המשהו הזה

פרק 1 שואלים את השאלה

בעיצומו של החורף נוכחתי לדעת

שיש בי קיץ שלא יובס לעולם.

— אלבר קאמי1

1 כששרלי שאלה את השאלה

תחילת האביב, 2001

בריטני ואני נוסעות במהירות במכוניתה בכבישים הצדדיים מקולג' ספלמן לשדה התעופה של אטלנטה. זהו יום חמישי השני של החודש, בדיוק בזמן, ואנחנו מאחרות לטיסה שלי. המוזיקה מחרישת אוזניים, כל החלונות במכונית פתוחים לרווחה, ואנחנו שואגות בקולי קולות עם אלניס מוריסט, ושתינו זמרות גרועות. הראש של בריטני מלא בצמות ארוכות־ארוכות, וכשהיא נוהגת, הצמות רוקדות ברוח. השיער שלי מדובלל וקצר יותר, ואני מתאמצת לחשוב על תירוץ שיאפשר לי להחמיץ את הטיסה. יש לי רעיון, ואני מחייכת.

"בריטני!" אני צועקת.

היא מפסיקה לשיר לרגע ומסתכלת עלי. "מה?"

"אני צריכה לעצור".

"בשביל מה?"

"מים".

"מים?"

"יש תכף תחנת דלק. בבקשה, תעצרי שם. אני חייבת בקבוק מים".

אני עדיין מחייכת.

בריטני מאותתת, מתחילה לסטות הצדה, ואומרת, "אוקיי, שרלי. אבל אם תפספסי את הטיסה הזו, זה לא יהיה בגללי".

היא עוצרת בחריקה בלמים, ושתינו רצות פנימה. אנחנו באיחור מטורף עכשיו, אבל אני משתהה לי מול דלתות הזכוכית של המקרר, בודקת את כל מותגי המים שיש להם. מים זה מים, ואני יודעת את זה, אבל אני מנסה לאחר לטיסה בלי להיחשב אשמה בכך. אני יכולה לדמיין את שיחת הטלפון עם אמי. אופס, החמצתי את הטיסה. כן, היינו חייבות לעצור. מה לעשות?

בריטני היא החברה הכי טובה שלי, והיא עומדת לצדי עכשיו, ליד המקרר, דוחקת בי למהר ולבחור בקבוק, כדי שנוכל להמשיך בנסיעה. היא מדברת איתי בטון אימהי. "שרלי, אני לא מדברת עם הורייך בשבילך. אני אביא אותך לשדה התעופה הזה. הבחירה בידייך, אבל את חייבת להחליט שאת מסוגלת לעשות את זה. את חייבת להחלים. את חייבת לעלות על הטיסה".

אני נושפת באנחה עמוקה. ברור שבריטני צודקת. היא מבינה למה אני לא רוצה לנסוע הביתה, אבל היא ממשיכה להיות חזקה, כמו שהיא יודעת שאני צריכה שהיא תהיה עכשיו. היא אחת מחברי הצוות שלי, חלק מרשת התמיכה שלי, ואף על פי שאני לא מרבה לומר את זה, אין לי מילים להביע עד כמה אני מודה לה. אני לוקחת בקבוק, משלמת על המים שלי, ושתינו נכנסות בחזרה למכונית. בריטני מתניעה את הרכב, ואנחנו שועטות על הכביש. החלונות עדיין פתוחים ואלניס עדיין ברקע, ובריטני מתחילה לשיר שוב, אבל אני כבר לא שרה. אני שקועה במחשבות. וכואב לי. כלומר, ממש כואב לי. כל מפרק בגופי כואב. הידיים כואבות. הרגליים כואבות. הירכיים כואבות. הברכיים כואבות.

הכאב הכולל הזה הוא תזכורת מתמדת לכך שיש לי לימפומה מסוג הודג'קין, והמחשבה על כך מכרסמת בראשי, בדיוק כמו שהכאב מכרסם בגופי. אני נאבקת בחוסר הצדק של החיים. את לא אמורה לחטוף מחלה מסכנת חיים כשאת רק בת עשרים ואחת ועומדת לסיים קולג'. את לא אמורה לעצור את החיים שלך כשאת ממש לקראת התואר, והחיים משתרעים הרחק לפנייך. את לא אמורה לעבור טיפולי כימותרפיה כשיש לך חלומות גדולים לעתיד, ואת רוצה קריירה מדהימה, ואת רוצה להתחתן מתישהו, ואת רוצה שיהיה לך ילד מתישהו, והסרטן מבלגן את כל האפשרויות האדירות האלה. לא, סרטן הוא לא חלק מהתוכנית. הוא בהחלט לא אמור להופיע.

אני מסתכלת על הדרך, ואנחנו מתקרבות עכשיו לשדה התעופה. בריטני מפסיקה לשיר, ושתינו שקטות. אני נזכרת איך לפני כמה חודשים הרגשתי בפעם הראשונה את הבליטה בצוואר, איך שמעתי בפעם הראשונה את החדשות על כך שיש לי לימפומה. אחרי ההלם הראשוני, היה צורך לקבל החלטות מעשיות. למרות הצורך לעבור כימותרפיה, החלטתי לחזור ללימודים. הורי מאמינים אדוקים בהשכלה גבוהה, אבל הם רצו שאעשה הפסקה לסמסטר אחד, אולי לשנה שלמה, כמה שצריך, עד שארגיש טוב יותר. הם אפילו הכינו לי דירה קטנה במרתף שלהם בווסט אורנג', ניו ג'רזי, כדי שאוכל לחיות איתם ועדיין לשמור על מידה מסוימת של עצמאות במהלך הטיפולים ולהיות קרובה למרכז הסרטן של ממוריאל סלואן קֶטֶרינג בניו יורק.

היה לי קל יותר אילו ישבתי בבית. אבל לא רציתי להפסיק ללמוד בקולג'. אפילו לא לסמסטר אחד. לא רציתי לעשות הפסקה בחיים. האונקולוג שלי, ד"ר סטיבן נימר, הבטיח לי שאפשר לעשות את הטיפולים ובמקביל להמשיך עם הלימודים. "אנחנו לא צריכים לעצור את חייה כדי שהיא תעבור את זה", הוא אמר לכולנו. "כל עוד היא מקשיבה לגוף שלה ומקבלת החלטות נכונות, היא יכולה לעשות את שני הדברים". להפתעתי, הורי כיבדו את החלטתי והניחו לי לחזור לספלמן, לסמסטר האביב, מיד אחרי שהטיפולים החלו. למדתי מתמטיקה, והסמסטר האחרון היה עמוס בקורסים קשים. חיי הפכו לרכבת הרים של מחלה ולימודים, מחלה ולימודים.

בריטני ואני עברנו את היציאה של משרדי השכרת הרכב, וראיתי את השלט ל"טיסות יוצאות". את רוצה לעשות את זה, שרלי, הזכרתי לעצמי. את החלטת בעצמך לעשות את שני הדברים יחד. טלפנתי לאמי. אמרתי הלו, והיא קפצה עלי עם שאלות.

