המשוואה של דנטה
ג'יין ג'נסן
₪ 56.00
תקציר
מומחיותו של רבי אהרון הנדלמן בתחום צופן התורה – סידור מחדש של מילים ואותיות בתנ”ך – חשפה שם של אדם. מי הוא יוסף קובינסקי, ומדוע הצפין האל את שמו בטקסט הקדוש שלו? כדי למצוא את התשובות, מתחיל אהרון בחקירה ומגלה שקובינסקי, רב פולני, היה לא רק מיסטיקן, אלא גם פיזיקאי מבריק, שכתב עבודה שעשויה להיות העבודה האבודה החשובה ביותר בהיסטוריה האנושית.
בסיאטל עבודתה של ג’יל טולקוט על מכניקת הגלים מקושרת אל יוסף קובינסקי המנוח, שטען כחמישים שנה לפני כן כי גילה חוק טבע של טוב ורע. כשמעבדתה של ג’יל מתפוצצת, היא נאלצת לנוס על נפשה ומגלה כי המחקר העתידני שלה מסוכן הרבה יותר מכפי שאי-פעם תיארה לעצמה,. וכי אנשים רבי-עוצמה מתעניינים במה שאולי גילתה.
ג’יל, שותפה למחקר ועיתונאי המוקסם מקובינסקי עומדים לפגוש את הנדלמן בפולין – כולם משתוקקים לפתור את החידה המדהימה. תוך כדי חיטוט בעבר הם מגיעים אל קרחת יער בקרבת אושוויץ, ובקרחת היער הזאת הם עומדים פנים אל פנים מול עובדה בלתי מוסברת: קובינסקי, על-פי האלכימיה של המדע והקבלה, העלים את עצמו ממחנה המוות בהבזק של אור. עכשיו, בגלל סוכני מודיעין הרודפים אחריהם, אין לחוקרים ברֵרה. עליהם ללכת בעקבות קובינסקי – לכל מקום שאליו הגיע …
במותחן עוצר נשימה, החוקר את מערכת היחסים בין המדע לאלוהי, בין הטוב לרע, בין המרחב לזמן, לוקחת אותנו ג’יין ג’נסן מעולם מוכר אל מציאות שבקושי יכולנו רק לדמיין אותה. עד עכשיו.
ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, ספרי מתח ופעולה, ספרים לקינדל Kindle
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: אופוס
ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, ספרי מתח ופעולה, ספרים לקינדל Kindle
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: אופוס
פרק ראשון
א
אנחנו כמו מידאס... בני אדם לעולם לא יוכלו לחוות את המרקם האמיתי של המציאות הקוואנטית, מכיוון שכל דבר שאנחנו נוגעים בו הופך לחומר.
הפיזיקאי ניק הרברט
א.1. דנטון ווייל מרס על ספינת משמר החופים "אִינוִינסִיבְּל II" במרחק-מה מחוף פלורידה
דנטון ווייל בחן שוב ברצינות את אפשרויותיו. אצבעותיו היו כרוכות כמו מלחציים אנושיים סביב מוט, משערו הבלונדיני זלגו מים אל אפו האצילי, והוא נלחץ בגבו אל תא ההגה של אוניית ההצלה, כשרסס ים סטר על לחייו כאנגלי זועם והסיפון תחת רגליו התרומם כסוס משתולל.
הוא היה על סיפונה של אונייה, בעיצומה של סערה, כתם צבע קטן במשולש ברמודה.
אנשי משמר החופים, כתמים כתומים בהירים בעולם אפור ולח, נעו על הסיפון החלקלק והמתנדנד. הם נשלחו לאַתֵּר יכטה בשם "וַואי נוֹט נָאוּ", ששידרה אותות מצוקה לא רחוק משוניות החוף של פלורידה. מרכז הסיוע לכלי שיט נכנס לפעולה, ואנשי היכטה, בעל, אישה ובת מתבגרת, הודיעו ברדיו שהמצפן שלהם התקלקל, והם אבודים ואינם יודעים באיזה כיוון נמצאת היבשה.
זו הייתה הקריאה שדנטון חיכה לה, כשהסתובב שבועות בתחנת משמר החופים, משוחח עם כל גבר שגבותיו מכוסות מלח ים. מצפן מקולקל? יכטה אבודה? דנטון ווייל, עיתונאי עשוי ללא חת בכתב העת "עולם מסתורי", הסתער על החדשות במרץ.
רק עכשיו, כשאצבעותיו התעוותו בשל האחיזה ההדוקה במוט, קלט שמילות המפתח בתסריט הזה לא היו "מצפן מקולקל" וגם לא "משולש ברמודה", אלא "מרכז הסיוע לכלי שיט", ושהכלל הראשון של סיוע לכלי שיט צריך להיות: "אל תצאו לים בספינה מזוינת."
"ווייל?" אמר מישהו שפניו רטובות מגשם תחת כובע כחול קשיח. זה היה פרנק, ניו יורקי גדל-גוף. במשך אחר הצהריים הביט בו דנטון מתיז מים על רשתות ניילון.
"כן?"
"תיכנס. לתוך. התא." המילים נאמרו בצעקה כדי לגבור על נהמת הרוח ועל רעש הגלים. פרנק נתלה קלות ביד אחת על המוט, קצת מעל מפרקי אצבעותיו הלבנים של דנטון. בידו האחרת הצביע לעבר התא מאחוריהם.
"אני בסדר," צעק דנטון בתשובה, שכן לזוז למקום כלשהו פירושו לעזוב את המוט.
אלא שפרנק היה מיומן בטיפול בחסרי המזל. הוא אחז בחלק העליון של זרועו של דנטון ומשך. מאחורי פרנק נטתה סירת ההצלה בזווית של ארבעים וחמש מעלות, ומעקה המתכת הדק שלה נכנס שוב ושוב למים הסוערים. דנטון דמיין לעצמו בקלות איך הוא מחליק לתוך הפה הזה, בדיוק כמו בסצנה מ"מלתעות" שבה קברניט ספינת הדיג מחליק מן הסיפון לתוך פיו של הכריש.
"קדימה!" צעק פרנק.
דנטון עזב את המוט. לרגע נבהל כשרגליו החליקו, אבל מיד נאחז בדלת התא, ופרנק דחף אותו פנימה וטרק את הדלת אחריו.
דנטון עמד בפנים והתנשף, מנסה שלא להקיא את ארוחת הבוקר שלו. הוא לא התיימר להיות אמיץ. התכונה הזאת לא נכללה בצופן הגנטי שלו; לא הייתה לו בעיה להודות בזה. אבל הוא גם לא היה חובב סירות. אף שגדל בחופי מסצ'וסטס, במקום שמספר המבקרים במועדוני היכטות היה גדול ממספר המבקרים בכנסיות, הוא לא חיבב כלי שיט. מה חשב לעצמו?
הוא לא חשב על משולש ברמודה או על הים. הוא חשב על יערות, על ילדה ועל הבזקי אור.
הגשם שהצליף בחלונות בכוח לא אִפשר לראות שום דבר מתוך התא, מלבד נחשולי מים גדולים שחסמו את השמים.
"הם כל הזמן נכנסים לטווח המכ"ם ויוצאים ממנו," דיווח אחד מאנשי הצוות.
רב החובל דוֹד הסיט את עיניו מן החלון אל מסך המכ"ם וחזרה, והציץ החוצה בעיניים מצומצמות. "באיזה מרחק?"
"בערך חמש מאות מטר."
"תתקרב עוד יותר. לאט." דוֹד לא הסיט את עיניו מן החלון.
דנטון חשב שהשיחה הזאת מוזרה מספיק כדי לעורר את חושי העיתונאי שבו. הוא זכר את המצלמה שהתנדנדה על חזהו בשעה האחרונה. הוא ייבש אותה בשרוולו וצילם כמה תמונות. הרגשתו השתפרה קצת.
"לעזאזל, כבר היינו אמורים לראות משהו!" דוד ניגש בצעד כבד אל מדף הציוד והוריד ממנו שכמייה אטומה לגשם. "אני יוצא. אני אשלח את ג'ונסון לעקוב אחרי האות שלי."
הרוח התחזקה כשהדלת נפתחה. דנטון התקרב אל מסך המכ"ם כדי להיטיב לראות. הוא לא הכיר את המפעיל, נער בעל פני תינוק שנראה בקושי בן תשע-עשרה. הוא נראה רגוע להדהים, לא מוטרד מן הסיפון המיטלטל או מן הגלים המתנשאים. הוא היה מרוכז בניסיונו להשיג אות משופר.
"איזו מהנקודות היא שלהם?" שאל דנטון ושיניו נקשו.
המפעיל הצביע על הבהוב קלוש שבקושי נראה. לכמה שניות הוא נעלם, ואחר כך שב ונראה.
"לא בטוח שזה הם, אבל אנחנו קרובים למקום האחרון שהם דיווחו עליו." הנער נשא את עיניו. "אתה בסדר?"
"כן."
"אתה נראה חיוור."
"אני..." דנטון הביט למעלה וראה חומת מים ענקית. הגל התגלגל תחתם, מתרומם ואז שוקע. "...בסדר. תגיד, זה מה שהאות במכ"ם עושה בדרך כלל? נעלם לרגע וחוזר?"
