המשחק ממשיך

פרולוג

אדינבורו, סקוטלנד

אוקטובר, 2015

אמא של החברה הכי טובה שלי אמרה לי פעם, "אפשר היה לחשוב שאחרי כל כך הרבה סבל, הגוף של הבנאדם כבר לא יהיה מסוגל להתמודד עם עוד מכות. אבל הלב שלנו כל כך עמיד, שזה ממש מעצבן."

היא היתה אחת הנשים הכי אמיצות שהכרתי, וזכרתי את מה שאמרה גם אחרי שנים רבות. בבגרותי גיליתי שהיא צדקה. רוב האנשים מסוגלים להתמודד עם הרבה מאוד סבל ואובדן.

אם כי איש לא אמר מילה על אשמה וחרטה, ואיך התחושות האלה ממשיכות לרדוף אותנו הרבה אחרי האובדן עצמו.

לא רציתי ששום דבר ירדוף אותי. אף אחד לא רוצה. אז העמדתי פנים שהכול מצוין, ופשוט התרכזתי בעבודה. לא בעבודה שלי כמוכרת בחנות בגדים מתוקה בעיר העתיקה של אדינבורו. עבדתי שם רק כדי לשלם את החשבונות, וזה הספיק רק בקושי. לכן איחרתי עכשיו, כי עבדתי שעות נוספות בחנות. לקחתי על עצמי כמה שיותר שעות... אלא אם כן זה הפריע לי בעבודה האחרת שלי.

זו לא היתה ממש עבודה, למען האמת, אלא הרבה יותר מזה.

"נורה, את יכולה לטפל בלקוחה שנכנסה עכשיו?" ראשה של ליה צץ מבעד לפתח ארון הבגדים שכינינו בשם "חדר צוות". "לאן את הולכת?"

תליתי את התיק שלי על הגב וחלפתי על פניה. "זוכרת? אני מסיימת בשתים־עשרה היום. ועכשיו שתים־עשרה וחמישה."

"אבל איימי עדיין לא הגיעה."

"מצטערת. אני חייבת להגיע לבית החולים."

עיניה נפערו. "למה? מה קרה לך?"

החיים קרו לי.

"אה, סליחה..." נערה עמדה מעבר לדלפק בפנים כעוסות. "מישהי יכולה לעזור לי?"

ליה ניגשה לעזור לה, ואני ניצלתי את ההזדמנות והסתלקתי במהירות לפני שאצטרך להסביר את עצמי. ידעתי שהיא בטח מתחרטת על זה שקיבלה אותי לעבודה. היא בחרה לתפקיד הזה שתי אמריקניות: אותי ואת איימי. אבל רק אחת מאיתנו היתה אמריקנית טיפוסית — מוחצנת וידידותית.

נחשו מי.

וזה לא שאני לא עושה עבודה טובה, או שאני לא ידידותית. אני פשוט לא שופכת את הקרביים שלי בפני אנשים שאני לא ממש מכירה, לעומת איימי וליה, שמרגישות לגמרי בנוח לספר הכול אחת לשנייה, החל מהצבע האהוב עליהן ועד לאופן המדויק שבו הן חוו אורגזמה בליל שישי האחרון.

טיפסתי במעלה הגבעה ומיהרתי לאורך כביש האבן שחצה את מרכז העיר העתיקה. החרדה שלי גברה. זה טיפשי, כי הילדים יהיו שם כשאגיע, אבל בכל זאת, שנאתי לאחר. בכל השבועות שביקרתי שם לא איחרתי אפילו פעם אחת. ועוד הייתי צריכה להחליף בגדים. אצטרך לעשות את זה כשאגיע, אבל לפני שמישהו מהם יראה אותי.

אדינבורו ידועה בכינוי "עיר הרוחות", והיום כשהרוחות נשבו לי בפרצוף, הרגשתי שהכינוי בהחלט מוצדק. צעדתי אל תוך הרוח הקפואה שנלחמה בי. תהיתי לעצמי אם העיר מנסה לומר לי משהו. האם אזכר בעתיד ביום הזה ואצטער שלא הקשבתי למסר שלה וחזרתי לאחור? המון שטויות משונות כאלה עברו לי במוח בזמן האחרון. התמכרתי להן.

חוץ מאשר ביום אחד בשבוע.

היום.

היום הזה היה מוקדש רק להם.

מרוב שמיהרתי, הצלחתי לקצר את משך ההליכה מעשרים דקות לחמש־עשרה. יכולתי לקצר אפילו יותר, אבל הרוח הארורה הזו האטה אותי. הגעתי קצרת נשימה אל המחלקה. האחיות הרימו מבט אליי בהפתעה כשהופעתי מולן, מזיעה כולי.

