המשקיע האמריקאי



המריבה בליל אמש הייתה סוערת, וכשאשתו עזבה את הדירה בבוקר הוא עוד שכב במיטתו כשקוע בתרדמת. אפילו את צעדי הבוקר הכבדים שלה לא שמע. כנראה התיש אותו החום השורר זה כמה שבועות. ואולי בכל זאת החלישה אותו המריבה יותר?

הוא הסתכל בקיר הלבן ובשולחן שלו שעמד לפניו. בעצם היא לא הייתה נוראה כל־כך, המריבה הזאת, ובשום פנים ואופן לא יניח לה לעצור בעדו מלשנס מותניים ולהסתער מייד על העבודה.

הוא הנהן ועצם את עיניו. בראש נוטה לפנים בנחישות, רגליים שזופות כמו דבוקות לגלשן — כך ירכב היום בעטו על פני דפי המחברת שלו, כמו גולש בעל עיני פלדה תכולות, בסחרור תמידי בין שמים לים.

שוב הביט בקיר הריק. האם לא ראה כבר את התמונה הזאת בעיני רוחו אתמול באותה השעה? והאין זאת בעצם אחת התמונות שבנו גזר לא מזמן מאיזה ז'ורנל והצמיד בנייר דבק לקיר מעל למיטתו? הגלשן הצהוב, הגוף המוצק והחזק, הרעמה הבלונדינית הפרועה, הדביקה ממי מלח.

הוא השפיל את מבטו אל המחברת. היום זה לא אתמול. היום יום חדש. היום הלא כבר היה לו בראש משפט שהיה נחוש בדעתו לכתוב במחברת. משפט ממשי שהותיר בו רושם עז. אבל לאן נעלם המשפט הזה עכשיו ובמה עסק בכלל? האם ניסח את המשפט הזה בעצמו, בכוחו שלו או שמא קלט אותו מפיו של זר?

בפרקי האצבעות החל לנקוש נקישות קצובות על מצחו. היכן נתקל במשפט הזה? הוא מוכרח לסקור שוב את אירועי היום מתחילתו. את ארוחת הבוקר, בננה אחת, אכל בכורסה, ומה אז?... הוא הכניס את הכדור לכיס ויצא לטייל עם הכלב בפארק. כמו בכל הבקרים החמים האחרונים הטיל גם היום את הכדור אל הפלג המלאכותי הזורם במורד המדרון התלול. ואולם במקום להחזיר לו את הכדור כמו תמיד, הכלב ניתר מהמים אל הגדה השנייה. ליד כמה אנשים בלבוש קל, שנרתעו הצידה בבהלה, ניער הכלב את פרוותו הרטובה, השליך את הכדור באוויר בתנועת ראש נמרצת ודהר אחריו במשובה במורד המדרון.

הוא שב והרגיש את כעס הבוקר מתלקח בלחייו והביט אל מתחת לשולחן הכתיבה, הכעס על כלבו שהיה שׂרוע שם על הבטן. למה הכלב לא מרים את הראש כשהוא מתבונן בו? למה הוא לא מעפעף אפילו? מה קרה לו, לכלב? עוד בפארק שאל את עצמו. אחרי שחצה גם הוא את הפלג באחד המקומות הצרים, נאלץ לקרוא לו כמה וכמה פעמים, וכשהכלב כבר דשדש וחזר אליו, לא הביא עימו את הכדור.

הוא נשען לאחור. אמנם לא לעיתים רחוקות היה הכלב מחביא את הכדור בפארק או משאיר אותו במקום כלשהו כמו במתכוון. אלא שלמשמע השאלה: ״איפה הכדור?״ היה נמלא תמיד חיוניות עילאית, מנתר כהרף עין וחוזר עם הכדור בין לסתותיו. ואילו היום נדמה שלא משנה איך השמיע את השאלה הזאת — בלחישה, בזמזום, במלמול או בשריקה חדה — הכלב רק התנכר לה יותר ויותר בכל פעם. כאילו לא אליו הופנתה השאלה, יותר מזה, כאילו נטש אותו כל אומץ ליבו, הכלב הרכין את ראשו והתחיל לכרסם גבעול עשב באדישות שהייתה מנוגדת בתכלית למזגו.

