המקרה המוזר של בת האלכימאי

הנערה במראה

מרי ג'קיל השפילה את מבטה אל ארונה של אמה.

"כה אמר אלוהים: אנוכי התקומה והחיים."

הגשם החל שוב לרדת. לא גשם של ממש אלא הטפטוף הקודר והנצחי האופייני לאביב בלונדון.

"הרימי את המטרייה שלך, יקירתי, שלא תירטבי," אמרה מרת פּוּל.

מרי הרימה את המטרייה שלה, אף שלא היה לה אכפת במיוחד אם תירטב או לא. הם עמדו סביב בור מלבני בבית הקברות האפרורי של כנסיית סנט מרילבון. הכומר ויטֶקֶר קרא מתוך ספר התפילות. האחות אדמס נראתה עגמומית, אך לא היה בכך כל חידוש. הטבחית מחטה את אפה בממחטה. איניד, משרתת הטרקלין, התייפחה על כתפו של ג'וזף. בחלק כלשהו במוחה, החלק שהיה מורגל בתשלום חשבונות ובדיונים בענייני משק בית עם מרת פּוּל, חשבה מרי לעצמה, אני אצטרך לדבר עם איניד על הקרבה המוגזמת שלה למשרת זוטר. אליס, שוטפת הכלים, אחזה בידה של מרת פּוּל. היא נראתה חיוורת ורצינית אך גם בכך לא היה כל חידוש.

"אשרי המתים אשר-ימותו באדון מעתה אמנם כן אמר הרוח למען ינוחו מעמלם."

בקרקעית הבור המלבני נח ארון מתים ובארון שכבה אמה, בשמלת כלולותיה העשויה ממשי תכול כמו עיניה אשר היו כעת עצומות לנצח. כשמרי ומרת פּוּל הלבישו אותה בשמלה, הן הבחינו עד כמה רזתה בשבועות האחרונים. מרי עצמה סירקה את שערה האפור של אמה, שעדיין היה זהוב פה ושם, וסידרה אותו מעל לכתפיים הצנומות.

"שכן כך גזרת כאשר בראתני, באומרך, כי עפר אתה ואל עפר תשוב. שכן כל בשר יורד עפר הוא; אך גם בהיותנו בקברנו, נושאים אנו את קולנו בזמרת הללויה."

"הללויה," עלתה המילה במקהלה מפי מרת פּוּל והאחות אדמס והטבחית וג'וזף ואליס. איניד המשיכה להתייפח.

"הללויה," אמרה מרי כעבור רגע, כאילו איחרה את המועד.

היא הושיטה את מטרייתה למרת פּוּל ואז הסירה את כפפותיה. היא כרעה ליד הקבר, גרפה חופן עפר ופיזרה אותו מעל הארון. היא שמעה אבנים קטנות פוגעות במשטח, וקולן היה חד יותר מקול טפטוף הגשם. אחר הצהריים שמש הכנסייה יכסה אותו כהלכה ותיוותר שם רק תלולית עד שתגיע המצבה.

ארנסטין ג'קיל, רעיה ואם אהובה

טוב, לפחות חלק מזה נכון.

היא נותרה בכריעתה עוד רגע אחד, אף שהרגישה מים מחלחלים מבעד לחצאיתה ולגרבוניה. ואז היא קמה ונטלה בחזרה את מטרייתה. "מרת פּוּל, את מוכנה בבקשה לקחת את כולם בחזרה לבית? אני צריכה לשלם לכומר ויטקר."

"כן, גברתי," אמרה מרת פּוּל. "אם כי אינני מרוצה מן הרעיון שאשאיר אותך לבדך..."

"בבקשה, אני בטוחה שאליס רעבה. אחזור הביתה בקרוב, אני מבטיחה." היא תיכנס לכנסייה בעקבות הכומר ויטקר ותעניק תרומה לקרן השיפוץ של סנט מרילבון. אך קודם כול היא רצתה להישאר רגע לבד עם אימא שלה. עם מה שנותר מארנסטין ג'קיל, בתוך קופסת עץ שהגשם טפטף עליה כעת.

מרי: מוכרחים לפתוח בהלוויה? אינך יכולה לפתוח במשהו אחר? בכל אופן, חשבתי שאמורים להתחיל באמצע ההתרחשות –in medias res.

לפני שמרי הספיקה לעצור בעדה, דיאנה השתופפה ליד גופתה של מוֹלי קִין ולכלכה את אִמרת שמלתה וחרטומי נעליה בדם. היא רכנה אל מעבר לנרצחת כדי להגיע אל היד הנוקשה שנחה על חזהּ ופתחה בכוח את האצבעות הקפוצות. מתוך האגרוף הקמוץ היא הוציאה את מה שהחזיקה הבחורה בידה: כפתור מתכת.

"דיאנה!" צעקה מרי.

מרי: לא ה-in medias res הזה! הם לא יבינו את הסיפור אם תתחילי ככה.

קתרין: אז תפסיקי להגיד לי איך לכתוב אותו.

לא היה שום טעם להמשיך לעמוד שם. לא עמדה לצמוח מכך כל תועלת, ומרי הרגישה צורך להפיק הרבה תועלת היום. היא הציצה בשעונה: כמעט שתים-עשרה. היא הסתובבה וחלפה מתחת לקשת האפורה ומשם נכנסה לחדר תשמישי הקדושה כדי למצוא את הכומר ויטקר, שנכנס לפניה. עשרה פאונד לקרן השיפוץ של הכנסייה... אבל היא הייתה העלמה ג'קיל, שעברה את טקסי ההטבלה והקונפירמציה שלה בסנט מרילבון. היא לא יכלה לתת פחות מכך.