המפעיל הסתכל סביבו, כאילו חיפש מישהו שיענה במקומו. "זה לא אמור להיות ככה, רק במזג אוויר רע במיוחד."
הרוח שוב נשבה פנימה כשג'ונסון נכנס ונעמד ליד החלון. דנטון עקב אחר האות שנעלם. הפעם הוא לא חזר.
ולא חזר.
הוא חש התרגשות גוברת למראה המסך הדומם. כותרת התגבשה במוחו: "משמר החופים עֵד להיעלמות כלי שיט על מסך המכ"ם במשולש ברמודה." הוא צילם עוד כמה תמונות והתאמץ להסתכל מבעד לחלון.
ג'ונסון הרים יד. "צד ימין! שלושים מעלות!"
האווירה בתא השתנתה בבת אחת מדאגה קודרת למיומנות ולביטחון עצמי. מדהים מה יכול לעשות כוח הרצון של האדם, חשב דנטון, גם לנוכח איתני הטבע, כמו הסערה הזאת. האונייה פנתה, אנשי הצוות צעקו הוראות בקול רם ופעלו יחד במרץ כה רב, שלרגע עלתה בו התהייה איך זה להיות אחד מן המלחים האלה, השולטים בגאות הגדולה.
כלי שיט הבליח בחלון, אבל נעלם בגשם ובגלים. דנטון לא הצליח לראות שום דבר מבפנים. הוא נאלץ לצאת.
עכשיו, אחרי שהאונייה פנתה והסיפון נטה לכיוון אחר, דנטון לא התקשה לאחוז במוט. הוא נצמד אליו, כרך את רגליו סביבו והרים את המצלמה. הם אכן התקרבו לאונייה אחרת.
רב החובל דוֹד היה ליד החרטום עם כמה אנשי צוות. הוא הורה להגאי לשנות כיוון כשהתקרבו אל כלי השיט הקטן בים הסוער. זו הייתה יכטה קטנה. דנטון התאמץ לקרוא את השם שעל צדה.
"וַואי נוֹט נָאוּ".
לעזאזל.
התרגשותו של דנטון דעכה עם הכותרות שבדמיונו. הם מצאו את הספינה. לא היה שום סיפור. הוא הגיע לכאן לשווא.
הצוות השליך חבל אל היכטה, ושני מלחים קפצו באומץ אל סיפונה כמו קופים.
באותו הרגע קלט דנטון שמשהו לא בסדר.
הוא צילם עוד תמונה כששני המלחים נכנסו לתא ההגה של היכטה. שני המלחים יצאו. אחד מהם טיפס חזרה כדי להתייעץ עם רב החובל, והאחר נע סביב צדה של היכטה, פניו אל הים ועיניו מחפשות. ודנטון ידע: היכטה הייתה ריקה.
* * *"אז מה קרה להם?" שאל ג'ק.
דנטון שגה וצלצל לעורך שלו לפני שהפליג למסע ההצלה, ושלוש הודעות חיכו לו כשחזר למלון. כשיצא מן המקלחת החמה, צלצל ג'ק שוב.
דנטון שפשף את עיניו בשתי ידיו, מחזיק את השפופרת תחת סנטרו.
"על-פי הדוח הרשמי, הם נפלו מהיכטה וטבעו. אבל זה לא נכון, ג'ק, אני נשבע לך. היו על המעקה שתי חגורות הצלה שלא נגעו בהן. לא סביר ששלושתם נכנסו למים יחד, ואם הם קפצו אחד אחרי השני, הם היו משתמשים בחגורות הצלה, נכון? חיפשנו שעתיים ולא מצאנו שום דבר."
ג'ק לא ענה. לא הייתה לו תשובה. שניהם היו בעסק הזה די זמן וזיהו מבוי סתום כשהגיעו אליו. "צילמת בתוך היכטה?"
"לא," נאנח דנטון. "דוֹד לא הרשה לי לעלות לסיפון. אבל אחד מאנשי משמר החופים אמר לי שהכול בפנים היה במקום."
"טוב... תכתוב מה שראית. נראה אם נצליח להוציא מזה משהו."
ג'ק לא נשמע נלהב במיוחד. לא הייתה לו סיבה להתלהב. והתסכול האמיתי נבע מכך שבהחלט יכול להיות שזה היה סיפור גדול. והוא היה שם. הוא היה בדיוק שם, לעזאזל. ובכל זאת לא היה לו שום דבר.
סדרת המאמרים על היעלמויות הייתה הרעיון של ג'ק, ודנטון קפץ עליו בשמחה. היו כמה מקרים היסטוריים מעניינים. ב-1809 הגיע אנגלי בשם בנג'מין בַּתֶ'רסְט בעגלה לפונדק. הוא הקיף את העגלה כדי לבדוק את הסוסים, ומאז נעלמו עקבותיו. ב-1900 נכנס שרמן צ'רץ' למנפטת כותנה במישיגן ולא יצא ממנה. מעולם. ב-1880 חצה חקלאי בשם דיוויד לֶנג את חלקת המרעה שלו, ולדברי חמישה עדי ראייה פשוט נעלם. העשב במקום שבו נעלם כמש ולא חזר לצמוח מאז.
והייתה היעלמות אחת שאפילו ג'ק לא ידע עליה. ב-1975 נעלמה ילדה בשם מוֹלי בראד בהבזק אור כששיחקה ביער.
יותר ממאתיים אלף איש נעלמים מדי שנה בארצות-הברית. וגם אם רובם כנראה ברחו מן הבית, מתו או נרצחו בלי להתגלות, דנטון לא הוציא מכלל אפשרות שכמה מהם, אחדים בלבד, נעלמו כמו דיוויד לנג.
אבל הוא לא עמד להוכיח את זה כאן.
"אני מוכן לחזור הביתה. הסיפור על משולש ברמודה לא צובר תאוצה. אני חושב שבאמת יש מקומות שאנשים נעלמים בהם יותר, וזה אחד מהם, אבל אם מישהו נעלם כאן אין שום דרך להוכיח שהוא לא טבע בים. אנחנו צריכים... אני לא יודע, תרחיש שדומה יותר ל'חדר נעול'. אתה יכול לקרוא לי אידאליסט מטורף, אבל עד ראייה או שניים לא יזיקו." דנטון שמע את הנימה המתלוננת בקולו. הוא היה עייף.
"מוזר שאתה אומר את זה. קיבלת את החבילה ששלחתי?"
דנטון הסתכל במעטפה הלבנה-כחולה-אדומה ליד הדלת. "כן. מה זה?"
"תסתכל. אבל שזה לא יסיח את דעתך. אני צריך שתגמור את המאמר על המשולש. הוא אמור להתפרסם ביום שלישי."
"אני יודע. הוא כמעט גמור." בערך.
"טוב. אתה נשמע הרוס. לך לישון קצת. לילה טוב, דנטון."
"לילה טוב."
הוא כמעט ויתר על פתיחת החבילה. רגליו היו חלשות מהניסיון להתייצב על האונייה במשך חמש שעות רצופות, והאדרנלין שזרם בדמו הותיר אחריו כאב ראש, אבל רמיזותיו של ג'ק עוררו את סקרנותו. הוא לא היה מסוגל להירדם לפני שידע.
הוא פתח את המעטפה והסתכל פנימה. זה היה ספר: "סיפורים מן השואה".
לא היה בזה שום היגיון, כי לשואה לא היה שום קשר למאמר שעבד עליו. ובכל זאת הדחף הרדום בו החל להתעורר, כמו תולעת ענקית שנעה מתחת לפני האדמה.
הוא פתח בעמוד המסומן והחל לקרוא.
א.2. אהרון הנדלמן ירושלים
איזו עיר. רבי אהרון הנדלמן התגורר בירושלים שתים-עשרה שנה, ועדיין לא חדל להתפעל ממנה. הוא יצא מן הבית תמיד לפני עלות השחר לצפות בשמש העולה ומחממת את האבנים. באותו בוקר היה קר בחוץ. מעיל הצמר השחור וכובע הצמר שלו ספגו את הקור ובלעו אותו.
אהרון, אשתו חנה ושלושת ילדיהם גרו בשיכון דתי חדש ליד גיא-בן-הינום. בשעה זאת של היום, בלי הצעקות והקריאות של הילדים, נראו הדירות הרבועות והפשוטות חלולות כארגזי קרטון. הן נעלמו מאחוריו ככל שהתקדם, והחומות העתיקות הופיעו לימינו כשולי חצאית.
הוא התקרב אל שער יפו. לפניו התרומם מגדל דויד, צל דק ומחודד באפלה. הוא פנה לתוך העיר, ושער האבן התרומם מעל ראשו. אצבעותיו נגעו בקשת בעוברו, ותפילת "שמע ישראל" על שפתיו.
