המשחק האחרון

הם התעמתו איתו זמן קצר אחרי שהחשיך, בערך עשרה מטרים ממבטחי מכוניתו.

קריס לֶנגטיג - בעל, אב, ג'ינג'י חביב - בדיוק יצא מישיבה של ועד בית הספר. הוא הלך בראש מורכן ברחוב הצדדי והריק יחסית שבו חנה, להוט להגיע הביתה למשפחתו. דעתו היתה מוסחת והוא לא הבחין בשני הגברים עד שכבר חסמו את דרכו על המדרכה הצרה. אחד נעמד מולו ואחד מאחוריו.

לנגטיג זיהה אותם מיד. הבחורים מהקרטל. המוקסינים שלו החליקו על שכבת חול דקה של מערב וירג'יניה והוא נעצר. שפתו העליונה התכסתה בזיעת קיץ קלה.

"ושוב שלום," אמר אחד מהם.

הבחור מולו. הבחור עם האקדח.

"מה אתם רוצים?" שאל לנגטיג, ומצחו התכסה זיעה. "כבר אמרתי לכם לא."

"בדיוק," אמר השני.

זה שמאחוריו. זה שהתקרב אליו מהר.

לנגטיג התכונן. הוא היה גבר גדול ממדים. גדול ורך. הוא נתקף פניקה.

אחד מולו. אחד מאחוריו. מימינו גדר. משמאלו טנדר. כל הכיוונים חסומים, והמכונית שלו כבר יכלה להיות באותה מידה באוהיו. למרות זאת, אם הרגליים לא היו רועדות לו, אם רק היה מרים יד, אם רק היה יכול לנשום...

אחר כך הזרם חלף בגופו: 1,200 וולט מזעזעי מוח, שהגיעו מהסלילים הדקים של טייזר מסוג משטרתי. לנגטיג נפל ארצה ושריריו התכווצו והתעוותו.

לידו נפתחו דלתות של ואן, ועוד שני גברים הגיחו. שניהם היו מקסיקנים ונראו כמו מתאבקים, נמוכים ותכליתיים. הם הרימו את גופו חסר הישע של לנגטיג והשליכו אותו לחלק האחורי של הוואן.

הוואן החל לנסוע, והמתאבקים כיסו את עיניו, כבלו אותו במפרקי הידיים ובקרסוליים, תחבו לפיו מגבת מטבח וקשרו גם אותה. כל משימה הושלמה ביעילות אכזרית של גברים שכבר עשו זאת בעבר.

תקוותו היחידה של לנגטיג היתה שמישהו ראה מה קרה, מישהו שאולי זיהה שהתובע הפדרלי במחוז הצפוני של מערב וירג'יניה נחטף.

הוא התאמץ לשמוע צליל של סירנות, רעש של להבי מסוק, איזה צליל מרגיע שיגיד לו ששוביו לא יצאו מזה בלי עונש.

אבל זה היה ערב קיץ חם, ערב מהסוג שבו אנשים במרטינסבורג, מערב וירג'יניה, עדיין היו בבית והתענגו על המזגן שלהם. לא היה כלום. רק זמזום הצמיגים על האספלט, רחש האוויר סביב הפלדה היצוקה, קרקוש הבוכנות שהרחיק אותו יותר ויותר מכל סיכוי להינצל.

הם נסעו במשך עשרים וחמש דקות. החבלים נגסו בבשרו. כיסוי העיניים לחץ על עיניו. הקצה הקטן של מגבת הכלים עשה את דרכו לעומק גרונו וגרם לו בחילה. הוא פקד על עצמו לא להקיא. הוא כבר לא יכול לנשום דרך פיו. אם הַקיא יסתום את אפו, הוא ייחנק.

הוא שכב על רצפת הוואן והרגיש כל ניתור, קפיצה וטלטלה של מתלי הרכב. הוא יכול לנחש לאן הם נוסעים, אם כי רק במונחים מעורפלים: קודם רחובות עירוניים, אחר כך כביש מהיר, אחר כך דרכים כפריות.

עד מהרה נעשתה הנסיעה מחוספסת יותר. השקט היחסי של האספלט התחלף בקקופוניה של חצץ, של צמיגים המשמיעים קולות גריסה על אבנים קטנות ומסחררים אותן עד שניתזו מהחלק התחתון של הוואן. אחר כך הגיעו דרכי העפר, שהיו מטלטלות יותר מהחצץ או מהאספלט, אבל שקטות יותר. הצליל החזק ביותר היה של עשבים שהתחככו מדי פעם בתושבת.

בסוף עצרו. הדלתות נפתחו בתנופה ולנגטיג הריח אורנים. המתאבקים שוב הרימו אותו. לנגטיג כבר לא היה משותק ולכן התפתל ונאבק, ויילל לתוך מחסום הפה שלו כמו החיה הפצועה שהיה.

זה לא עזר לו.

"אתה רוצה עוד שוֹק, אחי?" שאל אחד הגברים באנגלית במבטא ספרדי.

לנגטיג קרס. הם סחבו אותו עוד שישה מטרים ואחר כך עלו בכמה מדרגות. עכשיו היה בפנים. ריח האורנים נעלם. הוא התחלף בריח טחב ועובש.

הם התירו את החבלים, איבר אחר איבר, ובאותה מהירות קשרו אותו שוב, הפעם לכיסא.

רק אז הסירו ממנו את כיסוי העיניים. איש הקרטל הראשי עמד מולו, אוחז בסכין.

עכשיו הסירו את המחסום מפיו.

"רגע, רגע," אמר לנגטיג ברגע שפיו השתחרר. "שיניתי את דעתי. אני אעשה כל מה שאתם רוצים. אני -"

"מצטער," אמר האיש. "מאוחר מדי."