המרגלים הצעירים עיר המתים

1 המוזיאון הבריטי לונדון, אנגליה — בהווה

ביום אפרורי בחודש נובמבר, מאה שנה לאחר גילוי הקבר של תוּת עַנַח אָמוֹן, התכנסה קבוצה של חמישה צעירים באזור בלונדון שידוע בשם בְּלוּמְסְבֵּרי. כמו הווארד קרטר, הם היו בדרכם לאתר אוצרות של מצרים העתיקה. רק שהם לא התכוונו לחפור מנהרה במדבר. הם עמדו להתגנב לאזור נטוש ברכבת התחתית של לונדון. וחפצי האמנות שהם חיפשו לא הסתתרו בשום קבר שְׁכוּחַ־אֵל — הם הוצגו לראווה באחד המוזיאונים הגדולים בעולם, שזוכה למספר עצום של מבקרים.

זאת לא היתה חפירה ארכיאולוגית. זה היה שוד.

"בדיקת קשר, אחת, שתיים, שלוש," אמרה קאט לתוך המיקרופון שהיה חבוי בסיכת הנוי האדומה שהיתה מוצמדת אל דש המעיל שלה. "כולם שומעים אותי?"

"שומעים מצוין," ענה פריז.

"שומעים מעולה," אמר ריוֹ.

"אצלי הכול טוב," השיבה בְּרוּקלין.

השתררה דממה בזמן שהם חיכו לשמוע עוד קול אחד.

"סידני, את לא עונה כי את לא שומעת אותי?" שאלה קאט. "או כי את עדיין כועסת?"

כעבור רגע ענתה סידני, "סליחה. פשוט חשבתי משום־מה שאף אחד מכם לא ממש מתעניין במה שיש לי להגיד."

"אז היא כועסת," העיר פריז.

"אני לא כועסת," אמרה סידני בנימה מתגוננת. "אני רק... מאוכזבת. בסך הכול ביקשתי שנדחה את הפריצה בשעתיים כדי שנוכל לראות את הזיקוקים בפארק בָּאטֶרסי. אתם יודעים כמה אני אוהבת את ליל המדורות. זה יהיה אירוע מדהים וכולם יהיו שם."

"ובדיוק בגלל זה אנחנו נהיה כאן," אמרה קאט. "לא יהיו כאן הרבה שוטרים, ולא מתוכננים כאן בבלומסברי שום אירועים. זה אומר שכולם יהיו במקום אחר, מה שמשפר דרמטית את הסיכויים שלנו לבצע את המשימה בלי להיתפס."

קאט היתה האלפא במשימה הזאת, מה שאומר שהיא היתה אחראית על תכנון הפריצה למוזיאון הבריטי. היא התעמקה בעשרות מקרי שוד מפורסמים ושמה לב שרבים מהם התקיימו בחגים או בזמן אירועים מיוחדים, כששוטרים ואנשי אבטחה משנים את סדר היום הרגיל שלהם ויש מחסור בכוח אדם. היא בחרה את התאריך הזה בגלל הקישור שלו לאחד האנשים הידועים ביותר לשמצה בהיסטוריה של בריטניה.

ב־5 בנובמבר 1605 נתפס אדם בשם גַאי פוֹקס — חייל שנהפך לפעיל פוליטי קיצוני — לפני שהספיק לממש את תוכניתו לפוצץ את בניין הפַּרלָמֵנט בעזרת שלושים ושש חביות של אבק שׂריפה. מאז, הבריטים מציינים את האירוע בתצוגות צעקניות שכוללות מדורות ששורפים בהן בובות וזיקוקים.

מבחינתה של סידני, שהיתה בעלת נפש מרדנית ואהבה לפוצץ דברים ו"לעשות בּוּמים", ליל המדורות היה אירוע שכמו נועד במיוחד בשבילה. והנה היא מצאה את עצמה עכשיו כאן בלונדון, קרובה כל כך לכמה מהאירועים הגדולים ביותר בכל רחבי הארץ, אבל נאלצת להחמיץ אותם.

"רק תגידי לי דבר אחד," אמרה קאט. "את מסוגלת לבצע את המשימה, או שהעניין הזה יהיה עכשיו בעיה?"

"בטח שאני מסוגלת," ענתה סידני. "אני אף פעם לא נותנת לשום דבר להשפיע על העבודה שלנו."

"טוב מאוד," אמרה קאט. "ואם זה מנחם אותך, אני אנסה למצוא בשבילך משהו שתוכלי לפוצץ."

