המרד נגד הגלובליזציה

 פרק 1 מסע אל עולם חדש

אנו המומים מהתקפה בידי כ-30 אסלאמיסטים חמושים שפרצו למשרדי קבוצת העיתונות ג'אנג בקראצ'י שבפקיסטן... הפשיטה באה בעקבות הפצת ריאיון עם המשנה לראש הממשלה הישראלי שמעון פרס

(הודעת ארגון "עיתונאים ללא גבולות", ינואר 2005)

הלונדון סקול אוף אקונומיקס (LSE) הוא קבוצה של בניינים משרדיים אפרוריים למראה במרכז לונדון, לא רחוק מתחנת הולבורן והמוזיאון הבריטי.6 אין כאן קמפוס, אין אפילו כיכר מרכזית גדולה; הנדל"ן באזור עולה עשרות מיליונים וכל חלל מנוצל ביעילות נטולת פאתוס וכרכובים.

אוניברסיטה שממוקמת בסיטי של לונדון היא לא אוקספורד או קיימברידג'; המדשאות ומסלולי האופניים מוחלפים בהמהום עסוק של עיר שאפתנית, טרודה בענייניה. המהות העירונית - הפרקטית, הישירה - חשובה יותר מהנשימה העמוקה באי אקדמי ירוק. את הדרך לאוניברסיטה בלונדון עשיתי ברגל, חוצה ממעונות הסטודנטים שבהם התגוררנו את הרחובות של פאתי בלומסברי, משם לרחוב ת'יאובולד רוד ואז לחלק חביב עלי במיוחד, חסר שם. זו היתה סמטה צרה שיצאה מהרחוב הגדול, מסריחה מריחות טיגון, מעוטרת בפאבים ובתי קפה זולים עם סנדביצ'ים תפלים. פעם שרצו כאן חולדות הנושאות את המגיפה השחורה ואנשים רוקנו את שפכיהם לרחוב, אפשר לחוש את זה בקירות המזוהמים ובצפיפות הפתאומית של הסמטה. העיר המודרנית שינתה אותה, הפכה אותה לנתיב אקזוטי בלבד. עכשיו רוחשת בה תנועה של עיר, והיא מלאה בהליכתם הנחפזת של לובשי חליפות בשעה הסואנת של הבוקר.

ההליכה בלונדון מדללת את הזמן ומדלדלת את המשמעת של לוח זמנים. העיניים בולעות את הרחוב, את האינטנסיביות שלו, את השכבות האנושיות שנוצקו והתגבשו עליו. קל להאמין שהלונדונים עצמם רואים את המראות המגוונים של העיר בשוויון נפש, שהרי היא המצב הרגיל עבורם. זו טעות. תחושת הניכור - זרה ונפלאה לסירוגין - מציפה את העיר כולה וממנה הכל נובע מלכתחילה. הרי כמעט 40 אחוז מתושבי העיר הם זרים לגמרי, לא רק ללונדון אלא לבריטניה בכלל.

פעם כתב המגזין השמרני "ספקטייטור" מאמר שלם שהעלה את האפשרות - תיאורטית לכאורה, אמיתית למעשה - שלונדון תנותק מבריטניה ותיהפך לעיר-מדינה בסגנון ונציה של הרנסנס. אפשר להבין מדוע: העושר, או הפוטנציאל לעושר, מבעבעים במרכז לונדון ומהדהדים זיכרון של ערי המדינה הגדולות, של ההיצמדות והצפיפות האנושיות וההזדמנויות שנוצרות מהן. שלוש מאות שפות מדברים בלונדון, ואתה חותך בתוך הלשונות האלה כאשר אתה מתהלך ברחובותיה.

רחוב אחד, סגור לכלי רכב, מרכז את הפעילות הסטודנטיאלית של ה-LSE. כשהולכים שם שומעים הרבה אנגלית במבטא אמריקאי; זו אוניברסיטה של זרים, בייחוד אלה שמגיעים מצפון אמריקה. ספק אם הסטודנטים מארצות הברית יודו בכך, אך חלקם הגדול הגיע לשם בגלל הבוגר המפורסם ביותר של ה-LSE בארצות הברית - ג'ון קנדי. העובדה שהאוניברסיטה הזו מצויה בקורות החיים של אחד הנשיאים הנערצים ביותר במחנה הליברלי העניקה למוסד הילה מיוחדת עבור הסטודנט הממוצע מפרינסטון, ייל ושאר מוסדות הלימוד שנמנים עם ליגת הקיסוס. כשאמריקאים בונים את קורות החיים שלהם - מלאכה שנעשית בקפידה וכפרויקט משפחתי לעתים - הם חושבים על מיתוג, על היסטוריה וכן, גם על נשיאים קודמים.