היא יצאה מהשקט של סנט מרילבון אל ההמולה של דרך מרילבון, על כל כרכרותיה ועגלותיה והרוכלים שעמדו בצדי הדרך ופרסמו בצעקות את מרכולתם. אף שהדבר האריך את דרכה, היא הלכה דרך ריג'נטס פארק. על-פי-רוב ההליכה בפארק רוממה את רוחה, אולם היום הוורדים שבדיוק הנצו היו כפופים מכובד הגשם ונדמה שאפילו הברווזים שבאגם אינם במיטבם. כשהגיעה אל בניין הלבנים הכבוּד והרציני בפארק טראס 11 שבו התגוררה כל חייה, היא הייתה עייפה ורטובה למרות המטרייה.

היא פתחה לעצמה את הדלת, מעשה שוודאי היה מזעזע את מרת פּוּל עד עמקי נשמתה, הניחה את מטרייתה במעמד המטריות ואז נעצרה מול המראה שבמבואה כדי להסיר את כובעה. שם זכתה להצצה חטופה בדמותה, ולרגע אחד היא פשוט נותרה לעמוד, מרותקת לבבואתה.

הפנים שניבטו אליה מהמראה היו חיוורות, עם עיגולים שחורים תחת העיניים. אפילו שערה, שלרוב היה בצבע חום לא כהה אך גם לא בהיר, נראה חיוור הבוקר כאילו דהה באור שנכנס מבעד לחלונות הצרים משני צדי דלת הכניסה. היא נראתה כמו גווייה.

עצרתי כדי להראות לכם את מרי המתבוננת במראה כי זהו סיפור העוסק במפלצות. כל הסיפורים העוסקים במפלצות כוללים סצנה שבה המפלצת רואה את דמותה במראה. זוכרים את היצור של פרנקנשטיין, שנבהל מהשתקפותו במימי בריכת יער? זה היה הרגע שבו הוא נוכח במפלצתיותו.

מרי: אני אינני מפלצת, והספר ההוא הוא כולו גיבוב שקרים. אם מרת שֶלי הייתה כאן הייתי סוטרת לה בשל כל הצרות שחוללה.

דיאנה: את זה הייתי רוצה לראות!

"מה את מתכוונת לעשות?" שאלה מרי את הנערה שבמראה.

"אל תתחילי לדבר אל עצמך, גברתי," אמרה מרת פּוּל. מרי הסתובבה בבהלה. "זה מזכיר לי את אמך המסכנה. איך הייתה פוסעת הלוך ושוב בתוך החדר שלה עד שכמעט עשתה חור בשטיח. מדברת אל מי יודע מה."

"אל תדאגי, מרת פּוּל," אמרה מרי. "אין לי שום כוונה להשתגע, לפחות לא היום."

"איך את יכולה להתבדח על כך, אני לא מבינה! ועוד כשרק עכשיו קברנו אותה," אמרה סוכנת הבית ונדה בראשה מצד לצד. "האם תרצי שאביא לך כוס תה לטרקלין? הדלקתי אש באח. הטבחית אומרת שארוחת הצהריים תהיה מוכנה בעוד חצי שעה. ויש מכתב עבורך, ממר גֶסט. מצאתי אותו תקוע בחריץ הדואר כשהגענו. הנחתי אותו על שולחן התה."

ממר גסט, הפרקליט של אמה. בעצם, הפרקליט שלה עכשיו, אם כי היא לא חשבה שמר גסט ירצה להמשיך לטפל בענייניה עוד זמן רב. זה היה שונה כשאמה עוד הייתה בחיים.

"תודה לך, מרת פּוּל. את יכולה בבקשה לומר לכולם לבוא לטרקלין? כן, אפילו לאליס. ואת יכולה בבקשה להביא... את יודעת. אני חושבת שמוטב לעשות זאת כבר עכשיו, לא?"

"אם זה מה שאת רואה לנכון, גברתי," אמרה מרת פּוּל, בהסתייגות ניכרת. אך לא הייתה ברירה. אלא אם כן המכתב הזה ממר גסט... הייתכן שהוא מבשר שינוי בנסיבות חייה?

מרי נכנסה לטרקלין, לקחה את המכתב משולחן התה וקרעה את המעטפה – בחתך נקי, אך בלי לחפש פותחן מכתבים. אולי... אך לא. אם תוכלי בבקשה לסור אל משרדי בהקדם האפשרי, נוכל לסגור עוד כמה עניינים אחרונים באשר לרכושה של אמך המנוחה. זה הכול. היא התיישבה על הספה ומתחה את ידיה לעבר האח. הן היו חיוורות ורזות, והוורידים הכחולים נראו מבעד לעורן. היא כנראה איבדה ממשקלה בשבועות האחרונים, בעקבות הדאגה והלילות הארוכים שבהם ישבה ליד מיטת אמה כדי שהאחות אדמס תוכל לישון קצת. היא השתוקקה לשכב לנוח, ולוּ רק לרגע. ההלוויה הייתה כה... קשה. אך לא, מה שצריך לעשות צריך להיעשות מהר ככל האפשר. לא היה טעם לדחות זאת.

"כולנו כאן, גברתי," אמרה האחות אדמס שעמדה בראש מה שהזכיר למרי תהלוכה מסיפור אגדה: הטבחית, המשרת הזוטר, משרתת הטרקלין ומאחור שוטפת הכלים הקטנה והמסכנה. מרת פּוּל נכנסה בעקבותיהם ונעמדה ליד הדלת בידיים שלובות ובפנים חתומות של משרתת מסויגת.

זהו זה. היא ממש לא רצתה לעשות זאת, אך לא נותרה לה ברירה.

"אני מודה מאוד לכולכם על שבאתם להלוויה," החלה מרי לומר. "ואני מודה לכם גם על ה... דאגה והנאמנות שלכם, במיוחד בשבועות האחרונים." שבהם מרת ג'קיל צרחה ותלשה את שערותיה וסירבה לאכול ולבסוף שקעה במחלתה האחרונה. "הלוואי שהייתי מזמנת אתכם לכאן פשוט כדי להודות לכם, אך חוששתני שיש לכך סיבה נוספת. למרבה הצער עליי לפטר אתכם, כל אחד ואחת מכם."