"אני מאוד מעריכה את זה," אמרה סידני בחיוך. "זה באמת מרגש."

ריו כיחכח בגרון ואמר, "עכשיו, כשגמרנו להתחשב ברגשות של כולם, אפשר בבקשה להתחיל?"

"כן," הוסיפה ברוקלין, "את יודעת שלא נוכל לעשות שום דבר בלי שתגידי את המשפט."

בתור האלפא, קאט היתה אמורה לומר את המשפט שצריך להגיד בתחילת כל מבצע, בשביל המזל.

"אז טוב," היא אמרה וסרקה בעיניה את הכניסה למוזיאון מהמקום שבו עמדה, בחצר הגדולה שבפתח הבניין. "יש אור ירוק למבצע. צאו לדרך."

המרגלים הצעירים נכנסו מיד לפעולה. החמישה היו צוות ניסיוני של מרגלים בני שתים־עשרה עד חמש־עשרה שעבדו בשביל האֶם־אַיי־6, ארגון הביון של בריטניה. הם גויסו לבצע משימות שבהן מבוגרים עלולים לבלוט אבל ילדים יכולים להתמזג בין כולם.

במקרה הזה, המטרה היתה לגנוב שני חפצים שהוצגו בתערוכה מיוחדת שנקראה "דברים נפלאים: מאה שנות הערצה לתות ענח עמון". הם לא ידעו למה הם אמורים לגנוב אותם, הרי מרגלים לא אמורים לשאול יותר מדי שאלות. נאמר להם רק שהגניבה מתבצעת לטובת ממשלת בריטניה.

קאט אף פעם לא היתה האלפא במשימה גדולה כל כך, והיא התכוננה לקראתה כמו שהתכוננה לרוב הדברים — כאילו מדובר בסדרה של משוואות מורכבות במתמטיקה. היא פיצלה את השוד לשני חלקים כדי שהם יוכלו, במילותיה שלה, "לבוֹדד את המִשְתַנים". הגניבה היתה אמורה להתבצע רק אחרי שעת הסגירה של המוזיאון. אבל עכשיו, כל עוד הוא עדיין היה פתוח, הם היו צריכים לארגן הכול לקראת המשימה.

"כולם יודעים מה הם צריכים לעשות?" היא שאלה.

"כן," אמר ריו ונאנח. "עברנו על הכול מיליון פעם."

"טוב מאוד," ענתה קאט. "חזרות הן המפתח לפעולה חלקה, ופעולה חלקה היא המפתח לביטחון עצמי. זה מה שעומד בלב כל תהליך מתמטי מורכב."

"אבל לא מדובר כאן במתמטיקה," אמר ריו. "מדובר בשוד."

"אתה כל כך מצחיק," אמרה לו קאט. "הכול בחיים זה מתמטיקה. עכשיו תתמזגו בקהל ותיעלמו. תשתדלו עד כמה שאפשר שאף אחד לא יראה אתכם."

"אל תדאגי," ענתה סידני. "אנחנו נהיה רוחות רפאים."

"כן," הוסיף ריו. "רוחות רפאים מתמטיות."

במוזיאון היו באותה השעה המוני ילדים, כך שהם לא התקשו להתמזג בין כולם בזמן שפנו כל אחד לביצוע החלק שלו במשימה. קאט אפילו הצליחה להשיג להם תלבושות אחידות של בתי הספר ששלחו תלמידים שלהם לסיור במוזיאון. זה איפשר להם להיכנס עם קבוצות גדולות של תלמידים שעקפו את התור הרגיל של בדיקות הביטחון.

"אנחנו ליד המדרגות המערביות ואין שום הפתעות," עידכנה סידני את חבריה.

היא וריו בדקו שוב את המסלול שבו היו אמורים ללכת מאוחר יותר בערב. חברי הצוות תיכננו הכול בעזרת אתר שהם מצאו באינטרנט, שכלל סיור וירטואלי במוזיאון. האתר איפשר להם לבחון בקפידה כל חדר ולחפש נקודות תוּרפָּה. עכשיו הם היו צריכים לוודא ששום דבר לא השתנה או נוסף למקום מאז שהסיור הווירטואלי צוּלם.

"יש מצלמת אבטחה על התקרה," אמר ריו. "והכניסה לגלריה המצרית מוגנת בשער־תריס שמופעל בעזרת קודן שנמצא ליד."