הוא שאף אוויר מלוא ריאותיו. כנראה אותה אדישות של כלבו היא שגרמה לו לחפש את הכדור בנחישות כזאת. הוא זחל כמה וכמה פעמים לתוך כל שיח בסביבה הקרובה, מתישהו התחיל אפילו להפוך אבנים, ושוב ושוב נפל מבטו על אותה בחורה יחפה, שלפתע טלטלה סנדל אדום מול פניו. אולי ראה במקרה את הסנדל התואם, השני, שאלה אותו, וכשבקושי הספיק להניד בראשו לשלילה, כבר נפנתה ממנו והוסיפה לחפש לבדה בעקשנות.

הוא השפיל מבט אל המחברת. אדם הגון היה צריך בעצם לשאול אותו מה הוא איבד ואם אפשר אולי לעזור לו. אבל בדעתה של הבחורה היחפה לא עלה אפילו שמץ של מחשבה כזאת. גם בחיפוש שלה לא ניכרה רצינות. למען האמת היא סתם שוטטה לה הלוך ושוב בגנדרנות ובאהבה עצמית אינסופית, כאילו נולדה אך ורק למען הרגע הזה. איך יכול בכלל מישהו לאבד נעל, ואיך היה הוא מגיב לוּ זה היה קורה לאחד מילדיו? גם השאלה הזאת כבר העסיקה אותו בפארק, וכשחזר וזחל כעבור רגעים מעטים מתוך אחד השיחים ושוב ניצב מול הבחורה היחפה, היא אמרה לו שהלקח שלמדה מהיום הזה הוא שלפעמים צריך גם לדעת להרפות.

הוא חש ברעד כביר עובר בגופו. כעת ישב זקוף כסרגל לפני השולחן. אחר־כך שב ושמט את גווֹ בהקלה. לא זה היה המשפט שחיפש.

שוב השפיל מבט אל המחברת. אותו משפט טפשי שהטיחה בפניו הבחורה היחפה בקלות דעת שכזאת, לא חלף בלי להותיר שום עקבות. אין ספק שהשפיע על אופן החיפוש שלו מאותו רגע ואילך, כי במקום לסרוק בריכוז עילאי את האדמה מתחת לרגליו, צעד אחר צעד, נדמה לו כעת שהוא מסתכל על עצמו מחפש. כמה פעמים הביט אפילו סביבו לבדוק אם האנשים שעל גדות הפלג מתבוננים בו, וזו הייתה אחת הסיבות שבגללן החליט לזקוף את הראש במרץ ולסיים את החיפוש. אחר־כך קרא לכלב, שרבץ ישנוני ליד אבן גדולה ומצמץ בשמש, והלך הביתה.

הוא הרים את מבטו אל הקיר. המשפט שהוא מחפש, האם כבר היה לו בראש כששב מהפארק, ואולי עדיין ציפה לבואו?