הטבחית הסירה את משקפיה וניגבה אותם. איניד משכה באפה והתחילה לבכות לתוך ממחטה גדולה שג'וזף הושיט לה. אליס נראתה כמו ארנבת מבוהלת.

כמה נורא זה היה! נורא עוד יותר משדמיינה. אולם מרי המשיכה. "לפני מותה של אמי נפגשתי עם מר גסט, והוא הסביר לי את מצבי הכספי. הטבחית זוכרת, שכן היא הייתה פה כשאבא שלי עוד היה בחיים, אבל אינני חושבת שכל השאר יודעים... אבי היה אדם עשיר, אבל כשמת לפני ארבע-עשרה שנה גילינו שהכסף שלו נעלם. הוא מכר את ניירות הערך של בנק אנגליה שהיו ברשותו והעביר את הכסף לחשבון בבודפשט. כשמר אָטֶרסון, פרקליטו באותה תקופה, יצר קשר עם הבנק בבודפשט, נאמר לו שבעל החשבון איננו דוקטור ג'קיל, שהבנק לא שמע כלל על דוקטור ג'קיל וכי הוא אינו יכול לספק מידע על אחד מלקוחותיו ללא צו מטעם הממשלה האוסטרו-הונגרית. מר אטרסון ניסה להשיג צו שכזה, אך התברר כי הדבר בלתי אפשרי. הממשלה האוסטרו-הונגרית לא התעניינה באם אלמנה ובתה בלונדון הרחוקה. אני הייתי רק בת שבע באותה תקופה, ולכן אני זוכרת מעט מאוד מכל זה. אך כשגדלתי ואימא שלי נעשתה יותר ויותר... לא כשירה לטפל בענייניה הכספיים, מר אטרסון הסביר לי את המצב. הייתה לה קצבה שהשאיר לה אבא שלה, שדי היה בה כדי לספק לכולנו חיים של רווחה צנועה."

היא לא הייתה צריכה לומר להם עד כמה צנועה. הם הרי ודאי הבחינו בחסכנותה, אף שניסתה לספק להם אוכל די צורכם ולדאוג לרווחתם, להגיש בשר בימי ראשון ולחדש את מלאי הפחם במרתף. אך הם ללא ספק הבחינו בספרים שנעלמו ממדפי הספרייה ובכלי הכסף שהוחלפו בכלים מצופי כסף. במרוצת השנים היא מכרה פסלוני רועות עשויי חרסינה ושעונים עם עיטורי אורמולו ואת כל כלי האוכל היקרים, כולל הקערה המקושטת שאמה קיבלה כמתנת כלולות מהארכיבישוף של יורק. על הקירות היו קווי מתאר בצורת הציורים שהיו תלויים שם לפנים. פעם אחת ציינה איניד שהיא אסירת תודה על כך שיש פחות פסלונים לאבֵּק, ואז מיהרה לומר, "מצטערת, גברתי!" ונחפזה אל המטבח. הקצבה של אמה לא הייתה גבוהה דיה לכסות את כל הוצאות משק הבית ואת התרופות שלה ואת האחות אדמס.

"אבל זאת הייתה רק קצבת חיים. כשהיא מתה, הקצבה מתה איתה. היא איננה עוברת אליי."

לרגע אחד השתררה דממה, שהופרה אך ורק בקולות האש המתפצחת.

"אז הגעת לשפל המדרגה, גברתי?" שאלה איניד, שהתענגה על קריאת רומנים רומנטיים מהסוג הזול ביותר.

"כן, אפשר אולי לנסח זאת כך," אמרה מרי. איזה מין ניסוח! ועם זאת, הדבר היה אמת לאמיתה. גם אם היא לא הגיעה לשפל המדרגה, הרי שהייתה קרובה מאוד לכך. סבה מת לפני שנים רבות, ולא חלם כלל שתנאי צוואתו יותירו את נכדתו מרוששת. הוא היה קרוב המשפחה האחרון שלה – לא היה לה עוד למי לפנות. אז זה היה המצב. "שפל המדרגה" לא הייתה, אחרי הכול, התנסחות שגויה כל-כך.

ביאטריצ'ה: חוקי הירושה החלים על נשים בארץ הזאת הם ברבריים. מדוע יורשים ממין זכר זכאים לרשת נכסים במישרין ואילו יורשות יכולות לקבל רק קצבת חיים? מה אם הבעלים שלהן ינטשו אותן, כפי שקורה לעתים כה תכופות? או יעבירו את הונם לחשבונות בבודפשט? מי אמור לדאוג לילדיהן?

דיאנה: אוי, לעזאזל! אם תתני לה להתחיל עכשיו, לא יהיה לזה סוף.

"מרת פּוּל, את מוכנה בבקשה להביא לי את המעטפות?" הן היו נעולות בחדרה של סוכנת הבית מאז אתמול, כשמרי הלכה לבנק כדי למשוך... היא לא רצתה להרהר בסכום. מרת פּוּל הוציאה את המעטפות מכיס סינרה והושיטה לה אותן. "כל אחת מהמעטפות האלה מכילה שכר של שבועיים, בצירוף מכתב המלצה לכל אחד מכם. אינכם חייבים להישאר שבועיים תמימים. ברגע שתמצאו עבודה אחרת – וטובה יותר, אני מקווה – אתם חופשיים ללכת לדרככם, בברכתי. אני ממש מצטערת." היא לא ידעה מה עוד היא יכולה לומר, ולכן רק ישבה והביטה בהם בשתיקה.