הוא המשיך לצעוד ברחוב העתיק לתוך לבה של ירושלים. הדרכים שמחוץ לחומות – במיוחד דרך יפו – היו מודרניות מדי לטעמו. פרסומות לסיגריות "קמל" ולסופגניות כיערו את חזית החנויות, אבל מרגע שהיית בתוך החומות, נעלמה המאה העשרים ואחת. עכשיו היה עליו להתמודד רק עם העלבון שבקיומם של הרובע הנוצרי משמאל והרובע הארמני מימין. הוא חלף במהירות על פני הפולשים האלה, ושפתו העליונה התעקמה. הוא היה יכול להמשיך ישר קדימה, אבל הוא אהב לפנות ללב הרובע היהודי, לסמטאותיו ולחצרותיו בשל ניחוחן העתיק. בהמשך היום יתמלאו הסמטאות והחצרות האלה גלביות וחולצות טריקו, מדונות זולות ותכשיטים בצורת מגן דויד, אבל עכשיו היו אלה רק מנהרות אבן אפלוליות, שהתקיימו כבר לפני אלף שנים, אלפיים או יותר.
גם הוא, רבי אהרון הנדלמן, נראה כמי שהשתייך לזמנים אחרים: בן ארבעים, ממוצע קומה ומשקל, עדיין נאה, עיניו החומות נוצצות, זקנו החום, הארוך, נטול שער שיבה, ובגדיו השחורים שייכים למאה העשרים. אילו חזר עשרים שנה בזמן, הוא לא היה יוצא דופן; לפני מאתיים שנה אולי הייתה גזרת בגדיו נראית קצת מוזרה; ולפני אלפיים שנה, אילו רק לבש לבוש שונה, הוא היה משתלב בסביבתו. הוא נהנה לחשוב שבמהותו, בתוכו, לא היה שונה מאבות אבותיו, שהלכו בשביל הזה בדרכם לבית המקדש בימי ירמיהו. כשקרא את כתבי הקודש, הזדהה אהרון עם רגשות הנביאים: ירושלים אוגרת חטאים ומצפה לעונש אלוהי בגלל דרכי החולין של אנשיה. בימי ירמיהו היה פירוש הדבר זונות, שיכורים ויהודים ללא קשר לעברם. בימי אהרון הנדלמן היה פירוש הדבר מכנסיים קצרים חתוכים, תת-מקלעי "עוזי" ויהודים ללא קשר לעברם. אפילו משה ביטא תסכול זה וקרא לעמו "עם קשה עורף". כמו האבנים, גם זה לא השתנה.
אהרון חלף על פני שער האשפתות, ירד כמה מדרגות ועבר דרך נקודת ביקורת. החיילים הכירו אותו, אבל התעקשו לערוך עליו חיפוש. רבנים אורתודוקסים עוררו חשד לא פחות מפלשתינאים בימים אלה, אבל במצבו המטורף של העולם מי יכול להאשים אותם? ואז הגיע אל חזית הכותל, הכותל המערבי, השריד היחיד מן הבית השני.
האור הוורדרד הקרין את צבעו על המבנה הצהבהב. כתמיד התקרב אהרון לשם בתחושת התרגשות וזכות גדולה, כחתן. הוא ניגש אל הכותל, הניח בעדינות את ידיו על האבן הקרה וקירב אליה את מצחו באנחת אוהב חרישית.
סביבו התפללו כמה עשרות גברים את תפילת הבוקר שלהם במקום הקדוש הזה. כמה מהם היו חרדים מזוקנים, בעלי פאות וכובעי פרווה. אהרון, שהיה דתי אבל לא חרדי, היה מזוקן, אבל ללא פאות. על ראשו חבש מגבעת שחורה פשוטה ומתחתיה כיפה.
הוא הצטרף למניין של משכימי קום מבית הכנסת שלו ופתח את תיקו. הוא הוציא ממנו טלית ותפילין, נישק אותן, התעטף בטלית והניח את רצועות התפילין ואת הקופסאות ובהן פיסות הקלף עם פרשות מכתבי הקודש תחילה על זרועו השמאלית ואחר כך על מצחו. הוא פתח בתפילה, מתנודד מול הכותל.
אף שלא הייתה במעשיו שום העמדת פנים, הוא היה בהחלט מודע לתדמיתו: דמות רבנית, אבהית, ממלכתית. הוא היה גאה ביצירת תדמית זו. מישהו צריך להראות לעולם מה פירוש הדבר להיות יהודי.
כעבור שעה כבר ישב אהרון במשרדו ב"אש התורה", ישיבה לחוזרים בתשובה, שנועדה ללמד יהודים שאינם דתיים את הלכות הדת. אלה היו בדרך כלל אמריקנים צעירים, בנים להורים חילוניים, או (ואולי גרוע מזה) קונסרבטיבים ורפורמים. אהרון לימד תלמוד ומדרש. שכרו לא היה גבוה, אבל בזכות עבודתו בישיבה זכה להימצא מול הכותל כל היום, ובין השיעורים שלימד נותר לו שפע של זמן לעסוק באהבתו האמיתית – צופן התורה.
הצופן היה הלהבה שבערה בלבו של אהרון. גדולי הרבנים ידעו תמיד שיש בתורה מסרים מוצפנים, אבל לחכמינו זכרם לברכה לא היו מחשבים. עכשיו אפשר להריץ תוכנה, להקליד מילת מפתח כמו "גן עדן", והמחשב יסרוק את האותיות העבריות בתורה ויחפש את מילת המפתח הנסתרת בטקסט. "מילה "נסתרת" מופיעה באמצעות "ריווח אותיות זהה" – ELS – או דילוג. לדוגמה, המשפט "גם אם אלך בדד את נפלאותיך, לא אמעד באשר תשלחני. דך סמכתי עד אשר נאספתי להיכל צדקך."
הכיל את המילה גן עדן ברווחים של אחת-עשרה אותיות: גם אם אלך בדד את נפלאותיך, לא אמעד באשר תשלחני. דך סמכתי עד אשר נאספתי להיכל צדקך.
מה שהדהים את העולם באמת היה נוכחותם של מערכי אותיות ומשפטים הקשורים זה לזה בתנ"ך העברי. מערכים הם סידורים של אותיות הטקסט הפשוט בטורים ברוחב קבוע. מערכים אלה הקלו על הקורא למצוא את המילים הקשורות או את המשפטים הקשורים סמוך למילת המפתח המקורית
הימצאותם של מערכים כאלה בגרסה העברית של הטקסט גם הקלה את ביצוע המטלה וגם הקשתה אותו.
אלא שהקהילה המדעית יצאה מגדרה מרוב כעס, כמובן. איזה דבר טוב יכולים אתאיסטים לומר על מסרים אלוהיים שתולים? ההתנגדות החריפה הוכיחה כי "מערכי מילים תמטיים" דומים נמצאים בכל טקסט – "מלחמה ושלום" לדוגמה. ומכאן נבע כיוון המחקר של אהרון.
הוא עדיין היה שקוע בערמת הדפים האחרונה שקיבל כשבנימין יריב נכנס לחדרו.
"יופי!" אמר אהרון. "יש לי חידה בשבילך."
"זה מהטקסט של אתמול בערב?" שאל בנימין והתקרב אל השולחן.
אהרון נרתע. פיו של הבחור הדיף ריח רע, והייתה לו מחלת עור שהשירה קשקשים על בגדיו. נכתב כי אלוהים נתן לכל אדם תערובת של תכונות טובות ורעות, אבל תכונותיו הטובות של בנימין, כמו צופן התורה, הוסתרו באופן יוצא מן הכלל.
"מה קרה?" שאל בנימין. "הייתה תקלה בתוכנה?"
"לא."
"אבל יש כאן יותר מדי דפים."
"שום דבר לא נסתר מעיניך, בנימין."
אהרון חיכה שהבחור יעבור על ערמת הדפים שגובהה כשבעה סנטימטרים. גבותיו של הצעיר התרוממו. "הי, אחד השמות שחיפשנו, יוסף קובינסקי, נמצא בכל המערכים האלה. זה מוזר."
"מוזר? שלוש מאות מערכים בשביל רב אחד קטן. כרגיל, אתה ממעיט מחשיבות העניין."
אהרון גלגל את כיסאו שמאלה, לא רק כדי להתרחק מהבל פיו של בנימין, אלא גם כדי להוציא את ה"אנציקלופדיה" של צ'צ'יק, ה"מי ומי" של המלומדים היהודים. "הייתי אומר שהתאוריה שלי הופרכה, לא?"
"מה הייתה התאוריה שלך?"
אהרון חש הבזק של רוגז. כבר שלוש או ארבע פעמים הסביר לו אותה. "ויצטום, ריפְּס ורוזנברג, במאמר שנקרא 'מדע סטטיסטי', לקחו את שמותיהם של שלושים הרבנים הגדולים ביותר מהאנציקלופדיה הזאת. הם מצאו מערכי צופן לכל רב במקום ששמו הופיע קרוב לתאריכי הולדתו ומותו. נו?"
"אני יודע."
"טוב שאתה יודע. גם אני יודע."
"אז..."
"אז הם לקחו את הרבנים עם הספרים הכי ארוכים באנציקלופדיה הזאת. אני בחרתי בקצרים ביותר."
"בשביל מה?"
"תחשוב!"
נראה כי בנימין מאמץ את מוחו, אך לבסוף משך בכתפיו.
"יום אחד תלמד איך להשתמש במוח שלך. מצד שני, יום אחד גם המתים יקומו לתחייה, ככתוב."