הוא עצם את עיניו. כשחזר הביתה הדליק מיד את הרדיו, צנח לכורסתו והאזין לחדשות. אחרי החדשות, שכעת לא זכר מהן שום דבר, לקח מהשולחן בסלון את סרגל המדידה המתקפל והלך אל האגף האחורי של הדירה. ראשית בדק את הסדק בקיר על יד הבוילר וקבע שהוא לא התרחב. אחר־כך כרע על ברכיו ובחן את המרצפות, וגם בהן לא צץ סדק חדש, ולבסוף מדד כמו תמיד את הרווח שבין המשקוף לדלת המזווה ונוכח שאורכו לא השתנה והוא עדיין שתיים פסיק אחת סנטימטר. אחר־כך עבר לחדר האמבטיה, ואף־על־פי שכבר במבט ראשון הבחין שגם שם יעלו המדידות והבדיקות היומיות שלו אותן תוצאות שהן מעלות בשבועות האחרונים, בכל זאת הזרים מים קרים אל האמבטיה. הוא התבונן בעצמו במראה שעה קלה ומישש באצבעו את החריץ שנפער לפני זמן־מה מתחת לאדן החלון, ואחר־כך סגר את הברז והתיישב על פינת האמבטיה. קו המים בקצה שליד החלון היה במובהק גבוה יותר. אבל גם היום לא ניתן היה לקבוע בוודאות אם בהשוואה לימים ולשבועות הקודמים האמבטיה שקעה מעט לעבר החלון, ובשעה שבהה בפני המים צצה בראשו המחשבה שמזג האוויר הנאה השורר זה נצח נצחים גורם לא רק לו להתמיד במצבו בלי שינוי, אלא גם לדירה.

הוא הזדקף רגע והשפיל מבט אל המחברת. אחר־כך הניד בראשו. גם זה לא היה המשפט שהיה נחוש בדעתו להעלות על הכתב.

* * *

לפני קצת יותר מחודשיים שלחה חברת הניהול החדשה מהנדס בניין לדירתם, וזה אישר שהרצפה במטבח ובאמבטיה שוקעת. אילו גרו בקומת קרקע לא הייתה השקיעה הזאת, שכבר התלוננו עליה במכתב רשמי, מטרידה אותם במיוחד. אבל הם ושני ילדיהם גרו בקומה העליונה של בית דירות בן ארבע קומות.

רוב חדרי דירתם הישנה והרחבה נמצאו באגף החזיתי של הבניין. רק המטבח והאמבטיה וחדר קטן אחד נמצאו באגף הצדדי. מן האגף הצדדי הזה הוביל גרם מדרגות אל החצר הפנימית, אבל הם השתמשו בו רק בחורף, כשהעלו פחמים מהמרתף, או לעיתים רחוקות יותר, כשנשאו סלי קניות כבדים ישירות אל המטבח.

במקור היו כל הדירות שבאגף החזיתי מחוברות לאגף הצדדי הזה. אבל מתישהו, כנראה אחרי המלחמה, חולקו הדירות האחרות, ועכשיו הם הדיירים היחידים באגף החזיתי שדירתם עוד מחוברת לאגף הצדדי.

הדירה הקטנה שבקומה מתחתם באגף הצדדי עמדה ריקה עוד כשנכנסו לגור כאן לפני חמש שנים. חברת הניהול הקודמת גם מעולם לא התאמצה למצוא דייר לדירה הזאת. אבל לפני כעשרה חודשים התחלפו הבעלים של הבניין. מתוך ״הודעה לדיירים״ שמצאו בתיבת הדואר שלהם נודע להם שמשקיע אמריקאי קנה את כל גוש הבניינים. מלבד בית הדירות שבו גרו היו בגוש הזה עוד שני בתי דירות סמוכים שפנו לחזית ומערכת שלמה של בתי דירות ובתי־מלאכה בחצר. זמן קצר אחר־כך מונתה חברת ניהול חדשה, ומאז שורצים בגוש הבניינים כולו כל מיני פועלים. גם מן הדירה הקטנה שבאגף הצדדי מתחתם בקעה בוקר אחד הלמות פטישים נמרצת וחדרה אל המטבח שלהם. שטיח ישן ותנור אפייה חלוד נישאו למטה ובמקומם נישאו למעלה דלתות וחלונות חדשים. אבל באותה פתאומיות שבה התחילו העבודות, הן גם הסתיימו, וכשירד לקומה מתחתם כמה ימים לאחר מכן התפלא לראות לא רק שדלת הדירה פתוחה לרווחה ושבמקום הקירות שחילקו לפנים את החלל עמדו כעת צינורות חשופים, מעוגנים רק בשאריות של שלד מבנה, אלא גם שהרצפה הוסרה ומהתקרה משתלשל חומר בידוד עד אמצע החדר. אבל מה שהפתיע אותו יותר מכול היה שהדלתות והחלונות החדשים היו מוטלים כאבן שאין לה הופכין בתוך כל הבלגן הזה וכבר העלו אבק. עוד באותו יום ניגש אל אחד הפועלים, שהיה עסוק עכשיו בעניין אחר בחצר, ושאל אותו מתי ואיך יימשכו העבודות בדירה. הפועל הביט בו רגע מבולבל. אחר־כך אמר שכל עוד מפרקתו חשובה לו, כף רגלו לא תדרוך בדירה הזאת. קורות העץ רקובות כל־כך, הוסיף ועיקם את אצבעו כטופר, שאפשר לעקור אותן בידיים חשופות. נס משמים שהוא עוד יכול להסתכל על עצמו בראי בכל בוקר בריא ושלם.