"ובכן, באשר לעצמי," אמרה האחות אדמס שהייתה הראשונה שדיברה, "עליי להודות, העלמה ג'קיל, שהאירועים האחרונים לא תפסו אותי בלתי מוכנה. ידעתי ברגע שאמך החלה למלמל על הפנים בחלון. כך זה מתחיל אצלם, אם תסלחי לי שאני אומרת – כשהם רואים דברים שאינם שם. חשבתי לעצמי, האישה המסכנה לא תשרוד עד סוף החודש, וצדקתי. אני תמיד יודעת את הדברים האלה! אז דיברתי עם הסוכנות שלי, ובדיוק התפנתה משרה – ליווי ג'נטלמן זקן אל המרחצאות בגרמניה. אעזוב כבר מחר, אם זה בסדר מצדך."

"כן, כמובן," אמרה מרי. "ותודה רבה לך. השבועות האחרונים היו קשים עבורך, אני יודעת." איך היא הייתה מסתדרת ללא האחות אדמס? היא ומרת פּוּל לא היו מסוגלות לרסן את אמה כשהתחילה לצרוח ולצעוק על הפנים, הפנים החיוורות... אפילו בימיה האחרונים של מרת ג'קיל, כשהייתה חלשה מכדי לצאת ממיטתה, היא ייבבה על כך בשנתה.

"באשר אליי ואל איניד, גברתי," אמר ג'וזף, "לא רצינו להגיד לך באמצע כל הצרות שלך, אבל אנחנו מתכננים להינשא. לאחי יש פונדק בבייזינגסטוק, ויש לו יותר מדי עבודה בשביל אדם אחד, אז אני אכנס איתו לעסקים. ואנחנו מקווים שתיתני גם לנו את ברכתך."

"אילו חדשות נפלאות!" אמרה מרי. מזל גדול, בשביל איניד, שזאת לא הייתה רק פרשיית אהבהבים. "אני שמחה מאוד בשמחתכם. ומה איתך, טבחית?" כי הטבחית היא זו שבאמת הדאיגה אותה.

"אומר לך את האמת, גברתי, קיוויתי להישאר עוד כמה זמן," אמרה הטבחית. "אבל אחותי מציקה לי שאחזור ליורקשייר ואבוא לגור איתה. בעלה מת בשנה שעברה, והבנות שלה כבר גדולות ועובדות, אז היא לגמרי לבדה. שתי זקנות שגרות יחד – אני אשתעמם עד דמעות בלי ההמולה של לונדון. אולי אתחיל לסרוג! אבל אני מצטערת לעזוב אותך כשאת בצרות, גברתי. אני מכירה אותך מאז שהיית קטנטונת ובאת למטבח שלי לאכול עוגיות ריבה!"

"לא, אני זו שמצטערת," אמרה מרי. כולם היו כה חביבים אף שהיא זו שאמרה להם עכשיו שאין להם כבר בית. לפחות אליס תוכל לחזור לביתה בכפר. "תוכלי לראות שוב את אימא שלך," היא אמרה לשוטפת הכלים. "ואת האחים שלך, ואת התרנגולת שאת כל-כך מתגעגעת אליה, מה היה שמה?" היא חייכה בעידוד, אבל אליס לא הפסיקה לפכור את ידיה בסינרה.

אחרי שמרי סיימה לתת להם את המעטפות שלהם ומרת פּוּל ליוותה אותם אל הקומה התחתונה כדי שיאכלו ארוחת הצהריים – מלבד האחות אדמס, שביקשה מגש לחדרה כדי שתוכל להתחיל לארוז – היא התרווחה על הספה והביטה בציור של אמה שהיה תלוי מעל האח. ארנסטין ג'קיל, בעלת השיער הזהוב הארוך והעיניים התכולות כדגנית, חייכה אליה מהקיר בדרך שמרי לא זכרה שראתה כשאמה עוד הייתה בחיים. כמעט מאז שמרי זכרה את עצמה נשארה אמה בחדר השינה הגדול שבו ישנה מאז נישואיה לדוקטור ג'קיל והמעבר ממחוז הולדתה יורקשייר ללונדון, והתהלכה כה וכה בחדר כשהיא מדברת אל בני לוויה בלתי נראים. לפעמים היא הייתה מתגרדת עד זוב דם. לפעמים היא תלשה קווצות שלמות משערה עד שהוא נח על הרצפה במחלפות ארוכות. פעם אחת הציעה האחות אדמס לשלוח אותה למוסד למען ביטחונה. מרי סירבה, אך בשבועות האחרונים היא התחילה לתהות אם טעתה. מה עורר את ההתקפים האלימים האלה, את הצרחות הללו באמצע הלילה? את ההידרדרות הסופית המהירה?

אפילו כילדה, מרי לא בכתה בקלות. היא למדה לפני זמן רב שהחיים קשים. צריך לחיות אותם בגבורה ובתבונה; הם אינם מתגמלים רגשנות מיותרת. כשנזכרה בדמות אמה, שעונה על הכרית שלה ונראית שלווה מכפי שנראתה זה שנים, היא טמנה את פניה בידיה. אבל היא לא בכתה, כפי שלא בכתה גם בהלוויה.

דיאנה: כי מרי שלנו אף פעם לא בוכה.

מרת פּוּל: העלמה מרי היא ליידי. היא איננה נכנסת להתקפי זעם, בשונה מכמה אנשים שאני מכירה.

מרי: אין זאת אשמתי שאינני בוכה. אתן יודעות טוב מאוד שזאת איננה אשמתי.

קתרין: כן, אנחנו יודעות.

ה"הקדם האפשרי", כניסוחו של מר גסט במכתבו, התרחש רק כעבור שבוע. בתחילה היה עליה להיפרד מהאחות אדמס ואז מג'וזף ואיניד ולבסוף מהטבחית. יום אחד אחר הצהריים נכנסה מרת פּוּל לחדר הבוקר שבו עיינה מרי בחשבונות על שולחן הכתיבה של אמה ואמרה, "אליס נעלמה."

"מה?" אמרה מרי. "מה זאת אומרת, נעלמה?"

