המתנות שמאחורי החרדה

פרק 1 האם אני אמפת?

זה למעלה מעשרים שנה שאני פועלת כמורה וכמרפאה רוחנית, ובמהלכן גיליתי שרבים מהמטופלים ומהתלמידים שלי שסבלו מחרדה לא מוסברת, מהתקפי פאניקה, מפחדים לא רציונליים, מפוביות ומתסמינים נלווים, היו אמפתים. אצל חלקם החמירו התסמינים עד לרמה שבה פגעו באיכות חייהם, שנהיו כלא של ממש, ולמרות כל זאת לא זוהה הגורם לקשיים שלהם. החדשות הטובות הן שכשהתחלתי לגלות שהאנשים הללו אמפתים – ושהחרדה שלהם קשורה לעובדה שיש להם רגישות מוגברת לאנרגיה סביבם, ולדעתי גם לחוש מוגבר של אינטואיציה – גיליתי גם שיש כמה תרגילים פשוטים מאוד שיכולים לעזור להם.

אם כך, מה הוא אמפת – וכיצד תדעו אם אתם כאלו? רוב האמפתים שפגשתי לא ידעו שהם כאלה, וודאי שלא היה להם מושג שייתכן וניחנו בסוג כלשהו של מתנת אינטואיציה מיוחדת. זה היה נכון גם במקרה שלי. למעשה, רק כשלמדתי איך להקדיש לעצמי זמן, להקשיב לעצמי ולכבד את עצמי, רק אז גיליתי את המתנה שלי עצמי כמרפאה רוחנית. מאוחר יותר בעבודתי כמרפאה, גיליתי שהייתי אמפתית כל חיי. ועל אף שאני עצמי לא סבלתי מחרדה, התחלתי לראות את הקשר בין אמפתים לבין אנרגיה רוחנית וחרדה, שהלך ונחשף לעיניי בקרב תלמידיי ומטופליי.

הסיפור שלי: להקשיב לקול השקט והקטן שבפנים

מאז שאני זוכרת את עצמי, האמנתי שהתכלית שלי היא להיות רעיה, אם וסבתא. רק באמצע שנות הארבעים שלי גיליתי שנועדתי להיות גם מדריכה ומרפאה רוחנית.

כרעיה וכאם צעירה הרגשתי מסופקת לגמרי בחיים היפים שהיו לי, אבל תמיד חשתי משהו קטן ומכרסם בתוך תוכי, איזשהו רצון עמוק בפנים. ידעתי שיש יותר, אבל באותם ימים עדיין לא ידעתי מה זה. לא היו לי בעיות או קשיים ברורים שהטרידו אותי, פשוט הרגשתי שמשהו חסר.

כילדה וכאישה צעירה סבלתי ממחלות ומתסמינים שונים, ביניהם: אסתמה, אלרגיות, פריחות, מיגרנות חמורות, דלקות בסינוסים, מעי רגיז, ברונכיט, כמה התפרצויות של דלקת ריאות, ועוד. נראה היה שכל המחלות מתפרצות אצלי. סבלתי מאלרגיה קשה במיוחד לסוגים רבים של תרופות, ובשלב מסוים פיתחתי גם אלרגיה לריחות. רק הריח של בושם חזק, של קרם, או של סבון יכלו לעורר תגובה אנָפילַקטית. ועל אף שנראה היה שאני חולה לעיתים תכופות יותר מהילד הממוצע, עדיין, באופן כללי, החיים שלי היו שמחים ו... ובכן... רגילים.

נולדתי להורים נהדרים, וגדלתי במשפחה קתולית גדולה בלוג איילנד. אני השנייה מבין שישה ילדים, ויש לי קשר אמיץ עם כל חמשת אחיי. נישאתי לאהבת חיי, ויני, ב־1968. שנינו היינו צעירים מאוד, בני שמונה־עשרה ותשע־עשרה. במהלך שש השנים הבאות הבאנו לעולם חמישה ילדים יפהפיים, כשב־1975 השלמנו את המשפחה שלנו עם זוג תאומים בנים. למותר לומר, החיים שלי נהיו מעט כאוטיים בתקופה הזו.

עם חלוף השנים הקדשתי את כל תשומת ליבי ומרצי למשפחה שלי ולאינספור הפעילויות שלה. הייתי פעילה בוועד ההורים של בית הספר היסודי של הילדים, והתנדבתי כמורה בשיעורי הדת השבועיים לכיתות ד׳ בבית הספר הקתולי המקומי. הייתי בוועד השכונה ובהנהגת הצופים בשבט של בניי. הבנות היו אף הן בשבט צופים ולמדו בבית ספר לריקוד, והבנים שיחקו בקבוצות ספורט שונות. בעלי עבד עד מאוחר, ולעיתים קרובות היה בנסיעות לרגל עבודתו. חלק ניכר מהזמן הייתי לבדי, וכמו שהורים רבים בוודאי יודעים, הרבה מאוד מהאנרגיה שלי הושקעה ב... ובכן, ניחשתם, בהסעות. אהבתי את המשפחה שלי ואת החברים שלי יותר מכל דבר אחר בעולם, אבל כשהגעתי לסוף שנות השלושים שלי, כבר לא ידעתי מה בדיוק קורה איתי. לא הצלחתי לחשוב על הרצונות או על הצרכים שלי עצמי, ואיבדתי את עצמי לחלוטין.

כל זה נעצר בבת אחת בערב של מסיבת הטאפרוור הגורלית. זה היה אירוע אחד יותר מדי שהוקדש לשיפור הבית. חברה הזמינה אותי לביתה לרגל האירוע, ועל אף שהייתי תשושה, רציתי לתמוך בה, ולכן הסכמתי להשתתף. אין לי כלום נגד טאפרוור או נגד מסיבות, השתתפתי בעשרות כאלה, אבל במקרה דווקא מסיבת הטאפרוור הזו ציינה את הרגע שבו הגעתי אל הגבול, אל הגבול שלי. המסיבה הייתה מקסימה, אבל אני פשוט לא רציתי להיות שם.

כשהאירוע נגמר, חזרתי הביתה, נכנסתי לסלון, הסתכלתי על בעלי והכרזתי, ״אני גמרתי. אני הכול בשביל כולם, אבל אני לא יודעת איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת.״ הוא הסתכל עליי כאילו יצאתי מדעתי. ואולי זה באמת מה שקרה, רק לכמה דקות. ועם זאת, עבורי זה היה רגע של בהירות בלתי מעורערת. ביום למחרת, לתדהמתם של בני משפחה וחברים, התחלתי להתפטר מכל הפעילויות המיוחדות שלי. סיימתי את המחויבויות ואת ההתחייבויות שלי לכולם, אבל הודעתי לוועד ההורים, למשמר השכונתי, להנהגת ההורים בצופים ולבית הספר לדת שלא אחדש את התחייבויותיי לתקופת הפעילות הבאה. במקום כל אלה התחלתי להשתתף בשיעורי סטפס למבוגרים, והצטרפתי לליגת הכדורת. סוף־סוף החלטתי שגם אני חשובה. שאני צריכה לכבד ולאהוב את עצמי, ולשם שינוי לשים את עצמי במקום הראשון. המשכתי לקיים בשמחה את כל חובותיי כלפי משפחתי, המשכתי גם בהסעות ההכרחיות, אבל כבר לא אפשרתי שימשכו אותי לעשרים כיוונים שונים בו־זמנית. ושני ערבים בשבוע עשיתי משהו רק למען עצמי.

