בהערצה את האופן שבו שרירי זרועו נמתחים כשהוא מושיט יד לכיסו ושולף את הארנק שלו. "למה זה מפתיע אותך? גם אתה כאן לבד, או שהחברה שלך נמצאת בשירותים?" הטון שלי מתגרה, ואני רואה את השפה שלו מתעקלת בפינה כשהוא קולט את המילים שלי. רצוי שלא תהיה לו חברה, אחרת אשפוך עליו את המשקה הטעים שלי.

הוא מסובב את גופו לעברי, ומושיט את ידו במורד זרועי. "את ממש יפה, זאת הסיבה שזה מפתיע אותי. ולא הייתי לוקח אותך אליי הביתה אם הייתה לי חברה".

מיה הישנה הייתה המומה כתוצאה מהישירות שלו, אבל מיה החדשה מביטה למעלה, אל השמיים, ומודה לאלוהים על כך שהוא שָׂם הערב, בפאב הזה, את הגבר החתיך הזה, שלא מבזבז זמן על פני הפלנטה הזאת. אצבעו נעצרת בשורש כף ידי והוא מתחיל לשפשף ברכּוּת את עורי. "כלומר, אם את רוצה לבוא אליי הביתה. או שנוכל ללכת לבית שלך. זה לא חשוב לי. אני מוכן לכל מקום שיכניס אותי אל בין הרגליים שלך". חיוכו מתפשט, ושתי גומות ענקיות מופיעות בלחייו. אוי, אלוהים. זה מתוק.

"אתה בהחלט חותר ישר ולעניין".

הוא מושך בכתפיו. "אני פשוט יודע מה אני רוצה, והבטתי בה במשך כל עשרים הדקות האחרונות".

הבחור הזה מוצא חן בעיניי. ולא רק בגלל שהוא חתיך יותר משמילים יכולות לתאר וישיר כמו הגיהינום. יש משהו בעליצות שלו שמושך אותי אליו. חוץ מזה, אני מרגישה יפה יותר מכפי שהרגשתי אי פעם, אפילו בטוחה בעצמי. אם כי זה יכול להיות בגלל המשקה האחד והיחיד שכבר שתיתי עוד לפני שהחתיך הזה קנה לי עוד אחד. בכל מקרה, טסה הייתה מתגאה במיה הזאת. אני משלבת רגל על רגל, מושכת את תשומת לבו כאשר שולי שמלתי מחליקים ועולים במעלה ירכי. "כניסה אל בין הרגליים שלי דורשת שינוי מיקום? אתה לא נראה הטיפוס שיתבייש מסקס בציבור".

הוא בהחלט לא. הוא נראה כמו הטיפוס שישכב אתי בכל זמן, בכל מקום, וישים קצוץ על התוצאות. יש בו משהו פרובוקטיבי שבהחלט לוחץ על כל הנקודות הרגישות שלי.

הוא מחייך ואז מתכופף ומחכך את שפתיו על אוזני. "אני לא, אבל הפאב הזה ייסגר בסופו של דבר, ואני לא מתכוון להפסיק את מה שאני מתכוון לעשות לך עד שהגוף שלך לא יוכל לשאת את זה יותר".

אני מצטמררת מהמחשבה ומושיטה את ידי אל ירכו, מקפלת את אצבעותיי ומרגישה את שריריו מתכווצים למגע ידי. אני מפנה את ראשי, מניחה את שפתיי ישירות ליד אוזנו ומחקה את התנוחה שלו.

"תהיה עדין אליי? לא עשיתי את זה אף פעם", אני לוחשת. "אבל אלוהים, אני רוצה את זה, אני רוצה שתגרום לי לגמור". אני נשענת לאחור ופוגשת בעיניו הבהירות, שמה לב לנקודות כחולות קטנטנות שמתבלטות על רקע האפור. מבטו מהפנט אותי. "אתה חושב שתוכל להתמודד אתי?"

אני נשבעת שנהמה רועמת בגרונו כאשר ידו עוברת לאורך זרועי ותופסת את עורפי, מתחת לשערי. זו הרגשה של בעלות, כאילו הוא תובע אותי לעצמו לפני כולם. ואני יודעת שזה נשמע מטורף, אבל אני רוצה להיות תחת שליטתו של האיש הזה. אני רוצה לתת לו את עצמי לגמרי, וחלק ענק ממני לא רוצה שום עדינות. לא אכפת לי אם זה יכאב. אני רוצה שהוא ישכב אתי, ואני לא רוצה שהוא יסתייג. הוא תופס את סנטרי בידו השנייה ומסובב את ראשי, מקרב את השפתיים שלנו למגע קליל ביותר. אני נכספת מיד ליותר, ומייבבת כאשר פיו מתרחק משלי. אני רואה את שפתיו מתעקלות בתגובה לנואשות שלי. אני שלו, והוא יודע את זה.

"אני הולך להשתלט עלייך לגמרי", הוא אומר בסמוך לפי, כשהוא מביא את ידו השנייה וגורף את אגודלו לאורך שפתי התחתונה. אני פותחת את פי והוא מחליק פנימה. עיניו מתבוננות בלהט חדש כאשר שיניי שורטות את עורו, ונושכות תוך הפעלת לחץ מינימלי. השרירים בצווארו מתעוותים כשהוא מחליק החוצה, גורר את אגודלו, שכעת רטוב, במורד צווארי. "בבית שלך או שלי, מותק? אם לא אכנס תכף לתוכך אצא מדעתי".

אני מלקקת את שפתיי, טועמת את עקבות הוויסקי שהוא השאיר עליהן בנשיקה הקצרה שלנו. "שלך, אין לי בית".

