המרד שלה

פרק 1 פרי

אני נכנס לחדר הישיבות בהלסיון בדיוק בזמן. מתנהג כאילו אני מלא ביטחון עצמי, כאילו שום דבר לא מטריד אותי.

אחי ווינסטון — הקונסטנטין המבוגר ביותר, זה שמנהל את הלסיון, העסק המשפחתי שלנו — יושב בראש שולחן השיש השחור והמלוטש, אימא שלנו על הכיסא מימינו. ראשיהם צמודים כשהם מדברים בטונים נמוכים.

אני לא מאפשר ללחישות שלהם לעצבן אותי. זה יום שני, ובדרך כלל אני בקושי גורר לכאן את התחת שלי אחרי סוף שבוע עמוס במיוחד, אבל היום אני מסרב לתת לו את הסיפוק הזה.

למרות העובדה שוויני זימן את הפגישה לשבע בבוקר. זו השעה היחידה שהוא הצליח לתאם בין כולנו, כך הוא כתב בהודעת טקסט קצרה.

כן, אפילו ההודעות שלו קצרות. יבשות, תובעניות וחסרות רגש. פעם אחי שנא אותי. אחר כך הוא התחיל לסבול אותי בקושי ברגע שהתחלתי לעבוד אצלו. עכשיו אני די בטוח שהוא מחבב אותי.

אולי.

"הנה אתה," אימא שלנו קוראת כשהיא מרימה את עיניה ורואה אותי. היא מייד קמה, מחכה שאגש אליה, וכשאני מתקרב מספיק, אנחנו מתחבקים ואני מצמיד נשיקה מהירה ללחי שלה.

קרוליין קונסטנטין היא אישה יפה. היא התבגרה בחן. לבושה ללא דופי. שולטת במשפחה ביד רמה, או כך לפחות היא חושבת.

אף אחד לא מקשיב לה. בטח לא ווינסטון. הוא עושה מה שהוא רוצה, כמו שהוא רוצה, ובצדק. הוא מנהל את כל מה שקשור לקונסטנטין, והוא עושה את זה טוב — אפילו טוב יותר מאבא שלנו.

גם אף אחד מהאחים או מהאחיות שלי לא מקשיב לאימא שלנו. אפילו לא האחים הצעירים שלי. הם מרדנים ומתעלמים לחלוטין מהדרישות שלה.

אחותי הצעירה ביותר, טינסלי, נמצאת במערכת יחסים עם כומר, למען השם.

היחיד שמקשיב, שעושה כבקשתה, שמנסה כל הזמן לזכות באישורה בכל דרך אפשרית הוא...

אני.

פאק, קל לרַצות אותה. היא אוהבת אותי. היא אומרת שאני מזכיר לה את אבא שלי, אם כי אין סיכוי שזה נכון.

נכון יותר להגיד את זה על ווינסטון. הוא זה שנראה ומתנהג כמו אבא שלנו שמת מזמן.

אני הגרסה היפה, המקסימה והצעירה יותר של אבא שלי. זה שכולם היו רוצים להיות כמותו.

אבל אני משלה את אימא שלי ונותן לה להאמין שהיא צודקת, שאני העתק שלו גם מבחינת המראה וגם מבחינת האופי, כשבעצם אני לא דומה לו. הוא היה חסר רחמים, אמיץ ובעל ידע עסקי. ממש כמו ווינסטון עכשיו.

משום מה, אימא עדיין מפנקת אותי בכל הזדמנות, גם עכשיו כשאני כבר גבר. אולי משום שמותו של אבא שלנו השפיע עליי קשה כל כך והיא מרגישה אשמה? הייתי נער חרדתי שלא הפסיק לבכות. אחי הצעיר, קיטון, התנהג כאילו הוא לגמרי לא מושפע, כמו ווינסטון.

הלוואי שהיה לי לב קשה יותר כמו שלהם.

רק עד לפני כמה שנים עדיין העמדתי פנים שאני טיפש, כי זה מה שכולם ציפו ממני להיות. למה לנסות להתבגר כשכולם מאמינים שאתה אידיוט לא בוגר?

אז זה מה שעשיתי. חגגתי. בזבזתי כסף שלא אני הרווחתי. זיינתי הרבה נשים. קניתי מכוניות מטופשות.

אני עדיין הבעלים של השברולט הכתומה ההיא, גם אם בזמן האחרון אני לא מוציא אותה מהחניה. נראיתי מגוחך בחליפות 'בריוני' בהתאמה אישית, כשיצאתי מהמפלצת הכתומה הזאת מדי יום בחניון של הלסיון וזכיתי למבטים מעמיתים לעבודה. אחי הגדול לעג לי ועשה צחוק מהמכונית הזאת בכל הזדמנות.