"נוכל לשלוט בקודנים האלה ברגע שברוקלין תפרוץ למערכת המחשבים של המוזיאון."

"תצלמו את הקודן," אמרה ברוקלין. "ושימו לב שאתם מצלמים את השֵׁם של היצרן, כדי שאני אוכל לחפש באינטרנט את הוראות ההפעלה."

"קיבלנו," ענתה סידני.

היא סימנה לריו שיעמוד ליד הקודן, כך שייראה כאילו היא מצלמת אותו ולא את המכשיר.

"תחייך," היא אמרה, ושפתיו של ריו נמתחו בחיוך מטופש.

לאחר כן הם התקדמו באולם הפסלים המצריים, שבו הם מצאו וצילמו שלושה אמצעי אבטחה. לאורך הקיר היו חיישני תנועה, על התקרה היו מצלמות טלוויזיה במעגל סגור, ובגובה של ארבעים וחמישה סנטימטר מעל הרצפה היו חיישנים שהיו חלק מרשת של קרני לייזר שנועדו לקלוט כל תזוזה במקום.

הם הקדישו למיקומים של האמצעים האלה תשומת לב מיוחדת, כי בניגוד לְמה שרואים לפעמים בסרטים, הם ידעו שלא יהיו שום קרני אור בוהקות שהם יוכלו לקפץ סביבן. קרני הלייזר היו כמעט בלתי נראות, ואם הם יפגעו באחת מהן, המשימה שלהם תרד לטמיון.

בזמן שהם מיפו את המיקומים של שני חיישנים ליד פסל עצום של רַעמסֶס השני, ריו שם לב לשומר שעמד בקרבת מקום. הוא ענד תג עם שם, והיה לו שׂפם נפול וגוף רופס של כלב ים.

"המטרה הושגה," אמר ריו לסידני בשקט.

"למה דווקא הוא?" היא שאלה.

"שתי סיבות," ענה ריו. "הוא נחמד והוא גם מגושם."

סידני נעצה בו מבט סקרני.

"שומרים אמורים להיות רציניים ומאופקים, כדי להרתיע אנשים," אמר ריו. "אבל שימי לב איך הוא מחייך ויוצר קשר עין. הוא רוצה לתַקשר עם אנשים ורוצה שיחבבו אותו."

"ולמה אתה אומר שהוא מגושם?"

"העניבה שלו עקומה, והוא גם לא הכניס את החולצה למכנסיים כמו שצריך," הסביר ריו. "ולא רק זה, אלא שהתג שלו מוצמד לחגורה במקום לכיס בחולצה, וזה אומר שיהיה קל יותר לסחוב לו אותו."

"אתה יודע לקרוא אנשים כל כך טוב שזה ממש מפחיד," אמרה סידני.

"יש לי כישרונות מגוּונים," אמר ריו. "ונחמד שמישהו שם לב אליהם לשם שינוי."

במשך שנים, היכולת של ריו לקרוא אנשים היתה חלק מהדרך שלו לשרוד. הוא חי ברחובות של ריו דֶה זָ'ניירוֹ והתפרנס בתור קוסם שמופיע לפני תיירים על מדרכה ליד חוף קוֹפָּקַבָּנָה. כדי לעשות את זה הוא היה צריך לדעת להרגיש מה הקהל רוצה ולבצע תעלולים מדהימים של זריזות ידיים. וזה מה שהוא עשה עכשיו כדי לגנוב מהשומר תג שהם יצטרכו להשתמש בו מאוחר יותר.

הגניבה של התג היתה עבודה משותפת של שני אנשים, והם ביצעו משימות כאלה כבר פעמים רבות בעבר. התפקיד של סידני היה ליצור הסחת דעת.

"סליחה," היא אמרה והתקרבה אל השומר, "אולי תוכל לצלם אותי ליד הפסל הזה?"

על פי התקנות, שומרים לא אמורים לעשות שום דבר חוץ מאשר להשגיח על האולם שסביבם. אבל כמו שריו אמר, השומר הזה היה נחמד וחברותי ולא אהב לסרב לאנשים. "בטח," הוא השיב בחיוך. "אבל בואי נעשה את זה מהר."

היא נתנה לו את הטלפון שלה ונעמדה ליד הפסל. הוא צילם אותה והחזיר לה את הטלפון, אבל כשהיא הסתכלה על התמונה היא עיוותה את פניה.