"רק עוברת בסביבה?" הוא שואל בגבות מורמות. אנחנו עדיין יושבים צמוד כל כך, ממש זה על זה, ואני מרגישה בטוחה. מוגנת. משהו בנוכחות המאירה שלו גורם לי להרגיש שאני יכולה לסמוך עליו לגמרי. זה משהו שאי אפשר להסביר אותו.

"כן, אפשר להגיד". אני מסיימת את שארית המשקה שלי וקמה, רומזת על כך שאני מוכנה להמשיך אל המקום שאליו שנינו רוצים להגיע. אני לא יכולה להמשיך ולשבת בפאב הזה כשהוא נוגע בי, ולא לצאת מדעתי יחד אתו.

הוא קם על רגליו ועיניי סורקות אותו שוב ושוב. לעזאזל, הוא חתיך. לא יכולתי לראות את זה כשהוא ישב, אבל הגֵו של האיש הזה רחב ובנוי היטב. עם המבנה הזה, הוא בטח מתאמן, ולעתים קרובות. מותניו הצרים מותאמים באופן מושלם למכנסי הג'ינס שהוא לובש, ורגליו ארוכות ושריריות. אני יכולה רק לדמיין איך הגב שלו בטח נראה. אני תופסת את תיק הקלאץ' שלי ומסתכלת למעלה, הרחק למעלה, לכיוון פניו. "ברצינות, הייתי יכולה לטפס עליך כמו על עץ אלון".

"באמת? אני חושב שהייתי רוצה לראות את זה". תגובתו המשועשעת גורמת לי לצחוק, ואני נגררת במהרה דרך הקהל ואל מחוץ לדלת. האוויר המתוק של אלבמה מנפנף את שערי ומרחיק אותו מכתפיי. "רוצה לנסוע אחריי, או שאחזיר אותך אחר כך לכאן כדי שתיקחי את המכונית שלך? זה תלוי בך". הוא עוצר ברגע שאנחנו מגיעים אל מגרש החנייה, ידי עדיין נתונה בתקיפות בידו. אני לא רוצה להוציא אותה כדי לגשת למכונית שלי. אני לא רוצה להיות רחוקה ממנו אפילו לשנייה, כי כל מה שיהיה לנו זה הלילה הזה. ככה עובדים סטוצים של לילה אחד, או ככה לפחות שמעתי. זה לא שאני באמת יודעת מה אני עושה כאן. אבל יהיה יותר הגיוני לנסוע בנפרד. חוץ מזה, אם הוא איזה פסיכי, אצטרך רכב מילוט.

אני לוחצת את ידו, מסתכלת אליו מבעד לריסים שלי. "אסע אחריך, אבל קודם אני מוכרחה להרגיש את השפתיים האלה עוד פעם".

הוא לא מבזבז זמן. זה כאילו שהוא חושב בדיוק אותו דבר, כי לפני שאני זזה, אפילו קצת, כדי לאשש את ההשתוקקות שלי, הוא מעליי. שפתיו עובדות על שפתיי, הלשונות שלנו מלטפות זו את זו עם מטרה. אלה לא נשיקות מתגרות. אלה נשיקות של אני רוצה אותך עכשיו, ואם לא נגיע תכף למיטה כלשהי, אעשה את זה אתך כאן. אף פעם לא נישקו אותי ככה. אף פעם. יכולתי לעשות את זה במשך שעות. אפילו ימים. אני מרגישה שאני זורחת בכל רחבי גופי, כשכל קצה עצב מצלצל. ידינו עדיין שזורות זו בזו, ולחץ אחיזתו מתגבר עם הנשיקה. הוא מלקק לאט את שפתי התחתונה, מסיים את החיבוק הלוהט שהפיות שלנו כל כך שמחים להיות כרוכים בו. טוב, לפחות הפה שלי.

"קוקוס", הוא לוחש בסמוך לשפתיי.

"המממ?"

פינות שפתיו מתעקלות. "יש לך טעם של קוקוס. אני ממש אוהב קוקוס". אני מחייכת כשהוא מפנה את ראשו לעבר טנדר גבוה. "זה הרכב שלי. סעי אחריי, קרוב אליי, בייבי. לא הייתי רוצה לאבד אותך".

"זה יהיה ממש חבל", אני מתגרה בו והולכת לעבר הג'יפ שלי. צבעו אדום-דובדבן, והוא חונה במרחק של מכוניות ספורות בלבד מהמכונית שלו. "לא הייתי רוצה שהערב הזה יסתיים רק אחרי נשיקה אחת".

עיניו מתכווצות ומתמקדות בלוחית הרישוי שלי. "אבל חתיכת נשיקה, ג'ורג'יה".

אני לא יכולה להוריד את החיוך מפניי כשהוא יוצא ממקום החנייה שלו ואני נוסעת צמוד אחריו. אנחנו נוסעים רק לרגע על הכביש הראשי, ואז פונים אל הכבישים הצדדיים של אלבמה שבעבר אהבתי כל כך. טסה ואני היינו נוסעות בג'יפים 4X4 בדרכים צדדיות כאלה. ביליתי הרבה קייצים הלוך ושוב בשבילי עפר ובקטיפת פרחי בר, אבל הבחורה שעשתה את כל הדברים האלה, לפני כל כך הרבה שנים, היא לא זאת שנוסעת כרגע אחרי הטנדר השחור באותן דרכים צדדיות. זוהי טריטוריה לא מוכרת, חדשה לגמרי בשבילי, והבטן שלי מתחילה להתהפך בציפייה לקראת מה שיקרה.