קניתי רכב הרבה יותר מכובד לאחרונה. למבורגיני לבנה ונוצצת.

"בוקר טוב," אני אומר כשאני מתנתק מהחיבוק של אימא שלי. אני לא יכול למשוך אותו יותר מדי, אחרת וויני יגיד משהו עוקצני ובוטה.

הוא לא אומר מילה, רק מהנהן לאות הכרה בנוכחותי. הבעת פניו חמורה ועם זאת חסרת רגש. אני אף פעם לא יודע מה הוא חושב, וזה מטריד. אומנם למדתי מזה, ואני עושה את המקסימום לעטות את אותה הבעה כשאני מתמודד עם בעיות בעסק של הלסיון עבור ווין.

או כשאני מנסה לצאת ממצב לא נעים עם אישה, וזה קורה לעיתים קרובות יותר משאני רוצה להודות.

"שב, יקירי," אימא אומרת ומחווה בידה על הכיסא מצידו השני של ווינסטון. אני עושה כדבריה, מתמקם בכיסא העור, והוא הרבה יותר נוח מזה שאני יושב עליו ליד השולחן שלי בכל יום ארור. "איך היה סוף השבוע שלך?"

אני לא יכול להגיד לה שהוא היה מלא הוללות שכללה יותר מדי אלכוהול ויותר מדי נשים, אבל אני נמנע מהפפראצי שנמצאים במועדונים הפופולריים כדי לשמור על מעטה של סודיות. במקום זה אני מחייך אליה ואומר, "היה בסדר."

ווינסטון נוחר בלעג. אני בטוח שהוא יודע מה עשיתי.

אני תוהה אם הוא מתגעגע לזה.

אילו הייתה לי אישה לוהטת כמו שלו לחזור אליה הביתה בכל ערב, לא הייתי מתגעגע לאורח החיים הזה בכלל.

"נחמד," אימא מחייכת, חושפת שיניים לבנות וישרות שכמעט מסנוורות אותי. נראה שמישהו בדיוק ביקר אצל רופא השיניים. "שמעתי שקיבלת פרויקטים חדשים בהלסיון.”

אני מגניב מבט אל ווינסטון, אבל הוא לא שם לב אלינו, הוא עסוק מדי בטלפון שלו. "נכון." אני מנסה לרסן את ההתרגשות שלי לפני שאחי יטיח בי שאני מתנהג כמו גור היפראקטיבי. "אני מטפל בכל השיחות הזועמות שמגיעות למשרד."

אימא מזעיפה פנים. "שיחות זועמות?"

אני מהנהן. "אנחנו מעצבנים הרבה אנשים בעיר הזאת. צריך לכבות הרבה שרפות. ולא תמיד הגישה האלימה עובדת."

המבט המבין על פניה ברור. היא חסרת רחמים בדיוק כמו ווינסטון. אני נשבע שממנה הוא ירש את זה, לא מאבא.

ווינסטון מכחכח בגרונו ומזדקף, הוא מניח את זרועותיו על השולחן. "מספיק עם שיחות החולין. בואו ניגש לעניין."

“ווינסטון," אימא ממלמלת.

אני מזעיף את פניי אל שניהם. "מה באמת העניין הזה שאנחנו אמורים לדון בו בשעה כל כך מוקדמת בבוקר?"

גם אימא מכחכחת בגרונה, היא מעיפה מבט אל ווינסטון לפני שהיא מפנה את תשומת ליבה אליי. "זה קשור ל... אליך."

אני מכווץ את מצחי. "מה איתי?"

“פרי, יקירי. אתה לא הופך צעיר יותר." ההבעה שלה קודרת, כאילו היא מדברת על משהו שמסב לה אי־נוחות. "הגיע הזמן שתתמסד."

אני נוחר בלעג. גם ווינסטון עושה כמוני.

“אני רק בן עשרים וארבע," אני מזכיר לה. "ווינסטון לא התחתן עד שהיה בן ארבעים."

“שלושים ותשע," הוא מתקן.

“מה שתגיד," אני אומר לו ומחזיר את תשומת ליבי לאימא שלנו. "ובכל מקרה אין אף אחת שאני רוצה להתמסד איתה, אז אני לא יכול."

“אה, אתה דווקא כן יכול." החיוך שלה רגוע. "מצאתי מישהי בשבילך, פרי. ואתה עומד למות עליה."

רגע, מה?

על מה פאקינג היא מדברת?