זמן קצר אחר־כך הופיעו הסדקים הראשונים בקירות המטבח שלהם, האמבטיה שקעה ונטתה על צידה ואפשר היה להסיע בה מכונית צעצוע בלי להפעיל את המנוע החשמלי שלה. כמו שיכור איבד הבניין לפתע את אחיזתו.

את עצם העובדה שנשקפת להם סכנה משקיעת הרצפה אישר מהנדס הבניין לא רק באוזניהם אלא גם באוזני מנהל אתר הבנייה, שהיה נוכח בשעת הביקור בדירתם והבטיח למהנדס כי שום קיר מהקירות ששברו לא היה קיר תומך. זה לא משנה בכלל, השיב לו המהנדס בנחישות. במבנה ישן כל־כך, שכבר שנים לא שופץ, הוסיף, אין דבר כזה קירות תומכים וקירות לא תומכים, הכול נשען על הכול, פחות או יותר. אם כך, אמר מנהל אתר הבנייה, הוא יצטרך עכשיו מן הסתם לדבר עם חברת הניהול, ושני האדונים נפרדו בלחיצת יד אמיצה.

* * *

כעבור ימים מעטים התקשרה גברת אחת מחברת הניהול וקבעה עימם פגישה בדירה.

עוד בטרם עברה את מפתן הדירה כבר אמרה שהמהנדס בהחלט הגזים בהערכת המצב, ושחששם שהדירה תתמוטט לה לפתע פתאום מופרז. חוץ מזה בכוונתה של חברת הניהול להציב עוד קורה נושאת בדירה שמתחתם שתתמוך בתקרה. לפיכך לא נשקפת מכאן עוד שום סכנה. ואף־על־פי־כן, המצב הזה כמובן אינו רצוי בטווח הארוך, אבל עליהם כמובן להבין שמבחינת חברת הניהול יש טעם בתיקון הנזק רק אם ישופץ במקביל גם האגף החזיתי של הדירה, מה שאומר בערך הכפלה של שכר הדירה, אם כי לצערה היא עדיין לא יכולה לתת להם כרגע נתונים מדויקים יותר. המחיר יישאר במסגרת המקובל. אם, לעומת זאת, יחליטו, מסיבות כלכליות למשל, לעבור דירה, היא בהחלט יכולה להניח שחברת הניהול תשתתף בהוצאות ההובלה. רק מתוך סקרנות טבעית כבר חיפשה באינטרנט דירה שתתאים להם ונתקלה במודעה שנשמעת מבטיחה מאוד. ובעודה מדברת הניחה לפניהם דף מודפס. מדובר היה, כפי שראו בדף, בדירת שלושה חדרים ברחוב הומה למדי. הדירה הייתה בקומה הראשונה, ובמודעה צוין כי תינתן עדיפות לדיירים בלי ילדים ובלי בעלי־חיים. בעודו מוסיף לבהות בדף המודפס, הסבירה אשתו לגברת מחברת הניהול, בנעימה תקיפה שאינה אופיינית לה, שבשום פנים ואופן לא עולה על דעתה לצאת מהדירה הזאת, ששקיעת הרצפה היא בכלל לא בעיה שלה, שהיא ומשפחתה תמיד היו דיירים למופת ושבכוונתה לעשות כל שביכולתה כדי שהילדים יגדלו כאן ולא בשום מקום אחר. הגברת מחברת הניהול הקשיבה לנאום הלוהט הזה בלי להתרגש יותר מדי, יישרה את המסמכים שלה, חזרה ותחבה אותם לתיק, קמה ממקומה ואמרה, שאמנם היא לא חולקת עימה את ההשקפה הזאת, אבל היא יכולה להבין אותה, ושעכשיו כל הצדדים צריכים להרהר בדבר בשקט.