"אוי," היא אמרה, "אני מתנצלת, אבל תוכל לצלם אותי שוב? העיניים שלי עצומות והאור מאחורַי אז לא רואים את הפנים שלי."

היא ביקשה ממנו שיזוז קצת הצדה, וככל שהיא הערימה קשיים, הלך השומר ואיבד ריכוז. ובדיוק אז ריו עבר לידו ותלש במיומנות את התג מהחגורה שלו. ואז הגיע החלק הבעייתי. ריו היה צריך להעתיק את התג ולהחזיר אותו למקום לפני שהשומר ישים לב שהוא נעלם. ריו וחבריו ידעו שעל פי הנוהל, אם מתקבל דיווח על תג שנעלם, התג הזה מבוטל מיד, ותג מבוטל לא יועיל להם.

ריו החליק את התג לתוך הכיס והצמיד אותו לטלפון שלו, שהותקנה בו אפליקציה של סריקה והעתקה. כעבור כמה שניות הוא שמע צפצוף אחד ויחיד שאותת לו שהמעשה בוצע. ואז הוא חזר אל השניים. סידני שוב לא היתה מרוצה מהתמונה, והסבלנות של השומר עמדה לפקוע.

ריו התערב בשיחה שלהם. "הבעיה היא האור שבוקע מהחלון הזה," הוא אמר והצביע על התמונה בטלפון של סידני. "את צריכה לעמוד בצד השני של החדר."

השומר לא רצה אפילו לשמוע על כך. "אני לא מתכוון לעבור עכשיו ל..."

"אולי אני אצלם אותך?" הציע ריו.

"רעיון מצוין," אמר השומר.

השומר החזיר לסידני את הטלפון, וריו הצמיד בינתיים את התג בחזרה לחגורה שלו.

"הנה הטלפון שלך," אמר השומר.

"תודה על העזרה," אמרה סידני.

הם עזבו את השומר, וברגע שהתרחקו ממנו מספיק ריו לחש, "נחמד ומגושם, שתי התכונות האהובות עלי." הם חצו את החדר וצילמו את התמונה בְּמקום שיש בו תאורה טובה יותר, כדי שהשומר לא יחשוד, ואז הלכו היישר לאולם אחר ומצאו דלת שעליה כתוב "לעובדים בלבד". הם חיכו עד שכולם יתרחקו משם ואז ריו הצמיד את הטלפון שלו אל קורא התגים. הנורית על המסך שינתה את צבעה מאדום לירוק, והם שמעו את המנעול משתחרר.

"סידרנו את הגישה לדלתות," אמר ריו בגאווה בַּקשר.

"כל הכבוד," ענתה קאט.

קאט עדיין היתה בחצר הגדולה, שניצבת במרכז ארבעת האגפים רחבי הידיים של המוזיאון. במקור, האזור הזה, שמשתרע על פני שמונת אלפים מטרים רבועים, היה באוויר הפתוח, אבל מאז שנת 2000 הוא מכוסה בגג זכוכית עצום בגודלו, כך שהוא למעשה הכיכר המקורה הגדולה ביותר באירופה. קאט בחרה את החצר הגדולה כי היא היתה המקום המושלם לבדיקת ההרגלים של צוות הביטחון. לקאט היתה יכולת מוּלדת לאתֵר דפוסים חוזרים במקומות שבהם אנשים אחרים רואים רק כָּאוֹס, והיא ניתחה את התנועות של השומרים בניסיון להבין את המסלול המדויק של סיורי הביטחון שלהם.

היא שמה לב שהם נוטים לעבור קומה אחר קומה, מהקומה התחתונה ומעלה, בכיוון שמנוגד לכיוון השעון. היא לא יכלה לדעת בוודאות שהם יעשו זאת גם בלילה, אבל שיערה שכּן.

"ברוקלין, פריז, איך אתם מתקדמים?" היא שאלה.

"לא בקלות," ענה פריז.

"כן," הוסיפה ברוקלין. "יש כאן המון אנשים."

השניים עמדו במסדרון בין שני אולמות עם מוצגים מהאימפריות העתיקות של יוון ורומא. שם, מתחת לגרם מדרגות, היה חדר מחשבים שהכיל את כל השָׁרָתים של האגף המערבי של המוזיאון. ברוקלין רצתה להשתמש בהם כדי "להתעלק על התת־רשת ולהשתלט על כל המערכת". היא ידעה שחיבור למערכת יאפשר לה לשלוט מרחוק במצלמות האבטחה, בחיישני התנועה ובשאר אמצעי הביטחון ברגע שהם יחזרו לכאן מאוחר יותר. אבל כדי להיכנס לחדר פריז היה צריך לפרוץ את המנעול שבדלת, והוא התקשה לעשות זאת מפני שהיו בסביבה יותר מדי אנשים. ברוקלין תיצפתה על האזור וסימנה לו בהנהון שהשטח פנוי סוף־סוף.

