המקף והאליפסה

שער זה עוסק בדרכים להתמודדות במפגש בין התורה והעולם, בין ישן לחדש ובין מסורת למודרנה.

אגדה מפורסמת בתלמוד הבבלי על אודות רבי שמעון בן יוחאי ובנו אלעזר מתארת באופן מוחשי מאוד את המתח הקיים בין שני סגנונות חיים המתקיימים זה לצד זה: חיי עולם וחיי שעה.22

כשנאלצו רבי שמעון ורבי אלעזר בנו לברוח מפני הרומאים הם הסתתרו בבית המדרש, ולאחר מכן במערה במשך שתים עשרה שנים. בשנים האלה היו מנותקים לחלוטין מחיי העולם הזה ומהוויותיו. נבקע להם מעיין וממנו שתו מים, צמח להם חרוב ומפירותיו ניזונו, פשטו את בגדיהם כדי שלא יתבלו, התכסו בחול ועסקו בתורה יומם ולילה. כשיצאו מן המערה פגשו אנשים חורשים וזורעים. השתאו השניים ואמרו: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה? הביקורת החריפה זרעה חורבן: כל מקום שנתנו עיניהם בו, מייד נשרף. יצאה בת קול מן השמיים ואמרה: להחריב עולמי יצאתם? שובו לכם למערתכם.23 אחרי שנה נוספת של שהות במערה, יצאו השניים שוב. הבן, שהיה כדרכם של צעירים, נלהב יותר, המשיך כמקודם – כל מקום שנתן בו עיניו נשרף, אולם האב למד את הלקח והבין שכך אי אפשר להמשיך. אמר האב לבנו: די לו לעולם אני ואתה. כלומר, רוב בני האדם אינם מסוגלים להגיע למדרגה שלנו, מדרגת יושבי בית המדרש והמערה. הנח להם שיחיו את חייהם, חיי שעה. בערב שבת בין השמשות ראו זקן אחד רץ ושתי אגודות הדס בידו, תמהו ושאלו אותו, מדוע אתה רץ בשעה זו ומה עניין ההדסים?

גם אם הסכינו האב ובנו עם הצורך של בני האדם בחיי שעה, לפרנסה ואולי גם ליישוב העולם, לא מובן להם מדוע בערב שבת בין השמשות, שעה של התכנסות לקראת שבת המלכה, התקדשות והיטהרות, עדיין עסוקים בני אדם בחיי שעה, הלוא שבת היא מעין העולם הבא. הזקן השיב להם שההדסים הם לכבוד שבת. רבי שמעון המשיך לתמוה, ומדוע נחוצים לך שניים? השיב לו הזקן: אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור.24 אמר רבי שמעון לבנו: ראה כמה חביבות המצוות על ישראל. ונתיישבה דעתו.

רבי שמעון הבין שההבחנה שיצר בין חיי עולם לבין חיי שעה, ותחושת העליונות שלו ושל בנו שבאה לידי ביטוי באמירתו "די לי לעולם אני ואתה", היו מוטעות. גם אלו שחיים בעולם העשייה, עסוקים בחריש ובקציר, חיים חיי עולם. העולם של מצוות ומעשים טובים אינו נופל בערכו ובחשיבותו מן העולם של בית המדרש והמערה. התורה מתקיימת מתוך השלמה בין שני העולמות.25

השער הראשון של הספר יוקדש לדיון בשאלת המתח בין שני העולמות ובדרכים השונות ליישב אותו. הנחת היסוד היא שחיים יהודיים מלאים הם חיים בשני העולמות: חיי עולם וחיי שעה, המערה והשדה, תלמוד ומעשה.

מעולם הרוח לעולם המעשה

הסיפור על רשב"י והמערה משובץ בתלמוד בתוך מעטפת סיפורית שיש לה חשיבות בפני עצמה, והתורמת להבנת התמונה הכללית שאותה מבקשת האגדה לתאר. תחילתה של פרשת הבריחה של רבי שמעון בהתוועדות של שלושת גדולי התנאים בדור: רבי יהודה בר אילעאי, רבי יוסי בן חלפתא ורבי שמעון בר יוחאי. אלו הם שלושה מתלמידיו של רבי עקיבא ששרדו את מרד בר כוכבא, את רדיפות הרומאים, את מותם של מאות אלפים בחורבן בֵּיתר ובתוכם גם אלפי תלמידי רבי עקיבא. שלושה אלו וקומץ חבריהם ניצלו והחלו בשיקום האומה בגליל אחרי חורבן יהודה והדרום. השלושה התווכחו על הערכת מפעליה של האימפריה הרומית. רבי יהודה אמר: כמה נאים מעשיה של אומה זו: תיקנו גשרים, תיקנו שווקים, תיקנו מרחצאות. האדריכלות והתחבורה, הכלכלה והמסחר, התרבות החומרית והאסתטית שתרמה רומא לעולם ראויים לשבח, גם כאשר אנו זוכרים היטב את הרעה שגרמו לעם ישראל. רבי שמעון בר יוחאי חלק עליו ואמר: כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמן: תיקנו שווקים להושיב בהם זונות, גשרים לגבות בהם מכס, מרחצאות לעדן בהם את עצמם. כלומר, ההישגים החומריים של הרומאים אינם נובעים מרצון להועיל לעולם ולתקנו, אלא נועדו לספק תאוות ויצרים. רבי יוסי שתק. אולי שיקף בכך את המורכבות של הבעיה והצדק שבשני הצדדים, ואולי מפני שהייתה זו דרכו הצנועה של רבי יוסי בהנהגה באופן כללי. שמעו על כך השלטונות הרומאיים ואמרו: יהודה שעילה – יתעלה, יוסי ששתק – יגלה לציפורי, ושמעון שגינה – ייהרג. לפיכך נאלץ רבי שמעון להימלט על נפשו ולהסתתר.26 כשיצא רבי שמעון מהמערה בפעם השנייה, אחרי שפגש את הזקן וההדסים ולמד ממנו לקח חשוב בהבנת המחשבה של אנשי עולם המעשה, הגיע אל העיר. הוא בירר מה צריך לתקן בה, ולפי בקשת בני העיר סייע בתיקון דרך שיוכלו לעבור בה בטהרה בסביבת בית הקברות העירוני.