* * *

אין כאן מה להרהר הרבה, אמר עורך־הדין הצעיר מחברת הייעוץ לדיירים אחרי שתיאר באוזניו את המקרה, והזדקף על הכיסא הקטן מדי.

* * *

פגישות הייעוץ החינמיות לדיירים התקיימו פעמיים בשבוע במרכז הקהילתי הסמוך, מבנה חדיש ומפותל כמבוך. אחרי שאלות והכוונות רבות הגיע אל החדר הנכון, שמן הסתם שימש גם למטרות אחרות, כי בשעה שצותת להסבריו של עורך־הדין הצעיר, שישב מטרים ספורים ממנו עם המקרה הראשון, התבונן שוב ושוב בציורי הנוף העירוני הצבעוניים שצוירו בידי ילדים והיו תלויים בכל מקום על קירות החדר. כשקלסר עבה על ברכיו ישב בשורה עם הממתינים האחרים, שנכנסו אחריו לחדר והשתוחחו כולם על הכיסאות הקטנים מדי.

למרבה המזל, המקרה הראשון לובן מהר יחסית, רק חלון שלא נסגר כמו שצריך, ואחרי שעורך־הדין פיהק פיהוק רחב מאחורי כף ידו, הוא קרא לבא בתור.

הוא ניגש אל עורך־הדין הצעיר בהרגשה של מי שעומד בתור לקופה עם עגלת קניות שעולה על גדותיה ומעדיף לא לדעת מי עומד בתור אחריו.

ואולם בשעה שתיאר את הבעיה בדירתו התלהטה בהדרגה לא רק רוחו של עורך־הדין הצעיר, אלא גם רוחם של הממתינים. כמו חלף זעזוע בשורת היושבים, כולם רכנו לפנים ועקבו בדריכות אחר דבריו ואחר־כך אחר דבריו של עורך־הדין הצעיר.

ראשית כול, אמר עורך־הדין הצעיר, מדובר כאן בחובה המוחלטת לתקן את הנזקים ולחזק במיוחד את הרצפה שמצויה בסכנת התמוטטות, ופעולות אלה אינן בשום אופן בגדר שיפוץ ושידרוג אלא בגדר החזרת המצב לקדמותו. ואולם על בסיס פעולות להחזרת המצב לקדמותו אין המשכיר רשאי להעלות את שכר הדירה. נהפוך הוא, המשכיר חייב, כמובן, לערוב לביטחונם של הדיירים במבנה המושכר. שנית, משתמע מכאן שהמשכיר מעוניין לגרום לו ולמשפחתו לעזוב את הדירה במהירות האפשרית. ואולם עניין זה אינו חיסרון דווקא אלא בעצם קלף חזק שהם יכולים לנצל לטובתם. אילו היה הוא במצבם, היה פשוט יושב בשקט ומחכה. צריך רק לשמור על קור רוח, הוסיף, שילב את ידיו מאחורי ראשו והמתין רגע קט. הם פעלו נכון מאוד, הוסיף, כשאמרו כבר בפגישה הראשונה שהם מעוניינים להישאר בדירה ויהי מה. אבל מתישהו הם יכולים גם לאותת שתמורת סכום נאה יהיו מוכנים להניח לחברת הניהול לקנות את עזיבתם. עשרים וחמישה אלף, אמר וחכך את ידיו זו בזו, זה סכום סביר כשמדובר בדירה בגודל כזה, אבל למה שלא ינסו קודם כול להציע סכום כפול. אחר־כך הם תמיד יכולים לסגת קצת. הוא, על כל פנים, היה מנסה. אבל לפי שעה עליהם לחכות ולראות מה בדעתה של חברת הניהול לעשות עכשיו, ואם לא ישמעו מהם במשך, נגיד, שבועיים, הם צריכים לאיים שיקראו ליחידה לפיקוח על הבנייה. מבחינת חברת הניהול לא זו בלבד שזה מאוד לא נעים, זה גם עלול לעלות לה ביוקר, ומובן שעליהם לשלם מעתה רק ארבעים אחוז משכר הדירה, וגם בדיעבד על החודשיים האחרונים, כי אז הרי דיווחו על הנזק. בהיקף כזה של נזק, הפחתה של שכר הדירה בשיעור של שישים אחוז היא הולמת לחלוטין, ובמילים אלו שלח אותו לדרכו.

