שדרת המיליארדרים
היה חשוך בחוץ, ובזמן שפריז השקיף על תנועת כלי הרכב הוא קלט את ההשתקפות שלו בחלון. בַּפנים שלו לא היה שום דבר מרשים במיוחד. שום תו או מאפיין שאנשים עשויים להבחין בהם ולזכור אותם. הוא נולד ברוּאַנדה, גדל בפריז, גר בסקוטלנד והיה עכשיו בלונדון. ובכל אחד מהמקומות האלה הוא למד להתמזג בסביבה ולהיעלם. זאת היתה תכונה חשובה, כי פריז לא היה סתם תלמיד בית ספר. הוא היה גם מרגל. היכולת להיטמע בסביבה היתה חיונית.
בניגוד למרגלים בסרטים, שנעזרים באמצעי תחבורה כמו תרמילי ריחוף, מיני־צוללות ומכוניות אסטון מרטין חסינות כדורים עם משגרי רקטות, הוא עשה את דרכו לקראת מילוי המשימה שלו באוטובוס עירוני. קו שבעים לסאוּת קֶנזינגטוֹן, אם לדייק. זאת הבעיה של מי שהוא מרגל וגם קטין — תמיד צריך שמישהו אחר יסיע אותך.
"זה פתטי," הוא אמר ופנה אל קאט, שישבה לידו. "פשוט פתטי."
"מה פתטי?" היא שאלה.
הוא הסתכל סביבו כדי לוודא שאף אחד לא מקשיב להם ואז קירב אליה את ראשו ולחש, "אנחנו בדרך לפרוץ לתוך אחד הבתים היקרים ביותר בלונדון ולגנוב יצירת אמנות ששווה מיליונים, ומכונית המילוט שלנו היא אוטובוס קומתיים אדום ובוהק שמגיע למהירות מקסימלית של שמונה קילומטרים בשעה."
קאט צחקה וזה רק תיסכל אותו עוד יותר.
"קודם כול, אנחנו לא גונבים אותה, אנחנו מחזירים אותה," ענתה לו קאט, גם היא בלחישה. "או שאולי שכחת מהאוצר הקטן שתפרו לך לתוך הריפוד של המעיל? וחוץ מזה, אחרי שנחזיר אותה, למה שמישהו יטרח לרדוף אחרינו? ההיגיון אומר שממש לא משנה איזו מכונית מילוט יש לנו."
הוא הינהן באי־חשק והודה, "בסדר... אולי את צודקת."
"ברור שאני צודקת," היא ענתה. "הבעיה שלך היא שאתה חושב שכל המרגלים הם כמו המרגלים בסרטי אקשן."
"הם לא?"
"לא. להיות מרגל זה כמו לאכול ארוחת צהריים בחדר האוכל בבית הספר."
"מה הקשר בדיוק?" שאל פריז.
"אתה צריך רק להעמיד פנים שאתה שייך ולקוות שאף אחד לא ישים לב אליך בזמן שאתה מנסה להבין מה קורה מסביב," היא אמרה. "שלא לדבר על זה שיש סיכוי סביר שהאוכל מורעל."
הוא צחק וראה שהם מתקרבים לתחנה שלהם בנוֹטינג הִיל גֵייט. "יופי, סוף־סוף הגענו."
הוא קם וכבר התכוון להתקדם לכיוון הדלת, אבל היא המשיכה לשבת וחסמה אותו.
"אני לא זזה עד שתגיד את המילים."
פריז היה האלפא, וזה אומר שהוא היה המפקד בשטח ולכן הוא גם היה אמור לומר את המשפט שפתח רשמית כל משימה. האמירה של המשפט בקול היתה לא רק פקודה מבצעית אלא גם סימן למזל טוב.
"כאן?" הוא ענה. "באוטובוס?"
"אל תזלזל באוטובוס," היא אמרה. "ג'יימס בונד נקרא על שם אוטובוס כזה בדיוק."
"מה זאת אומרת?"