בניגוד אליהם, לא באתי ללונדון כדי לחוות שוב לימודים אקדמיים. כאשר התפטרתי מ"מעריב" ומתפקיד הפרשן הפוליטי, וכשתמר רעייתי עזבה תפקידי הגשה ב"חדשות עשר", רצינו בפשטות לחיות בעיר זרה וגדולה כמה שנים. האמצעי לכך היה לימודים אקדמיים וחיים סטודנטיאליים. ישבנו שנינו מול המחשב, רגע אחרי עוד מבחן באוניברסיטה ועוד יום עמוס בעבודה, ושוטטנו באתרים של אוניברסיטאות בריטיות שייתנו לנו תירוץ ראוי לבוא. אני מצאתי ראשון - לימודי "פוליטיקה גלובלית" ב-LSE. לא ממש הבנתי במה עוסק התואר, אבל הואיל ועסקתי בסיקור של מערכת פוליטית, הנושא נשמע כמו מגרש ביתי. זו היתה טעות גסה, כפי שהתברר במהירות. תמר, כרגיל, עשתה עבודה יותר רצינית והחליטה על תואר בתיאולוגיה בקינגס קולג'. שנינו חסכנו כסף במשך כמה שנים, אבל אלמלא מלגות והעבודה של תמר כשליחת "חדשות 2" לאירופה לא היינו יכולים לנסוע. בקיץ 2007 עזבנו הכל, די מאושרים, לטובת לונדון.

השיעורים הראשונים הבהירו איזה בור חפרתי לעצמי. בניגוד לתארים מתקדמים באוניברסיטאות בריטיות אחרות, התואר ב-LSE דורש השלמת מבחנים ולא עבודות גמר. מעולם לא הייתי צריך לכתוב כל כך הרבה באנגלית, כל כך מהר, ועוד בכתב יד. וזו היתה הבעיה הקטנה. התברר שבעצם אינני יודע דבר על נושא הלימוד. חשבתי שהתואר יעסוק בפוליטיקה - אני הרי פרשן פוליטי, אמרתי לעצמי ביהירות ישראלית - אך בעצם הוא עסק בגלובליזציה. בהגדרותיה, בכשליה, במכניקה שמפעילה אותה.

זה היה רחוק מאוד מעולמי. בין 1997 ל-2007 עסקתי בעיקר בקרבות פנימיים במועצת יש"ע, פיגועים בשטחים, מו"מ מדיני, משברים קואליציוניים, מערכות בחירות, מזימות בוועידת מפלגת העבודה ותמרונים של פורום החווה בממשלת שרון. מומחיות אישית היתה, נניח, הוצאת כותרות משמעון פרס המנוח. די היה בשיחה קצרה במזנון הכנסת ליד עמדת הדגים כדי להוביל לכותרת ראשית למחרת בבוקר ("אהוד ברק הוא בכלל ליכודניק" היתה כותרת כזו).

אלה היו חיים עיתונאיים אינטנסיביים ותחרותיים. המהות של כתבות פוליטיות היא קרב בוץ מתמשך. הוא כולל מקורות נקמניים או נדיבים, ספינים, סגירת חשבונות, קימה ב-5 בבוקר לבדוק מה עשו המתחרים, ריב עם העורך על כותרת ראשית. התוצאה, הרגשתי יותר ויותר, לא ממש היתה שווה את המאמץ; מי זוכר היום, ומדוע צריך לזכור, את כל הכותרות האלה שעבדנו כל כך קשה עבורן, הן כל כך זמניות, הדהדו עצות של קולגות שהמליצו בחום לעזוב את התחום ואולי גם את המקצוע. שיחה אחת במזנון הכנסת נחרתה בזיכרוני. ישבו שם הכותבים הטובים ביותר בישראל על פוליטיקה, וישבתי גם אני, צעיר וחסר ניסיון מולם, והשיחה התמקדה בכך שעדיף לאנשים שעתידם לפניהם לנטוש כעת, לפני שיהיה קשה מדי ומאוחר מדי. השכל אמר שהגיע הזמן להיפתח אל אפשרויות אחרות, אבל היה קשה לדמיין עבודה אחרת, או אפילו תחום אחר.