"את כבר בשדה התעופה?" אמא שלי תמיד יודעת מה לוח הזמנים שלי. היא רגילה לבדוק את דוחות מזג האוויר. את לוחות הטיסות. היא ממש ויקיפדיה מהלכת של מידע לנוסע. במיוחד כשתוכניות הנסיעה קשורות לטיפולים שלי.

"כן, אנחנו כמעט שם, אמא. אבל אני לא רוצה לחזור הביתה", פלטתי את המילים. בתוך תוכי הרגשתי סערת רגשות.

"את חייבת, שרלי", היא אמרה בטון ענייני. כבר היו לנו שיחות כאלה בעבר.

"לא, באמת". דמעה זלגה על לחיי. "אני מרגישה טוב יותר. אני חושבת שכבר אין לי סרטן. נרפאתי לגמרי. את יודעת שאני לא רוצה לחזור הביתה. בבקשה, אל תכריחי אותי. אמא, בבקשה —" עכשיו כבר ממש בכיתי. הדמעות היו אמיתיות.

אמא התחילה להגיד משהו, ואז עצרה באמצע המשפט, וידעתי שגם היא בוכה. שמעתי רעשים סטטיים, והטלפון הרעיש כשהיא העבירה אותו אל אבא שלי. יש לו דוקטורט בסוציולוגיה, והוא עוסק בטיפול. הקול שלו היה רגוע ומלא הבנה. "אני יודע, שרלי", הוא אמר. "אני יודע. אבל את מוכרחה לבוא הביתה, ואת יודעת את זה. את צריכה לעשות את זה רק עוד קצת. בואי נעשה את זה. אוקיי?"

הם יודעים מה מחכה לי.

הם יודעים.

פעם בשבועיים, בימי חמישי, אחרי סיום הלימודים בספלמן, אני טסה מאטלנטה לניוארק. הורי ואני אוכלים ארוחת ערב, ולפעמים אני עושה משהו נחמד בעיר בערב. סרט או הצגה עם חברים. חגיגה אחרונה. למחרת, מוקדם בבוקר, הורי ואני נוסעים לסלואן קטרינג, שם דוחפים לי כמויות של כימותרפיה. זה נמשך כל הבוקר, לפעמים עד שעות אחר הצהריים המוקדמות.

ואז הטיפול נגמר, וקוקטייל הרעלים של התרופות שהורגות את הסרטן זורם לי בוורידים. הבטן שלי מלאה, גלים של בחילה מציפים אותי, ואני רק רוצה לעצום את העיניים ולשכב. אני חוזרת לבית הורי וישנה כל הלילה. למחרת בבוקר אני טסה בחזרה לאטלנטה. בטיסה אני מרגישה נורא, ובריטני אוספת אותי משדה התעופה, כי היא החברה הכי טובה שיש בעולם. אני חוזרת לדירה המשותפת שלנו מחוץ לקמפוס, והבטן שלי שוב מלאה וכבדה, ואני רק רוצה לחזור ולשכב במיטה. בשבוע שלאחר מכן אני מרגישה בחילה כל בוקר. כל אחר צהריים. כל ערב. כל אמצע לילה. כל השעות האפלות שלפני השחר. אני נלחמת בתחושות הנוראות, הולכת לכיתה, כותבת עבודות ועושה את שיעורי הבית ומרגישה איום ונורא. ואז הבחילה עוברת, ויש לי כמה ימים נהדרים, שבהם אני שוב מרגישה טוב. יום אחד של נורמליות. יומיים. שלושה. ואז, הרבה יותר מדי מהר, מגיע הזמן לחזור לניו ג'רזי, לסבב נוסף של כימותרפיה. עוד סבב של הרגשה נוראית. בכל סבב אני מרגישה גרוע יותר מבסבב שקדם לו.

בריטני עצרה את המכונית מול הכניסה לשדה. פתחתי את הדלת, והתבוננתי ביד שלי לפני שיצאתי. על הציפורניים שלי מתנוססים פסים כחולים כהים. כך גם על הציפורניים של הרגליים. תגובה מוכרת לכימותרפיה. אני צריכה להזריק לעצמי כל יום ברגליים, והן נראות כמו תוהו ובוהו של סימנים כחולים. אני לוקחת סטרואידים, ועליתי נורא במשקל, משהו שאני ממש שונאת. כדי לקבל את הטיפולים, אפשר להשתיל משאבה בחזה, אבל אני לא רציתי שתהיה לי צלקת ענקית, ולכן בחרתי באפשרות האחרת: עירוי לוורידים. זה יותר מסובך, כי הוורידים עלולים ממש להישרף. אם זה קורה, צריך בכל זאת להשתיל את המשאבה הזו — ונוסף על כך הוורידים הרוסים. האחיות בסלואן קטרינג הן הטובות ביותר בעולם, אבל בלי שום קשר, קשה מאוד למצוא את הוורידים שלי. אחרי כל טיפול, נעשה קשה יותר ויותר למצוא אותם, ואני מרגישה כמו כרית סיכות; הידיים שלי מלאות סימנים כחולים. הטיפולים עצמם שורפים. במהלך הכימותרפיה, אני שמה על הידיים שקיות קרח כדי לצנן את החום. ולאחר כל טיפול, אני מרגישה כאילו יש לי מתכת בפה. כל אוכל מעורר בי בחילה. אפילו הדברים שאני הכי אוהבת. פיצה? בההה. סטייק? איחס. גלידה? גועל נפש. הבחילה קשה מאוד. אני נגעלת מכל טעם ואפילו מריח של אוכל. אני מפחדת לאכול. שלא לדבר על כך שהשיער שלי נושר בערֵמות.

אני עומדת עכשיו על המדרכה לפני שדה התעופה. תיק היד שלי איתי. בריטני מקיפה את המכונית בריצה ובאה לתת לי חיבוק. לא צריך לשלם על החניה. שתינו מכירות את העניין.

"נתראה תכף, מותק", היא אומרת. "תחזרי מהר, בסדר?"

אני מהנהנת לתוך צווארון המעיל שלה. ואז היא חוזרת למכונית ונוסעת. אני לגמרי לבד בטיסות היוצאות, ואני מציצה בשעון וחושבת לעצמי: מה יקרה אם פשוט לא אגיע לטיסה? אני עדיין נלחמת עם עצמי, ואני מסלקת במהירות את המחשבה הזו. אני לא יכולה לעשות את זה להורי. אם הם יגיעו לפגוש אותי בשדה בניו ג'רזי, ואני לא אהיה בטיסה, זה יהרוס אותם לגמרי. אני לא רוצה לעשות להם את זה. הם כל הזמן מגבים אותי, וזה קשה מאוד גם להם.

התיק שלי נעשה כבד ואני מתחילה ללכת, אבל עדיין גוררת את רגלי. בסך הכול, נתנו לי משהו כמו שלושים עד ארבעים תרופות. כל אחת מהן עושה משהו חיובי, אבל לכל אחת מהן יש תופעות לוואי. חלק מהתרופות נלחמות רק בתופעות הלוואי של התרופות האחרות. תרופה אחת עושה לי עצירות. אחת עושה שלשול. אחרת גורמת לי מיגרנות. עוד אחת מסלקת את המיגרנות. אני אף פעם לא לוקחת את כל התרופות. אני לא רוצה את כולן בתוך הגוף שלי.