"כשאיאן פלֵמינג כתב את הספר הראשון על בונד, הוא גר בקֵנט ונסע באוטובוס כל יום ללונדון ובחזרה," היא הסבירה.
"אז מה?" הוא ענה, כי הוא לא הבין מה הקשר.
"האוטובוס מקנט לתחנת ויקטוריה היה קו מספר אפס־אפס־שבע."
"את צוחקת עלי," הוא אמר.
"לא. מכאן הוא קיבל את המספר שלו. ואם האוטובוס הספיק לאיאן ולג'יימס, הוא צריך להספיק גם לך ולי."
"טוב, אם חושבים על זה ככה." הוא שלח אליה חיוך ערמומי ואמר, "יש אור ירוק למבצע. יוצאים לדרך."
פריז וקאט היו חלק מחבורת "המרגלים הצעירים", צוות ניסיוני של חמישה סוכנים חשאיים בני שתים־עשרה עד חמש־עשרה, שהאם־איי־6 גייסו בכל פעם שהיתה להם משימה שסוכנים מבוגרים היו עלולים לבלוט בה יותר מדי. במקרה זה הם עמדו להתגנב לתוך מסיבת יום הולדת שש־עשרה של נערה מהחברה הגבוהה בלונדון שקראו לה טָבּיתָה בֵּנְקְס.
השירות החשאי הבריטי לא באמת התעניין בילדת יום ההולדת, אבל הוא בהחלט התעניין באבא שלה. רֵג'ינלד בנקס היה מולטי־מיליארדר שעשה לפעמים עסקאות עם דמויות מפוקפקות מהעולם התחתון ועם אנשי צללים משירותים חשאיים של מדינות זרות. האם־איי־6 רצו נואשות להחדיר סוכן לבית שלו, והמסיבה הזאת היתה בשבילם הזדמנות פז לקבל גישה לאחוזה המאובטחת שלו בקנזינגטון פּאלאס גַַרדֵנס, אחד הרחובות היוקרתיים בעולם.
"בדיקת קשר, אחת, שתיים, שלוש," אמר פריז כשהם החלו להתרחק מתחנת האוטובוס. "שומעים אותי?"
הוא השתמש במכשיר קשר סמוי שנראה כמו אוזנייה רגילה ותמימה ואיפשר לו לתקשר עם חברי הצוות שצפו במבצע מדירת מסתור סמוכה.
"קבל אישור, שומעים אותך מצוין," ענה אמא, סוכן האם־איי־6 שהיה אחראי על הצוות.
"ומה איתי?" שאלה קאט ובחנה את מכשיר הקשר שלה.
"מושלם," ענה אמא. "אנחנו מוכנים להראות לכולם מי אנחנו. ברוקלין יושבת ליד המחשב וסידני..." השתררה שתיקה קצרה בזמן שאמא פנה אל סידני. "מה בדיוק את עושה?"
היא נעצה בו מבט כאילו לא ברור איך הוא לא יודע את התשובה על השאלה הזאת. "אני מחכה לרגע שיהיה צורך בתגבורת," היא ענתה.
"סידני מחכה... להיות תגבורת," אמר אמא והוסיף, "אפילו שטכנית היא לא סתם עומדת ומחכה, אלא לא מפסיקה להסתובב בחדר."
"סיד, תירגעי," אמר פריז בקול בוטח. "הכול בשליטה."
"היא לא מסתובבת בחדר כי היא מודאגת מהמשימה," ציינה ברוקלין. "היא מסתובבת כי היא מקנאה שאתם יצאתם למשימה והיא לא."
זה עורר גל של צחוקים וסידני אפילו לא טרחה להתווכח. היא תמיד רצתה להיות האלפא ושנאה לחכות בצד בזמן שאחרים נהנים מכל האקשן.
"אל תשכחו שאני כאן אם תצטרכו אותי," היא אמרה. "ואני לגמרי מוכנה לתזוזה."