"רבי..."
"אז נריץ את הטקסט שהם הריצו עם מערכת חדשה של נתונים; זאת נקודה מספר אחת. אם נמצא מערכים גם לכל הרבנים האלה, זאת תהיה הוכחה נוספת לקיום הצופן. בנוגע לתאוריה שלי, היה לי רעיון קטן שהרבנים ה'פחותים' יופיעו בצופן פחות מהרבנים הגדולים. אם נצליח להוכיח את זה, יהיה קשה מאוד להסביר את העניין בעזרת 'מלחמה ושלום'!"
בנימין הצביע על האנציקלופדיה הפתוחה. "אבל לרב קובינסקי יש רק פסקה אחת, ובכל זאת הוא מופיע בשלוש מאות מערכים. זה אפילו יותר מהבעל שם טוב, הרב המפורסם ביותר."
אהרון תופף על רקתו ונראה עגמומי: "לא אמרתי שזה מפריך את התאוריה שלי?"
"אז איך יכול להיות..."
"זאת בדיוק השאלה, בנימין, איך זה יכול להיות?"
"זה צריך להיות איזה אִפיון של השם – אותיות שכיחות או משהו כזה."
אהרון החליק על זקנו. "יוסף – אולי, אבל השם שחיפשנו היה 'יוסף קובינסקי'. כמה שכיח יכול להיות צירוף כזה?" אהרון הרים את האנציקלופדיה והחל לקרוא את הכתוב בה על קובינסקי בקול רם: "יוסף קובינסקי, בְרֶזֶזִיני, פולין. נולד בתשעה באב תר"ס."
"אלף תשע מאות," חישב בנימין במהירות.
"מת בכסלו תש"ד."
"נובמבר 1943."
אהרון גלגל את עיניו. הבחור נכשל במבחן תאריכים בחודש הקודם. כרגיל, הוא למד את הנושא רק אחרי ששאר התלמידים בכיתה התקדמו הלאה.
"הרב קובינסקי היה תלמידו של הרב אלעזר זקס, המקובל הידוע מברזזיני. הוא למד פיזיקה באוניברסיטת ורשה, ואחר כך לימד שם עד שעבר לעסוק בקבלה. הרב קובינסקי נחשב על-ידי רבים לגאון הקבלה. ספרו הראשון והיחיד, 'ספר הרחמים', היה הקדמה להישגים גדולים. לרוע המזל, הספר אבד בשואה כשמחברו מת באושוויץ."
אהרון נשען אחורה, וכיסאו חרק מכובד משקלו. כן, זה הפריך בוודאות את התאוריה שלו. מי בכלל שמע על קובינסקי בעל 300 המערכים? אף אחד. צרבת הטרידה אותו, והוא הוציא מכיסו קופסת סוכריות סותרות חומצה. הוא שם לב לכך שאצבעותיו הנפוחות. (מלח, הייתה חנה אומרת; לב, הייתה מזכירה לו, והוא התעלם ממנה).
"יכול להיות שהוא כן חשוב. או יהיה חשוב." בנימין ייצב את משקפיו באצבעו האמצעית.
"הוא מת. משום-מה נדמה לי שלא נשארו לו עוד הפתעות בשרוול."
"אז מה בראש שלך לעשות?"
אהרון הזעיף מבט אל הנער מתחת לגבותיו הסבוכות. "מה אני רוצה לעשות? זה מה שניסית לשאול בשפה היפה שלך? אני אומַר לך. אנחנו עומדים לברר אם יש משהו מיוחד בחבר החדש שלנו. אנחנו ניקח עוד כמה מילים מהביוגרפיה. בוא נראה." הוא חיפש עיפרון ונייר. "ברזזיני, אלעזר זקס. 'ספר הרחמים'. אושוויץ." הוא קרע את הדף והושיט אותו לבנימין.
"הכול יחד?" שאל בנימין והסתכל ברשימה בעיניים פוזלות.
"לא," אמר אהרון באנחה של קדוש מעונה. "לא, לא, לא. תריץ כל שם כמילת מפתח. תנסה למצוא אחד מן השמות האלה בשלוש מאות המערכים האלה." הוא פיזר את ערֵמת הדפים על השולחן.
בנימין שוב הרים את משקפיו ופער את פיו. "זה ייקח הרבה זמן."
"נו? ויש לך משהו יותר טוב לעשות?"
אהרון ניגש אל הוו שעל גב הדלת והוריד ממנו את טליתו. הגיע הזמן לשיעורו הראשון היום. הוא פתח את הדלת וחיכה. בנימין עמד שם ולא הגיב.
"אחרי השיעור?" הזכיר לו אהרון.
כשהלכו לאורך המסדרון, חש אהרון נמרץ. הייתה לו תחושה ברורה שמזלו שיחק לו. דבר זה כשלעצמו לא היה מדהים כל-כך. כמאמר החכמים: "גם לאוויל יש מזל". מה אתה עושה עם המזל, זה היה החלק הבעייתי.
למזלו, ואולי גם למזלו של צופן התורה, הרב אהרון הנדלמן לא היה אוויל.
א.3. קַלדֶר פֶריס אורלנדו, פלורידה
מלון דַבְּלטְרִי הגדול, שבו נערכה הוועידה, לא השתייך לשום רשת והדיף ריח של שמן שיזוף. קלדר פֶריס התקרב אל שולחן הרישום, שבו עמד להזדהות בשמו, אבל לא בדרגתו. איש לא יראה בו חייל בבגדיו האזרחיים.
את משקפי השמש השאיר על עיניו.
הוא לא ציפה להרבה מן הוועידה. הנושא שלה, "הוֹליזם והפיזיקה החדשה", היה משעמם, כרגיל, אבל זה היה תפקידו, והיו לו סיבות אחרות לבקר באורלנדו. אבא היקר והזקן.
לאישה בשולחן הרישום היו שיער אפור ארוך, חצאית וחולצה מבד דקיק. אנשים כמוה התעניינו בתפישה על-חושית, בהילוֹת או בקשקושים כאלה, אבל היא בעליל לא הייתה מסוגלת לקרוא בני אדם אפילו בעזרת חוברת הדרכה, מכיוון שעשתה טעות ופלרטטה איתו. היא ליהגה על אירועי הוועידה והניחה את ידה הוורודה על זרועו של קלדר העטויה סוודר שחור.
"אלוהים אדירים!" התנשפה ולחצה על השריר שלא נכנע. היא שלחה אליו מבט עוגב, ועיניה אמרו לו שהיא מתמוגגת ממגע הברזל של זרועו, ושהייתה שמחה לבדוק גם דברים קשים אחרים בגופו.
קלדר נמלא רצון בלתי נשלט להכות אותה. במקום זה הוא הסיר את משקפיו הכהים ובחן אותם כבדרך אגב.
ידה של האישה צנחה לצד גופה. לרגע נהנה למראה פניה הנבוכות כשהסתכלה מהופנטת בעיניו; אחר כך הפנתה את תשומת לבה למישהו אחר. הוא החזיר את המשקפיים למקומם והתרחק כשעֶרכת הרישום בידו.
לא היה שום דבר מבעית בפניו של קלדר פֶריס – הן היו מחוטטות מעט בגלל פצעונים בגיל ההתבגרות, אבל מצבן השתפר עם הגיל. בגיל שלושים ושתיים הן היו מקומטות יותר ממצולקות. גובהו היה מטר שמונים ושבע והוא נהג לרוץ ולהרים משקולות בכפייתיות. כשהרכיב משקפי שמש הוא נראה הטיפוס הגבוה, הכהה והנאה, אבל במוקדם או במאוחר הוא נאלץ להסירם.
הבעיה הייתה בעיניו. צבען התכול היה כה בהיר, שהן נראו כמעט לבנות. אנשים לא אהבו את זה. הקור כאילו חלחל מתוכו דרכן. הוא לא הצליח להסתיר את טבעו כשאנשים הסתכלו לתוך עיניו. השד הציץ מהן החוצה. זה היה מאוד לא נעים, לעזאזל.
אבל גם את זה הוא למד לנצל לטובתו.
הוא התיישב ליד הבר של המלון והזמין קפה. אחר כך עבר על רשימת ההרצאות ומחק אותן בטוש.
הילינג וסינכרוניות. מחיקה.
חורי תולעת וקיפול החלל של פרנק הרברט. מחיקה.
קפיצות קוואנטיות: עקיפות מהירות של חוקי הפיזיקה.
הוא שמע כל-כך הרבה הרצאות כאלה, שכבר היה מסוגל להרצות אותן בעצמו, אבל תמיד הייתה האפשרות שישמע משהו מועיל, ולנושא הזה היה פוטנציאל. הוא דפדף אל שם המרצה. הוא זיהה אותו מיד; טיפוס חסר מקוריות. הוא מחק את ההרצאה.
הבַּרמֶן מילא שוב את כוסו. במרחק כמה כיסאות ישבו שני גברים צעירים שקועים בשיחה. היה ברור שהם זוג. לא היה בזה שום דבר יוצא דופן בפלורידה או בוועידות מדע מוזרות כמו זאת. וזו הארץ הדפוקה שלמענה הקדיש את חייו, שירת אותה והגן עליה.