כאשר אתה טובע בעבודה, מתמכר אליה כשאתה צעיר, ההתמכרות הזו מלווה אותך לא ככורח. היא מוטבעת בך. דבר אחד היה ברור: לא התעניינתי במיוחד ב"חדשות חוץ", כפי שכונתה המכלאה של חדשות בינלאומיות במערכות תקשורת בארץ. נהגתי בביטול מסוים כלפי האייטמים האלה, זרים ונחותים בסדר היום העיתונאי - וזה היה אופייני מאוד למערכות חדשות בישראל עד שנות האלפיים. מצד שני, לשמוע על הקרבות בין המוסד לבירור עתירות ובין ועדת החוקה של מפלגת העבודה - לזה הייתי מוכן להקדיש שעות.

שמעון פרס בעיתון פקיסטני

השיעורים הראשונים באוניברסיטה הבריטית היו הלם מוחלט. זו היתה היתקלות בלהקת סטודנטים זרים, רציניים, מוצלחים, בעלי תארים מהמוסדות הנחשבים בעולם. גם אותם ריתקה מציאות פוליטית, אבל אחרת - רחבה, חובקת עולם. עולם הייחוס שלהם נע במישורים אחרים, שבהם המשחק גדול יותר, ההשפעה על קהלים אדירה, והפוליטיקה היא סיפור אוניברסלי ולא רק מקומי. אני שיחקתי דמקה, הם שיחקו שח.

היו גם דאגות אחרות, קצת יותר פרקטיות. רשימות קריאה. בניגוד לסטנדרט הישראלי, אלה לא היו בגדר המלצה, אלא חובה. זו נבדקה במטלות על בסיס שבועי. כל מה שעשינו בחודשים הראשונים היה לקרוא, לקרוא, לקרוא. חוזרים לדירת שני חדרים בקולג', יושבים אחד מול השני ומסכמים, כל יום מאות עמודים. אי-אפשר היה אחרת, כי המשתתפים האחרים בכיתה קראו. המנטליות שלהם היתה שונה: בניגוד אלי, הם באו בשביל התואר. התואר היה המפתח שלהם לעתיד; לעבודה עבור הבנק העולמי או ממשלת ארצות הברית. יום תחילת הלימודים היה הרגע שבו החלו מחפשים את ההמלצה להתמחות שיעשו ללא שכר, בתקווה שזו תוביל אותם לקריירה משגשגת כאנליסטים בחברת השקעות או כמנהלי פיתוח בקרן המטבע. הם ידעו שהם מגיעים לטירונות מהירה של תואר שני, ואני חשבתי שבאתי לנופש קצר. זו היתה שגיאה. כשהייתי הולך לישון, מול העיניים העצומות היו רצות מילים באנגלית, כמו בסרט מצויר.

אחרי שבועיים של קריאה נקשרתי לסיפור שהוא גלובליזציה. למרות חומרי לימוד טרחניים, שעסקו בסיווגים אקדמיים של מרכיבי התופעה, חלחלה אצלי ההבנה שזהו המשחק הפוליטי הגדול. שישראל היא עיר מדינה בפרובינקיה של אימפריה גדולה, ובעיותינו, קריטיות ככל שיהיו עבורנו, הן רק מרכיב אחד בפסיפס כולל של מציאות גלובלית. חשוב מכך: הבעיות האלה נוצרות, מואצות ולעתים נפתרות בגלל הגלובליזציה. עלייה של פונדמנטליזם איננה תופעה מנותקת הקשר, וודאי שאיננה שחזור של עבר מפואר, אלא ריאקציה למודרניות. שיעורי החיסכון של הציבור הישראלי תלויים יותר במדיניות המיסוי של רונלד רייגן בשנות ה-80 מאשר בחינוך פיננסי או בתחושת הביטחון הכלכלי המקומית. גל הטרור בישראל בתחילת שנות ה-2000 היה קשור באורח עמוק לכישלון המו"מ בקמפ דייוויד ולאינטרסים פנים-פלסטיניים, אך היכולת לממן את רכישת חומרי הנפץ לפיגועי ההתאבדות והבטחת פיצוי למשפחות המחבלים היתה תלויה ברשת תמיכה בינלאומית, כלכלית ואחרת. (שב"כ והמוסד הצליחו לשבש אותה במהלך שנות האינתיפאדה השנייה - ובכך הפחיתו משמעותית את פיגועי הטרור.)