"זאת אומרת שהיא לקחה את החפצים שלה והסתלקה, בלי לומר שלום. היא עשתה את כל העבודות של הבוקר כרגיל, בלי לומר מילה. נכנסתי לחדרה לפני רגע כדי לומר לה שהתה מוכן, ואין שם כלום. לא שהיה לה הרבה רכוש, אבל החדר ריק."

"טוב, בטח האחים שלה באו לקחת אותה. היא לא אמרה שהכול כבר מסודר?"

"כן, אבל היא יכלה לפחות לומר שלום. אחרי האופן שבו קיבלתי אותה והכשרתי אותה. לא ציפיתי לכפיות טובה, לא מאליס! והיא לא השאירה כתובת. הייתי רוצה לפחות לשלוח לה כרטיס ברכה בחג המולד."

"היא צעירה מאוד, מרת פּוּל. אני בטוחה שגם את היית קלת דעת כשהיית בת שלוש-עשרה. בעצם, אם חושבים על זה, אני בטוחה שלא היית. ואני מצטערת בנוגע לאליס. בטח נקבל ממנה בעוד כמה ימים מכתב שבו תספר לנו שהגיעה הביתה בבטחה וכמה נעים לה להיות שוב בכפר. זהו, סיימתי כאן. הגיע הזמן להתמודד עם מר גסט. שוב יורד גשם. את יכולה בבקשה להביא לי את המקינטוש שלי?" היא סגרה את ספר החשבונות ונאנחה. הדבר האחרון שרצתה לעשות היום היה לפגוש את הפרקליט, אך מה שצריך לעשות צריך להיעשות מהר ככל האפשר. או כך לפחות לימדה אותה העלמה מָארי, האומנת שלה.

מרת פּוּל פגשה אותה במבואה כשבידה מעיל הגשם של מרי ומטרייתה. "הייתי מעדיפה שתשכרי כרכרה. את תירטבי לגמרי, וכשאני חושבת עלייך הולכת ברחובות האלה לבדך..."

"את יודעת שאינני יכולה להרשות לעצמי לשכור כרכרה, ואני הולכת רק עד כיכר קָוֵונדִיש. ובכל מקרה, אלה שנות התשעים. גם הגבירות הכי מכובדות הולכות לבדן. או רוכבות על האופניים שלהן בפארק!"

"ונראות מחריד," אמרה מרת פּוּל. "אני מקווה שאינך חושבת ללבוש חצאית-מכנסיים ולעלות על אחד המכשירים האלה!"

"לא היום, לפחות. האם אני נראית מכובדת דיי בעינייך הבוחנות?" מרי הציצה בעצמה במראה וסידרה את כובעה, יותר מתוך הרגל מאשר מתוך צורך אמיתי בסידורו. היא לא ניסתה להיראות הדורה, וגם אילו ניסתה היא לא הייתה מצליחה בכך. לא כשאני נראית כאילו ראיתי רוח רפאים, היא חשבה לעצמה.

"את תמיד נראית מכובדת, יקירתי," אמרה מרת פּוּל. "את ליידי מבטן ומלידה."

מרת פּוּל: שככה יהיה לי טוב! מעולם, בכל שנות חיי, לא פניתי לעלמה מרי בכינוי כה חסר כבוד כמו "יקירתי".

דיאנה: אוי, סתמי! את עושה את זה כל הזמן בלי לשים לב.

"ליידי אמורה להיות מסוגלת לשלם לקצב שלה את המגיע לו," אמרה מרי. שנים-עשר פאונד, חמישה שילינג ושלושה פני: זו הייתה יתרתה הנוכחית בבנק. היא כתבה זאת במסודר בספר החשבונות וכעת לא יכלה להפסיק לחשוב על כך. המספר הזה המשיך להצטלצל במוחה, כמו שעון החוזר שוב ושוב על אותה השעה. על שולחנה של אמה נחה ערמה של חשבונות. לא היה לה מושג כיצד תשלם אותם.

"מר בַּיילס יודע שתשלמי לו בסופו של דבר," אמרה מרת פּוּל. "הוא הרי מספק בשר למשפחה הזאת עוד מהימים שאביך היה חי, לא?"

"זה כשעוד הייתה משפחה לספק לה דברים." מרי רכסה את המקינטוש שלה, לקחה את תיק היד שלה מהשולחן במבואה והשחילה את מטרייתה על אמת ידה. "מרת פּוּל, כדאי לך מאוד לשקול מחדש..."

"אינני מתכוונת לעזוב אותך, גברתי," אמרה מרת פּוּל. "לא בבית הגדול הזה, לבדך. אבי עבד כאן כרב המשרתים של דוקטור ג'קיל ואמי באה לכאן מהכפר עם מרת ג'קיל. היא הייתה המטפלת של אמך. בדיוק כפי שאני הייתי המטפלת שלך, כשעוד לבשת סינר תינוקות. זהו ביתי."

"אבל אין לי איך לשלם לך," אמרה מרי בייאוש. "גם כך בקושי הצלחתי לשלם משכורת של שבועיים לטבחית ולג'וזף ולכל השאר. אינך יכולה לתת לי אשראי, כמו מר בַּיילס. וסוכנת בית מנוסה יכולה למצוא עבודה אחרת, אפילו בתקופה שכזאת. אני היא זו שללשכת התעסוקה אין כל צורך בה. היית צריכה לראות את הנשים האלה, עם הפנים החמוצות שלהן, אומרות לי שאין לי מספיק ידע כדי להיות אומנת – מה שנכון – או שעבודה בחנות 'אינה מיועדת לך ולשכמותך, גברתי'!"

"נכון מאוד," אמרה מרת פּוּל.

"או שאם אשתתף בקורס הדפסה בן שבועיים שעולה עשרה שילינג, אולי הן ימצאו בשבילי משהו בעתיד הקרוב. אבל אין לי עשרה שילינג מיותרים, ואין לי שבועיים! הלכתי לבקר את מר לֶווֵנתַל, אבל הוא אומר שאין שום סיכוי למכור את הבית במצב הכלכלי הנוכחי. אלא אם כן, הוא אומר, יגיע קונה שייקח על עצמו את ההוצאה הכרוכה בחלוקת הבית לדירות."