מחשבה נוספת חולפת במוחי: אני יכולה להיכנס למונית ולהסתלק. לחזור לספלמן. לשכוח מהטיפולים. זהו, גמרתי. אני בריאה. אני לא צריכה יותר כימותרפיה. אבל אז המציאות מכה בי. אין עלי סנט. אין לי כסף למונית. הקולג' נמצא במרחק חצי שעת נסיעה. אני תקועה בשדה. אני יכולה רק להמשיך הלאה.

אני נאנחת, מזדקפת ופונה לדוכן הצ'ק־אין. עכשיו אני הולכת קצת יותר מהר. יש לי שישה חודשי כימותרפיה. שנים־עשר טיפולים בסך הכול. פעם בשבועיים, ביום שישי. עם כל טיפול, אני מרגישה יותר ויותר גרוע, אף על פי שלקראת סוף כל סבב יש הפוגה קצרה.

אני אוספת את כרטיס העלייה למטוס, עוברת את הביטחון וממהרת לשער שלי. מחשבה אחרונה מכה בי כשאני צועדת לעבר המטוס ומוצאת את המושב שלי: אני בחצי הדרך בלבד, ואני בכלל לא בטוחה שאצליח לעבור את זה.

השאלה שאני שואלת היא: האם יש לי את "המשהו הזה"?

2 כשסמפסון שאל את השאלה

אמצע הקיץ 1990

אני רק בן שבע־עשרה, וכבר מחשיב את עצמי כאיש צעיר שמכיר את הרחובות. אני עולה על מדרגות הבטון של משטרת ניוארק עם אחותי הגדולה, פֶלִיס, והלב שלי הולם כמו נעל בתוך מייבש כביסה. אבל באופן מוזר אני חש גם שלווה. פליס גדולה ממני ב־14 שנים, והיא מכירה את המערכת. היא הבטיחה לי שזה מה שצריך לעשות. אני אודה בחלקי בפשע. ואז אקבל זימון להופיע בפני שופט. זהו זה — אני אהיה בבית עד ארוחת הערב, ואחסל את המֶק אֶנד צ'יז שאמא מכינה.

אנחנו עומדים מול דלפק הקבלה של תחנת המשטרה, ואני מספר לשוטר את הסיפור שלי. הקירות קרים, לבנים צבועות. מוליכים אותנו לחדר פנימי נטול חלונות, ואומרים לנו לשבת. באמצע החדר יש שולחן. שוטר נכנס ומתיישב מצדו השני. הוא בשנות הארבעים לחייו, יש לו שפם גדול, והוא מזכיר לי את אבא שלי. הטון שלו מרגיע, מעודד, אבל גם רציני. הוא מתייחס לעניין ברצינות.

"אז באת להסגיר את עצמך?" הוא שואל.

"כן", אני עונה. "כלומר, כן, אדוני. המכונית שלי מוחרמת, והנחתי שדרכה יגיעו אלי. לכן אני כאן".

"היית מעורב בפשע, כן?"

"לא, לא ממש". אני מנסה להמעיט בחלקי בעודי מספר לו את שאר הסיפור. הסתובבתי עם שני חבר'ה יותר מבוגרים ואחד צעיר יותר, והחלטנו להיות הרובין הוּדים של ניוארק. התוכנית שלנו היתה לגנוב מסוחרי הסמים העשירים ולתת לעניים, שזה אנחנו, כמובן. אז שלושת החברים שלי שדדו בפינת הרחוב כמה צעירים שנראו כמו סוחרי סמים, ואני הייתי אמור לנהוג ברכב המילוט. באמצע הגנֵבה שמעתי את השוטרים וברחתי. החברים שלי נעצרו. אני ניצלתי, אבל השארתי את הרכב במקום. פליס ואני הנחנו שלא יקשו עלי אם אגיע למשטרה מיוזמתי.

בשכונה שלנו, הסיפור שלי לא היה יוצא דופן. לאף אחד מהאנשים שהכרתי לא היו חיים קלים. הורי התגרשו כשהייתי בן עשר. אבא עבר דירה, ותמיד היה מחסור בכסף, אף על פי שאמא מצאה אינספור דרכים לתת לנו אוכל. רוב החברים שלי הגיעו ממשפחות הרוסות דומות. הצלחתי בלימודים, אבל רוב החברים שלי נהנו להם ברחובות, גנבו מכוניות, הסתבכו בקטטות והסתובבו בחוצות עם אותה גאווה האופיינית לילדים הרעים של השכונה. בסביבה העירונית הענייה, המסוממת והקשה הזו, אנשים צעירים נחשבים טובים לגמרי או רעים לגמרי. אם אתה טוב, החברים שלך לועגים לך. אם אתה רע, מכבדים אותך. מעריצים אותך. אתה הגבר. לזה הייתי צריך להתאים את עצמי.

אני מספר את הסיפור לשוטר, וההרגשה היא שאנחנו מתקרבים לסיום, אז פליס אומרת, "אני יכולה לקחת אותו עכשיו הביתה?"

"או, לא", אומר השוטר. הוא נראה מופתע מהשאלה שלה. "מאחר שהיה מעורב כאן נשק, זה לא יקרה היום. הוא יהיה במעצר לבני נוער עד שיופיע בפני בית המשפט".

החדשות מכות בי כמו רעם ביום בהיר. אני המום. חסר מילים. השוטר מקיף את השולחן, אומר לי לעמוד ושם לי אזיקים על הידיים. הֵיי, לא לסיוט הזה הסכמתי. הוא מוליך אותי אל אזור המעצר, שם אומרים לי לחכות להסעה. אחותי בוכה, ואני מחליט מיד לתפוס פוזה ולהיראות קשוח. כלפי חוץ, אני נראה כמו האיש על הקופסה של מרלבורו. אבל בפנים, אני מפורק לגמרי.

הם מכניסים אותי לרכב לבן שאותיות כחולות מודפסות על צדו. אני, ועוד תריסר צעירים אחרים. ברכב יש חלונות, אבל הם מוגנים בסורגי מתכת. מסיעים אותנו למרחק של כ־15 קילומטרים, למתקן המעצר לנוער בעיר התחתית של ניוארק. כשאנחנו מגיעים למתקן אנחנו נוסעים בתוך מנהרה שמביאה אותנו לדלת הכניסה. הרכב עוצר ולוקחים אותנו פנימה.

עכשיו אני עומד בתור עם אנשים צעירים. לוקחים מאיתנו טביעות אצבעות. השומר מורה לנו להתפשט לקראת הבדיקה הגופנית. אני מרים את האשכים, מתכופף ומשתעל. הם בודקים אותי בקפדנות. לאחר מכן הם בודקים בתוך פי. בכל מקום שבו אני עלול להסתיר סמים או נשק. החיפוש נגמר, אני עדיין עירום. אני מתקדם כדי לקחת את בגדי המעצר החדשים שלי: חולצה כחולה ומכנסיים כחולים. אני מרגיש פגיע לגמרי. חשוף להתקפות. מרשים לי להישאר בנעליים שלי.