הגמרא סומכת לכך דרשה על יעקב אבינו שכאשר הגיע לשכם השתתף בתיקון העיר. יש אומרים מטבע תיקן להם, יש אומרים שווקים תיקן להם, יש אומרים מרחצאות תיקן להם. כלומר, בסופו של המעשה, רבי שמעון קיבל במידה מסוימת את גישת רבי יהודה. הוא הבין את החשיבות שיש בתיקון הכלכלה, המסחר והתרבות, ואף ביקש לקחת בכך חלק. בזאת השלים רבי שמעון את המהפכה הרעיונית שנדרש לעבור בצאתו מן המערה. לא זו בלבד שאינו שורף את אותם החיים חיי שעה, הוא אף אינו עומד מנגד אלא מצטרף בעצמו לאלו שנוטלים אחריות על תיקון עולם העשייה ושותפים לו.27

הביקורת של רבי שמעון על הרומאים נבעה מכך שהוא ראה את התכלית של מעשיהם כתכלית שלילית. לשם הנאה וסיפוק תאוות. כשהבין מן הזקן שאפשר לעסוק בענייני העולם הזה מתוך חיבת המצוות, וכשהתברר שיעקב אבינו ושאר אבות האומה עסקו בענייני העולם הזה לא מתוך כורח אלא מפני שראו בכך ערך, גם רבי שמעון בר יוחאי הצטרף – לא רק בהערכה ובשבחים, אלא גם בעשייה ממש.

בין "והגית" ל"ואספת דגנך"

היבט נוסף למשנתו של רבי שמעון בן יוחאי נמצא בסוגיית "תורה ועבודה" במסכת ברכות.28 עיון בה יקדם אותנו שלב נוסף בהבנת מורכבות המתח של החיים בעולם דו־מוקדי.

התנאים רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי נחלקו בהבנת היחס בין שני פסוקים בתנ"ך המשקפים שתי דרכי חיים נבדלות. פסוק אחד בספר יהושע, אומר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה".29 פסוק זה משקף את אורח החיים שפיתח רבי שמעון בבית המדרש ובמערה. פסוק אחר בספר דברים, מברך את עם ישראל, "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם... ונתתי מטר ארצכם בעתו... ואספת דגנך ותירשך ויצהרך".30 שואלים חכמים: כיצד ייתכן לקיים את שני הכתובים הללו? אם הוגים בתורה יומם ולילה אין פנאי לאסוף דגן, ואם "אדם חורש בשעת חרישה, זורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה – תורה מה תהא עליה?". ההתמודדות עם הסתירה הזאת, בין הקוטב בנפש, בחברה ובתרבות המבקש להשתקע בעולם של רוח, לבין הקוטב האחר המבקש לפעול בעולם, לחרוש ולזרוע ולקצור, היא המאפיין היסודי ביותר של היהדות האליפטית, הדו־מוקדית.

רבי שמעון בר יוחאי פותר את הדברים ברוח המערה: לדבריו, במצב אידיאלי, כש"ישראל עושים רצונו של מקום", אזי מתאפשר להם לקיים את "והגית בו יומם ולילה" במלואו. במקום אחר אומר רבי שמעון בר יוחאי, "לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן",31 כלומר, לאנשים הפטורים מכל עיסוק בפרנסה ובצרכים אנושיים. איך יחיו וממה יתפרנסו לומדי התורה? לכך הוא מצטט פסוק מנבואת הנחמה של הנביא ישעיהו: "ועָמדו זרים ורָעו צאנכם ובנֵי נֵכר אִכָּרֵיכם וְכֹרְמֵיכם. ואתם כהני ה' תקרֵאו משרתי אלהינו יאָמֵר לכם חֵיל גוים תאכֵלו ובכבודם תתיַמָרו".32 עם ישראל מיועד להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ואומות העולם ישרתו אותם ויפרנסו אותם וידאגו לכל מחסורם. ומה באשר לפסוק "ואספת דגנך"? לדבריו של רבי שמעון הפסוק מתקיים רק בעת ש"אין ישראל עושים רצונו של מקום", כאשר אינם ממלאים את ייעודם בעולם. כקללה שנתקלל אדם הראשון כשגורש מגן עדן: "בזעת אפיך תאכל לחם".33