אין דבר נטול הקשר, וההקשר הוא כמעט תמיד גלובלי. החברים האחרים בכיתה הבינו את זה היטב, עוד לפני הלימודים. הם ידעו מהו הבנק העולמי, וכיצד הוא יכול לנווט את הפוליטיקה הבינלאומית. מה המשמעות של השקעות זרות ישירות לכלכלות מתפתחות. מהי הרפורמה העתידית במועצת הביטחון ומדוע מסכלים אותה כבר יותר משני עשורים. למה כוחה של רוסיה פוחת - למרות ובגלל מדיניותו של ולדימיר פוטין - ואיך זה קשור לדמוגרפיה שלה.

מה שכן, בניגוד לכל חברי ללימודים, הייתי עיתונאי. ראיתי ראשי ממשלה מתמלאים חמת זעם בגלל שאלות. הייתי בבית הכנסת הגדול של נווה דקלים רגע לפני שפונה בהתנתקות, בגבול הצפון במלחמת לבנון השנייה, בבית הלבן בסיקור פגישות עם נשיא אמריקאי. זה היה המטען שאיתו הגעתי לכיתה; במילים אחרות, כמו כל עיתונאי במצוקה, על הידע החסר תמיד יכולתי לכפר באנקדוטות.

ביום הראשון של אחד הסמינרים, התבקשנו לספר סיפור אישי על גלובליזציה. היה אחד שהתאים מצוין.

בשנת 2004 פגשתי את אמארה דוראני, ששימשה עורכת בכירה בקבוצת התקשורת ג'אנג בפקיסטן. היינו קבוצה של עיתונאים ישראלים שהגיעו לכמה שבועות לארצות הברית בהזמנת אחת מתחנות הרדיו הציבוריות הטובות באמריקה, WBUR, שמשדרת באזור בוסטון.7 הגענו לפרויקט "דיאלוג" אופייני. המארגנים מתחנת הרדיו יזמו מה שנראה להם כרעיון מבריק: מפגש בין ישראלים ופלסטינים, הודים ופקיסטנים. הדיאלוג נארז תחת הכותרת "תפקיד התקשורת בסכסוכים", שזו דרך מנומסת, אמריקאית מאוד, לומר שעיתונאים מלבים סכסוכים ומשלהבים את דעת הקהל - ואולי כדאי שיחדלו מכך. האמריקאים כנראה האמינו כי הישראלים והפלסטינים, במרחק אלפי קילומטרים מהבית, ואל מול סכסוך מקביל בתת-היבשת ההודית, ימצאו שפה משותפת. זו היתה תקוות שווא. קרה המובן מאליו: הישראלים וההודים התחברו מיד, ואילו הפקיסטנים והפלסטינים מצאו עצמם באותו מחנה. עם אמארה הפקיסטנית כולם הסתדרו. היא היתה טיפוס אוקספורדי, עם אנגלית מלוטשת ורצינות לא שכיחה בקרב המזרח תיכונים, פלסטינים וישראלים כאחד.

בכל דרכון פקיסטני כתוב שהוא תקף לכל המדינות לבד ממדינת ישראל. פקיסטן נחשבת למדינת אויב, אבל התקופה שבה נפגשנו היתה סוג של רנסנס קצר, בדיעבד לא אמיתי, בין המדינות. דוראני ואני שמרנו על קשר לאחר המפגשים האלה, דרך אימייל, ומפעם לפעם דיברנו על האפשרות של כינון יחסים דיפלומטיים בין המדינות.

בשלב מסוים אמרה דוראני כי היתה שמחה לראיין את מי שהיה אז ראש הממשלה, אריאל שרון. הערכְתי, די בנחרצות, ששרון לא יסכים, אבל אם היא רוצה, אפשר בוודאי לראיין את שמעון פרס, אז המשנה לראש הממשלה. דוראני כמעט קפצה באוויר מרוב שמחה כי פרס היה דמות בינלאומית משמעותית לא פחות משרון ומוכרת בהרבה. כאן התעוררה בעיה: דוראני טענה - לא טרחתי לבדוק אם זה נכון - שאין קשר טלפוני ישיר בין המדינות. אולי רצתה להימנע בעצמה מקיום הריאיון מסיבות מקומיות, אולי חששה. בשנת 2004 קיום ריאיון דרך סקייפ או אפליקציה אחרת לא היה אפשרי טכנית. הצעתי שהיא תשגר את השאלות באימייל ואתאם עם הדובר של פרס, יורם דורי, ריאיון. אשאל בשמה את השאלות ככתבן וכלשונן, אקליט את התשובות ואתמלל ואשלח בחזרה.8