הם מלווים אותי במסדרון ליחידה 1, היחידה הקשה ביותר במתקן הקשה ביותר. כאן נמצאים הנערים הבוגרים. אלו שעשו את הפשעים החמורים ביותר. זה בניין ישן. אותם קירות לבנים קרים כמו בתחנת המשטרה. חלק מהמרצפות חסרות. באוויר עומד ריח קלוש של עובש ואמוניה. זה חודש יולי, ואין כאן מיזוג אוויר. חם ומחניק, והזיעה נוזלת לי על הפנים. יש פה ושם חלונות, וכמה מהם פתוחים, אבל יש עליהם סורגים. אני יכול לשמוע אנשים בחוץ. ילדים כמוני. הם צוחקים, מדברים, חופשיים בקיץ. אני מנער את ראשי בכעס, בגועל, בבושה. אני עשיתי את זה לעצמי, ואני באמת בכלא.

כלא!

מובילים אותי לחדר פתוח שנראה כמו קפטריה גדולה. צעירים רבים מסתובבים בכל פינה של החדר, לבושים בבגדי מעצר. בערך מאה צעירים. הם גדולים מדי, מגודלים מדי. יותר מדי שער פנים. חלק משחקים בקלפים. אחרים צופים בטלוויזיה. שומר, שידוע בכינוי "היועץ", יושב מאחורי שולחן, אבל לא נראה שהוא עושה יותר מדי. הוא מוקף בבלגן. נערים זורקים ניירות. מתווכחים. צועקים. מקללים. השומר מתעלם מהבלגן. הוא בכלל לא שם לב.

אני מרגיש שתשומת הלב מתמקדת בי ובחדשים האחרים. משחררים אותנו לחדר, ואני מזהה כמה בחורים מהשכונה שלי. אני ניגש אליהם ומהנהן. האנשים לא מדברים יותר מדי. אחר כך אני לומד שאף אחד לא שואל אותך למה אתה בפנים. לאף אחד לא אכפת. הצעירים האחרים מודדים אותך בהתחלה, מנסים לראות מי חזק ומי חלש. אני מעביר את שאר שעות אחר הצהריים בישיבה בכיסא ובצפייה בטלוויזיה. בזוויות עיני אני בוחן את האחרים. מנסה להבין מה עכשיו.

נותנים לנו ארוחת ערב. כריך נקניק על לחם לבן. ואז לוקחים אותי לתא שלי. הוא קטן, בערך שני מטר על שני מטר וחצי. בפנים יש מיטת מתכת. לבני נוער אין שותפים בתאים. קפיצי המתכת של המיטה חלודים, ומזרן דקיק, מוכתם בשתן, מונח עליהם. נותנים לך סדין ושמיכה דקה, אבל לא כריות. כרית היא זכות יתר. בהמשך המסדרון יש שירותים משותפים. בתא אין אסלה. אם אתה צריך ללכת לשירותים באמצע הלילה, אתה מצליב רגליים ומתאפק עד הבוקר.

השומר נועל אותי בתא. מכבים אורות. השעה תשע, ואני שומע את האחרים צועקים, צורחים. הרעש נמשך כל הלילה. זה חודש יולי, אבל מתחיל להיות לי קר בלילה, ואני עוטף את עצמי בשמיכה הדקה בניסיון להתגונן. לא ברור ממה. אני לא עוצם עין לרגע.

בשעה שש בבוקר האורות נדלקים. תחילתו של יום חדש. מובילים אותי למקלחת המשותפת. אין לי מושג מה יקרה, ואני מסתכל סביב בזהירות. אחרי המקלחת אני מייבש את עצמי ולובש את בגדי המעצר שלי. מובילים אותי לארוחת בוקר. טוסט יבש. דגנים. מזון שנדחה מהסופרמרקט. מובילים אותנו בחזרה אל השטח הפתוח, ויום ההמתנה מתחיל. עכשיו אני צריך רק להרוג את הזמן.

אני לומד את שמותיהם של שני נערים. לאחד קוראים "צ'אמפ". כמעט בן שמונה־עשרה, הוא הארי שבחבורה. מטר ותשעים בערך. שרירי מאוד. המלך של מתקן המעצר לצעירים. מספרים עליו שהוא עציר סדרתי. על מה, לא אומרים לי. הוא מסתובב בחדר בביטחון וביהירות, ולפי זה אני מבין שהוא עומד לשהות במערכת זמן רב. צ'אמפ יודע את זה, ולכן הוא מתנהג כאילו אין לו מה להפסיד.

השני הוא השותף של צ'אמפ. שמו "כרית מושתנת" — כך אני קורא לו ביני לבין עצמי, לפחות. הוא מעביר את ימיו בליקוק לצ'אמפ. הוא בערך בן חמש־עשרה, קטן קומה ושנון. הוא לא גדול ולא חזק מספיק כדי לשרוד במעצר, אבל הוא אמן המילים. הוא שורד בזכות הכישרון שלו להצחיק את האחרים.

"הֵיי, מרשל", הוא אומר לי יום אחד, קורא לי בשמי האמצעי שלעתים קרובות אני משתמש בו. "יש לי כרית בשבילך. שלי. אבל אני חייב להיות ישר איתך. אני מרטיב במיטה כל לילה, אז יש פיפי על הכרית שלי. ואחרי שאני גומר לשחק עם עצמי, אני משתמש בכרית כדי להתנגב. אבל אתה יכול לקבל אותה. היא שלך". כל האחרים צוחקים.

אני ממלמל בקול נמוך, "לא נראה לי שאני רוצה את הכרית הזאת".

יום אחד אני יושב בשטח הפתוח, משחק קלפים עם בחור אחד. אני לא מכיר אותו היטב. צ'אמפ מתקרב אלינו. הוא מתבונן בי בקשיחות, עיניו נעולות על עיני, ואז הוא מסתובב בשיא המהירות ותוקע אגרוף לבחור השני. אגרוף אחד. הבחור המום, נופל לרצפה. אין הסבר ושום דבר לא נאמר. צ'אמפ פשוט הולך לדרכו. בגלל זה קוראים לו צ'אמפ. הוא עושה מה שבא לו.

"כרית מושתנת" לא מתמהמה. בקול שדומה לקולו של שדרן הספורט האוּוָרד קוּזֶל הוא משמיע פרשנות לקרב: "ווֹאוּ, צ'אמפ פשוט הפיל אותו. הוא על הרצפה. הוא המום. זהו ניצחון שלם ומוחלט".

השומרים לא אומרים מילה. כשהבחור השני מתאושש, מעבירים אותו ליחידה אחרת.