"טוב לדעת," אמר פריז.
"כמעט הגענו לעמדה של השומרים בקצה הרחוב," אמרה קאט. "עוד כמה עצות זהב אחרונות?"
"כן," אמר אמא, ואז כיחכח בגרונו והשתתק לצורך הפוגה דרמטית לפני שהוסיף, "המשימה מַתקילה, אז צריך זהירות כפולה."
הוא אהב לומר משפטים בחרוזים, שכונו "פתגמי אמא" ונועדו להזכיר לצוות עקרונות חשובים בעולם הריגול. הפתגם המסוים הזה לא הרשים את קאט ואת פריז משום בחינה.
"אתה רציני?" שאלה קאט.
"זאת העצה הכי טובה שיש לך בשבילנו?" שאל פריז.
"טוב, יכולתי לציין שאם לא תיזהרו ויתפסו אתכם, העניין לא יסתיים במשטרת לונדון אלא יגיע מן הסתם לראש הממשלה, לראש האם־איי־6, לשר החוץ, לשגריר צרפת ולנשיא נפאל," אמר אמא. "אבל לא רציתי להפחיד אתכם, וקשה מאוד להגיד את כל זה בחרוזים."
"צודק לגמרי," אמר פריז.
"אה, ופריז, יש עוד משהו," קטעה אותם ברוקלין.
"מה?" הוא שאל.
"תנסה לזכור שהמיקרופון שלך מאוד רגיש," היא אמרה.
"אוקיי, אבל למה אני צריך לזכור את זה?"
"כי עור התוף ייקרע לנו אם תצרח כמו משוגע כשקֵיי־בִּי־פַייב יעלו לבמה," היא אמרה, ושוב כולם צחקו.
"את כל כך מצחיקה," אמר פריז בזלזול. "תאמיני לי, אם אני אצרח, זה יהיה רק בגלל סבל מוזיקלי. או שבעצם, לקרוא לְמה שהם עושים מוזיקה זה עוול לכל מוזיקאי, מבטהובן ועד הבּיטלס."
קיי־בי־פייב היתה להקת בנים בריטית שחבריה החתיכים הופיעו על פוסטרים שהודבקו בחדרי שינה בכל רחבי העולם. למרות דעתו של פריז על כישוריהם המוזיקליים, הם הופיעו מול אולמות שהיו מפוצצים במעריצים צווחנים. אבל הערב הם עמדו לתת הופעה פרטית במסיבת יום ההולדת של טביתה. זה אחד היתרונות שיש לילדה שאבא שלה הוא רג'ינלד בנקס. לא רק שהוא היה אחד האנשים העשירים בממלכה המאוחדת, הוא גם הקים את קיי־בי־פייב והיה הבעלים של חברת המוזיקה שהפיקה את האלבומים שלהם.
"אני אוהבת את המוזיקה שלהם," טענה סידני. "אם אתה רוצה שנתחלף בתפקידים, עדיין לא מאוחר."
"הייתי מתחלף איתך בשמחה," אמר פריז, "אם אוסטרליה היתה מקימה את השגרירות שלה בקנזינגטון פאלאס גרדנס."
רחוב קנזינגטון פאלאס גרדנס, שנודע בכינוי "שדרת המיליארדרים", הוא מקום משכנם של אילי הון, בני משפחות אצולה, שגרירויות זרות וגם כמה שגרירים. אורכו פחות מקילומטר, והוא מוגן משני הצדדים בשערים מאוישים בשוטרים חמושים. למען אנשים שעדיין לא קולטים את הרמז, משני צדי הרחוב מוצבים שלטים שכתוב עליהם "הצילום אסור".
סֶר רֵג', כמו שכינו אותו בצהובונים, לא היה יכול לארגן הופעה בחצר האחורית בביתו סתם כך בלי אישור של שכניו, שהיו כולם אנשים בעלי כוח שמקפידים מאוד על הפרטיות שלהם. משום כך הוא מצא פתרון מבריק ופתח את המסיבה לכל הצעירים שגרים ברחוב. היות ששום הורה לא רצה להתמודד עם זעמם של בנו או בתו המתבגרים שעלולים להחמיץ את מסיבת העשור, הוא קיבל אישור לקיים את האירוע.