"דירות!" אמרה מרת פּוּל המזועזעת. "לחלק את מעונו של ג'נטלמן לדירות! העולם פשוט הולך ומידרדר. טוב, אולי למר גסט יהיו איזה דברי טעם לומר לך."

"הסבירות לכך," אמרה מרי, "נמוכה מאוד." היא סקרה שוב את בבואתה במראה. מטרייה, מעיל גשם, מגפי גומי. היא הייתה מוכנה למבול.

ואכן ירד מבול. הגשם ניתך על מטרייתה ללא רחם. בתעלות הניקוז שָׁצפו נהרות כהים. לונדון נהגה כהרגלה: חנויות היו פתוחות, עגלות קרקשו ברחובות, מוכרי עיתונים צעקו, "עוד רצח איום! משרתת ביום אחופשי שלה נמצאה בלי ראש! אפשר לקרוא אכּול ב'דיילי מייל'!" אבל מטאטאי הרחובות היו רטובים ועגמומיים, וסוסי הכרכרות הדו-מושביות טלטלו את ראשם כדי לסלק את המים מאוזניהם. המדרכות היו עמוסות במטריות.

כאילו אלוהים החליט להציף שוב את העולם, היא חשבה לעצמה וכמעט קיוותה שהוא אכן יחליט זאת. לפעמים היא חשבה שהעולם זקוק להצפה. אבל היא דחקה מראשה את המחשבה הבלתי חביבה הזאת והציצה בחטף בשעונה כדי לוודא שתגיע לפגישתה בזמן. מגפיה השמיעו קולות שכשוך על המדרכה הרטובה כשעשתה את דרכה במרילבון.

אטרסון את גסט, פרקליטים שכן באחד הרחובות השקטים והמכובדים הסמוכים לכיכר קוונדיש. מרי נקשה על הדלת במקוש הפליז המצוחצח. פקיד פתח את דלת העץ הכבדה והוביל אותה אל משרדו של מר גסט דרך מסדרון ארוך ומחופה. כשאמה הייתה בחיים נהג מר גסט להגיע אל הבית, אך העלמה מרי ג'קיל המרוששת לא הייתה חשובה דיה להצדיק ביקור.

מר גסט היה גבוה וכחוש ומקריח כתמיד. הוא הזכיר למרי גווייה; היא דמיינה את המשרד מחופה העץ, עם שורות על גבי שורות של ספרים בכריכות עור, כארון קבורה שבו הוטמן מר גסט. הוא רכן מעל ידה ואמר בקולו הגווייתי, "תודה לך שהגעת בתגובה למכתבי, העלמה ג'קיל. ועוד בגשם הזה!"

"אינני מתארת לעצמי שהדבר קשור לענייניי הכספיים?" אמרה מרי. לא הייתה כל סיבה להימנע מלדבר ישירות. הוא ידע היטב שאין לה כסף.

"לא, לא, חוששני שמצבך הכספי נותר כשהיה." מר גסט נד בראשו בצער, אולם מרי זיהתה נימה קלה של הנאה בקולו. "שבי, בבקשה, שכן עניינינו עשויים להימשך זמן-מה. ביקשתי ממך לבוא לכאן כי קיבלתי את הדבר הזה." מר גסט ישב מאחורי שולחנו ומשך אליו תיקיית עור שנחה ליד קסת הדיו. "קיבלתי פנייה מצד הבנק של אמך – לא בנק אנגליה אלא בנק אחר שבו פתחה חשבון, מעין קואופרטיב בקלַרקֵנוֵול. ללא ידיעתי, עליי לציין." ניכר שלא מוצא חן בעיניו הרעיון שלקוחותיו פותחים חשבונות בלי ליידע אותו, במיוחד באזור כה מפוקפק בעיר.

מרי הביטה בו בתדהמה. "חשבון נוסף? זה לא ייתכן! לפני שאמי מתה, היא לא יצאה מחדרה במשך שנים."

"כן, כמובן," אמר מר גסט. "אך החשבון הזה כנראה נפתח לפני שאמך... בודדה את עצמה לחלוטין מהעולם." או במילים אחרות, השתגעה, חשבה מרי לעצמה.

"כשהחשבון נפתח, אמך הפקידה סכום מסוים והתנתה שבכל חודש ישולם ממנו סכום מסוים לנמען שהוגדר מראש. כשמנהל הבנק ראה את ההודעה על מותה ב'טיימס', הוא פעל כראוי ופנה אליי. ביקשתי שישלח לי את כל המידע שביכולתו לשלוח, וכעבור שבוע קיבלתי את המסמכים הללו. הם כוללים את ספר החשבונות."

הוא פתח את אבזם התיקייה, הוציא מתוכו פנקס מהסוג המשמש פקידי בנק למעקב אחר החשבונות שלהם והניח אותו מול מרי. היא ישבה בכיסא הלא נוח למדי שמר גסט סיפק ללקוחותיו, הניחה את תיק היד שלה בחיקה ופתחה את הספר בעמוד הראשון. בחלקו העליון היה כתוב: תאריך – פעולה – סכום – מטרה. כל הפעולות התבצעו ביום הראשון בחודש, וכולן היו מתועדות בדיוק באותו האופן: תשלום לאגודת מריה מגדלנה הקדושה – 1 פאונד – עבור מגורים וכלכלה להייד.

הייד! נשימתה של מרי נעתקה למראה השם הזה. הוא העלה מהאוב דמות מילדותה: חברו של אביה, האיש הידוע בשם אדוארד הייד – איש חיוור, שעיר ומעוות, עם מבט תאוותני ומרושע שהעביר בה צמרמורת.

מרי: זה מעט מלודרמטי, לא?

קתרין: טוב, בכל מקרה, הוא תמיד עורר בך אי-נוחות. והוא היה גס רוח להחריד.