״עשרים וחמש אלף,״ לחש אליו גבר חסון עם זנב סוס דק לעורפו, כשעבר על פני שורת הממתינים, ובלי להסס אפילו רגע הוא תקע כף יד בידו הכבירה של האיש, ובשעה שסגר אחריו את הדלת סימנה לעברו היד הזאת את סמל הניצחון.

באותו ערב קידם בצעדי ריקוד את פני אשתו כשחזרה מהעבודה, ביקש ממנה לשבת והגיש לה כוס יין. אבל כבר בשעה שסיפר לה על פגישת הייעוץ, ראה את ידיה נלפתות בחוזקה סביב משענות הכיסא, וכשחדל לדבר היא אמרה שהכסף בכלל לא מעניין אותה ומשאת נפשה היא להישאר בדירה הזאת, ולא משנה איזה תלאות צפויות להם בשל כך. היא יכולה לשער שלנוכח אי־הוודאות הזאת מן הסתם לא יהיה לו קל לעבוד, אבל זו תהיה טעות גדולה לשקול לעזוב כבר עכשיו.

* * *

המשך השיחה הניב עוד כמה אי־ודאויות, כמו למשל השאלה אם התשלום של ארבעים אחוז משכר הדירה כולל את דמי האחזקה או לא, ולכן התייצב גם לפגישת הייעוץ הבאה.

* * *

אלא שהפעם לא ישב עורך־הדין הצעיר והנלהב על הכיסא הקטן מדי לפני השולחן הקטן מדי, אלא אדון שחוּק ואפרורי, שבהה חסר חיים במשטח השולחן בשעה שהלקוחות תיארו בפניו את המקרה שלהם. רק מפעם לפעם הרים נרגן את ראשו ושאל, אז מה בעצם הבעיה כאן? ובתשובה הרגיש כל אחד מהלקוחות שהוא מחויב לספר הכול מהתחלה. וכך חלף נצח עד שהגיע תורו.

יש לו רק כמה שאלות קצרות, פתח את דבריו, הוא כבר היה כאן לפגישת ייעוץ לפני כמה ימים אצל עורך־הדין השני, ועכשיו בעצם רק לא ברור לו, למשל, אם ההפחתה בשכר הדירה מתייחסת לסכום הבסיסי או...