כתוצאה מהשינוי הזה באנרגיה שלי קרה דבר מדהים. כשהתחלתי להגיד ״לא״ לחלק מאינספור הפעילויות וההזמנות שהופנו אליי, החיים שלי נהיו מאוזנים יותר, והתחלתי לשמוע את הקול השקט והקטן שבפנים לוחש לי שיש עוד משהו. הפעם הקשבתי. הרגשתי צורך למצוא את התשובה לדבר הזה שמכרסם בתוכי. התחלתי לקרוא ספרים רוחניים במקום את הרומנים הרגילים שלי, ובלעתי אותם בשקיקה.

אבל בשעה שנהניתי מההתעוררות הרוחנית הזו, התחלתי גם לחוות כאב פיזי ונפיחות במפרקים. התסמינים התחילו ב־1987, כשקבוצת הכדורגל של התאומים שלי ערכה קמפיין של גירוף עלים כדי לגייס כספים לטורניר אירופאי. מובן שההורים היו אלו שביצעו את הגירוף בפועל, ואני הבחנתי בכאב חמור במרפק שלי. הכאב נמשך חודשים, ובתחילה אבחנו אצלי מה שמכונה מרפק טניס. עם הזמן החל להתפתח אותו כאב בכמה מפרקים נוספים, כולם בצד הימני של גופי. זה עבר לקרסול ואחר כך לכתף, ואחרי כמה שנים זה הגיע גם לאגן. הכאב באגן נהיה כה חמור, שהתקשיתי לישון בלילות. כמה שנים אחרי שזה התפרץ, הלכתי לראומטולוג שאבחן אצלי דלקת מפרקים ספחתית. אומנם קיים טיפול למחלה, אך גיליתי שהוא יקר מדי ורעיל מדי לטעמי.

בעודי מחפשת אפשרויות טיפול אחרות עבור דלקת המפרקים שלי, קיבלתי חדשות מרות נוספות. אימא שלי אובחנה עם סרטן שד שאינו ניתן לניתוח, וכבר שלח גרורות לעצמות. התחזית של הרופא הייתה עגומה. אפילו עם הטיפול המומלץ הובהר לנו כי נותרה לה כשנה לחיות. כמו רבים מהעומדים מול דיאגנוזה של סרטן, גם המשפחה שלי נבהלה. לא יכולתי לשער בנפשי כי בעיצומם של משברי הבריאות הללו, דווקא כשהכול נראה כל כך חסר תקווה, עתיד להיפתח בפניי עולם שלם וחדש.

תוך שבועות ספורים מהאבחנה של אימי מצאתי את עצמי יושבת אצל מתקשר. מבלי להשתהות לרגע הוא התחיל להעביר לי מסרים מדויקים ביותר בנוגע ל״דמות אם״ שמעוררת את דאגתי, ופרטים מדהימים על האבחנה שהיא קיבלה ועל והתחזית הקודרת לגבי תוחלת החיים שלה. בנוסף הוא הפנה אותי ל״מרפא רוחני״, שחווה לדבריו הצלחות עם מטופלים שאובחנו עם סרטן. למרות הספקנות היינו נואשים וחסרי אונים, וחשבתי לעצמי שאין לנו מה להפסיד. קבעתי פגישה וכבר ביום למחרת לקחתי את אימי לפגוש את המרפא. לאחר הפגישה שלה כשישבנו במכונית, היא סיפרה לי שהמרפא עשה לה ריפוי אנרגטי וגם שאל אותה ״מה אוכל אותה מבפנים.״ ואכן, אימא שלי סיפרה שהיה משהו שטורד את מנוחתה כבר שנים. עכשיו, במקום להיאחז בכאב הרגשי היא שחררה אותו, ולאחר השחרור הזה היא מצאה שלווה מחודשת, קלילות. כבר לאחר מפגש הריפוי האחד הזה החלה אימי להרגיש טוב יותר. בנוסף לכך היא עברה במשך זמן מה את טיפולי הכימותרפיה שהומלצו לה, ואחר כך גם טיפול הורמונלי, על אף שלא צפו כי יביאו תועלת ממשית. בדיקות דם שנערכו אחרי כל זה, הראו כי סמני הגידול של אימי קטנו, וסריקות הראו כי הסרטן הפסיק לגדול. התוצאות הללו המשיכו להתקיים עוד חמש־עשרה שנים, והסרטן נותר ללא שינוי עד מותה של אימי בנסיבות טבעיות בגיל שמונים וארבע. (אבי נפטר שנה קודם לכן, והיא פשוט איבדה את הרצון להיות כאן בלעדיו).

ההתפתחות הניסית של האירועים לא הייתה רק מתנה מאלוהים לאימי ולמשפחתנו, היא הייתה גם רגע של הארה רוחנית עבורי. הרהרתי בשנות העשרים לחיי, שבהן הייתי אולי פוגשת מתקשר או מתקשרת אקראיים ביריד. ראיתי במפגשים האלה בידור בלבד, לא משהו שיש לקחת ברצינות. עם זאת, מפעם לפעם פגשתי מתקשר או מתקשרת שהתחברו אליי וסיפקו לי מידע מדויק ומפורט במיוחד. זה תמיד גרם לי לתהות איך ייתכן שהיא או הוא יודעים את הדברים שנאמרו לי. כמה מבין האנשים הללו גם אמרו לי שאני מְרַפאה, וזה כבר נשמע לי מטורף לגמרי. לא היה לי מושג על מה הם מדברים. חשבתי שאולי הם רומזים שכדאי שאלמד רפואה או סיעוד, אבל היו לי חמישה ילדים, ובוודאי לא עמד לרשותי תקציב ללימודים. לא ידעתי מה זה אומר, ״להיות מרפאה״, וביטלתי את הרעיון מיסודו, עד ההתנסות הזו עם אימי. המילה ״מרפאה״ לבשה פתאום משמעות ממשית עבורי. תוך ימים אחרי הפגישה של אימי עם המרפא, הוביל אותי היקום אל פתחה של הדלת שתשנה את חיי.

בשבת אחר הצוהריים, כשהתכוננתי לצאת מהחניה שלי, רץ בננו הצעיר דניאל אל המכונית כדי להראות לי מודעה בעיתון המקומי. הוא היה נער באותה עת, וההתנהגות הזו הייתה חריגה ביותר עבורו. המודעה נועדה לקדם אירוע שעמד להיערך במלון בקרבת מקום. אירוע עם המדיום הרוחני ג׳יימס ואן פרוג. לנוכח ההתנסות שהייתה לי, פתאום נראה לי האירוע הזה מעניין במיוחד. פיתחתי תיאבון שאינו יודע שובע לכל מידע שיכוון אותי בחיפוש שלי אחרי כל מה שעולה ממנו ניחוח רוחני. כשצלצלתי כדי לרכוש כרטיסים, הפנתה אותי האישה בטלפון גם למדריכה באזור מגוריי, שהציעה שיעורים שהתמקדו במודעות רוחנית. שמה של המורה היה הולי צ׳לניק, והיא הייתה המענה לכל תפילותיי.