גופו של קלדר התקשח, והוא חשף את שיניו בחיוך מרושע.
הוא קיווה שהשניים יפתחו בשיחה איתו. הוא כבר ייקח אותם החוצה למגרש החניה וילמד אותם מהי משמעותה של חדירת גבר לגבר – באגרוף לצוואר.
הזעם בער בו לרגע כשמש שחורה. מובן שהוא לא היה עושה שום דבר באמת, גם אילו התגרו בו. הוא לא היה נוגע בגברים האלה גם אם היו מכניסים את ידיהם למכנסיו. הכאת אזרחים בעלי נטייה כלשהי לא נראתה טוב בתיק השירות, וקלדר דאג מאוד לתיק השירות שלו.
חוץ מזה הוא היה מקצוען, ולא תקף איש ללא סיבה.
שמץ הומור שיכך את כעסו. הוא שב להתמקד בתוכנית האירועים.
סימפוניה של מיתרים ותאוריה חובקת כול.
קלדר הציץ בשעונו. ההרצאה החלה לפני עשר דקות. הוא אסף את ניירותיו והלך לאולם, בלי להשאיר טיפ.
* * *אולם הכנסים הכיל כשישים כיסאות, ורובם היו תפוסים. קלדר התיישב מאחור וחיפש פרטים על המרצה. ד"ר לארץ' היה מרצה צעיר באוניברסיטת פלורידה. יש להניח שמחצית המאזינים היו תלמידיו שבאו כדי להתחנף. קלדר אמד אותו בעיניו. נבון למראה. ייצוגי. לאיש היה סגנון של מראיין בתוכנית אירוח. קלדר שנא את זה. הוא שילב את זרועותיו והקשיב.
כעבור ארבעים וחמש דקות הסתכל קלדר בקהל היוצא מן החדר ונשאר במקומו. כרגיל, שלושה או ארבעה יורמים התקבצו סביב המרצה ושוחחו איתו. קלדר שרבט על בלוק הכתיבה שלו – אקדחים, פנים קשוחות, קווים כהים על נייר לבן. פעם או פעמיים הציץ בו לארץ' במבט מסוקרן.
בסופו של דבר ניגש אליו המרצה. קלדר התרומם מכיסאו בהפגנה מכוונת של כוח.
"דוקטור לארץ'? אני קלדר פריס."
קלדר הושיט את ידו. לארץ' לחץ אותה. אחיזתו הייתה לחה אבל לא לגמרי רכה.
"שלום," ברכתו של לארץ' נשמעה כמו שאלה. ואתה רוצה...?
"הייתי רוצה לשוחח איתך על ההרצאה שלך. אפשר להזמין אותך לארוחת צהריים?"
"אני... קצת עסוק."
קלדר חייך. "אז אולי לשתות משהו? השם המלא הוא סרן קלדר פריס, חיל הנחתים של ארצות-הברית."
כעבור חצי שעה ישב קלדר מול לארץ' במסעדה איטלקית. היציאה מן המלון הייתה רעיון של פריס. המסעדה האיטלקית – רעיון של לארץ'. הוא שינה את דעתו, והחליט להיענות להצעה ולקבל ארוחת חינם תמורת טרחתו. אזכור חיל הנחתים שכנע אותו. לארץ' כנראה לא פגש נחתים רבים. אולי מפני שנחתים רבים היו מעדיפים למות, ולא להתקרב לאזור שבו התגורר.
"אז מה, סרן פֶריס, מה בדיוק אתה עושה בצבא?"
פריס היה שקוע בסלט שלו. "אני במודיעין."
"באמת?"
"אני באמת לא יכול לפרט מעבר לזה."
לארץ' חייך, וקלדר שלף את ארנקו והראה לו מסמך מזהה. זה היה מסמך רשמי של חיל הנחתים של צבא ארצות-הברית; היו בו הכיתוב "מחלקת המודיעין" ותמונה שלו במדים.
"אז מה בדיוק עושה מחלקת המודיעין של חיל הנחתים?" שאל לארץ' ורכן קדימה. "סיורים? לא זה מה שהחבר'ה שלכם עושים? איזה עניין יש לכם בפיזיקה?"
"דוקטור לארץ'." עד כה היה קלדר מנומס. הוא אפילו השאיר את משקפיו על עיניו, אם כי החליף אותם בזוג אחר, שלא היה אופטי אבל נראה כזה. עכשיו הרשה לנימה קודרת קצת יותר לחדור לקולו. "זמננו מוגבל. הייתי מעדיף לדון בעבודה שלך, אם לא אכפת לך."
לארץ' בחן אותו. "אוכל לשאול איזה ידע מאפשר לך לנהל את הריאיון הזה?"
"זה לא ריאיון; זאת ארוחת צהריים," הסביר קלדר בנימה הגיונית. "ויכולת לשאול, אבל טוב, אתה יודע..."
"אז היית צריך להרוג אותי." לארץ' נחר מצחוק. קלדר ישב והסתכל בו מאחורי משקפיו, קר כקרח. צחוקו של לארץ' נמוג באי-ודאות מביכה – כן, קלדר הצליח להריח אותו – רמז קל ביותר לפחד.
זה היה הרגע המושלם, וקלדר לא החמיץ אותו. הוא החל לירות שאלות בקול רגוע אך תקיף. ההרצאה הייתה על תאוריית המיתרים, והיו כמה עניינים שהוא רצה לברר, כמה נקודות בלתי צפויות שעניינו אותו. הוא לחץ בכיוונים האלה, בזה אחר זה.
לארץ' דיבר. קלדר היה די בטוח שהוא אינו מסתיר דבר. לא הייתה לו סיבה לעשות זאת. מאות סטודנטים שמעו אותו מדבר על כך מדי יום, רובם אטומים מכדי להקדיש לו תשומת לב כלשהי. וכאן נקרתה בדרכו הזדמנות פז – מאזין שממש רצה לשמוע אותו מקשקש.
לא היה בדבריו שום דבר מסעיר, אבל כמה מן הרעיונות היו חדשים לקלדר, והוא אחסן אותם בזיכרונו.
כשהשיחה הסתיימה מבחינתו, הורה קלדר למלצר לפנות את הצלחות. הוא היה מוכן להסתלק, אבל לארץ' הזמין גלידת ספּוּמוֹנִי. קלדר צפה בו מרעיל את גופו בסוכר ובשומן רווי, והרגיש איך שריריו נמתחים בתגובה, משתוקקים להתאמן. בעוד עשר שנים ייראה לארץ' כמו שק תפוחי אדמה וינצל כשלושים אחוזים מקיבולת העורקים שלו. תוצאה של ישיבה ממושכת ללא פעילות.
קלדר הציץ בשעונו. הוא הרגיש כמו אחרי זיון. הוא קיבל מלארץ' את מה שרצה, ולא מצא בו עוד עניין.
"אז מה," אמר לארץ', "אולי עכשיו תספר לי על העבודה שלך? לא משהו מסווג, רק... איך זה? אתה נוסע הרבה?"
"לפעמים."
"נשוי?" לארץ' בדק את כפות ידיו החשופות של קלדר.
"לא."
לארץ' ליקק את הכפית. "אתה טוב בפיזיקה. חיל הנחתים שלח אותך ללמוד את זה?"
לארץ' בסך הכול גילה התעניינות. זה מה שאנשים נורמליים עושים, קלדר ידע זאת, אבל השד שבתוכו שלח את ידו וסחט את לבו עד שנמלא מתח. לארץ' רצה לחטט, לחשוף את נשמתו. קלדר התפתה לאפשר לו זאת.
אחר כך הבין שהוא גמר עם לארץ'; לא היה לו עוד צורך להיות נחמד אליו. הוא הסיר את משקפיו וחייך.
"חשבון?" קרא לארץ' ואותת למלצר.
* * *המסמכים המזהים של קלדר פריס היו מזויפים. הוא לא השתייך למחלקת המודיעין של חיל הנחתים. הוא היה נחת בעבר, ונשאר כזה, אבל כשקיבל את ההעברה למודיעין, זה לא היה למודיעין של חיל הנחתים. בזכות כישוריו המיוחדים, המדעיים בעיקר, הוא הושאל למשרד ההגנה.
לא באופן רשמי. אם תחפשו את שמו ברשימת כל עובדי משרד ההגנה, מלבד המסווגים ביותר, לא תמצאו אותו שם. תמצאו שם את דארפ"א, סוכנות ביטחונית למיזמי מחקר מתקדם. אחד מענפיו של דארפ"א היה די-אס-או, אגף המדע של משרד ההגנה. תמצאו שם את מנהל די-אס-או, ד"ר אלן ריקמן, אחד הממונים על קלדר. לא תמצאו את קלדר פריס.
תפקיד די-אס-או היה "לזהות ולגלות את הטכנולוגיות המבטיחות ביותר בקהילת המחקר המדעי וההנדסי ולהפוך אותן ליכולות חדשות של משרד ההגנה." במילים אחרות, לגלות חרא, להחרים אותו, לעבד אותו ולהפוך אותו לחרא גדול ורע שמסוגל לשנות את צבעם של אויבי ארצות-הברית לירוק, לקלף מהם את העור או להבריח אותם במהירות.