ההזמנות יועדו גם לילדים של עובדי השגרירויות, ואנשי האם־איי־6 זיהו בכך הזדמנות. במקרה או שלא במקרה, רחוב קנזינגטון פאלאס גרדנס היה גם משכנן של שגרירוּת צרפת ושל שגרירוּת נפאל, המדינות שמהן באו פריז וקאט. מישהו ביקש טובה ממישהו, ושמותיהם נוספו לרשימת האורחים.
פריז נאלץ להחליף לצורך כך שוב את זהותו, משהו שהוא עשה אינספור פעמים במהלך חמש השנים שעבד באם־איי־6. בזמן שהתקרב אל ביתן השומרים הוא הדליק מתג עלום בתוך עצמו ונהפך למישהו אחר, כמו שחקן שעולה על הבמה בהצגת תיאטרון בוֵוסט אֵנד בלונדון. עד שהמסך יֵרד ותיגמר הדרמה הקטנה הזאת הוא יהיה אנטוּאן טְרַמבּלֶה, בנו בן החמש־עשרה של סגן הנספח לענייני תרבות.
"איזו שגרירות?" שאל אחד השומרים.
"צרפת," ענה פריז.
השומר הצביע לעבר שורת שולחנות ובהם דגלי המדינות השונות. ליד השולחנות ישבו נציגים שווידאו שלא יבואו מעריצים נלהבים מדי של קיי־בי־פייב וינסו להסתנן לאירוע. פריז ניגש לשולחן שאליו הוצמד דגל צרפת וחייך אל האיש שישב שם בחליפה שחורה מהודרת.
"הזמנה ותעודה מזהה," אמר האיש.
פריז הושיט לו שני מסמכים מזויפים עד כדי שלמוּת: הזמנה רשמית־למראה למסיבה, כולל מדבקת הולוגרמה, ותעודה דיפלומטית של ממשלת צרפת על שם אנטואן טרמבלה.
"בּוֹנסוּאָר, אנטואן," בירך אותו האיש לשלום בצרפתית והמשיך לדבר איתו בצרפתית כדי לבחון אותו: "מה שלומך?"
"שלומי מצוין, תודה," השיב פריז בשיא הטבעיות, גם הוא בצרפתית.
השומר בדק ששמו מופיע ברשימה שבידיו.
"אתה אוהב את קיי־בי־פייב?" שאל השומר.
אחד העקרונות המרכזיים בעבודה של סוכן סמוי הוא לא לשקר כשאין צורך. ככל שמרגל מדבר בכנות רבה יותר בנושאים מסוימים, כך הוא נתפס כללית כאדם אמין. אז במקום להעמיד פנים שהוא מתרגש מלהקת בנים שהוא מתעב, פריז ענה בכנות ובצרפתית שוטפת: "בוא נגיד שאני מתרגש יותר מעוגת יום ההולדת."
האיש צחק ונתן לו צמיד אדום. "תענוד את הצמיד ואל תוריד אותו עד שתעזוב את האירוע סופית."
"תודה רבה," השיב פריז.
בשולחן סמוך, קאט ענתה על שאלות דומות בשילוב של נפאלית ואנגלית.
בניגוד לצעירים האחרים, שמיהרו למסיבה בהתלהבות, פריז וקאט לא הזדרזו בזמן שצעדו ברחוב. הם היו מיומנים בסריקת הסביבה במהלך כל משימה ובשינון פרטים חשובים כמו המיקום של מצלמות האבטחה והעובדה שאחד מפנסי הרחוב כבוי. הם חיפשו דרכי מילוט ומקומות מסתור אפשריים. הם גם התפעלו מהבתים המפוארים שמסביבם.