התחלתי את הקורס של הולי ונהניתי עד אין קץ. למדתי איך להשתמש במדיטציה כדי להתחבר עם העצמי הרוחני שלי, לאזן את עצמי, להגן על עצמי ולקרקע את עצמי, ולהשתמש במגוון שיטות וטכניקות כדי להתחבר לאינטואיציה שלי ולפתח אותה. אבל תוך שלושה שבועות קרה דבר מטריד. הידיים שלי התחילו להתחמם באורח בלתי מוסבר. הרגשתי כאילו הן מחתות ברזל, כאילו הן עולות באש. לא היה לי מושג מהו הגורם לתחושה הלא נוחה הזו. האם אני חווה תסמינים של גיל המעבר? האם יש לי גלי חום בידיים? זה הטריד אותי במידה שגרמה לי להזכיר את התופעה באוזניה של הולי, שנראתה סקרנית אך לא מודאגת. ואז, באחד השיעורים היא הורתה לי להניח את כף ידי על האישה שישבה לצידי. האישה חוותה כאבי מפרקים בעקבות תאונת דרכים שאירעה שנים קודם לכן. ביקשתי את רשותה של האישה, והנחתי את כף ידי על רגלה. תוך דקות מספר היא דיווחה שהכאב שלה נעלם. ראשי היה סחרחר ממחשבות איך זה קרה. המומחיות של הולי התמקדה בשימוש באינטואיציה שלנו כאמצעי להתחברות ולתקשורת יותר מאשר לריפוי, ולכן היא המליצה לי להמשיך ולהגיע לשיעורים שלה, ובמקביל לחפש אחר מקורות מידע נוספים שמתמקדים יותר בריפוי רוחני. עד מהרה מצאתי את עצמי בספרייה המקומית, מחפשת אחר ספרים שעוסקים בריפוי מעשי, כל דבר שיכולתי למצוא, שיעזור להסביר את התקרית בשיעור. באותה עת לא ידעתי אפילו היכן לחפש. בסופו של דבר פניתי למדורי הפסיכולוגיה והדת. התחלתי לקרוא על רוחניות, על אינטואיציה, על אנרגיה ועל גילויים. קראתי מאות ספרים, ממש בלעתי אותם.

בזמן שסרקתי את הספרות בחיפוש אחר מידע שיסביר לי את התופעה, או ינחה אותי בריפוי מעשי או רוחני, הלכה המתנה שלי והתפתחה. התחלתי לתרגל בסתר על האחאים ועל הילדים שלי. כשעשיתי זאת, אימצתי שלא במתכוון את התסמינים שלהם, מה שבלבל והסעיר אותי. התפללתי על זה וניסיתי לכוונן את האינטואיציה שלי. קיימתי שיחות מלב אל לב עם אלוהים, והרגשתי שאני צריכה להיות יותר מקורקעת ויותר מוגנת. התחלתי לבנות בהתאמה מיוחדת את הכלים ואת הטכניקות שהולי לימדה אותי, בצורה שחשבתי שתתמוך בדרך הטובה ביותר במה שעתיד להפוך בקרוב לעבודת הריפוי שלי. התחלתי להקיף את עצמי בבועה של אורו הלבן של אלוהים, ודמיינתי שכפות רגליי מחוברות למרכז כדור הארץ כמו שורשים של עץ גדול (המשך יבוא בפרק 5). נראה היה שהגישה הזו עובדת: הצלחתי לספק ריפוי למי שנזקק לו, כשתוך כדי התהליך התגוננתי מפני לקיחת התסמינים על עצמי. כשהתחלתי ליישם את השיטה הזו בעודי מעניקה ריפוי לאחרים, התחלתי גם אני בדרך נס, לחוות ריפוי מלא מכאבי דלקת המפרקים שלי, כמו גם מתחלואים וממחושים אחרים שהציקו לי במהלך השנים. התחלתי להבין שאני משמשת כערוץ לאנרגיה של האל כדי להגן, לקרקע, לאזן ובסופו של דבר לרפא את האדם ברוחו, בנפשו, בליבו ו/או בגופו.

כשהתחלתי לעבוד כמרפאה, המשכתי ללמוד עוד ועוד על: רוחניות, אנרגיה, איזון, רווחה, מחלה וריפוי. למדתי שחשוב לטפל בעצמי השלם שלנו – על כל חלקיו. כשאיננו מטפלים בצרכים הרוחניים שלנו, אנחנו עלולים לצאת מאיזון, מה שעלול לתרום לתסמינים שבאים לידי ביטוי בעצמי הרוחני, הנפשי, הרגשי ואפילו הגופני שלנו. בנוסף לטיפול רפואי ופסיכו־חברתי הטוב ביותר שאנחנו יכולים למצוא, כל אחד ואחד מאיתנו זקוק גם להגנה, לריפוי ולטיפול רוחניים.

בתחילה הצעתי את הטיפול הרוחני הזה באמצעות שימוש בידיים שלי, שאותן הנחתי על המטופלים או לידם, כדי לספק ריפוי אנרגטי לגברים, לנשים ולילדים שחוו סוגים שונים של בעיות, של תסמינים ושל תחלואים, או אובחנו כבעלי התופעות הללו. לא ביקשתי מאותם אנשים משוב, אבל לעיתים קרובות נמסר לי כבר במהלך הפגישה או לאחריה, כי הריפוי עזר להפחית את המחלה או את התסמין או להעלים אותם. המשכתי לפגוש עוד ועוד מטופלים, והמשכתי לצבור ידע מהחוויה הזו ולשכלל את הטכניקות ואת הגישה שלי לריפוי. עם הזמן התחלתי לגלות שחלק מהאנשים חווים ריפוי או הקלה מהתסמינים אחרי הריפוי האנרגטי, אבל לאחר זמן מה הם עלולים לגלות שהתסמינים מתחילים לחזור. בנוסף מצאתי שמה שמזין רבים מהתסמינים ומהמחלות שלנו, הן פגיעות וטראומות מהעבר. כמו במקרה של אימי, גיליתי שאם אצליח לעזור לאנשים לזהות את הפגיעות העמוקות הללו העומדות בבסיס הקושי שלהם, ולפתור אותן, זה יעזור להם להפיק ריפוי יעיל ובר־קיימא ולשמר אותו. באמצעות ההתנסות הזו גיליתי שהריפוי איננו דרך חד־סטרית. המקבל צריך להשתתף בריפוי של עצמו, גם בהתחלה וגם באופן שוטף, כדי לתקן את הגורמים העומדים בבסיס המחלה ולתחזק את מצב הבריאות ואת האיזון לאורך זמן. כתוצאה מכך שיניתי את מפגשי הריפוי שלי, כך שיכללו לא רק ריפוי אנרגטי אלא גם שיחה על פגיעות העבר, וכן מפגשים שבהם אני מלמדת כיצד ליישם תרגילים פשוטים, ״שיעורי בית״, שיעזרו לאנשים להתגונן מבחינה רוחנית, להתחבר, להתקרקע ולשמר איזון וריפוי בכוחות עצמם. עם השימוש בגישה הזו נתברכתי ביכולת לעזור ולתווך את תהליך הריפוי עבור אנשים בעלי מגוון רחב של תסמינים ומצוקות.

כשאני מסתכלת אחורה על המסע שלי, אני מבינה שאני אמפת, ותמיד הייתי כזאת. כפי שתראו בקרוב מאוד, ההתנסויות שלי עם מחלה כילדה, מערכת החיסון החלשה שלי ותחלואים אחרים, הרגישות לתרופות ולריחות, ואפילו תחושת הכאב הפיזי של אחרים שאני חווה כאילו הייתה שלי: כל אלו הם ממאפייניו של האמפת. מאז שלמדתי איך להגן על העצמי הרוחני שלי, לקרקע אותו ולטפל בו, ומאז שגיליתי את המתנה הרוחנית שלי, התסמינים והמחלות שטרדו אותי נעלמו ברובם, או לפחות פחתו (אומנם אני עדיין רגישה לריחות, אבל הם כבר אינם גורמים לי להתקפים אנפילקטיים). ועל אף שמעולם לא חוויתי את תסמיני החרדה שאני רואה אצל רבים ממטופליי האמפתים, מהר מאוד גיליתי שבעזרת מעט שינויים והתאמות, אותה גישה של טיפול וריפוי רוחניים שעזרה לי, יכולה לעזור גם להם.