אגף המדע היה מורכב ברובו ממדענים אזרחיים. הם ריכלו, נתנו מענקים וגייסו מדענים אזרחיים אחרים. הם עקבו אחר עבודתם של אנשים כהוקינג וכפיינמן, קראו כתבי עת כמו "נֵיצֶ'ר", "סַאיֶנס" ו"סֶל". היו להם קשרים במעבדות "בֶּל" ו"אינטֶל" ובכל האוניברסיטאות הנבחרות.
זה לא היה עולמו של קלדר פריס. תפקידו היה לאתר את האנשים שלא הופיעו בכתבי העת: הרופא המתבודד בדרום אמריקה שמנסה לשכלל את השיבוט האנושי, הגאון הבודד המנסה להמציא פצצות קטנות וקטלניות, הקוקואים המביכים באקדמיה שעשויים להגיע למשהו בסופו של דבר. הוא עקב אחר טרפו מחוץ לגבולות האמינוּת המדעית, במקום שבו התפתחה הטכנולוגיה לכיוונים מוזרים, לפעמים עם תוצאות מפחידות. בעיני הממשלה נחשבו האנשים האלה כמעט כטרוריסטים. כשהדבר היה אפשרי, כאשר היה די זמן, וכו' וכו', השתלטו עליהם בצורה ידידותית. אם לא...
למזלו של דוקטור לארץ', רעיונותיו לא היו מגובשים דיים, ולא עוררו את עניינו של משרד ההגנה.
כשחזר למלון, הסיר קלדר את עטיפת הפלסטיק מאחת הכוסות בחדר האמבטיה ומילא אותה במים. הוא שתה אותם, מילא שוב את הכוס ושתה. הספגֶטי מָרינָרָה השתולל בקיבתו.
הוא ניגש אל תיקו השחור והוציא ממנו את חליפת מדי הייצוג שלו, והחליק בה כמה קמטים באמצעות המגהץ של בית המלון. אחר כך התקלח, התלבש והצמיד כל פריט בקפידה למקומו, כאילו עמד למסדר. הוא עמד כמה דקות מול הראי, חובש את כובעו ובודק את סידור המדליות ואת הברק עליהן ואת הסרטים שקישטו את חזהו. בראי נראו פניו החיוורות, המחוטטות, כחולות העיניים, כפני רוח רפאים. הוא עמד דום, ועיניו ננעצו בדמות שבמראה.
הוא היה מרוצה ממראהו הקשוח. מראה של מנוול אמיתי, שאיש לא יעז להתגרות בו. לא עוד.
הערב כבר ירד כשנסע לבית הקברות הצבאי של פלורידה בבּוּשנֶל והחנה את מכוניתו בשביל הגישה הארוך ליד אין-ספור מצבות לבנות. אביו, היה אמנם אזרח כשהתפגר, אבל הוא בחר להיקבר במקום הזה. כל חייו הפתטיים היו קודש לצבא.
המצבות היו זהות, והיו שם מאות כאלה, אבל קלדר מצא את דרכו בקלות לאור הירח. ללא היסוס הגיע אל קבר אביו.
זמן רב עמד מול המצבה, כשגופו המתפורר של אביו נמצא תחת נעליו בעומק של מטר וחצי או שניים. על מצבת האבן נכתב: "אלוף משנה ג'ון מֶקוּם פֶריס II".
השני. אבל קלדר, כבן יחיד, לא היה ג'ון וגם לא השלישי. הוא לא נמצא ראוי לכך, כבר ביום שקיבל את שמו.
קלדר הסתכל סביבו. איש לא היה שם מלבדו. רוח קלה וחמימה ליטפה את פניו המגולחות. הוא פתח את רוכסן מכנסיו. השתן שלו, חם ומהביל, פגע באבן וניגר על הדשא, נספג בזָקֵן.
לסיום ניער קלדר את איברו ורכס את מכנסיו. אחר כך הצדיע לקבר והשלים את המחווה בתנועה מגונה של אצבעו האמצעית ובקול נחרה. "אני מקווה שאתה נהנה בגיהינום, בן זונה מזורגג שכמוך."
א.4. ג'יל טוֹלקוֹט אוניברסיטת וושינגטון סיאטל
ד"ר ג'יל טולקוט לא התכוונה לקבל תשובה שלילית. היא התעכבה בשירותים, העבירה מברשת בשערה שצבעו בלונדיני-מלוכלך שהגיע עד כתפיה, מרחה שפתון שקוף על שפתיה ויישרה את הקמטים במכנסי הגברדין הכחולים ובאפודה הסרוגה. היא חזרה על נאומה, ממלמלת לעצמה בראי, ולאחר מכן יצאה אל המקדש.
המקדש הכיל את הגביע הקדוש של המחלקה לפיזיקה – מחשב קוואנטים. היצור עצמו, "קיוּאי" שמו, היה גדול ומכוער כמו מכל אשפה תעשייתי. על מכסה המתכת שלו היה מודבק דף מספר קומיקס של יוּאי, לוּאי ודיוּאי, בתוספת מצוירת בעיפרון של ברווז רביעי, שבמקום ראש יש לו מחשב. בעיני דוקטור גרובר זה היה מצחיק. חנוּן. הוא יכול להרשות לעצמו לצחוק. על-פי השמועה נדרשו לאוניברסיטת וושינגטון חמישה מיליון דולרים כדי לגנוב את גרובר ואת המחשב שלו מברקלי. השמועה אמרה כי נשיא אוניברסיטת וושינגטון, פול רירדון, היה מוכן להקריב לשם כך גם את בנו בכורו, אילו נדרש לעשות זאת.
גרובר הסתכל באחד הצגים. במכנסיו הקצרים ובקבקבי הבירקנשטוק שלו הוא נראה כמו נווד חופים מזדקן. זָקָן פרוע השלים את ההופעה. הנהלת האוניברסיטה עברה על זה בשתיקה.
"ג'יל טולקוט," אמר כאילו נתן שם לכתם דיו באבחון פסיכולוגי תקופתי.
ג'יל אילצה את עצמה לחייך. "מה שלומך, דוקטור גרובר? איך התינוק?"
"הוא פלט כמה חתיכות לפני כמה ימים, אבל זה הסתדר. מה את צריכה? אני נורא עסוק."
"טוב, תראה, דוקטור גרובר..."
"צ'אק."
"צ'אק, אני צריכה קצת זמן על קיואי. אולי אתה זוכר שאני עובדת על המכניקה של הגלים. פיתחתי משוואה ואני מוכנה לערוך כמה חישובים."
"אז תגישי בקשה לוועדה."
"אני מעדיפה שלא. אני צריכה רק כמה שעות. שתי רצועות זמן, שעתיים כל אחת, יספיקו לי. אני מוכנה לעשות את זה באמצע הלילה."
קולה היה נוקב וענייני. הוא הסתכל בה במבט משועשע. "את 'מעדיפה שלא'? יש לך ביצים. ג'יל השלגייה." את המילים האחרונות מלמל, והיא התקשתה לשמוע אותן.
"מה אמרת?"
"שום דבר, סליחה, אבל אנחנו עסוקים עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע." הוא הקליד משהו, וחלון נתונים הופיע על הצג.
ג'יל צפתה את הסירוב. והעלבון שבשם החיבה המגוחך רק הגביר את נחישותה. סנטרה התרומם. "העבודה הזאת חשובה מאוד, צ'אק. אם המשוואה שלי תוכח – וזה מה שיקרה – זאת תהיה פריצת דרך גדולה. במיוחד איך שאני... זאת אומרת..."
"הוועדה תחליט אם לעבודה שלך יש ערך."
בוועדה ישבו גרובר עצמו, דיק צ'למרס, ראש המחלקה לפיזיקה, והנשיא רירדון. שלושת הראשים של קֶרבֶּרוּס.
"אני עוד לא מוכנה להראות את העבודה שלי לוועדה," אמרה ג'יל בקוצר רוח. "חייבת להיות דרך אחרת לפתור את זה."
גרובר הסיט את מבטו מן המקלדת ובחן אותה היטב, כאדם המתלבט מה לקחת ממזנון כיבוד. ג'יל הרהרה שזו הפעם הראשונה שהוא באמת מסתכל בה. היא ידעה מה הוא רואה: אישה דרומית קטנטנה בת שלושים וארבע, פרופסור מן המניין, בעלת טעם משעמם בלבוש, חסרת איפור וזוהר. אבל היא קיוותה שיראה גם את השאפתנות בעיניה. ג'יל השלגייה, אולי, אבל גבר כמו צ'אק גרובר חייב לדעת מה ערכה של קשיחות.
"תראה, צ'אק, עד היום לא הוכחה אף משוואה של מכניקת גל, כי אי אפשר לעבד משוואות כאלה במחשב רגיל – יש שם יותר מדי נתונים. היום אתה מקדים את כולם עם הטכנולוגיה שלך, אבל בעוד עשר שנים יהיו לפחות עוד עשרים מחשבים כאלה. בשלב כלשהו מישהו יפענח מכניקת גל, וזה יהיה אירוע אדיר. אז או שזה יהיה המחשב שלך או שזה יהיה המחשב של מישהו אחר. אני רוצה שזה יהיה שלך."