"וואו!" אמר פריז כשהם הגיעו לבית העצום של סֶר רֵג'. "הוא גדול אפילו יותר ממה שדמיינתי. בתמונות הוא נראה פחות מרשים."
"בחיי," אמרה קאט. "צריך תוכנת ניווט כדי לדעת לאיזה כיוון ללכת בתוך בית כזה."
עוד לפני תחילת המשימה, שניהם בדקו כל פרט שהם יכלו למצוא על הבית, כולל תמונות, שרטוטים וסרט על הבתים המפוארים ביותר בלונדון ששודר בבּי־בּי־סי. הבניין היה בן שלוש קומות, מעוצב בסגנון הרנסנס האיטלקי, והיו בו שלושה ושמונה חדרים, בריכה פנימית, אולם קולנוע ואולם ספורט.
הבית גם הכיל יצירות אמנות שראויות לכל מוזיאון. בכניסה היה תלוי ציור גדול של פיקאסו, בסלון נתלו שני רישומים של ואן גוך, בגן היה פסל של רודן, ועל אדן האח שבחדר העבודה הפרטי של סר רג' היתה ביצת פָבֶּרזֶ'ה שנודעה בכינוי "פנינת רוסיה".
או לפחות זה מה שהוא חשב.
במציאות, הביצה היתה זיוף באיכות גבוהה ובתוכו מיקרופון זעיר שעזר לשירות החשאי הבריטי לצותת לפגישות העסקים שלו במשך שלוש שנים בקירוב. ביצת הפברז'ה האמיתית — שהיתה שווה כמעט חמישה מיליון פאונד — היתה מונחת עכשיו בתוך כיס סודי שנתפר בתוך הז'קט של פריז.
"פנינת רוסיה" היתה אחת מבין חמישים תכשיטים בצורת ביצה שעוצבו במשך שלושה עשורים למען שני שליטים ברוסיה — הצאר אלכסנדר השלישי והצאר ניקולאי השני. פעם בשנה הם נתנו את הביצים האלה כמתנת פסחא לרעיות ולאמהות שלהם. המשימה של פריז היתה להתגנב לחדר העבודה של סר רג׳ ולהחליף את הביצה המזויפת בביצה האמיתית לפני שהזיוף ייחשף. הצורך הזה התעורר מפני שסר רג' הכריז לא מזמן שהוא עומד להשאיל את הביצה שברשותו למוזיאון במוסקבה, ולא היה ספק שבמוזיאון יבדקו אותה מומחים ויגלו את המיקרופון שהוחבא בה. האם־איי־6 היה חייב למנוע זאת בכל מחיר.
"הגענו," הכריז פריז באוזני שאר חברי הצוות, שחיכו בדירת המסתור.
"איך דרכי הגישה?" שאל אמא.
"בשער הכניסה יש כמה עובדים שמסמנים לכולם לעקוף את הבית ולהיכנס למסיבה מאחור," ענה פריז. "אבל השער של השביל למכוניות פתוח לגמרי. האוטובוס ומשאית הציוד של קיי־בי־פייב חסמו שם את הדרך, אז אי־אפשר לסגור אותו."
"מה עם הבית?" שאל אמא.
"שני שומרים בכל דלת," אמרה קאט. "לפי הבליטות שמתחת לז'קטים שלהם אני בטוחה שהם חמושים."
"אם היה רק שומר אחד בכל דלת הייתם יכולים ליצור איזו הסחת דעת שתמשוך את תשומת לבו בזמן שתחמקו פנימה," אמר אמא. "אבל אם יש שני שומרים אז אסור לכם בשום אופן להיכנס לקומת הכניסה. זה אומר שתצטרכו לחדור לבית בדרך החלופית."
פריז וקאט הרימו את מבטיהם בו בזמן אל הגג.
"נראה שמישהו ישחק היום בתפקיד סנטה קלאוס," אמרה קאט.
פריז הרים גבה ואמר, "הו, הו, הו."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.