אז מה אתם אומרים, שנבדוק האם אתם או יקירי ליבכם הסובלים מחרדה כרונית בלתי מוסברת או מתסמינים נלווים, הם פשוט אמפתים?

שנערוך שאלון זריז?

כפי ששמם מרמז, האמפתים הם אנשים בעלי אמפתיה גדולה במיוחד לזולת. לרוב האנשים יש אמפתיה ומאפיינים אמפתיים, אבל אם נציב את המאפיינים הללו על ספקטרום, אני סבורה שהאמפתים יהיו בקצה המרוחק ביותר של הקשת. אולי נוכל אפילו לומר שיש להם אמפתיה ״טורבו״. הם מרגישים את האנרגיות, את המחשבות ואת הרגשות של הזולת. הם מרגישים את השמחה ואת האושר של האחר. הם מרגישים את הכאבים ואת המאבקים של אנשים אחרים. סביר להניח שהם יחושו מאוד לא בנוח במצבים של חילוקי דעות וחוסר הרמוניה. האמפתים מרגישים לא פעם את הדחף ״לתקן״ את הסבל של הזולת ולמלא תפקיד של משכיני שלום במצבי עימות. הם חשים דאגה גדולה וחמלה מרובה לבעלי חיים ולכדור הארץ. ובעוד שמדובר במאפיינים יפים ונעלים, טבעם הרגיש במיוחד של האמפתים עלול לגרום להם לחוש מוצפים ומעורערים בגלל האנרגיות המקיפות אותם. אני מאמינה שלפחות חלקית, העובדה שהאמפתים הם ״ספוגים של אנרגיה״, גורמת להם לא רק להתחבר לרגשות של אנשים אחרים, אלא גם לספוג את האנרגיות הללו, כך שהם חווים אותן כאילו היו שלהם עצמם, ולעיתים אינם מסוגלים אפילו להבדיל בין המחשבות והרגשות שלהם עצמם לבין האנרגיה של הסובבים אותם. לעיתים הם ממש מרגישים או חווים את האנרגיות הללו כמו כאב פיזי, אי־נוחות או תסמינים אחרים, בגוף הפיזי שלהם. יכול להיות שאת או אתה אמפתים? בואו נתחיל עם שאלון זריז. מטפלים או כותבים שונים עשויים למנות מאפיינים שונים של האמפת. אני מניתי כאן את המאפיינים שבמהלך עבודתי זיהיתי אותם כשכיחים ביותר. בואו נבדוק מה מהם נכון עבורכם. אנא סמנו וי ליד כל השאלות שעליהן הייתם עונים בחיוב.

שאלון: האם אתם אמפתים?

○ האם אתם סובלים מחרדה בלתי מוסברת, מהתקפי פאניקה, מפוביות או מפחדים?

○ האם אתם סובלים מרגשות בלתי מוסברים של עצב או של דיכאון?

○ האם אנשים אומרים עליכם לפעמים שאתם “רגישים״ או “רגישים מדי״?

○ האם אתם סובלים מכאבי ראש תכופים ובלתי מוסברים?

○ האם אתם סובלים מבעיות עיכול בלתי מוסברות, מבחילות, מתסמונת המעי הרגיז או מכאבי בטן?

○ האם אובחנתם עם תסמונת עייפות כרונית, פיברומיאלגיה, או מחלה אוטואימונית?

○ האם אתם מתקשים להירדם או לישון שינה רציפה?

○ האם נדמה שאתם פשוט “יודעים״ דברים?

○ האם אתם חווים לא פעם צלילים גבוהים או צלצולים באוזניים?

○ האם נדמה שאתם חדי־הבחנה במיוחד לגבי הכוונות, המניעים או מידת הכנות של הזולת?

○ האם יש לכם מודעות גבוהה לרגשות או למצבי הרוח של אנשים סביבכם, או שאתם נוטים לקחת על עצמכם את הרגשות ואת מצבי הרוח של אחרים?

○ האם אתם חשים רמות מוגברות של חרדה או של אי־נוחות כשאתם נמצאים במצבים או באירועים חברתיים קבוצתיים, או כאלו שיש בהם קהל אנשים גדול?

○ האם אתם חשים את הכאב הרגשי או הגופני של אחרים?

○ האם אתם רגישים במיוחד לקולות, לאורות או לריחות?

○ האם אתם רגישים במיוחד לתרופות, לכימיקלים או לסבונים ולקרמים ריחניים?

○ האם אתם מרגישים שזה בלתי נסבל עבורכם לצפות בתוכניות טלוויזיה, בכתבות חדשותיות או בסרטים שיש בהם תכנים אלימים או שליליים?

○ האם אתם חולים לעיתים קרובות, או שאחרים טוענים שאתם היפוכונדרים?

○ האם אנשים נוטים לפנות אליכם לעיתים קרובות עם הבעיות ועם הקשיים שלהם?

○ האם אתם מרגישים שישיבה בזרועות שלובות או עם כרית, עם חיית מחמד או עם חפץ אחר בחיקכם, מעניקים לכם נחמה ורוגע?

○ האם אתם מרגישים ששהייה בטבע מעניקה לכם נחמה ורוגע?

האם סימנתם ״כן״ על חלק מהשאלות? מאפיין אחד או שניים מבין כל אלו יהיו נורמליים עבור כל אדם, אבל אם מצאתם את עצמכם מגיבים בחיוב לרבות מהשאלות, ייתכן בהחלט שאתם אמפתים. כפי שניתן ללמוד מהשאלון, המאפיינים של האמפת יכולים לכלול לא רק חרדה ותסמינים אחרים, אלא גם מגוון של רגישויות שיכולות להתפרס על התחום הגופני, הרגשי והנפשי. הניסיון שלי מלמד שהאמפתים הם אנשים בעלי רגישות מוגברת לאנרגיה המצויה סביבם. באופן כללי האמפתים הם אנשים רגישים מאוד – והם עשויים לחוות את הרגישות הזו במספר אופנים. לדוגמה, במונחים של תגובות ושל גירויים גופניים, רבים מהאמפתים רגישים מאוד לאורות, לקולות ולריחות. כפי שציינתי קודם, כשמדובר באנשים בעלי רגישות גבוהה במיוחד לאור, הם עשויים להתקשות במצבים של אור בוהק, מהבהב או בסוגים מסוימים של תאורה. אמפתים רבים שפגשתי, וביניהם גם אני, מפתחים כאבי ראש בעקבות חשיפה לתאורת פלוריסנטים. אחרים עשויים למצוא עצמם ממצמצים בעיניהם כשהם נמצאים בחוץ, והם זקוקים למשקפי שמש לעיתים תכופות יותר מהאדם הממוצע. מי שרגישים במיוחד לקולות, עלולים לחוות רפלקס בהלה או תגובה קיצונית לקולות חזקים או לסוגים או לגבהים מסוימים של צלילים, או לחוש מוצפים כשיש יותר מדי רעשים או יותר מדי קולות דיבור בו־זמניים. אנשים שרגישים לריחות, יכולים להתקשות עם סוגים מסוימים של ריחות או עם ניחוחות עוצמתיים כמו עשן סיגריות, או כאלו המצויים בסבונים, בחומרי ניקוי, בקרמים או בנרות. הם עשויים פשוט להרגיש שזה לא נעים להם, אבל הם עלולים גם לפתח תסמינים כמו כאבי ראש בעת חשיפה לריחות הללו. יש אמפתים שרגישים במיוחד לכימיקלים מסוימים (כמו תכשירי ניקוי) או לתרופות, ועלולים לפתח מחלות גופניות תכופות. בשל כך יש המדביקים להם את הכינוי היפוכונדרים. זה יכול להיות בגלל העובדה שהם מפתחים מחלות, כמו גם בגלל הנטייה שלהם להרגיש את כאבו של הזולת, או לקחת על עצמם תסמינים של אחרים כאילו היו שלהם עצמם.