זה היה הנאום שהכינה, והיא חשבה שהוא נאום טוב.
הוא טפח על כיסו ומצא את הסיגריות שלו. "תני לי להראות לך משהו, ג'יל."
הם יצאו מהמקדש ועלו קומה למשרד שלו, שנראה כמו התחנה המרכזית לעומת המשרד שלה. מול שולחן הכתיבה שלו היו עשרות סלי מתכת מלאים תיקים. כשראתה אותם, החלה ג'יל לכסוס את ציפורנה.
"את יודעת מה אלה?" שאל אותה, התנהגותו קלילה יותר עכשיו.
היא הנהנה, ותקוותיה נגוזו.
"נכון. בקשות רשמיות לזמן מחשב מכל העולם. ויש לך מושג כמה מהן קשורות למכניקת גל?"
לרגע היא נתקפה אימה מוחלטת. "כמה?"
גרובר השתהה בתשובתו. הוא התיישב בכיסאו והפיל את האפר מן הסיגריה שלו לתוך ספל קפה. "טוב... רק שתיים שאני זוכר, אבל אני מקבל עוד בקשות כאלה בכל יום, וכבר כמה שבועות לא עברתי על הבקשות החדשות."
"צ'אק! אף אחד מאלה שעובדים על זה לא יכול להיות קרוב כמוני לתוצאה. חוץ מזה אני נמצאת ממש כאן, לא במרחק חצי עולם! לא בשביל זה האוניברסיטה משלמת לך? שהמחלקה שלנו, הצוות שלנו, יוכלו להפוך למובילים בעולם במחקר פיזיקלי? זה לא כל הרעיון?"
"בשורה התחתונה כמה מהאנשים שרוצים את קיואי – וזה אומר שהם רוצים אותי – הם שמות גדולים, ג'יל. ממש גדולים. כך שאם אני אתן לך זמן במקום להם, חייבת להיות לזה סיבה טובה."
הוא המתין, והיה ברור שהוא מצפה למשהו. למה? לא לגופה; עיניו אמרו לה זאת. לעזאזל. בדרך כלל לא עניין אותה מה חשבו עליה, לכן לא הצטיינה בקריאת מחשבות. היא החליטה לנסות.
"אם המשוואה שלי תצליח, אוכל לפרסם בכתבי העת הכי טובים. יכול להיות שאפילו אוציא ספר. ומובן שאתן לך קרדיט על העבודה שלך. קיואי הוא חלק חשוב מהתהליך."
"אני שמח שאת רואה את זה ככה. העניין הוא שאני לא יכול לדעת אם מה שגילית שווה משהו, כי את מסרבת להגיש בקשה."
"אבל..."
"עזבי. בכל מקרה לא הייתי מוצא זמן לעבור על העבודה שלך, גם אם היית מדפיסה אותה באותיות גדולות ותולה אותה מעל המיטה שלי." הוא נראה שבע רצון משנינותו. "העניין הוא שאם אני נותן לך להשתמש בקיואי, אני מסתכן. אני חייב להפיק מזה איזושהי תועלת. אני רוצה שתרשמי אותי בתור מחבר שותף."
הוא אמר את זה כבדרך אגב. לרגע הייתה ג'יל בטוחה שהוא מתלוצץ. היא חיכתה שיחייך או יגיד "עבדתי עלייך", אבל הוא לא עשה זאת.
"אבל... אתה לא יודע שום דבר על העבודה שלי."
"ואת יודעת משהו על קיואי? תראי – בלעדיו לא תצליחי לעבד את המספרים. בלי המספרים התאוריה שלך היא אחת מאלפים, תאוריה שלא מעניינת אפילו את כתבי העת הכי נחותים. אני טועה?"
הוא נראה אדיש לחלוטין. לא היה אכפת לו אם היא תקבל את הצעתו, תדחה אותה או אפילו תתפשט לגמרי לעיניו.
"אבל קיואי הוא כלי עבודה! כמו מאיץ חלקיקים או טלסקופ. אתה לא יכול לקבל קרדיט על העבודה שלי רק כי אני משתמשת במכשיר שאתה בנית!"
"זה היה אכזרי מצדך, ג'יל." גרובר כיבה את הסיגריה שלו ונראה מאוכזב מאוד. "אני מעדיף לחשוב שאנחנו צוות, אבל אם ככה את רואה את זה, אני מניח שעדיף שתעבירי את הבקשה שלך בצינורות המקובלים כמו כולם." הוא ניגש אל הדלת.
ג'יל לא הייתה תמימה. היא הכירה את המשחק הקשוח הנהוג באקדמיה, אבל אפילו היא נדהמה מהחוצפה של גרובר. הוא חשב שיוכל להסתנן לעבודה של אחרים, של אנשים נטולי השפעה ויכולת לחולל מהומה, מכיוון שהחזיק בידו את המפתחות לגן עדן. והוא צדק בהחלט.
"בסדר," פלטה. "אני מסכימה. אבל בתמורה אני צריכה ממך קצת גמישות. יכול להיות שאצטרך לחזור על התהליך כמה פעמים."
"שלוש רצועות זמן," אמר גרובר בקור. "שלוש שעות כל אחת, בין חצות לשלוש בבוקר."
ג'יל הנהנה בהסכמה ונשכה את שפתיה במקום לומר את מה שרצתה.
גרובר חייך בשביעות רצון. "טוב. תשלחי לי דוא"ל. נעבוד על התוכנית."
כשהתרחק ממנה שמעה ג'יל את קולם המלגלג של צוות המרצים במחלקה, אומר כי כדי להשיג את קיואי רירדון היה מוכן להקריב את בנו הבכור.
* * *ג'יל נכנסה למשרדה ונשענה על הדלת, אסירת תודה על כך שיש לה פינה פרטית שבה יכלה להביע את רגשותיה.
אלא שהיא לא הייתה לבדה ולא יכלה להביע רגשות. הסטודנט לתואר שני שעבד איתה, נייט אנדרוס, הגיע מוקדם. המשרד היה קטן כל-כך, ששני השולחנות, שלו ושלה, השאירו בקושי מקום לפתוח את הדלת, והמעבר היה צר עד כדי כך שאפילו ג'יל הפצפונת נאלצה להסתובב הצדה כדי לעבור דרכו. במרחב הקטן הזה נראה נייט כרוח רפאים מבהילה בשערו השחור המסולסל, בעורו הזיתי ובעיניו הכהות הגדולות. הדברים היחידים שמנעו ממנו להיחשב כנאה להפליא היו שערו הפרוע ובגדיו המרושלים. כל אפשרות להיחשב כבעל מוצא אקזוטי חוסלה על-ידי מבטאו הבוסטוני הכבד.
"בוקר טוב. את נראית כאילו רודף אחרייך זומבי."
"די קרוב." ג'יל התעשתה. נייט עדיין היה רק גור; היא לא רצתה להיות זו שתחשוף אותו לקניבליזם הנהוג בקרב הבכירים באוניברסיטה.
"קיבלנו את הזמן על קיואי?"
"כן." ג'יל חלפה על פני כיסאו.
"מגניב!" נייט חייך באושר.
היא מזגה לעצמה ספל קפה. "לא סיפרתָ לאף אחד על העבודה שלנו, נכון? לאף אחד מהסטודנטים?"
"רק לסוזי פוֹרֶסטר ולגרֶטכֶן מאך. בתמורה לטובות הנאה מיניות." נייט לגם מהקפה שלו.
"נורא מצחיק."
"למה את שומרת על זה כל-כך בסוד, דוקטור טולקוט?" עיניו הגדולות התרחבו, והמבט הערמומי שבהן לא מצא חן בעיניה.
הדחף הראשוני שלה היה להתחמק מן הנושא, כרגיל, אבל אם העניינים יתקדמו, ועכשיו נראה שהם עשויים להתקדם, יהיה עליו לדעת מה הסיכונים.
היא התיישבה על קצה שולחן הכתיבה שלה, והספל חימם את ידיה הקרות. "טוב. העניין הוא כזה: התאוריה שאני משתעשעת בה היא מאוד לא פופולרית. האמת היא שעלולים לפטר אותי בגללה."
"הממ... אני יודע שזה לא בדיוק נושא מקובל, אבל... זאת לא המטרה של המדע? ניסויים? חשיבה שחורגת מן המסגרת?"
"לא," היא החניקה צחוק. "המדע מתעסק במה שסקסי. אתה משחק עם התאוריות הכי סקסיות, כי שם נמצאים המענקים הגדולים והיוקרה. אתה לא משחק עם תאוריות שנחשבות בעיני כולם למגוחכות. ומה שאנחנו עובדים עליו הוא בדיחה אמיתית."
"זה לא יהיה מצחיק במיוחד אם יתברר שצדקנו," אמר נייט ביובש.
חזה של ג'יל התכווץ. זה כל מה שרצתה אי-פעם בחיים: הקריירה הזאת, ולהיות מפורסמת. גרובר. איזה אידיוט. הוא כבר קיבל את המענקים, את ההכרה האקדמית, את אזכור שמו בספרי מדע. אלא שכל זה לא הספיק לו. הוא רצה גם את העבודה שלה.