הוא בכל זאת מוכרח להסביר לו הכול בפרוטרוט, קטע אותו עורך־הדין בלי להרים את ראשו, והוא חזר ותיאר את המקרה כולו תוך שזירת העצות שקיבל בפגישת הייעוץ הקודמת, והביט פעם אל החלון ופעם אל פדחתו הדלילה של עורך־הדין. גם אחרי שכילה את דבריו הוסיף עורך־הדין לדבוק בתנוחתו השפופה. פתאום הניד בראשו במרץ ונשא אליו את מבטו. נראה שעורך־הדין הקודם היה קצת באופוריה, אמר. הפחתה של שישים אחוז, הוסיף, נשמעת לו מוגזמת. אם הבין נכון, הרי עד עכשיו לא התמוטט שום דבר. הלא אי אפשר להפחית שישים אחוז משכר הדירה רק על בסיס החשש שמשהו יתמוטט, לא כל שכן כשהבטיחו להם להוסיף קורה תומכת. חוץ מזה, שקיעת הרצפה עוד לא פוגמת במידה ניכרת בנוחות המגורים. עשרה אחוזי הפחתה נראים לו הגיוניים, לכל היותר חמישה־עשר אחוז, אבל הוא לא ממליץ על זה. דרך אגב, ידוע לו שבעיר מסתובבות שמועות על סכומי פיצויים גבוהים, אבל דוגמה ממשית עוד לא הגיעה לאוזניו. ובמה שנוגע לאיום לקרוא ליחידה לפיקוח על הבנייה, הוא לא היה ממליץ על זה בשום אופן. מי שמאיים, אמר, צריך גם להיות מוכן לממש את האיום. אבל מה יקרה אם באמת יקראו ליחידה לפיקוח על הבנייה? מובן שהיא תחסום מייד את הדירה. זה הרי תפקידה. אבל מבחינתם התוצאה תהיה שהם יצטרכו לצאת מייד מהדירה, למשל לבית־הארחה, ומשם יהיה עליהם לחפש דירה חדשה. את ההוצאות ייאלצו לשלם מראש, ורק אחר־כך, אולי רק כעבור שנים, יוכלו לקבל החזר מחברת הניהול. להביא לידי הליך כזה, הוסיף כעבור הפסקה קצרה, את זה ראוי לשקול קודם טוב־טוב. ואז הושיט לו לפתע את ידו ואמר: ״מקווה שעזרתי לך.״

* * *

אם שיחת הייעוץ הראשונה נטעה בו התלהבות נמרצת, הרי השיחה השנייה הזאת הוציאה לו את כל הרוח מהמפרשׂים, וגם בערב, כשדיווח עליה לאשתו בנרפות, עוד חש בדכדוך שתקף אותו מייד לאחריה.

בצעדים עייפים וחסרי חיות חזר אז הביתה, וכל היום ישב אפאתי בכורסתו. הילדים רבו לפניו מי יספר ראשון על משהו שהתרחש בבית־הספר, אבל הוא לא נשא אליהם את מבטו ולא הקשיב לסיפורם. האם באמת ייאלצו לפנות את הדירה? הם הרי לא יכולים להרשות לעצמם שום דירה אחרת בסביבה. אולי דירת מרתף איפשהו? הילדים רזים וחיוורים ומשתעלים כל היום, אשתו אכולת דאגות לפני הכיריים החלודות, והוא יושב בעיניים אדומות לפני דף מרקיב מלחות, ונושא את ראשו רק כשצעדיהם של היפים והעשירים מהדהדים מעליו בשעה שהם עוברים לפני חלונו ומספרים על הצלחותיהם האחרונות בשאגות לתוך הנייד משובץ הפנינים שלהם, ואפילו לא מעיפים בו מבט כשהוא מאיר על מפשעתם בפנסו הזול ועל שפתיו החיוורות חיוך רחב.

רק כשהילדים החלו לצבוט אותו, הטריח את עצמו בעמל רב מכורסתו, ובשעה שעמד במטבח ומרח להם כמה פרוסות בריבה, חדל שוב ושוב ממלאכתו, ומבטו נדד אל החלון, אחר־כך אל הכיור ואז שוב אל הסכין שבידו, משם אל הקקטוס הקטן שעל המדף, שוב אל ידו, אל מנורת התקרה, ונדמה היה לו שמנגינה שקטה ועגמומית מלווה את כל מבטיו, ומרוב תוגה צנח על אריחי הרצפה וצנצנת הריבה בידו. עד כדי כך יכול אדם לאהוב את המטבח שלו!