אנו רואים גם שמעבר לרגישויות הגופניות הללו נוטים האמפתים להיות חדי־הבחנה לגבי המחשבות, הכוונות והמניעים של הזולת. נדמה שהם פשוט יודעים דברים. כפי שצוין, לאמפתים יש אמפתיה וחמלה קיצוניות כלפי הרגשות והנסיבות של אחרים. הם עשויים גם להתקשות לצפות בכתבות חדשותיות שליליות, בתוכניות טלוויזיה בעלות תכנים אלימים, או אפילו בתוכניות או בפרסומות עצובות במיוחד. כיוון שהם יודעים להקשיב לאחר ותמיד רוצים לעזור, הם עלולים לגלות שהטלפון או פעמון ביתם מצלצלים ללא הרף. לאמפתים רבים יש גם רגשות לא נוחים הקשורים לאירועים גלובליים או לאסונות טבע. לדוגמה, יש לי תלמידים שחווים חלומות, חזיונות, מסרים או תחושות של קדרות או תחושות מבשרות רע ממש לפני הצפות, רעידות אדמה, שריפות ענק, תקריות ירי, התרסקות מטוס או מצבי אסון אחרים. הם עשויים להרגיש כך ממש לפני האירוע או תוך כדי שהוא מתרחש. אחרי שהאירוע מתרחש, או אחרי שהם נהיים מודעים להתרחשותו, האמפתים מפסיקים לחוש את האנרגיה הזו. הם כמו צלחות לווין, קולטים מידע, רגשות ואנרגיות אחרות מהיקום סביבם.

אבל מהו הדבר שהופך את האמפתים לרגישים או לפגיעים כל כך לאנרגיות חיצוניות – בין אם הן נפשיות, רגשיות או פיזיות? איך הם יכולים להרגיש או לדעת או לתפוס באורח כלשהו דברים שבעצם, אם חושבים על זה, מצויים מעבר למנעד של חמשת החושים הגופניים שלנו? אני סבורה שחלק מהתשובה קשור לטבע המאוד רוחני ומאוד אינטואיטיבי של האמפת. ואכן, גיליתי שלרבים מהאפתים יש חוש מוגבר של אינטואיציה ומתנות רוחניות נלוות.

אינטואיציה מוגברת

הבנת האמפת מתחילה בהבנה שכולנו רוח, כולנו עשויים מאנרגיה. כל אחד ואחד מאיתנו הוא יצור רוחני, שקיבל את הזכות לחוות את המצב המופלא והזמני הזה של היותנו בני אדם. כנשמות שעוברות את החוויה האנושית, לכולנו יש עצמי רוחני, עצמי נפשי, עצמי רגשי ועצמי גופני, שנוטים לאיזון ושומרים על איזון. וכולנו קולטים, מקבלים ומשדרים אנרגיה זה לזה וליקום סביבנו.

כיצורים רוחניים, קיימת בכולנו מתנת האינטואיציה. ההגדרה לערך ׳אינטואיציה׳ במילון מרים ובסטר קובעת: ״תובנה מהירה ומיידית. הבנה או הכרה מיידיות, ידע או תחושה ברורה שנולדו מהאינטואיציה. הכוח או היכולת להשיג ידיעה או הכרה ישירות, ללא היסק או מחשבה רציונליים ברורים.״ הייתי מוסיפה ואומרת שהאינטואיציה נגזרת מהטבע הרוחני שלנו. אני מאמינה שהאינטואיציה שלנו היא מתנה רוחנית בסיסית, הרגשה, ידיעה, תחושה או קליטה באופן מסוים, שנגזרים לא מהחוויה האנושית שלנו או מהמנעד הרגיל של חמשת החושים הגופניים, אלא באמצעות החיבור לעצמי הרוחני שלנו ולאלוהים וליקום סביבנו. יש שיקראו לזה תפיסה על־חושית.

מתנת האינטואיציה שקיבלנו, נועדה לעזור להנחות אותנו לכל אורך חיינו עלי אדמות (ומעבר לכך). אנו חווים לעיתים קרובות את האינטואיציה שלנו כמעין קול חלש וקטן, או כתחושה פנימית שמקננת בתוכנו. אם אנחנו מקשיבים, אם אנחנו שמים לב, אנחנו יכולים לשמוע את הקול הקטן או להרגיש את המצפן הפנימי לוחשים לנו, מנחים אותנו, מגנים עלינו, ובמקרים מסוימים מזהירים אותנו, ובסופו של דבר דוחפים אותנו קדימה אל האור של הייעוד שלנו. אנו יכולים להשתמש בכוחות האינטואיטיביים שלנו כדי לקלוט אנרגיה ולפענח מידע ממקורות חיצוניים, כמו אנשים אחרים, בעלי חיים, מקומות ומצבים. במקרים רבים כשאנחנו חווים את האנרגיה הזאת, היא יכולה לבוא לידי ביטוי כ״חוש תחושה״ חזק. אני מאמינה ש״חוש התחושה״ הזה נקלט ונספג לעיתים קרובות דרך צ׳אקרת מקלעת השמש שלנו, שאני מכנה לעיתים ״מושב האינטואיציה״. צ׳אקרת מקלעת השמש היא אחת הצ׳אקרות – גלגלי מרכזי האנרגיה – המרכזיות בגוף, והיא ממוקמת בין הטבור לעצם הבריח. ואכן, יש שיאמרו שהיא בדיוק מעל הבטן. עם הזמן התחלתי להאמין שיש אנשים שאולי קולטים או סופגים את חוש התחושה דרך צ׳אקרת הלב, הממוקמת באזור החזה. האם קרה שחוויתם ״תחושת בטן״, או ״הרגשה״ או ״פרפרים בבטן״? אולי הרגשתם שמישהו מסתכל עליכם והשיער בעורפכם סמר, או שנהיה לכם ״עור ברווז״ בזרועות? זוהי האינטואיציה שלכם.