"היי," נשפתי.

ג'ן וטריש חייכו אליי. "לא היינו בטוחות אם תגיעי היום," אמרה ג'ן.

חייכתי אליה בחזרה. "רק מחלה או מוות."

היא ציחקקה ויצאה מן העמדה שלה. "כולם שם, במועדון."

"איפה אני יכולה להחליף בגדים בלי שיראו אותי?"

היא ניענעה בראשה, משועשעת. "זה לא משנה להם."

"אני יודעת." משכתי בכתפיי.

"אליסון במועדון עכשיו, אז חדר המקלחת שלה פנוי." היא הצביעה לעבר המשך המסדרון, ממול לאולם המועדון.

"תודה. שתי דקות," הבטחתי.

"הם כבר כאן. שניהם," אמרה ג'ן.

הינהנתי בהקלה וזינקתי דרך חדרה הריק של אלי אל תוך חדרון המקלחת שלה. הדלת נטרקה מאחוריי.

תלשתי מעליי את הסוודר והג'ינס, וזמזום של התרגשות החל למלא את בטני, כמו תמיד כשעמדתי לבלות איתם את זמני. והם באמת היו העיקר כאן.

באמת.

"באמת!" קראתי בקול.

לבשתי את המכנסיים הצמודים הירוקים שלי, וכשעמדתי לכפתר את החולצה, דלת המקלחת נפתחה באחת.

נשימתי נעתקה, וגופי קפא. הבטתי בעיניים המוכרות שלו שננעצו בגופי.

הוא היה כל כך גבוה, וכתפיו כל כך רחבות, שגופו מילא כמעט את כל פתח החדרון.

ניסיתי לפתוח את פי ולשאול מה הוא חושב שהוא עושה, אבל המילים נתקעו בגרוני בזמן שעיניו סקרו אותי, ירדו מעיניי לשפתיי והמשיכו כלפי מטה. הוא העביר עליי את מבטו לאט, ביסודיות, מראש ועד כף רגל, ובחזרה. הוא התעכב על החזייה שלי שביצבצה מתחת לחולצה הפתוחה, וכשעיניו פגשו שוב את עיניי, הן קרנו מתשוקה.

פניו נראו נחושות.

גל של פחד, התרגשות ועצבנות חלף בי, והמס בסופו של דבר את הקיפאון שלי. הוא נכנס לחדר המקלחת ונעל אחריו את הדלת.

"מה אתה עושה?" מעדתי לעבר הקיר שמאחוריי.

עיניו ריצדו בשעשוע כשהוא נע לעברי באיטיות, כמו טורף. "אני חושב לעצמי שפיטר פן מעולם לא נראה כל כך סקסי."

לרוע המזל, הייתי חולה על המבטא הסקוטי שלו.

זה ברור. אחרת לא הייתי מוצאת את עצמי כאן. כל כך רחוקה מהבית.

יותר מזה, התחלתי לחשוב שאני בעצם חולה על הגבר הזה. "לא." הושטתי את ידי לעברו כדי לעצור אותו, אך הוא הצמיד את חזהו אל ידי ועטף אותה בכף ידו. בהיתי בכף ידי הזעירה, העטופה בידו הענקית, ורעד חלף בגבי. נשימתי נעתקה. הוא התקרב עוד אליי, עד שעמדנו כמעט צמודים. הוא היה כל כך גבוה, ואני כל כך נמוכה, שהייתי צריכה להרים את ראשי כלפי מעלה כדי לפגוש את עיניו.

ועיניו בערו מתשוקה אליי, כמו שעיניו של אף גבר לא בערו אליי קודם.

איך הייתי אמורה להתנגד לו?

ולמרות זאת ידעתי שעליי להתנגד. הרמתי אליו מבט זועף. "אתה חייב ללכת."

בתגובה הוא השעין את כל גופו על גופי, וגל של חום חלף בי. בטני רעדה מרוב התרגשות. רטט חלף בין רגליי. פטמותיי התקשו.

התמלאתי כעס כלפי גופי וכלפיו וניסיתי לדחוף אותו מעליי, אבל זה היה כמו להדוף קיר בטון. "זה ממש לא מתאים," סיננתי.

הוא אחז בכפות ידיי כדי לחסום את הדחיפות החלושות שלי והצמיד אותן בעדינות אך בנחישות מעל ראשי. חזי נצמד לחזהו, והתנשמתי במהירות. שדיי הזדקרו כלפיו.

עיניו הכהות והממוקדות ננעצו בי, והוא כופף את ראשו לעברי.