רבי ישמעאל חולק עליו. הוא לא מעלה על דעתו שהברכה "ואספת דגנך", וכמוה עוד מאות פסוקים וסיפורים בתנ"ך המתארים אידיליה של עם עובד אדמתו ונהנה מיגיע כפיו, נאמרו רק למצב שבו ישראל אינם עושים רצונו של מקום. על כן הוא קובע כלל אחר, שיטת חיים אחרת במהותה: "הנהג בהן מנהג דרך ארץ". כלומר, חיים של מזיגה מאוזנת בין ה"והגית" לבין ה"ואספת". בהמשך הסוגיה מתבאר שחכמי האמוראים הורו לתלמידיהם לנהוג בדרכו של רבי ישמעאל, והציעו דרכים שונות כיצד לנהוג באופן מעשי בשילוב בין שני העולמות.

הגישה של רבי שמעון מתאימה ליחידי סגולה, הפורשים מן העולם, מסתגרים בד' אמות של בית המדרש, פרנסתם ניתנת להם על ידי אחרים, ותרומתם לעולם היא בחיי העיון והרוח, ולא בעולם המעשה. הרמב"ם סבור שזה היה תפקידו של שבט לוי בעם ישראל, ושגם כיום כל מי שיקבל עליו אורח חיים שכזה הריהו מזהה עצמו כ"בן לוי".34 אולם זו אינה דרך לרבים, לא רק משיקולים כלכליים וריאליים, אלא מפני שלדעתו של רבי ישמעאל ייעודו של עם ישראל הוא לפעול בעולם – "הנהג בהם מנהג דרך ארץ".35

אמנם, אפילו המחלוקת בין רבי ישמעאל לרבי שמעון בר יוחאי אודות היחס בין לימוד תורה לבין עיסוק בענייני העולם הזה אינה חד־משמעית. במסכת מנחות36 אוסר רבי ישמעאל על בן אחותו ללמוד חוכמה יוונית בשל החיוב של "והגית בו יומם ולילה".37 ואילו דעת רבי שמעון בר יוחאי שם היא שגם אדם שקורא רק את קריאת שמע בבוקר ובערב יצא ידי חובת "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך"! האמורא ר' שמואל בר נחמני מסביר, בשם ר' יונתן, שפסוק זה אינו מצווה ולא חובה אלא ברכה.38 משמע שאפילו לדעת רשב"י יש הבחנה בין החובה המינימלית לקיום המצוה לבין האידיאל שלעתיד לבוא שאותו הוא מציג בסוגית "ואספת דגנך".39

השאלה מהי הדרך למיזוג ולאיזון, היא שאלת המפתח של כל ההולכים בדרכו של רבי ישמעאל, ולמעשה, גם למאמינים באידיאל של רשב"י שאינו בר־מימוש בעולם הריאלי. בהיבטים התיאורטיים שלה נעסוק בהמשך פרקי השער הנוכחי, ובמימושים המעשיים שלה – בשער השלישי.40

לפני שנתקדם בפיתוחה של הגישה האליפטית, הדו־מוקדית, יש להסביר תחילה את טיבה של הגישה המעגלית, החד־מוקדית, שאף לה יש יסודות מוצקים במחשבה התורנית ובמעשה הדתי.

האסטרונומיה של ימי הביניים ראתה את כדור הארץ כעיגול, ואת השמיים כמערכת של גלגלים המקיפים אותו. בגלגלים האלה היו נטועים גרמי השמיים. ביניהם נמצאים גלגל הירח, גלגל השמש ועוד. מובן שגם התפיסה הפילוסופית הושפעה מכך, או השפיעה על כך, ולכן גם עולם הרוח נתפס כעולם של גלגלים, או עיגולים המקיפים זה את זה. התפיסה הזאת משותפת למקובלים, וגם להוגים פילוסופיים רציונליים כדוגמת הרמב"ם, שבתחילת ספר המדע, הפותח את חיבורו משנה תורה, הוא מתאר את עולם הגלגלים כמרכיב משמעותי בתפיסת האמונה שלו.41

כיום ידוע שכדור הארץ אינו מרכז היקום והשמש אינה סובבת אותו. יתר על כן, ידוע שכדור הארץ ושאר כוכבי הלכת אינם סובבים את השמש במסלול מעגלי אלא במסלול אליפטי. השמש נמצאת באחד המוקדים של האליפסה הקוסמית. נמצא שגם האסטרונומיה המודרנית תומכת, בניגוד לאסטרונומיה הימי־ביינימית, בתפיסת עולם אליפטית.42