והכי מצחיק היה שהוא בטח שיחק את אותו משחק עם כל מי שנכנס למשרדו בתקווה שיום אחד יזכה להצלחה. לא היה לו שום מושג.
אם יתברר שצדקה, הדבר ישנה את הפיזיקה לנצח. והיא בהחלט חשבה שיש לה סיכוי טוב.
היא לגמה מהקפה, רגליה נתקלו בשולחן מרוב עצבנות. "סיפרתי לך פעם על דוקטור אנסל?"
נייט הניע את ראשו מצד אל צד ופניו הביעו סקרנות.
"הייתי עוזרת מחקר שלו בתואר שני. הוא היה אובססיבי בנוגע לתאוריה של מאגר האנרגיה."
"זה היה באוניברסיטה של טנסי? שם קיבלת את התואר, נכון?"
היא הנהנה, מופתעת שהוא יודע היכן למדה. אין ספק שהיא לא הזכירה זאת מעולם.
"אנסל היה מבריק. הוא עבד בהארוורד לפני שהתחיל לדבר על מאגרי אנרגיה."
היא עיוותה את פניה, ואז הבחינה שנייט לא הסתכל בפניה אלא ברגליה. היה לו כישרון מיוחד להזכיר לה שהוא זָכָר והיא לא. היא הפסיקה לטלטל את רגליה ונדחקה אל קדמת שולחנה, וכך חצץ ביניהם לוח עץ גדול. מעצבן. כשנייט הגיע לעבוד אצלה, היא חשבה שהוא הומו. אולי בגלל המבט הרך, החולמני שלו, ובגלל שגר בקפיטול היל – האזור הכי אומנותי, הכי הומוסקסואלי בסיאטל. מה שהוכיח כמה מעט ידעה על גברים, או כמה מעט התעניינה בהם.
"הדגם של מאגר האנרגיה במשוואה שלך הוא הדגם שאנסל עבד איתו?" שאל נייט והעמיד פנים שלא נתפס זה עתה מסתכל ברגליה.
"בעיקרון. על-פי התאוריה של אנסל, כל חומר קיים כגלי אנרגיה בממד יותר גבוה. מה שנראה לנו מוצק תלת-ממדי – חפצים, בני אדם – הוא בסך הכול אנרגיה טהורה. משהו במוח שלנו מתרגם את גלי האנרגיה האלה לשלושה ממדים, כמו הולוגרמה.
"בדגם של אנסל חלקיקים תת-אטומיים הם גלי אנרגיה. חלל-זמן הוא כמו אגם ענקי, והחלקיקים הם כמו אבנים שזורקים לאגם. תאר לעצמך את המשטח החלק של אגם שזורקים לתוכו מיליארדי אבנים. כל אבן יוצרת אדוות – זאת אנרגיית הגלים. וכל האדוות האלה חותכות זו את זו ויוצרות דפוסי התאבכות."
"דפוסי התאבכות," חזר אחריה נייט. "כששני גלים משתלבים הם יוצרים דגם של גל שלישי. במקום ששיא של גל פוגש שיא אחר, נוצר שיא יותר גדול; במקום שאפיק פוגש אפיק, נוצר אפיק יותר גדול, וכששיא פוגש אפיק, הם מתרחקים זה מזה."
"כן, והתהליך הזה חוזר כשהגלים יוצרים אדוות ומתערבבים עם גלים אחרים. האגם כולו הופך לדגם אחד ענקי ומבולגן. רק שהוא לא מבולגן. זה המפתח. כל גל נוצר בצורה מתמטית מאוד. אנסל לא הגיע לרעיון של מיפוי הגלים האלה חזרה אחרי שהפכו לחומר. זה מה שהמשוואה שלי על מכניקת גל מנסה לעשות: לנבא את התנהגותם של חלקיקי החומר על סמך התאבכות של גלים בממד יותר גבוה."
ג'יל לגמה מן הקפה שלה. הוא היה מר. היא העדיפה קפה בחלב, אבל תמיד הייתה עסוקה מכדי לצאת לאחד מבתי הקפה הרבים ולקנות לעצמה קפה. אפילו עכשיו, כשלשונה הצטמררה מן המרירות, חזרו מחשבותיה אל הלהטוטנות האינטלקטואלית שלה. עוצמתה הייתה מהממת. הרעיון שכל השינויים בעולם הפיזיקלי – צמיחת התאים והתנוונותם, מפגשי הסינַפּסוֹת במוח, נביטת הזרעים, כל דבר – מקורם בפעולת גומלין של דפוסי אנרגיה, ולכן יום אחד יהיה אפשר לנבא אותם, אולי אפילו לתכנן אותם... אלוהים. זה היה גדול אפילו מגילוי הדי-אן-אי. ללא ספק.
"תמיד מצאה חן בעיניי התאוריה שלך על מאגרי האנרגיה." נייט יישר את כיסאו בחבטה. "זה מזכיר לי את הֶרַקליטוּס. שמעת עליו? הוא אמר שהיקום הוא גם 'הרבים' וגם 'האחד', וש'האחד' מכיל את התנועה המשולבת של 'הרבים'."
בתואר הראשון שלו למד נייט פילוסופיה, מה שהסביר איך בחור כל-כך מבריק לא נחטף על-ידי פרופסור נחשב יותר מג'יל טולקוט.
פניה קדרו. "זה בדיוק סוג החשיבה שבגללו התאוריה הזאת לא פופולרית! מדובר בדגם מדעי הגיוני לחלוטין, וכל ניסיון לקשור אותו לרעיונות פסבדו-מיסטיים מטורפים יכול רק להזיק לו!"
"זאת אומרת שההשוואה לא מוצאת חן בעינייך," אמר נייט במבט ישיר.
ג'יל המהמה.
"מה שמעניין אותי זה איך הגעת לעבוד עם אנסל. את לרוב טיפוס שהולך בתלם, דוקטור טולקוט."
לעזאזל. הוא באמת בחור מבריק. "מה שחשוב," המשיכה ג'יל בנימה שסגרה בתקיפות את הנושא, "זה להיות מוכן לשעה שנקבל את קיואי. אנחנו עומדים לקבל רק כמה שעות, כך שהרצת המבחן חייבת להיות מושלמת."
נייט התרומם, התמתח ואילץ את ג'יל להסיט את מבטה מחולצת הטריקו שנמתחה על גופו.
"אני מוכן לכול. אבל איזה מספרים את מתכוננת להכניס לקיואי? המשוואה שלך ניתנת לחזרה. בעולם מושלם היא יכלה להתאים לכל החלקיקים ביקום שבאים במגע עם כל החלקיקים האחרים כל הזמן. אפילו קיואי לא יצליח לעבד כמות כזאת של נתונים."
ג'יל הוציאה דיסקט מתיקה, ובקושי הצליחה להחניק צחקוק של שמחה. היא הניחה אותו על שולחנה בחבטה מוגזמת.
"מה זה?"
"נתונים ממאיץ החלקיקים של סֶרְן. הם צילמו אטום של פחם פעם במיליארדית השנייה במשך שנייה מלאה. הוא מדויק במידה מספקת לבדוק את המשוואה שלי – אנחנו מחברים בו את מצבם של כל החלקיקים בזמן X ורואים אם המשוואה שלי יכולה לנבא מה הם יעשו משם. אבל החלק הכי טוב בכל זה הוא ש..." היא בקושי הצליחה לרסן את עצמה, "... האטום של הפחמן היה ברִיק."
נייט העלה על פניו חיוך של שביעות רצון למחצה, אבל עדיין לא הבין לגמרי.
"זאת אומרת שנצטרך לחשב רק את ההתאבכות שתקרה בין חלקיקי אטום הפחמן עצמו. במילים אחרות, יש לנו אגם עם מספר מוגבל של אבנים בתוכו. קיואי צריך להיות מסוגל לחשב את זה."
פניו של נייט הרצינו. הוא הסתכל בנתונים והחזיר את עיניו אליה. "חרא, ג'יל... זאת אומרת, דוקטור טולקוט, אנחנו באמת יכולים לבדוק את המשוואה שלך. ממש לבדוק אותה."
ג'יל השלגייה הרשתה לעצמה רגע של ניצחון לא מרוסן. משוואות בלתי פתירות עמדו להיפתר, והיא עמדה להיות האחת והיחידה שעושה זאת. שנים רבות התכוננה לרגע הזה. אַס מספר 1, המשוואה האלגנטית שלה, המבוססת על התאוריה של אנסל ועל עבודה קשה שלה. אַס מספר 2, הגישה שלה למחשב המהיר. אַס מספר 3, נתוני אטום הפחמן, שהושגו בעזרת טכנולוגיה חדשנית ולא מוכרת.
גאונות היא דבר טוב, כמובן, אבל תזמון, מזל וגישה לצעצועים החדישים ביותר מילאו גם הם תפקיד חשוב בתגליות מדעיות. והיא הייתה בטוחה לגמרי שלא היה מדען אחר בעולם שיכול להתחרות בקלפים שהחזיקה בידה באותו הרגע.
ג'יל טולקוט, הבוגרת חסרת הסיכויים מאוניברסיטת טנסי, עמדה להיות הסוס המוביל במירוץ.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.