אני שונא את מה שקורה פה. אני שונא את המקום הזה של סורגים ואכזריות. חבר'ה אחרים מתנהגים כאילו הם גאים להיות בבית מעצר לבני נוער, אבל לא אני. באחד הימים, אחר הצהריים, מגיע למקום עבריין סדרתי שמלווה בשומר. כל החברים שלו נאספים סביבו ומברכים אותו על שובו. אני לומד שלילדים מסוימים זו שגרת חיים. מדי שנה הם מבלים את שנת הלימודים בחוץ, ואת הקיץ בפנים. שנה אחר שנה אחר שנה.

גם אני בא מהרחובות. אני לא שונה מהילדים האלה. אבל מרגיש לא בנוח להיות בכלא, ואף פעם לא נוח לי עם זה. מתקן המעצר עושה לי אלרגיה. הכלא עושה לי פריחה. מגרד לי. אני משתוקק לצאת.

אבל אין לי מושג אם אצא מכאן אי־פעם. תאריך המשפט שלי נדחה כבר פעמיים, ועד התאריך הבא יעברו ארבעה שבועות. ההורים שלי דוחקים הצדה את חילוקי הדעות הזוגיים שלהם, מושכים את כספם ושוכרים עבורי עורך דין לא יקר, דרגה אחת מעל עורך דין של הסנגוריה הציבורית. הוא בא לתא שלי ומסביר לי שניסה להגיע לעסקת טיעון עם התובע: ייגזרו עלי עשר שנות מאסר, שמהן אצטרך לרצות שלוש שנים בפועל. זו העסקה הטובה ביותר שהוא היה יכול להשיג.

שלוש שנים בכלא.

המחשבה הזו קשה לי. אני לא יכול להתנגד, לא לאישומים ולא לגזר הדין. מה אני כבר מבין במשפטים? אם זו העסקה הטובה ביותר שעורך הדין שלי יכול להשיג, אז אני אשב. אבל אני נשבע שאם מערכת המשפט תלויה בי כדי להמשיך את עסקיה, היא עומדת לפשוט את הרגל. עדיין אין לי נוסחה ברורה להמשך הדרך. לא בשלב זה. אני מיואש. אני מלא תקווה. אני מתפלל שהאל ירחם עלי. אבל איכשהו, בדרך כלשהי, אני אגמור עם זה, אצא מכאן, ולעולם לא אחזור לכאן.

יום אחד — וזה נראה כל כך רחוק, שלא ניתן אפילו לדמיין מתי זה יקרה — אני באמת אעשה משהו עם החיים שלי. נכון?

השאלה שאני שואל את עצמי היא: האם יש לי את "המשהו הזה"?

3 השיחה שהובילה לספר

איפשהו בין טמפה לניו יורק, 2015

שרלי מסבירה: זו שעת בוקר מוקדמת, כמעט חושך. טרטור המנועים של המטוס מספק מין רעש לבן, וההרגשה היא שאנחנו מנותקים מכל האחרים. סמפסון ואני יושבים זה ליד זה ומשוחחים. הנוסעים מסביבנו קוראים או צופים בסרטים.

שנים חלפו מאז בהלת הסרטן שלי ומאז ההתנגשות של סמפסון עם החוק. אני ניצחתי את הסרטן, סיימתי את התואר ונעשיתי נשיאת קרן Turn 2, המקדמת אורח חיים בריא, פיתוח מנהיגות ושירותים קהילתיים בקרב אלפי צעירים ברחבי המדינה. רבים מהאנשים שאנחנו עוזרים להם חיים מתחת לקו העוני, בדרך כלל בסביבה לא טובה. אני אם גאה לילד מלא אנרגיה בן ארבע. החיים שלי לא היו מושלמים, אבל במובנים רבים אני מגשימה את החלומות שלי.

סמפסון הצליח להיחלץ מהמקום שהוא גדל בו, אזור הסמים והפשע של ניוארק, ניו ג'רזי, ונהפך לאחד מרופאי החירום הטובים ביותר במדינה. הוא כתב ספר שהיה ברשימת רבי־המכר של "הניו יורק טיימס" והקים את עמותת "שלושה רופאים", ארגון שמקדם בריאות, חינוך ומנהיגות קהילתית. הוא מוזמן לעתים קרובות לנאום ומשתתף בתוכניות רדיו וטלוויזיה. הוא אב נפלא לשני בנים. גם החיים שלו אינם מושלמים, אבל במובנים רבים גם הוא ממצה את חייו במלואם.

תא המטוס מואר באור קלוש. אני תמיד מביאה איתי עבודה לטיסות ומניחה על הדלפק הקטן שלפנַי ערֵמה של ניירת, טושים ופתקיות. סמפסון קורא מאמר במגזין ולוגם קפה טרי. אני כבר גומרת את הכוס השנייה. הוא מניח את המגזין ומרים גבה, כאילו חשב מחשבות חשובות ורוצה שאקשיב. אני תמיד מוכנה לשיחה מעמיקה, ולסמפסון יש המון מחשבות טובות. אבל הוא גם יודע שאם ידבר בעגה רפואית מדי, אני אמרר לו את החיים (איבדת אותי באונה הקדמית, סם. פשוט דבר אלי בשפה של בני אדם, בבקשה). סמפסון מכחכח בגרונו.

"יש לי רעיון לספר", הוא אומר.

אני מצחקקת. אוף, הנה זה מגיע שוב.

אנחנו מכירים שנתיים, ונעשינו חברים טובים ועמיתים — כמעט כמו אח ואחות. אנחנו מתבדחים ומדברים גסויות בינינו, אבל אנחנו גם תומכים זה בזה ופיתחנו ידידות עמוקה. נפגשנו לראשונה כשהקרן של סמפסון כיבדה אותי בפרס על העבודה הקהילתית שלי. אני אמרתי אז משהו כמו, "תודה רבה, אבל מי אתם בדיוק?" ולכן, לפני אירוע ההתרמה המשותף, לקחתי את הספר שסמפסון כתב עם שני חבריו, "הברית"2 וקראתי אותו מההתחלה עד הסוף. וואו! הספר מצא חן בעיני עד כדי כך, שקניתי עותקים עבור כל התלמידים שלי בתוכנית "מנהיגות ג'טר". סיפור החיים שלו תיאר בצורה קולחת, בהירה ומהנה כיצד כבחור צעיר הוא התגבר על מכשולים גדולים. הוא סיפק הוכחה ממשית לסטודנטים שלי שגם הם מסוגלים לעשות את זה. אחרי האירוע הזמנתי את סמפסון וחבריו, הידועים כ"שלושת הרופאים", לדבר בכנס המנהיגים של התוכנית "מנהיגות ג'טר", ומשם המריא הכול. סמפסון הרצה השנה בשלוש מרפאות הבייסבול שאני מנהלת. אז, אפשר להגיד שאני די ממררת לאיש הזה את החיים, אבל אני רוחשת לו כבוד עצום.

ישבתי בטיסה ואמרתי, "אוקיי, מה הרעיון הגדול, סם?"