לשכת פרס התלהבה מהאפשרות להתראיין לעיתון הגדול בפקיסטן בשפה האנגלית, ובאחד הימים, באמצע ינואר 2005, ישבתי עם שמעון פרס במזנון הכנסת ובמקום לתהות איתו על אפשרות חזרתו של אהוד ברק לפוליטיקה - סוגיה קבועה ביום העבודה שלי - ראיינתי אותו עבור עיתון פקיסטני. תמללתי את תשובותיו, ושלחתי הכל בחזרה לאמארה דוראני המאושרת, והיא הביאה את הריאיון לעיתון שלה שעשה ממנו כותרת ראשית. הכותרת היתה "פרס: אם פקיסטן והודו יכולות לעשות את זה, כך גם ישראל ופקיסטן". בכותרת המשנה נכתב כי "אין בושה בשלום" ופרס, כמו פרס, העלה אפילו את האפשרות של מעורבות פקיסטנית בתהליך השלום המזרח תיכוני.

לא מעורבות פקיסטנית ולא שלום יצאו מהכותרת הזו. כיממה לאחר הפרסום עצרה קבוצת חמושים מול המשרדים הראשיים של קבוצת התקשורת ג'אנג, שבבעלותה העיתון. הם הגיעו באופנועים, פרצו למערכת, תקפו את אנשי האבטחה, שדדו את קופות העיתון, השחיתו את מערכת החדשות, החלו שורפים את המקום ופתחו באש. לא היו הרוגים. התקיפה של האסלאמיסטים היתה תגובה ישירה, אמרו בפקיסטן, לריאיון עם שמעון פרס. לא לדברים שאמר, אלא לעצם התקדים שבו בכיר ישראלי מתראיין לכלי תקשורת פקיסטני גדול. סוכנויות הידיעות, כולל רויטרס, דיווחו על התקיפה הזו שעשתה קצת כותרות, בעיקר בגלל ההקשר. בקול ישראל דיווחו על שריפת העיתון הפקיסטני, ודוברו של פרס התקשר אלי לעדכן. בדיעבד הציבור הישראלי שמע את הציטוטים של פרס בעיקר בגלל התגובה בפקיסטן אליהם.

מה היה בסיפור הזה?

שני עיתונאים שגדלו במרחק אלפי קילומטרים איש מרעהו, מכירים זה את זה בהשתלמות בחסותה של ממשלת ארצות הברית, מעצמת-על שמנסה לחזק ולשמר את מעמדה באמצעות תיווך מתמשך בסכסוכים גלובליים. המדינות שלהם אויבות, אך הם מתקשרים בחופשיות באמצעות הטכנולוגיה. הם יכולים להתגבר על מגבלות המרחק והחסמים הלאומיים באמצעות אימייל. שיתוף הפעולה בין השניים מתבטא בהבאת רעיון די מהפכני לציבור. גורמים קיצוניים בחברה מגיבים לרעיון - שלום, פיוס - בתגובה פונדמנטליסטית אלימה. התגובה הזו מדווחת בכל העולם, וחוזרת במעגל שלם לישראל כידיעה חדשותית.

כל האירוע הזה, מתחילתו ועד סופו, נמשך יומיים-שלושה. הוא מתאר קשרי גומלין בין בני אדם, ויראליות של רעיונות, טכנולוגיה המאתגרת שמרנות פוליטית וחברתית, פונדמנטליזם, מעורבות תקשורתית וכמובן אינטרס קפיטליסטי - במקרה הזה, הצורך להביא כותרת חדשותית כדי למכור עיתונים. בעולם נטול גלובליזציה, או שבו גלובליזציה מוגבלת בהרבה, הסיפור כולו היה בלתי אפשרי - עוד משלב המפגש, דרך היכולת הטכנולוגית לעקוף איסורים מדינתיים וקודים תרבותיים.

6 בית הספר לכלכלה ומדע המדינה של לונדון - London School of Economics and Political Science.

7 עיתונאים נוספים בקבוצה היו נטשה מוזגוביה, אנשיל פפר, עמית סגל, ינון מגל.

8 בימים הרחוקים ההם, אפילו צירוף קובץ קול לאימייל נחשב לדבר לא מובן מאליו.