כשמדובר באנשים שהם אמפתים, אני סבורה שתחושת האינטואיציה הזו מוגברת אצלם במיוחד, ותורמת לקליטה יוצאת הדופן ולרגישות שלהם לאנרגיות המצויות סביבם. כפי שכבר צוין, האמפתים קולטים ומפנימים את האנרגיה, את התחושות, את מצבי הרוח, את המחשבות ואת הכוונות של אנשים אחרים, של בעלי חיים, של מקומות ומרחבים, ולדעתי גם סופגים את כל אלה ונאחזים בהם. בעוד שאנו יכולים לחוש את האינטואיציה שלנו בדרך אחת או בכמה דרכים שונות, גיליתי שהעוצמה הזו של קליטה שמתקיימת אצל האמפתים הסובלים מחרדה, נוטה לכלול גם ״חוש תחושה״ חזק. לדוגמה, אדם אמפת עשוי לבקר במוזיאון ולחוות את האנרגיה שמופצת ממאות יצירות ומפריטי אומנות עתיקים – בחלקה תהיה זו אנרגיה טובה ובחלקה האחר פחות טובה. אישה אמפתית יכולה להיכנס לקבוצה גדולה בלימודים, בעבודה או באירוע חברתי, ולהרגיש את המחשבות ואת הרגשות של כל אדם ואדם סביבה. במקרים רבים עשויים האמפתים לחוות את האנרגיות הללו כאילו היו שלהם עצמם – מחשבות, כוונות ורגשות, משמחה ועד דכדוך או כעס, דאגה ופחד – ולא להבין שכל אלו אינם נובעים מתוכם. אמפתים רבים לא יבינו מדוע הם מרגישים כפי שהם מרגישים, הם פשוט יפתחו סלידה או פחד כלפי קבוצות של אנשים או כלפי מקומות ציבוריים. זה לבדו יכול להיות מציף או מבלבל עבור האמפת ולגרום לו להרגיש מרוקן, תשוש וכמובן חרד.

אבל חִשבו גם על זה: מהניסיון שלי למדתי שהאינטואיציה שלנו יכולה לאפשר לנו להתחבר ולקלוט אנרגיות לא רק של בני אדם, של בעלי חיים, של מקומות ושל חפצים – אלא גם אנרגיות שמגיעות מעולם הרוח. כלומר, כאשר אמפת נכנס לאירוע החברתי המדובר, הוא עשוי לחוש לא רק את האנרגיות של בני האדם המצויים שם, אלא אולי גם של המספר הלא מבוטל של ישויות במצב של רוח שמצויות שם עם בני האדם! ללא אמצעי הגנה יעיל זה עלול לקרות לאמפתים בין אם הם רוצים בכך ובין אם לאו, ובין אם הם מבינים שזה קורה להם או אינם מבינים את המתרחש כלל.

עם השנים גיליתי שכאשר אנשים אמפתים אינם מבינים שהם קולטים, חשים וחווים את האנרגיות החיצוניות המצויות סביבם (בין אם מהעולם הזה ובין אם מעולם הרוחות), וכשאין להם את הכלים הפשוטים להגן על האנרגיה שלהם במצב כזה של רגישות מוגברת, הם עלולים לפתח תסמין אחד או אשכול של תסמינים. בוודאי ניחשתם: חרדה, חרדה ועוד חרדה – כמו גם התקפי פאניקה כרוניים, פוביות, תחושות דכדוך או דיכאון, בחילה, בעיות עיכול, עייפות כרונית, כאבי ראש ובעיות אחרות. סוג כזה של חרדה ביחד עם תסמינים אחרים אינו נובע מסתם עצבנות או לחץ הנובעים מהצורך להשתתף באירוע כלשהו. הוא נובע מהעובדה שהאמפת חש וקולט אנרגיות חיצוניות אל תוך הצ׳אקרות ולתוך השדה המגנטי שלו עצמו.

ממש כשם שהאינטואיציה שלנו מאפשרת לנו לחוש את האנרגיות סביבנו, האינטואיציה שלנו יכולה גם לאפשר לנו להתחבר ולתקשר ישירות עם העצמי הרוחני העליון שלנו, עם המדריכים הרוחניים שלנו, עם יקירינו המצויים בצורתם הרוחנית ועם אלוהים. וממש כמו האינטואיציה שלנו בתחומים אחרים, גם התפיסה שלנו של אנרגיה מעולם הרוחות יכולה להגיע אלינו בדרכים רבות ושונות. לכל אחד ואחד מאיתנו יש מתנה יפה זו של חיבור עם העולם הרוחני. אני מאמינה שהאינטואיציה שלנו יכולה לבוא לידי ביטוי או לשמש כמתווכת למתנות רוחניות ספציפיות נוספות, כמו היכולת לקבל או לפענח מידע מהיקום ומהאנרגיה המצויה סביבנו (המכונה לעיתים קרובות יכולת אינטואיטיבית או יכולת על־חושית), היכולת לתקשר ישירות עם ישויות בעולם הרוחות (המכונה לעיתים יכולת תקשור או היכולת לשמש כמדיום), היכולת לריפוי רוחני ועוד. אני מאמינה שלכולנו יש מתנות רוחניות אלו במידה כזו או אחרת, אך כיוון שלאמפתים יש חוש מוגבר של אינטואיציה בסיסית, הם עשויים להחזיק במתנה רוחנית חזקה במיוחד, או בכמה מתנות כאלה.

עבור אלה שיש להם מתנות תקשור בסיסיות חזקות, עשויות היכולות הללו לבוא לידי ביטוי כיכולת לחוש, לראות, לשמוע, לטעום, להריח את הנוכחות של ישויות, של אנרגיה או של מידע רוחניים, או פשוט לדעת על קיומן. אין פירוש הדבר שרוב האנשים רואים רוחות עומדות מולם, או שהם שומעים קול של מישהו שמדבר אליהם. אומנם יש אנשים מסוימים שכן חווים את החוויות הללו, אבל אצל רוב האנשים שאני פגשתי, התפיסה או ה״תקשורת״ קורים בדרכים פחות דרמטיות. לדוגמה, הם עשויים לראות דמות של מישהו או של משהו (כמו מקום, מילה, דבר) בעיני רוחם או בדמיונם, או לשמוע מסר שמגיע מהקול הפנימי שלהם. אצל ילדים שניחנו במתנות הללו, עשויים ההורים לראות סימנים כמו פחד מהישארות לבד בלילה, משׂיח עם אנשים ״שאינם שם״, מדיבור על דברים שאין לילד כל דרך לדעת עליהם, או אפילו מציור דמויות של אנשים שהם לא פגשו בכלל, או של מקומות שבהם הם לא ביקרו מעולם (או כך לפחות אנחנו חושבים). ילדים או מבוגרים עשויים ללכוד הצצה של משהו בזווית עינם, אבל כשהם מסתכלים, הדבר נעלם. הם עשויים להרגיש שמישהו יושב על המיטה שלהם בלילה, אבל אז הם מגלים שאין שם איש. הם עשויים להריח את ריח הסיגר של סבם המנוח. לפעמים הם לא יצליחו לישון, או יתעוררו לעיתים תכופות בגלל ה״מבקרים״ הרוחניים שמופיעים אצלם בלילה. סוגים כאלה של חוויות עוברים לעיתים מבלי שהפרט ישגיח בהם, ולעיתים אנחנו מבטלים אותם כדמיונות או כמחשבות שווא פולשניות. אולם כאשר מזהים את המתנות האינטואיטיביות הללו, מכירים בקיומן ומפתחים אותן, הן יכולות להוביל לתקשורת ולחיבור שוטפים ומבוקרים יותר עם עולם הרוחות ועם היקום סביבנו. רבים מהאנשים שהם בעלי יכולת חזקה במיוחד לריפוי רוחני, מסוגלים לראות או להרגיש את המחלות ואת המצוקות של הזולת, או לדעת עליהן, או אפילו לחוש בעצמם את הכאב הרגשי או הגופני של האחר. לעיתים קרובות זה מלווה בדחף להיטיב את מצבו של הזולת.