הוא הסתער מיד. "אז חשבתי על מכשולים, ואיך יש אנשים שהמכשולים שלהם מביסים אותם, ואחרים שמתגברים עליהם בגדול. מכשולים יכולים להגדיר מחדש חיים של אנשים. כמו מג'יק ג'ונסון. זוכרת שממש לפני האולימפיאדה של 1992, מג'יק הודיע לעולם שהוא נשא של נגיף האיידס? כולם חשבו אז שאיידס זה גזר דין מוות. אבל מג'יק הסתכל ישירות למצלמה, ובפנים קרות כקרח אמר לכל העולם שהוא הולך לנצח את המחלה. אני זוכר בדיוק איפה הייתי ברגע הזה. את לא?"

"לא. אתה מבוגר ממני, סם. אני מכירה את הסיפור של מג'יק, אבל הייתי קטנה כשזה קרה".

סם צחק. "נו, טוב, הוא הצליח. היום הוא איש עסקים מצליח, חי ובריא, ובאמצעות הדבר הזה הוא לא רק ריסק את המכשול שעמד בדרכו, אלא הגדיר מחדש את מטרת החיים שלו. ויש הרבה מאוד אנשים כאלה. קחי למשל את ריק ודיק הוֹיט, האב והבן שרצים יחד מרתון. לבן יש שיתוק מוחין, והאב דוחף אותו בכיסא גלגלים. האב בחן את עצמו לעומק והגדיר מחדש את מטרת חייו לפי הצרכים המיוחדים של בנו. על זה אני מדבר. אני רוצה להבין מהי התכונה הזו".

אני קולטת שסמפסון עלה על משהו. המוח שלי עובר להילוך גבוה, ואני נזכרת מיד בסיפור דומה עם אחי הגדול, דרק.

"יום אחד דרק הזמין אותי לדירה שלו. הוא דיבר בטון דחוף מאוד. הוא רצה שאצפה איתו בתוכנית טלוויזיה מיוחדת שראה כבר שלוש פעמים. התוכנית היתה על קייתי פייפר, דוגמנית מאנגליה. חבר לשעבר תקף אותה ושפך על פניה חומצה. דרק היה הרוס מהסיפור הזה. אבל מה שבאמת ריתק אותו היה ההתנהלות של קייתי. היא היתה לגמרי עליזה ואופטימית. היא החלימה מההתקפה, אם כי נשארו לה צלקות, והיא הקימה קרן שמסייעת לאנשים שהותקפו. כשנגמרה התוכנית, דרק אמר לי, 'שרלי, אם אני הייתי במקומה, אין סיכוי בעולם שהייתי מתמודד עם זה ככה. הייתי נגמר לגמרי. איך מצליחים בכלל להתגבר על דבר כזה?' מעולם לא ראיתי את דרק נרגש כל כך מתוכנית טלוויזיה, ואמרתי, 'טוב, אני מבינה. קייתי מדהימה, אבל אני בטוחה שגם אתה היית יוצא מזה מצוין, דרק. למה אתה חושב שלא?' תמיד ידעתי שאחי הגדול מסוגל להשיג כל דבר שהוא רוצה להשיגו. אבל דרק התעקש שאם משהו קשה כל כך היה קורה לו, הוא היה מרגיש כועס ומובס עד כדי כך שלא היה מוצא שום דרך להתמודד עם הדברים כפי שקייתי עשתה".

(למי שלא יודעים מי זה דרק — הוא שיחק עשרים עונות בניו יורק ינקיז לפני שפרש בשנת 2014. הוא זכה בפרסים האישיים והקבוצתיים החשובים ביותר. יש לו גם משפחה תומכת, שלא היתה מניחה לשום דבר להביס אותו).

סמפסון הנהן. "זו בדיוק הסיבה שצריך את הספר הזה — כל אחד חווה את הרגע שבו שמע סיפור או פגש מישהו שהעניק לו השראה ועשה דברים שאנחנו לא יכולים להעלות על דעתנו שאפשר לעשות. האנשים האלה מחדירים בנו מוטיבציה ויש להם השפעה מיוחדת על חיינו. הם נוגעים בלבנו, ואנחנו לא מסוגלים לשכוח אותם ואת מה שהם עשו".

הוספתי, "דרק אמר שהוא ממש משתוקק להכיר את קייתי פייפר. וזה ממש הפתיע אותי, סם. יש מעט מאוד אנשים שהשיגו את מה שדרק השיג, ואין לו שום בעיה לפגוש את כל מי שהוא רוצה — והוא רצה לפגוש את קייתי פייפר! היא עוררה בו השתאות. לא איזה כוכב ספורט אחר. לא מנהיג פוליטי או איש עסקים חשוב. קייתי. בשבילי זה היה רגע מלא עוצמה. וכולנו היינו שם! לכולנו יש סיפור אחד כזה. אבל מה ששיגע אותי עוד יותר, היה העובדה שדרק מסוגל לסלק כל מכשול שעומד בדרכו. הוא האדם התחרותי ביותר שאני מכירה. ולמרות זאת הוא מאמין שאילו נקלע למצב כזה, לא היה מצליח".

סם מתבונן בי כאילו הוא יודע שהוא לכד אותי בתוכנית האב הגדולה שלו, ואומר, "שרלי, גם את וגם אני יודעים שדרק מסוגל להתגבר על זה. הוא מסוגל להתגבר על כל מכשול ואתגר. לעתים קרובות מדי, אנשים חושבים שהם מבינים למה הם לא היו מסוגלים להתמודד עם קשיים. הם יכולים להגיד משהו כמו, 'טוב, למג'יק יש המון כסף, אז הוא יכול להיחלץ מהאיידס באמצעות הכסף שלו'. או 'קייתי פייפר היא דוגמנית, אז יש לה משאבים שלי אין'. או 'זה הרבה יותר מדי קשה, לא הייתי מסוגל לעשות את זה'. התגובה של דרק מראה שכולנו נמצאים בדיוק באותה סירה. יש לו כישרון, כסף, משאבים, משפחה תומכת, וכשאת ואני מסתכלים עליו אנחנו אומרים, 'בטח שהיית יכול להתגבר על זה'. אבל דרק לא מאמין שהוא היה יכול. וכך בדיוק חושבים אנשים רבים. אנחנו לא מאמינים ביכולת שלנו להתגבר על מכשולים, ונדמה לנו שלמי שמתגברים יש משהו נוסף שלנו אין".

"אני מסכימה. כשהייתי חולה בסרטן והחלטתי לחזור לקולג' באמצע הטיפולים, אמא שלי אמרה לי שאילו אחי היה צריך להיאבק במחלה, הוא היה נשאר בבית, עובר את הטיפולים ואז חוזר ללימודים. אין שום דבר רע בגישה הזו. ובכל זאת, ריתק אותי לשמוע שאני טיפלתי במצב בדרך שונה מאוד שאולי גם מעוררת באחי הערכה רבה".

"כל אחד יכול להתגבר על מכשולים, אם הוא מאוד רוצה בכך, נכון?" שואל סמפסון. "לדרק יש יכולת להתגבר על כל מכשול, וגם לך, שרלי".

"לא, השיחה הזו היא לא עלי. אני רק חושבת שזה מעניין שאנשים יכולים להצטיין או להיות הכי טובים בתחום מסוים של חייהם, והם בכל זאת מתעקשים שאין להם יכולת להתגבר על מכשולים אחרים. הייתי אומרת שאנשים הם בדרך כלל חזקים ומוכשרים יותר מכפי שהם מעלים על דעתם".