“מצאת מישהי בשבילי?" הזעף שלי מעמיק. "למה בדיוק את מתכוונת?"

שקט משתרר בחדר. אפילו אחי לא אומר כלום, וזה לא אופייני לו.

“אלוהים, פשוט תגיעי לעניין. תגאלי אותו מייסוריו. יש לי שיחה בעוד..." ווינסטון בודק את השעון שלו. "עשרים דקות."

“ווינסטון, בבקשה," אימא נאנחת ומנופפת בידה סביב פניה. כמו שהיא עושה כשהיא...

לחוצה?

“אם לא תגידי לו, אני אעשה את זה," אחי נוהם, מבטו פונה אליי, שפתיו נפשקות כאילו הוא עומד לדבר.

אבל היא מקדימה אותו.

“אתה עומד להתחתן איתה," אימא אומרת, קולה שקט כל כך עד שאני כמעט לא שומע אותה. "זה כבר סגור."

מה לעזאזל?

אני לא יכול לעמוד בזה.

אני מתחיל לצחוק, כי זה פשוט לא ייאמן.

“בדיחה מעולה, באמת." אני מעיף מבט על שניהם. אימא נראית מתוחה. ווינסטון נראה מתוסכל — ואפילו מלא רחמים.

והוא אף פעם לא מלא רחמים. בטח לא כלפיי.

הצחוק שלי גווע, ואני מתפכח במהירות. "את רצינית."

אימא מהנהנת אל ווינסטון שמרים קלסר שחור ודק, שאפילו לא שמתי לב לקיומו, ומגיש לי אותו. "כל הפרטים נמצאים כאן," הוא אומר.

אני חוטף את הקלסר מאצבעותיו ומפיל אותו על השולחן בקול חבטה, פותח אותו ומוצא ערמה עבה של ניירות מלאים במונחים משפטיים ושלל שטויות. אני רואה את השם שלי.

אני רואה את השם של...

פאקינג הכלה שלי לעתיד?

שרלוט לנקסטר.

“ממש לא," אני מרים את ראשי ומוצא את שניהם כבר מתבוננים בי. "הלנקסטרים הם פאקינג מטורפים."

יש לא מעט לנקסטרים בכל העיר הזאת, אבל אם זו האחת שאני חושב שהיא, אז סביר להניח שהניחוש שלי נכון. בלונדיניות — כולם בלונדינים. יפה — כולם גם יפים. מורמים מעם.

בחורה מטורפת הודות לאביה המגונן מדי שלא נותן לה לצאת מטווח הראייה שלו.

או שאולי הוא שומר עליה כי היא מטורפת? אני לא בטוח.

"הן אחת המשפחות הוותיקות והמבוססות בארץ," אימא אומרת, עוטה את ההבעה המכובדת שלה. "הלנקסטרים מאוד עשירים ומאוד מקושרים."

“הם גם חבורה של מטומטמים," אני ממלמל.

בני משפחת לנקסטר ידועים לשמצה בהתנהגותם הגסה. פשוט אף אחד לא מעניין אותם — ויש להם סיבה טובה, הם מנהלים את העולם במשך מאות שנים.

אימא לא מתייחסת להערה שלי, ואני בטוח שהיא יודעת שזה נכון. "זה מהלך אסטרטגי שממזג בין שתי המשפחות."

“למה אני צריך להיות מעורב במהלך האסטרטגי הזה?"

“אתה כל מה שנשאר לי. כל השאר כבר תפוסים. לאחיך הצעיר יש את הארוסה שלו. ווינסטון נשוי. אין עוד גבר רווק במשפחה הזאת, וכשרג'ינלד לנקסטר הגיע אליי עם הרעיון, לא יכולתי לסרב," אימא מחייכת בחום, כאילו אין לה שום דאגה בעולם. כאילו היא לא ביקשה ממני כרגע לשנות לגמרי את מסלול חיי ולהתחתן עם אישה שאני אפילו לא מכיר. "אתה עומד להתחתן איתה."

“איך היא נראית בכלל? בת כמה היא?" אני אפילו לא מאמין שאני שוקל את זה, ולפי המבט שוויני נועץ בי, אני די בטוח שגם הוא חושב אותו דבר.

“יש תמונה שלה בחלק האחורי של הקלסר, מאחורי החוזה," וויני מסנן. "היא בת עשרים. יש לה שלושה אחים, וכולם בני זונות."

“ווינסטון," אימא נוזפת בו.

“מה? את יודעת שזה נכון. אפילו הצעיר הזה שעדיין לומד בתיכון. שמעתי שקרו לנקסטר הוא החרא הגדול מכולם. גרוע כמו וויט," ווינסטון אומר.