אני מאמינה שחלק מהתסמינים או מהמאפיינים המיוחסים להיותו של אדם אמפת, נובעים ישירות מהמתנות הרוחניות יוצאות הדופן שיש לרבים כל כך מהאמפתים, כשהם אינם יודעים על קיומן. אני מוצאת שרוב האנשים שיש להם המתנות הללו, כלל אינם מודעים אליהן, מבטלים אותן כדמיונות שווא או כמחשבות פולשניות, או חוששים מהן ומסתירים ומדחיקים אותן במכוון. שמתי לב שבמיוחד כשמדובר באנשים כמוני, בעלי יכולות ריפוי חזקות, מצב הרגישות המוגברת שלהם ללא המודעות והטיפול הנחוצים, עלול לתרום עם הזמן למחלות תכופות ולהתפתחות של מצבים כמו עייפות כרונית, בעיות עיכול, בעיות אוטואימוניות ומחלות אחרות. ואכן, מהניסיון שלי (עד כה), רבים מהאנשים שהמתנות שלהם באות לידי ביטוי בעיקר ביכולות ריפוי, נוטים לסבול מסוגים אלו של בעיות, ופחות מחרדה. לעומתם, בקרב בעלי יכולות תקשורת יוצאות דופן (על אף שטרם התגלו), הבחנתי שלצד בעיות עיכול, כאבי ראש תכופים ומגוון תסמינים אחרים, חרדה כרונית היא תסמין שכיח. למעשה, רוב האנשים שהגיעו אליי כשהם סובלים מחרדה כרונית בלתי מוסברת, התגלו כאמפתים שיש להם גם יכולות נסתרות חזקות ויוצאות דופן של תקשור ושל מדיום. אין פירוש הדבר בהכרח שהם אמורים להיעשות מתקשרים או מדיומים מקצועיים, או שכולם נועדו לספק ״קריאות״ אינטואיטיביות לאחרים. עבור רבים זה אומר בפשטות שהם בעלי המתנות הללו, והם יכולים לגלות ולפתח את המתנות שלהם על מנת להשתמש בהן, כך שינחו אותם בחייהם ויעזרו להם לשפרם. בסופו של דבר, כשהם נפתחים לכל חלקי העצמי שלהם, לרבות למתנות הרוחניות שיש ברשותם, זה עוזר להם להיעשות ההורים, החברים, הרופאים, האחיות, השוטרים, הכבאים, האומנים ובני האדם הכי טובים שהם יכולים להיות.

חשוב לציין, כי בעוד שמתנת האינטואיציה שלנו נמצאת איתנו תמיד, יש תקופות בחיינו שבהן אנו עשויים להרגיש שהאינטואיציה ותחושת הרוחניות שלנו חזקות מתמיד. זה קורה לעיתים קרובות כשאנחנו עוברים משלב התפתחותי אחד בחיינו לשלב אחר – או כשאנו חווים תנודות הורמונליות משמעותיות או שינויים אחרים. כולנו שמענו על ״משבר אמצע החיים״. ואנחנו יודעים גם שתקופת הנעורים שלנו יכולה להיות מאתגרת, כשאנו עוברים מילדות לבגרות. אני סבורה שאלו תקופות לא רק של צמיחה רגשית, נפשית והתפתחותית, אלא גם של עלייה ברוחניות ובצמיחה רוחנית. אלו הם שלבים שבהם אנחנו מחפשים לא פעם חיבור עמוק יותר, משמעות ואמת בחיינו. ככאלה הן עשויות גם להיות תקופות רגישות במיוחד. זה נכון לגבי כולנו, אבל כשמדובר באמפתים שחווים ממילא חוש מוגבר של אינטואיציה, ההשפעה של התקופות הללו יכולה להיות אף דרמטית יותר, ולכלול גם התעוררות, התעוררות מחודשת, או הסלמה של תסמינים. המודעות לשלבים הללו בחיים, שהם שלבים רגישים או פגיעים במיוחד, יכולה לעזור לנו לזהות את עצמנו, את ילדינו וגם אחרים שאהובים עלינו כאמפתים אפשריים, ובעת הצורך לנקוט צעדים מיוחדים כדי להגן עלינו, וכדי לבסס ולאזן את עצמנו.

ינקות. בינקות אנחנו נכנסים לחיים הארציים שלנו, ועדיין מחוברים במידה רבה לעולם הרוח. נראה כי לכל התינוקות יש חוש מוגבר של אינטואיציה, אבל אם התינוק שלכם אמפת, אולי תבחינו שהוא מרגיש שליו ונינוח במיוחד בביתו או בחיק משפחתו, אך נהיה חסר שקט ורגיז, או מתקשה לאכול או לישון במקומות הומי אדם או באירועים חברתיים.

פעוטות. פעוטות עדיין פתוחים מאוד לעצמי הרוחני שלהם, וכידוע לנו, לפעמים גם מפתחים לעצמם חברים דמיוניים. אני חייבת לומר כמורה וכמרפאה רוחנית, שלפעמים חברי המשחק הללו אכן דמיוניים, אבל לפעמים לא. פעוט אמפת שיש לו מתנות רוחניות חזקות, עשוי להסתכל על דברים או לדבר אל אנשים שאחרים אינם רואים או שומעים, לצייר ציורים של מקומות שבהם מעולם לא ביקר, או לדבר על דברים שאין לו שום דרך בעולם לדעת עליהם. איני יכולה לספק הערכה רפואית, אבל מנקודת מבט רוחנית אני מוצאת שכל זה תקין ואינו מעורר דאגה, אלא אם המצב נהיה מטריד או מפחיד עבור הילד עצמו. כמו עם תינוקות, גם פעוטות אמפתים עלולים לבכות או לפתח חרדה או הסתגרות במקומות ציבוריים ובהתכנסויות חברתיות.

גיל בית הספר. כשילדים נכנסים לבית הספר היסודי, הם מתחילים לתרגל שימוש רב יותר במוח השמאלי שלהם, והחיבור הרוחני שלהם עשוי להיעשות פחות גלוי או לבוא פחות לידי ביטוי. עם זאת, אין פירוש הדבר שהם מפסיקים להיות יצורים רוחניים. בעוד שילדים רבים יכולים לחוות מצוקה כלשהי סביב הכניסה למסגרת הבית ספרית, עבור האמפתים עלול המעבר הזה להיות קשה במיוחד. ילדים אמפתים עלולים לחוש חרדה, פאניקה, פוביות, תחושות של עצבות או של דיכאון, כאבי בטן, כאבי ראש ולפעמים הפרעות קשב, כשהם נכנסים לבית ספר ומתחילים להרגיש או לספוג את האנרגיות של האנשים החדשים ושל המקומות החדשים בחייהם. אצל הילדים החווים מתנות רוחניות חזקות, נראה לעיתים התנהגויות דומות לאלו של פעוטות. הם עשויים לדוגמה לראות אנשים או ״פרצופים״ בצורתם הרוחנית. בגיל הזה גדל הסיכוי שהם יפגינו פחד מפני החוויות הללו – למשל, יפחדו ללכת לישון בלילה, יחששו מהחושך, יסרבו להישאר לבד, ויחוו ביעותי לילה. רבים מהם ינסו להסתיר את החוויות ואת הפחדים הללו, אם הדבר יעלה בידם, שכן הם מתחילים להבין, שאין זו ה״נורמה״ המקובלת בחברה.