"נכון". סמפסון לוגם לגימה נוספת מכוס הקפה. "בדרך כלל אנחנו יכולים להבחין בתכונה הזו אצל אחרים, אבל קשה לנו לזהות אותה בעצמנו. דרק מסוגל לראות את זה אצל קייתי. אני מסוגל לראות את זה אצלך. אם אנשים אינם מסוגלים לזהות את זה בעצמם, יהיה להם קשה מאוד להאמין שהיכולת להתגבר על כל מכשול שיעמוד בדרכם כבר טמונה בהם".

"אני לא יודעת, סם. כל מה שבאמת רציתי היה לחזור לקולג' ולהיות עם החברים שלי. זו היתה השנה האחרונה שלי, וכולם התכוננו לסיום. לא רציתי להחמיץ את זה. ההחלטה שלי בכלל לא היתה קשורה לשאלה אם אני מסוגלת להתגבר על מכשולים גדולים..."

"בטח שכן! את מבינה כמה זה מטורף? בגיל עשרים ואחת נלחמת בסרטן, וסירבת להרשות לזה לעצור אותך. היו לך תוכניות, ואמרת, 'סרטן הוא לא חלק מהתוכניות האלה'. אז חזרת ללימודים וסיימת את מה שעשית".

אני מבטלת בהינף יד את דבריו של סם. "טוב, בסדר. עכשיו אני ממש משתוקקת לקרוא את הספר, כי אתה חייב להגיד לי מה בדיוק היה בי כשהייתי בקולג', כדי שבעתיד, כשאתמודד עם מכשולים או אתגרים אחרים בחיים, אוכל להשתמש בזה!"

סם צוחק. הוא יכול לראות שהרעיון שלו מתחיל להתגבש, ועיניו נוצצות בהתרגשות. "אז אולי יש גֶן משותף לכל האנשים שמתגברים על מכשולים גדולים. אם הייתי יכול למצוא מה זה..."

"סם, סם, סם... איבדת אותי. אתה יודע שאני אתמוך בכל מה שאתה עושה, ואני יודעת שאתה תכתוב ספר מדהים, אבל בבקשה, אל תבקש ממני לקרוא ספר רפואי! אני לא רוצה לעשות מחקר כדי להבין מה אתה אומר. אם תוכל למצוא את התכונות והמכנה המשותף שמחברים את כל האנשים האלה, זה יהיה הישג נפלא. אני לא רוצה לקרוא ספר שמבלבל אותי, אני גם לא רוצה להרגיש שאני צריכה להיות מדענית אטום כדי להבין מה כתוב בו. פשוט ספר לי את מה שאני צריכה לדעת. אילו תכונות צריכות להיות לי? אתה רופא שיודע להסביר נפלא, ובדרך שאנשים יבינו אותך. עשה את זה. מצא אנשים מכל שדרות החיים, אנשים שהקוראים לא יוכלו להמציא תירוצים למעשיהם, וספר את הסיפורים שלהם. נראה אם תצליח לפענח את הסוד".

"את צודקת", אומר סמפסון. "הספר צריך להיות ברור, לא מסובך. הרבה יותר מדי אנשים מתמודדים עם מכשולים ונתקעים. הם מניחים למכשולים לבלוע אותם לגמרי. מצבם השלילי מגדיר את כל החיים שלהם. אם הספר הזה ייכתב נכון, הוא יוכל לעזור להרבה מאוד אנשים".

בשבילי, זהו רגע של הארה. בזמן שנותר אנחנו מדברים בלי הפסקה, ואני מתרגשת יותר ויותר מרעיון הספר של סמפסון. שנינו יורדים מהמטוס בתחושה של אנרגיה ומרץ מחודשים.

בעקבות אותה שיחה ראשונה במטוס, מגיעות שיחות נוספות, ובכל פעם שמישהו מאיתנו מדבר על הספר של סם בנוכחות אנשים אחרים, הם מיד מנדבים את הסיפורים שלהם על אודות מישהו שהיה להם מקור השראה. אותן שאלות צצות ועולות: איך הם עשו את זה? איזה כוח הם גייסו כדי להצליח?

אבל סמפסון הוא שצוחק אחרון כשהוא אומר לי באחד הימים, "הֵיי, את חייבת לעזור לי לכתוב את הספר הזה, שרלי. בואי נעשה את הפרויקט הזה יחד. זה יהיה נפלא!"

המוח שלי מתחיל לרוץ כמו אוגר על הגלגל. "אני? מעולם לא כתבתי ספר".

"רק תחשבי על זה. שנינו יכולים לצאת למסע הזה. בואי נמצא את המכנה המשותף, ואז תוכלי לגלות מה היה בך בקולג', שלא ידעת אפילו שיש בך. תחשבי על זה. יש לך מושג כמה ילדים בתוכניות שלך יוכלו להיעזר בזה אם רק נבין את זה? כמה אנשים יכולים לצאת נשכרים מזה בכל מקום בעולם? אני רק אומר!"

בסופו של דבר, סמפסון תמיד מוצא את הדרך לנצח. זו הסיבה שלפעמים אני רוצה לחנוק אותו, אבל זו גם הסיבה שאני מעריצה אותו. הוא תמיד יודע שיש לנו משהו משותף — הרצון למצוא דרך לסייע לאנשים לשנות את חייהם.

התחלנו לגבש תוכניות להתניע את כתיבת הספר הזה. רשמנו הערות, חקרנו סיפורים ואנשים מכל מקום. יצאנו לדרך שנועדה לאפשר לנו לסייע לאנשים לחיות את חייהם במלואם ולצייד אותם בכלים שיאפשרו להם לנצח את המכשולים שעומדים בדרכם.

4 הסיפור שלך, השאלה שלך3

סמפסון מסביר: בשלב די מוקדם עלה השם של אותו מכנה משותף: "המשהו הזה". כאילו, לבנאדם הזה יש את "המשהו הזה". כשמגדירים את המילה במונחים מעשיים, "המשהו הזה" מקפל בתוכו את המרכיבים המנטליים, הרגשיים, הפיזיים והרוחניים הנדרשים כדי להתגבר על קשיים ומצוקות, על פיתויים ואפילו על סכנות קטלניות. חִשבו על "המשהו הזה" כעל כוח סבל אמיתי, נחישות, עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור. זהו אותו "קיץ שלא יובס לעולם", שקאמי מדבר עליו בציטוט שבראשית פרק זה.

גילינו מהר מאוד נתונים מחקריים מעודדים שאפשרו לנו להמשיך ולהתקדם: הכוח הזה הוא תכונה אנושית משותפת. לכולנו יש את "המשהו הזה". אנחנו רק צריכים לדעת איך להפעיל אותו.