"לא," אמרתי וניענעתי בראשי. שנאתי את נימת הפיתוי שלי, אך בכל זאת המשכתי לדבר. "לא מתאים לי, משחק איש המערות הזה שלך."

הוא עיקם את שפתיו. "חבל. זה קורה לך הרבה, שאת לא עושה את מה שאת באמת רוצה?"

"לא, אבל בדרך כלל אני חושבת עם הראש, לא עם הווגינה."

הוא צחק, והבל פיו החמים ליטף את שפתיי.

אהבתי את הצחוק שלו. אהבתי את זה שגרמתי לו לצחוק. הוא נזקק לצחוק יותר מכל דבר אחר. צליל צחוקו ריגש אותי, ובטני התכווצה בתענוג. קלטתי שזה לא רק הגוף שלי שבוגד בי, אלא גם לבי.

כאילו קרא את מחשבותיי הוא שיחרר את אחת מידיי והצמיד את אצבעותיו הקרירות לשד שלי, מעל לבי. נאנקתי למגע האינטימי. "ניסית פעם לחשוב עם זה?" הוא שאל אותי.

"ככל שאני יודעת, השד השמאלי שלי לא ממש יודע לחשוב," התחמקתי.

הוא חייך. "את יודעת למה אני מתכוון, שדונת."

"אל תקרא לי ככה."

הבעת פניו הפכה לרצינית, והוא אמר, "חשבתי שאנחנו חברים."

"היינו. אבל אז הצמדת אותי לקיר של המקלחת."

"תודה על התזכורת." הוא לקח שוב את כף ידי הפנויה בידו והצמיד אותה לקיר לצד חברתה. גל של כעס חלף בי, והוא הבחין בו ואמר, "אם באמת היית מעוצבנת, היית נאבקת בי."

הסמקתי. "אין טעם. אתה חזק נורא."

"הייתי משחרר אותך. את יודעת שהייתי משחרר אותך. הייתי מתאכזב אולי אבל בכל זאת משחרר... אם לא היית רוצה?"

התבוננו בדממה זה בזה, פניו צמודות לפניי. יכולתי לראות נקודות זהובות זעירות בתוך עיניו הירוקות.

באותם רגעים שכחתי איפה אני. מי אני. ומה הדבר הנכון לעשות.

ואפילו לא קלטתי שגופי נמתח לעברו עד שהוא הביא זאת לתשומת לבי. "למה את נלחמת? הרי את רוצה את זה."

באמת, למה?

"נורה?"

עצמתי את עיניי וניסיתי להתעלם ממנו. ואז נזכרתי בדיוק מדוע אני נלחמת בזה. "כי —"

פיו מעך את פי, משתיק אותי. נישקתי אותו בחזרה, לשוני פגשה את לשונו. נאבקתי בידיו שאחזו בי, אך לא כדי להתרחק ממנו, אלא כדי לחבק אותו. להעביר את אצבעותיי בשערו.

גלי חום בערו בי כאילו אני אפופה דלק והוא הצית גפרור לרגליי. האש השתוללה כמו סערה, עד שהקיפה את כולי.

חם לי מדי. אני נזקקת מדי. הכול יותר מדי.

רציתי לקרוע מעליי את בגדיי.

רציתי לקרוע מעליו את בגדיו.

ואז הוא קטע את הנשיקה, התרחק והביט בי בהבעה של ניצחון.

אילו הוא היה גבר אחר, אילו היינו מצויים ברגע אחר בזמן, הייתי מכנה אותו שחצן.

במקום זאת נזכרתי בדיוק מדוע אסור לנו לעשות את זה.

הוא זיהה משהו בהבעה שלי, והדבר גרם לו לשחרר את ידיי. הורדתי אותן, אבל הוא לא התרחק ממני.

הוא המתין. ידיו נחו בעדינות על כתפיי הקטנות.

משהו בעיניו גרם למנגנון ההגנה שלי לקרוס. תחושת חמלה מילאה אותי, ומצאתי את עצמי מלטפת את לחיו. זיפיו המחוספסים שרטו את כף ידי. העצבות כיבתה את האש. "היא איננה," אמרתי לו בעדינות. "אפילו אני לא מסוגלת לגרום לך לשכוח את זה."

יגון תהומי, בלתי נסבל, ניסה לדחוק את התשוקה מעיניו, ואט־אט הוא הוריד את כפות ידיו מכתפיי אל מותניי. הוא משך בי קלות, ואני נצמדתי אליו ואחזתי בחוזקה בחזהו.

לחישתו השבורה, המעונה, פצעה את נשמתי. "אבל את יכולה לנסות."