"החשבון הזה שייך כעת לך," אמר מר גסט. "כפי שאת יכולה לראות, הוא נפתח בהפקדה יחידה של מאה פאונד. מאז נמשך ממנו כסף מדי חודש, למטרה שאינני מבין?" הוא השתתק לרגע למקרה שמרי תיאות להסביר. אבל אפילו אם היה לה מושג במה העניין, היא לא הייתה מאירה את עיניו של הפרקליט. הוא המשיך, "הוא כולל את סכום הכסף שנותר לאחר המשיכה של החודש שעבר: דומני שהסכום הכולל ברגע זה עומד על עשרים ושלושה פאונד. לא סכום גדול, חוששני."

לא, זה לא היה סכום גדול, אך מרי דימתה לעצמה פתאום דרך לשלם לקצב ולחנווני וכמובן למרת פּוּל. אולי הן יוכלו אפילו להעסיק שוב את הטבחית, שלא תיאלץ להתגורר עם אחותה ביורקשייר! ומרת פּוּל לא תצטרך להיאבק בתנור או להכין ארוחות אכילות בעזרת ספר בישול שמעולם לא הוכשרה להשתמש בו. אבל לא, זה כבר היה רעיון שאפתני מדי. עשרים ושלושה פאונד אמנם היו סכום גדול בהרבה מכפי שהיה לה כרגע, אך לא היה בו די כדי לכסות את הוצאות המחיה שלהן לאורך זמן – לא בפארק טראס 11. ואף-על-פי-כן, משהו מהחרדה שחשה נרגע מעט. אך הספקנות נותרה בעינה.

"עבור הייד?" היא אמרה. "מה בדיוק הקשר בין אימא שלי להייד? אמנם הייתי רק ילדה, אבל אני עדיין זוכרת איך המשטרה הגיעה לביתנו וחקרה את אבא שלי לגביו."

"אני הייתי הפקיד של מר אטרסון באותה תקופה," אמר מר גסט. "אני זוכר היטב את הנסיבות, אם כי למרבה המזל מעולם לא פגשתי את מר הייד בעצמי. זאת כמובן הסיבה שבגללה ביקשתי ממך לסור אליי בדחיפות, אף כי היססתי להפריע לך בתקופת אבלותך, העלמה ג'קיל." הוא הביט בה בארשת פנים רצינית, אבל היה נדמה לה שהיא רואה זיק של שביעות רצון עצמית מאחורי מסכת המקצועיות. הוא היה מאותם אנשים העשויים ליהנות ממצוקותיהם של אחרים. "ויש עוד דבר אחד: אמך השאירה את המסמכים הללו בבנק למשמרת."

הוא דחף לעברה את התיקייה. היא הייתה מלאה במסמכים מסוגים שונים: פנקס נוסף, מעטפות שהכילו ודאי מכתבים, פיסות נייר שנראו כמו קבלות. היא החלה להוציא את הפנקס מהתיקייה, אך אז ראתה את הסקרנות הלהוטה שהופיעה על פניו של מר גסט. הוא ודאי התאפק שלא לחטט במסמכיה האישיים של הלקוחה שלו, חרף רצונו העז. היה אשר היה הדבר שאמה רצתה להסתיר, למרי לא הייתה שום כוונה להראות אותו למר גסט.

היא סגרה את התיקייה ורכסה אותה. "תודה לך, מר גסט. זה הכול?"

"כן, זה הכול," הוא אמר בפנים קפוצות – מאכזבה ותסכול, חשבה מרי לעצמה. "האם יותר לי לשאול, העלמה ג'קיל, מה את מתכוונת לעשות בנדון?"

"אסגור את החשבון, כמובן," אמרה מרי. היא תיסע מחר לקלרקנוול – האם ניתן להגיע לשם באומניבוס? – ותמשוך את יתרת הכסף. שלושים וחמישה פאונד, חמישה שילינג, שלושה פני. היא לא יכלה שלא לחוש הקלה כשחשבה על המספר החדש.

"זוהי בהחלט דרך הפעולה העדיפה," אמר מר גסט. "לא משנה לאיזה צורך נפתח החשבון, אני מציע שתנערי ממנו את חוצנך. ואם יורשה לי גם להעיר – עלמות צעירות במצבך חשות לעתים קרובות הקלה כשהן מפקידות את ניהול ענייניהן בידי אלה הבקיאים יותר בדרכי העולם ומבינים יותר בעניינים מעין אלה. בקצרה, העלמה ג'קיל, מאחר שלא מזמן הגעת לפרקך, אולי תבחרי להינשא. עלמה בעלת תכונות מלבבות כשלך ללא ספק תוכל לשאת חן בעיני גבר שאינו מייחס חשיבות רבה להונה של אשתו." מר גסט הסתכל בה במבט רב-משמעות.

אל אלוהים, חשבה מרי. הוא אינו מציע לי נישואים, אני מקווה. היא נתקפה בדחף לפרוץ בצחוק, אך לאחר מאורעות השבוע האחרון הדבר היה עלול להישמע כמו התקף היסטריה. הכול היה קצת... יותר מדי בבת אחת. מרי קמה והושיטה לו את ידה. "תודה לך, מר גסט," היא אמרה. "אני בטוחה שאתה בקיא היטב בדרכי העולם וכולי. ותודה על העצה. תוכל בבקשה לבקש מהפקיד שלך להביא לי את המטרייה והמקינטוש שלי?"

עדיין ירד גשם כשמרי יצאה ממשרדו של הפרקליט. היא חזרה לביתה ברחובות העיר הצפופים כשהתיקייה תחת זרועה כדי שהיא, לפחות, לא תירטב. כשהגיעה הביתה היא הייתה עייפה, רטובה ואסירת תודה על כך שמרת פּוּל כבר הכינה את האח בטרקלין.