ד"ר יו קְרייטוֹן־מילר היה חלוץ המחקר של החוסן הפנימי. הוא החל במחקר בשנת 1940, כשארצו, בריטניה, היתה שרויה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, והסיק כי "חוסן זמין לכולם".1 "המשהו הזה" לא עומד רק לרשות אנשים "יוצאים מן הכלל". כל אחד מסוגל להתגבר על מכשולים, ללא קשר לגזע, רקע כלכלי־חברתי, או נסיבות חיים. זה "המשהו הזה" שמשותף לכולנו.

בימינו, חוקר ההתנהגות ג'יימס קליר מסכם את הדברים כך: "עוצמה מנטלית דומה לשריר. צריך להפעיל אותו כדי שיגדל ויתפתח. הבחירות שאדם עושה בחיי היומיום שלו הן המחשלות את שריר העוצמה המנטלית".2

משמעות הדבר היא, ש"המשהו הזה" צריך שיזהו ויטפחו אותו, וזאת מתוך הבנה שהוא כבר נמצא בתוכנו. הספר הזה עוסק באותו מנוע פנימי שצריך רק להתניעו ולכוונן אותו. כולנו מסוגלים להתגבר על מכשולים. איש מאיתנו אינו חייב להישאר תקוע. כל אדם יכול למצות את חייו במלואם.

אנחנו מעודדים אתכם לזכור את הדברים הללו עם ההתקדמות בקריאה, כי אתם עלולים להתפתות לקרוא סיפורים אחדים ולהגיד לעצמכם, "טוב, זה מתאים לאדם הזה, אבל אני בחיים לא אטפס על האוורסט, כך שברור שאני לא ניחן ב'משהו הזה'". ייתכן שאתם צודקים בנוגע לאוורסט הזה. אבל כל אחד יכול לטפס על "אוורסט" פרטי משלו — תהיה צורתו אשר תהיה. איש מהאנשים שסיפוריהם מופיעים בספר זה, לא מתאר את עצמו כאדם יוצא דופן. אלו הם סיפורים של אנשים "רגילים" שהתגברו על מכשולים גדולים. וזה נכון לכל אחד מכם.

בואו נודה על האמת: בחיים יש אתגרים. נקודה. כשאתה עומד בפני מכשול, אתה שואל את עצמך את אותה שאלה גדולה, ששרלי ואני שאלנו את עצמנו — האם יש לי את "המשהו הזה"? אולי אינך בטוח שהתשובה חיובית. ייתכן שאתה מתמודד לא רק עם אתגר אחד, אלא עם סדרה של מצבים מכאיבים. הרשה לעצמך לראות ניצחון באופק. בצד האחר של המכשולים הללו ניצבת הזדמנות, דרך חדשה, אם רק תעבור לצד השני.

אתם נמצאים בחברה טובה. כולנו מתמודדים עם מצבים שמחייבים אותנו להתגייס ולהתמודד. מצבים אלו מעוררים פחד, כעס, חרדה, דיכאון, אכזבה, קונפליקט ופקפוק עצמי, וכאשר המכשול מופיע, יש לנו שתי אפשרויות: להתפרק או להתמודד באומץ. אנחנו מזמינים אתכם לבחור להתמודד עם המכשולים.

בעמודים הבאים תקראו על הדרכים שבהן התמודדו אנשים אמיתיים עם מכשולים, על הלך המחשבה שלהם ועל הפעולות שעשו. נספר את סיפוריהם, נחשוף את סודותיהם, נציג ממצאים חשובים בנוגע לחוסן נפשי, וגם נספר לכם כמה דברים מפתיעים שנתקלנו בהם לאורך הדרך. בסופו של דבר, נכוון אתכם אל הדרך האישית שלכם להצלחה.

הספר אינו מתיימר להיות מדריך של צעד־אחר־צעד. איננו רוצים לספק תשובות נוסחתיות. אנחנו יודעים שהחיים מבולגנים ומורכבים מכדי לעשות זאת. אבל אנחנו רוצים להצביע בפניכם על הכיוונים הנכונים מתוך הכרה במסע הגילוי הכן שעברנו בעצמנו. הממצאים שלנו הם בבחינת "מתווים לתשובות", מתווים שאתם יכולים לגלות ולפתח, ואז ליישם אצלכם. בשורה התחתונה, המסר של הספר פשוט: לא חשוב כמה גדול המכשול שניצב בפניכם, אתם יכולים להתגבר עליו. אם אתם מטפחים את המרכיבים החיוניים לגיוס ולהפעלת "המשהו הזה", אין סיבה שהמכשולים שלכם יעמדו בדרככם ויפריעו לכם לנצח במציאות הייחודית שלכם.

שרלי ואני מציינים את "המציאות הייחודית שלכם", כי עם כל ההתלהבות שלנו, איננו רוצים לנפח את המסר שלנו שלא לצורך. אם אתה בן חמישים, החלום שלך לזכות במדליית זהב בריצה כבר לא יתגשם. לכן, כשאנשים מתמודדים עם קשיים ומכשולים, אנחנו תמיד מעודדים אותם להרחיב את הגבולות תוך התחשבות במציאות החיים הייחודיים שלהם. החדשות הטובות הן, שאפשר להשיג הרבה מאוד. ולעתים קרובות, הרבה יותר מכפי שחשבנו מלכתחילה. איש אינו צריך להיתקע בחיים של כישלון או חוסר הגשמה עצמית.

הספר אינו מייפה את הדברים. לא קל להתגבר על המכשולים. יש צורך לחפור עמוק, לגייס את כל החוסן הפנימי, לפתח אותו, ואז לטפח את הדברים הנוספים שיש בהם צורך. אתם תצטרכו לעבוד כדי לפתח את הנחישות להמשיך הלאה. ואז יהיה עליכם לפעול. אתם תצטרכו לצאת לדרך ולהתמיד בה.

המכשול שניצב בדרככם אינו אמור להיות המטרה הסופית שלכם. בהמשך הדרך מצפה תקווה גדולה — וזוהי ההבטחה שלנו בספר זה. בעצם הצטרפותכם למסע הזה שלנו, תוכלו לגלות את האיכויות והחוסן הטמונים בכם ולזכות בהבנה עמוקה של "המשהו הזה" ודרכי הפעולה שלו. כשתגיעו לסוף הספר כבר יהיו לכם המיומנויות וההשראה להתחיל לפתח את כל מה שנחוץ לכם כדי להתקדם הלאה במסע שלכם. תוכלו להגיע אל "המשהו הזה" ולהשתמש בו לחיזוק עצמכם כל אימת שתרצו.

אם כל זה נשמע לכם טוב, אנחנו מזמינים אתכם לעבור לפרק הבא ולצעוד צעד נוסף לעבר חיים טובים יותר, מספקים יותר. אנחנו מקווים שלאורך הדרך גם תיהנו מהעניין.

ואני אשתדל לצמצם את השימוש במונחים ובהסברים הרפואיים, בתנאי ששרלי תהיה מוכנה לוותר לי קצת.

1 "שיבה לטיפזה", אלבר קאמי, תרגום: אילנה המרמן. בתוך "מחווה לשישה סופרים של המאה העשרים", עם עובד, 1999.

2 The Pact (המתרגמת)

3 הספר מיועד לנשים ולגברים כאחד.