כולם מכירים את וויט לנקסטר. הוא לגמרי בן זונה, והוא הבכור מבין ילדיו של אוגוסטוס לנקסטר. וגם אוגוסטוס עצמו מחזיק בתואר הכבוד של הבן הבכור למשפחת לנקסטר. הם הענף המובחר של המשפחה.

שרלוט ואחיה המטומטמים נולדו לאחיו הצעיר של אוגוסטוס לנקסטר, רג'ינלד. רג'י. הרעיון של יורש העצר והיורש המחליף לא שמור רק לבתי מלוכה. הוא עובד גם עבור משפחות עשירות ותיקות. כולם דואגים שיהיה להם יורש ומחליף.

במשפחה שלנו, למשל, ווינסטון הוא היורש.

אני המחליף.

קיטון הוא הבונוס.

אני מדפדף בניירות — לעזאזל, החוזה הזה ארוך — עד שאני מגיע לתמונה. אני שולף אותה ובוהה בה, מנסה לזהות איזשהו רגש שאולי יתעורר בי כלפי האישה הזאת, שרלוט לנקסטר, כשאני רואה אותה לראשונה.

שום דבר. אני לא מרגיש כלום.

התמונה צולמה במה שאני יכול רק להניח שהוא נשף הצגה בפני החברה הגבוהה. היא לובשת שמלה לבנה מגוחכת שנראית כמו עוגת חתונה מקושטת מדי. החיוך שלה קטן. מהוסס. עיניה כחולות, צלולות כמו שמי אביב מושלמים. השיער שלה בלונדיני ואסוף בתסרוקת מעוצבת שמאפילה על תווי פניה העדינים.

אני מעדיף ברונטיות. ברונטיות שמחות וסקסיות בטירוף שיודעות לעשות חיים ולצחוק הרבה. גם ג'ינג'יות. אני לא בררן.

טוב, אני עלול להיות בררן במקרה של בלונדיניות ממורמרות שנראות כאילו הן כועסות על העולם.

"היא נראית כמו בתולה כועסת," אני אומר לבסוף, המבט שלי עדיין על התמונה.

"פרי," אימא נוזפת בי.

ווינסטון מדחיק צחוק.

"זאת לא היא שסירבה לרקוד עם כל בחור שהזמין אותה בערב ההצגה שלה לחברה?" אני זוכר שקראתי משהו על זה. ווינסטון ואימא שלי מחליפים מבטים, אבל הם לא עונים לי. "כן, אני די בטוח שהיא אפילו סירבה לאבא שלה. אני מנחש שזה עצבן אותו."

"כל זה לא משנה," אימא אומרת. "אני בטוחה שהיא השתנתה."

כן, בטח.

אני זורק את התמונה על השולחן ומייד מגרש את פניה ממחשבותיי. "היא לא הטיפוס שלי."

"אם היא פותחת את הרגליים, היא הטיפוס שלך," ווינסטון אומר בזעף.

אני גם מוחמא וגם נעלב מההצהרה שלו. הוא יודע שאני יכול להשיג זיונים. נהגתי לזיין כל בחורה שהצלחתי להשיג כשהייתי צעיר יותר, אבל אני בררן יותר עכשיו.

אני מאופק יותר, לא מאבד שליטה כמו פעם.

אני מתעלם מדבריו ומתמקד באימא. "אני לא אוהב בלונדיניות, בעיקר כאלה שאני לא מכיר."

"אתה תכיר אותה."

"בהתחשב ברכילות עליה ובתמונה הזאת, אני לא רוצה."

השפתיים שלה נמתחות לקו דק. "אין לך ברירה. החוזה כבר נחתם."

מה לעזאזל? חוזה? "אני לא חתמתי עליו."

"העסקה לא בינך לבין שרלוט. היא ביני לבין אבא שלה," היא אומרת, כאילו זו עובדה מוגמרת, כאילו אני עומד להסכים כי אני תמיד מסכים. בנה המסור ביותר של קרוליין קונסטנטין עומד להתחתן עם אישה שהוא אפילו לא מכיר.

"אני אדם בוגר," אני מזכיר לה. "את לא יכולה פשוט לחתן אותי עם איזו בחורה אקראית. אני לא משתף פעולה עם זה."

"אתה כן," אימא אומרת בתקיפות.

"לא," אני מניד בראשי. "סליחה על השפה שלי, אימא, אבל זין על זה. אנשים לא עושים דברים כאלה. לא בימינו."

"תתפלא," היא אומרת במסתוריות ומרימה גבה אחת.