"אם אתם צריכים עזרה בהסחת דעת או בפריצה של המנעול תגידו, וסידני ואני נבוא לעזור לכם," אמר ריו בנימה מקנטרת.

"יש לנו כישרונות מגוּונים," הוסיפה סידני וקרצה לריו.

"אתם מוזמנים לחכות בינתיים," אמרה ברוקלין. "אנחנו עדיין לא זקוקים למשלחת הצלה." היא השתיקה לרגע את המיקרופון ואז לחשה לעבר פריז, "אנחנו באמת לא זקוקים, נכון?"

"נכון," ענה פריז בביטחון בזמן ששיחק עם מפתח הגנבים ופתח את הדלת. "הכול סוּדר."

הם החליפו עמדות ועכשיו פריז תיצפת על האזור. ברגע שהוא היה בטוח שאין שום סכנה הוא הינהן אל ברוקלין והיא חמקה לתוך החדר.

כעבור רגע היא אמרה, "המממ, נראה שאולי בכל זאת נצטרך קצת עזרה."

"למה?" שאלה קאט.

"כי השרתים לא כאן," ענתה ברוקלין.

"מה?" שאלו כולם במקהלה.

בתוך החדר מצאה ברוקלין רק כמה כבלים פזורים ושורה של מדפי מתכת וזוויות מתכת תומכות.

"העבירו אותם למקום אחר," היא אמרה. "נשארו כאן רק המדפים שהחזיקו אותם."

"מה זה אומר?" שאל ריו.

"קודם כול זה אומר שאני לא יכולה לפרוץ למערכת שלהם מכאן," אמרה ברוקלין.

קאט, שעדיין עמדה בחצר הגדולה, ניסתה לשבור את הראש ולחשוב על פתרון. עד לרגע זה הכול התקדם בדיוק לפי התכנון, אבל כדי לבצע את השוד הם היו חייבים להשיג גישה למערכת האבטחה. אחת הבעיות במשוואות ענקיות היא שאם סִפרָה אחת שגויה זה הורס את כל שאר החישוב.

"יש עוד חדר שרתים באגף המזרחי?" שאלה סידני.

"כן," אמרה ברוקלין. "אבל אני מתארת לעצמי שגם הוא ריק. הסיבה היחידה שיכלה להיות להם להוציא את השרתים מכאן היא אם הם העבירו הכול לחדר אחד מרכזי. למרבה הצער, אין לי מושג איפה החדר הזה נמצא."

"יש מקום אחר שתוכלי לפרוץ ממנו למערכת?" שאלה סידני.

"תמיד אפשר לנסות במשרד האבטחה הראשי," התבדחה ברוקלין. "אבל אני די בספק אם נצליח להיכנס לשם בלי שיתפסו אותנו."

"למה שלא תשתמשי במחשב שנמצא מחוץ לבניין?" שאל ריו.

"אם הייתי יכולה לעשות את זה כבר הייתי עושה את זה מזמן," השיבה ברוקלין. "המערכת שלהם היא מערכת מבוּדדת. זה אומר שהיא מנותקת לגמרי מהאינטרנט. הגישה היא רק מתוך המוזיאון עצמו."

"אז מה נעשה?" שאל פריז. "נדחה את המשימה? נבטל אותה?"

"בשום אופן לא," קטעה אותו סידני. "קיבלנו את המשימה הזאת ישירות מטְרוּ," היא אמרה, והתכוונה לבכירה באם־איי־6 שהיתה הממונה הראשית על הצוות שלהם. "אסור לנו לאכזב אותה. אנחנו חייבים לבצע את המשימה."

"קאט, אַת האלפא," אמר פריז. "מה את חושבת?"

קאט תיכננה הכול עד לפרט האחרון, אבל עכשיו הכול השתבש. זאת היתה המשימה הגדולה ביותר שלה בתור אלפא והיא הרגישה שהיא נכשלת. כמעט בלי לשים לב היא התחילה להעביר משקל מרגל לרגל ולכווץ את האצבעות באזור המפרק השני, סימן מובהק לעצבנות.