ביאטריצ'ה: אוי, הגשם הלונדוני שלכן! כשרק הגעתי ללונדון חשבתי לעצמי, אני לעולם לא אראה שוב את השמש. היה כל-כך קר ורטוב וקודר! התגעגעתי לפדובה.

דיאנה: אם לא טוב לך פה, את מוזמנת לחזור לשם. אף אחד לא מפריע לך!

קתרין: אנא הגבילו את עצמכן להערות הנוגעות לסיפור. וזה איננו הגשם הלונדוני שלי. אני סולדת ממנו לא פחות מביאטריצ'ה.

מרי פשטה את שמלת האבלות שלה ובמקומה לבשה שמלת בית ישנה, נעלה נעלי בית והתעטפה ברדיד שהיה שייך לאמה. היא הדליקה את האש בגפרור מתוך הקופסה שהייתה מונחת מעל האח. כמה רעוע נראה הטרקלין! היא שאלה את מָאנדי ממאנדי רהיטים וחפצי נוי מה עוד היא יכולה למכור, אבל הוא נד בראשו ואמר שלא נותר עוד שום פריט ראוי לקנייה. אלא אם כן העלמה ג'קיל מעוניינת למכור את הדיוקן הנאה התלוי מעל האח שבטרקלין? אך מרי לא הייתה מוכנה למכור את דיוקנה של אמה.

היא ישבה על הספה ומשכה לעברה את שולחן התה ואז פתחה את אבזם התיקייה והוציאה מתוכו את המסמכים שהכיל. אולי היה לה קל יותר למיין אותם על שולחנה של אמה – היא לא יכלה שלא לחשוב עליו כעל שולחנה של אמה, אף ששימש אותה כבר שנים לניהול חשבונות משק הבית. אך האח בחדר הבוקר לא הייתה מוכנה לבערה, ובמרתף לא נשאר עוד פחם רב. ומלבד זאת, היא לא רצתה להתמודד שוב עם החשבונות, לא כרגע.

הפנקס היה, אם לדייק, מעין מחברת: מחברת המעבדה של אביה, כך נוכחה לדעת כשהחלה לדפדף בה. היא זיהתה את כתב ידו, אותו כתב זוויתי שהותיר הערות בשולי ספריו. המעטפות היו ממוענות לדוקטור הנרי ג'קיל, פארק טראס 11. הן ודאי מכילות מכתבים שנשלחו אליו כשעדיין היה בחיים, אולי כאלה העוסקים בניסוייו המדעיים? הוא ניהל תכתובת ענפה עם מדענים אחרים באנגליה ובאירופה. בין המעטפות היו מפוזרות קבלות שונות, רובן ממוֹ ובניו, החברה שסיפקה את הכימיקלים לניסויים שלו. היא החלה לעבור על המסמכים ובקושי הבחינה במרת פּוּל כשהכניסה לחדר את ארוחת הערב שלה, שכללה צלעות עם אפונה ותפוחי אדמה. היא העבירה את המסמכים לספה כדי שמרת פּוּל תוכל לערוך את השולחן והודתה לסוכנת הבית בפיזור נפש.

כשמרת פּוּל חזרה כדי לפנות את הכלים, היא נשענה לאחור על מסעד הספה ואמרה, "את יודעת, נדמה לי שמר גסט כמעט הציע לי נישואים היום. או לפחות רמז שעליי להינשא לגבר שיוכל לקחת פיקוד על ענייניי, מאחר שעלמות צעירות הן בורות כל-כך בדרכי העולם."

"וכשאת מנהלת את הבית הזה מאז שהיית מבוגרת מספיק כדי לחתום את שמה של אמך!" אמרה מרת פּוּל. "אף פעם לא הייתי חסידה גדולה של המין הגברי, שתדעי לך. משרתים נראים נאים למדי בפוזמקאות הלבנים שלהם ליד שולחן ארוחת הערב, אבל הם מביאים הרבה פחות תועלת משוטפת כלים טובה. אם כי ג'וזף היה די מועיל, עליי להודות."

"אילו רק יכולתי להרשות לעצמי שוטפת כלים טובה!" אמרה מרי. "ממש כאב לי לפטר את אליס, אך מוטב לה עם משפחתה. מרת פּוּל, את יכולה בבקשה לשבת רגע? כן, אני יודעת – אין זה ראוי. אבל בבקשה ממך, עליי לשאול אותך דבר מה."

מרת פּוּל התיישבה על אחת הכורסאות שליד האח בהסתייגות ניכרת, ידיה מקופלות בחיקה כאילו היא יושבת באחד מספסלי כנסיית סנט מרילבון. "כן, גברתי?"

מרי רכנה קדימה והתבוננה באח. היא לא ידעה כיצד בדיוק לשאול... אך הגישה הישירה היא תמיד הָעדיפה. היא הסתובבה אל מרת פּוּל ואמרה, "מה את זוכרת מאדוארד הייד?"

דבר המחברת: איני יכולה לתאר לכם כמה אני מתחרטת על כך שאפשרתי למרי ולכל השאר לראות את כתב היד בשעה שכתבתי אותו. קודם כול, הן התחילו להעיר על מה שכבר כתבתי ואז הן התעקשו שאכניס שינויים בהתאם להערותיהן. ובכן, אין לי שום כוונה לעשות זאת. אני מתכוונת להשאיר את הערותיהן כחלק מהנרטיב. אתם, קוראים וקוראות יקרים, תוכלו לראות עד כמה רובן מעצבנות ושטותיות ובה בעת הדבר יספק לכם פה ושם תובנות בנוגע לנפשות הפועלות. זאת תהיה דרך חדשה לכתוב רומן, ומדוע לא, בעצם? הרי אלה שנות התשעים, כפי שציינה מרי. הגיע הזמן שנפַתֵח דרכי כתיבה חדשות לכבוד המאה החדשה. איננו חיות בתקופתם של צ'רלס דיקנס וג'ורג' אליוט. אנחנו נשים מודרניות. ובל נשכח, כמובן, מפלצתיות...