"טוב, אני לא עושה את זה." אני מרים את התמונה ודוחף אותה בחזרה לתוך הקלסר, סוגר אותו בטריקה לפני שאני דוחף אותו על השולחן לעבר אימא שלי.

"ממש לא. אני מסרב."

"פרי, יקירי. בבקשה, תקשיב לי," היא מתעלמת מהקלסר שדחפתי לעברה, המבט שלה לא עוזב את שלי. "אני צריכה שתעשה את זה. בשבילי. בשביל המשפחה שלנו. מדובר במיזוג כוחות של שתי משפחות מבוססות מאוד, כזה שלא נראה שנים. חמישים? אולי אפילו מאה. אחרי שנתאחד, נהפוך למעצמת כוח ונזכה ל..."

"נוכל לכבוש את משפחת מורלי אחת ולתמיד," ווין מסיים במקומה. "ואת כל מי שינסה לאיים עלינו."

אני פונה לעבר אחי בכעס. "אתה באמת מאמין שזה רעיון טוב?"

הוא שותק לרגע, כאילו מחפש את המילים הנכונות. "אני חושב שזה יכול להיות יתרון, כן."

התשובה שלו נשמעת לי כמו בגידה. סטירה בפרצוף שלי. קל להם להגיד שאני צריך לעשות את זה, כי הם לא אלה שצריכים להתחתן עם זרה מוחלטת.

"מה אם כבר יש אישה בחיים שלי? מה אז? אני אמור להגיד לה, 'סליחה, מותק, אני צריך להתחתן עם מישהי אחרת כי זה מה שאימא שלי ביקשה'? איך החברה שלי תגיב לזה?" אני שואל, ממציא את החרא הזה בלי לחשוב פעמיים.

ואלוהים, זה נשמע פאקינג נורא. מה אנשים יחשבו עליי? החברים שלי? נשים אחרות בחיי? מהעבר שלי? שאר בני המשפחה?

הם יחשבו שזה פשוט מה שאני עושה. מה שאני תמיד עושה. מציית לכל מה שאימא שלנו אומרת בלי לשאול שאלות.

ווינסטון פולט אנחת רוגז ונשען לאחור בכיסאו. "פרי, אתה מפתיע אותי."

"למה אתה מתכוון?" אני שואל.

"קודם כול, אנחנו יודעים שאין לך חברה, אז אתה יכול לשכוח מהתיאוריה הזאת," הוא אומר ומנענע באיטיות את ראשו. "אבל אתה מרשים אותי עם הסירוב העיקש שלך להצטרף לרעיון. חשבתי שתסכים מייד, כי אתה תמיד אומר כן כשזה קשור לאימא ולבקשות שלה."

כרגע אני לא יכול להתענג על המחמאות של אחי, גם אם זה עולם ומלואו מבחינתי לקבל ממנו מחמאות. "להתחתן עם מישהי שאני לא מכיר זה לא משהו שאני יכול להסכים לו בקלות. נישואים ישנו את כל מסלול החיים שלי."

"רק לזמן קצר," אימא אומרת.

המבט שלי חוזר אליה. "למה את מתכוונת?"

"תצטרך לשתף פעולה עם אירוסים מתוקשרים מאוד. עם חתונה מתוקשרת מאוד. תצטרך לשבת בשקט ולהעמיד פנים שאתה הבעל המסור של האישה הטרייה והיפה שלך, אבל בסופו של דבר, אתה יכול... להתפרפר. אם אתה צריך. זה חלק מהחוזה," היא מושכת בכתפיה בעדינות.

"מה לעזאזל? את רצינית?" אני כועס בשמה של אשתי לעתיד.

מי לעזאזל מוסיף סעיף 'זה בסדר לבגוד' בחוזה נישואים?

אותו אידיוט שסוחר בבתו תמורת נישואים מוסדרים.

"אתה יכול לדאוג בקשר לכל החרא הזה אחר כך," ווינסטון אומר ומציץ בשעון שלו שוב. "אני חייב ללכת. אני עדיין נחוץ כאן?"

"אתה יכול ללכת, ווינסטון," אימא אומרת, כאילו הוא לא יעזוב עד שיקבל את אישורה.

הוא כבר מתרחק לפני שהיא מספיקה לסיים את המשפט, הדלת נסגרת מאחוריו בנקישה שקטה, ואנחנו נשארים לבד.

אני מכין את עצמי נפשית, מתכונן למטח של מילים משכנעות. אני יודע איך זה עובד, וגם היא יודעת.

היא מאמינה בכל ליבה שהיא תגרום לי להסכים לזה, אבל לשם שינוי...

אני די בטוח שאימא קונסטנטין טועה.