"אני לא יודעת מה לחשוב," היא הודתה.

"לדעתי כדאי שנעבור ישר לתוכנית החלופית," אמרה סידני בביטחון.

"יש לנו תוכנית חלופית?" שאלה ברוקלין.

"אולי... בערך," ענתה סידני וגיבשה בו במקום את התוכנית החלופית הזאת.

"אולי, בערך?" שאל ריו. "למה אני לא מרגיש לגמרי בטוח כשאת אומרת את זה?"

"אֶה, על מה... על מה בדיוק חשבת?" שאלה קאט בגמגום קטן ומתוח.

"אני עדיין מנסה לגבש הכול," אמרה סידני. "תצטרכו פשוט לסמוך עלי בעניין הזה."

במערכת הקשר השתררה דממה.

"קאט?" שאל פריז. "זאת ההחלטה שלך."

"טוב... בסדר," אמרה קאט בלית ברירה. "תגידי לנו מה לעשות."

"אני צריכה שברוקלין תפגוש אותי ליד אבן הרוֹזֵטָה, ואני צריכה שכל השאר ישמרו מאיתנו מרחק. נראה שבכל זאת אני אצליח לחגוג השנה את ליל המדורות."

"תגידי לי שאת לא מתכוונת לפוצץ משהו באמצע המוזיאון הבריטי," קראה קאט.

"ברור שלא," אמרה סידני. "אני לא מבקשת מכם לתפוס מרחק כי אני פוחדת שתיפצעו. אני רק רוצה לוודא שלא תהיו קרובים לאזור, למקרה שמשהו ישתבש ומישהו יצטרך לשחרר אותנו מהכלא."

"עכשיו תורי לאבד ביטחון," מחתה ברוקלין. "חשבתי שאנחנו אמורים להיות רוחות רפאים."

"בהחלט," אמרה סידני. "רק שנהיה כמו רוחות רפאים בעליות גג, שמייללות ומקרקשות בשרשראות."

אבן הרוזטה היא אחד המוצגים המפורסמים ביותר במוזיאון. מדובר בלוח של אבן גרניט, בגובה של כמעט מטר ועשרים ובמשקל של כשבע מאות ושישים קילו, שעליו יש כתובת בשלוש שפות שונות. הכתובת הזאת היתה המפתח שבעזרתו מומחים למצרים העתיקה הצליחו לפענח את כתב החרטומים. האבן ממוקמת במרכז אולם מספר ארבע — גלריית הפסלים ממצרים. כשברוקלין הגיעה אליה, סידני כבר חיכתה לה שם.

"מוכנה?" שאלה סידני.

"לְמה?" שאלה ברוקלין. "לא ממש פירטת מה את רוצה שנעשה."

"כן. אני די בטוחה שאם הייתי מפרטת את התוכנית שלי בקול הייתם פוסלים אותה מיד."

ברוקלין שלחה אליה מבט מודאג.

"אל תדאגי," אמרה סידני. "פשוט תסמכי עלי ותעשי כמוני."

הן הסתכלו אל הצד השני של האולם וראו את האחרים צופים בהם מרחוק.

"על החיים ועל המוות," לחשה סידני לעצמה. ואז היא התחילה לדקלם בקול רם, "זִכרוּ, זכרו את 5 בנובמבר, את אבק השריפה ואת מעשה הבגידה!"

המילים הן מילים מתוך שיר ילדים שכל ילדי הגן ברחבי בריטניה מכירים — שיר שנועד להנציח את הרגע שבו גאי פוקס נתפס.

"זִכרוּ, זכרו את 5 בנובמבר, את אבק השריפה ואת מעשה הבגידה!"

סידני פנתה אל ברוקלין ודירבנה אותה במבטה שתצטרף אליה.

"זִכרוּ, זכרו את 5 בנובמבר, את אבק השריפה ואת מעשה הבגידה!"

הן המשיכו לדקלם בקולות הולכים ומתגברים. כעבור זמן קצר התקבצו סביבן כמה אנשים והסתכלו בהן בסקרנות. כעבור כמה רגעים מיהר לעברן שומר.

קאט נשארה במקומה והסתכלה בַּהתרחשות בדאגה, ובינתיים התחילה שוב לקפץ ולזוע בעצבנות. לא היתה שום משוואה מתמטית שתסביר מה קורה עכשיו. היא ראתה רק כאוס.