גיל ההתבגרות. בתקופת גיל ההתבגרות קורים שינויים הורמונליים משמעותיים, וילדים יכולים לחוות שוב עלייה ברוחניות וברגישויות המוגברות שלהם. מתבגרים אמפתים או כאלה שיש להם מתנות רוחניות שהם אינם מודעים אליהן, או שמעוררות בהם חשש, עלולים לפתח חרדה, התקפי פאניקה, פוביות, תחושות דכדוך או דיכאון, כאבי ראש תכופים ותסמינים נלווים. זה יכול לבוא לידי ביטוי בכמה דרכים, לרבות הסתגרות והימנעות מפעילויות חברתיות, שימוש בסמים או באלכוהול או בתרופות שלא על פי מרשם, פציעה עצמית, או פעילויות אחרות של הרס עצמי. שוב, זה יכול להיות נכון לגבי כל בני הנוער שמנסים למצוא את דרכם בגיל המאתגר הזה, אבל זה יכול להיות בולט במיוחד אצל האמפתים.

בגרות. תקופות אחרות של רגישות רוחנית מוגברת יכולות להופיע בזמן היריון, אחרי לידה, בגיל המעבר, או במה שמכונה לעיתים קרובות ״משבר אמצע החיים״, הן בנשים והן בגברים. שינויים הורמונליים יכולים להפוך אותנו לרגישים יותר לכל אנרגיה ולתפיסות חושיות, לרבות אלו הרוחניות. ״משבר אמצע החיים״ הוא לעיתים קרובות רק כמיהה לחיבור עמוק ומשמעותי יותר עם העצמי הרוחני שלנו. זה נכון עבור כל בני האדם, אבל יכול להסלים במיוחד כשמדובר באמפתים שעלולים לחוות התעוררות מחדש או התגברות של חרדה, פאניקה, הפוביות, דיכאון או תסמינים אחרים, או של כל מתנה רוחנית מודחקת או בלתי מודעת, דווקא בשלבים הללו בחיים. מתנות רוחניות חזקות יכולות להיעשות אפילו חזקות יותר או גלויות יותר בתקופות כאלה.

נכון אם כך, שהתקופות הללו בחיים יכולות לייצג זמנים שבהם הרגישות של אמפתים (או למעשה של כל אדם אחר) עשויה להקצין, אבל כשמדובר באמפתים, חוש האינטואיציה המוגבר הוא ממילא חלק מחיי היומיום שלהם, ולפיכך התסמינים הקשורים לאינטואיציה, יכולים להופיע בכל עת. בתקופות מעבר נדרשת אומנם רמה גבוהה יותר של עירנות ושל זהירות, אבל כפי שנראה בפרקים הקרובים (5־8), השימוש בחיבור הרוחני ובתרגילי המחשבה שנועדו להגן, לקרקע ולאזן, צריך להיות יומיומי ושגור. אנשים יכולים לבצע את התרגילים הנחוצים המותאמים לגילם בצורה שמתאימה לגיל, בעצמם או בסיוע של מבוגר.

בסופו של דבר, בעוד שאמפתים יכולים להיות פגיעים ורגישים במיוחד לסוגים רבים של אנרגיות – רוחנית (ישויות בצורתן הרוחנית, אנרגיה רוחנית), מנטלית (מחשבות, כוונות, מניעים), רגשית (מצבי רוח, תחושות) ופיזית (אורות, קולות, ריחות, כימיקלים) – אני נוהגת להתייחס לתסמינים שהם מפתחים כ״מבוססי רוחניות״. הסיבה היא, שאני מאמינה שהשורש של רבים מהתסמינים הללו נעוץ לפחות בחלקו בחוש האינטואיציה המוגבר של האמפתים, חוש שהוא בטבעו רוחני, או שהוא הטבע של קיומם הרוחני על פני כדור הארץ.

האם ייתכן שאלו הם או אתה?

עבור רבים כל כך ממטופליי ומתלמידיי שהתגלו כאמפתים, האנרגיות שהם חוו וספגו מבלי להיות מודעים לכך וללא ההגנה הנחוצה, היו מציפות ומבלבלות מדי, והובילו למה שאני מחשיבה כסבל מבוסס רוחניות. עם זאת, ברגע שהאנשים היפים והרגישים הללו הבינו שהם אמפתים (ורבים מהם גם בעלי יכולות תקשור ויכולות מדיום חזקות אך חבויות), זה אפשר להם לנקוט כמה צעדים פשוטים כדי להגן על עצמם, למנוע או לפחות להפחית את החרדה שלהם, ולהתחיל להיפתח לעצמי השלם שלהם ולחיות את החיים שהם נועדו לחיות. על אף שלא הכרתי את סיפורי החיים או את הרקע של רוב המטופלים והתלמידים שלי כשפגשתי אותם לראשונה, חלקם הסכימו ברוב טובם לחלוק את סיפוריהם כאן, כדי שאנשים אחרים שמתמודדים עם חרדה מבוססת רוחניות, או עם תסמינים אחרים הקשורים להיותם אמפתים, יוכלו למצוא את דרכם לבריאות, לרווחה ולחיים שלמים וטובים.

ניק

לפני מספר שנים, לכבוד יום הולדתו השבעה־עשר, קיבל ניק קריאה אצל המדיום הרוחנית דיאנה צי׳נקמני, שהייתה במקרה גם אחת התלמידות שלי. כשדיאנה שמעה על החרדה שממנה הוא סובל, היא המליצה לו לפנות אליי.

ניק התחיל להגיע לשיעורי המודעות הרוחנית שלי, וערב אחד הוא ניגש אליי בסוף השיעור, וסיפר לי על התקפי החרדה והפאניקה החמורים שהוא חווה מאז שהוא זוכר את עצמו. בלילות הוא היה כה חרד, שהוא לא הצליח לישון, ולא רצה להישאר לבד בחדרו. הוא מעולם לא ניסה טיפול תרופתי עבור החרדה שלו, אבל הלך לפסיכולוג כשהיה בחטיבת הביניים. הוא גילה שהפסיכולוג הועיל לו מאוד בשיחה על הבעיות ועל הרגשות שלו, אבל החרדה נותרה בעינה.

הצטערתי כל כך על האיש הצעיר הזה, כשהוא סיפר לי איך החרדה שלו התעצמה כשהתחיל ללמוד בתיכון, ועכשיו כבר הגיעה לרמה כזו שהוא מתקשה לתפקד במקומות ציבוריים. הוא המשיך ללכת לבית הספר, אבל כבר לא היה מסוגל להשתתף בפעילויות ספורט, ובודד את עצמו מבחינה חברתית. החרדה שלו נהייתה משתקת, וכתוצאה מכך הוא גם הרגיש מדוכא. הסברתי לניק שהוא אמפת, ושהוא צריך להגן על עצמו מבחינה רוחנית. בתור התחלה נתתי לו שלושה כלים עיקריים – תרגילי הקפה, קרקוע והגנה, שכולם נעשים בכוח המחשבה – שאותם יהיה עליו ליישם מדי יום כדי להגן על האנרגיה שלו, לאזן אותה, לגונן על צ׳אקרות מקלעת השמש והלב שלו מפני אנרגיות שליליות ורעילות, ולפוגג את החרדה שמפריעה לו לתפקד.

ניק היה המום מהמהירות שבה הכלים הללו עבדו עבורו. הוא אמר שהוא הרגיש שיש לו שוב שליטה על חייו, והוא כבר לא מרגיש שהוא נתון לחסדיהן של האנרגיות ושל הרגשות שסבבו אותו. כמו אמפתים רבים אחרים גם ניק התגלה כמדיום רוחני מוכשר. מסיבה זו ביקשתי מניק גם לפרסם, בכוח המחשבות שלו בלבד, שלט ״נא לא להפריע״ רוחני, שמיידע את מי שמצויים בצורתם הרוחנית, שהוא אינו מעוניין לתקשר בזמנים מסוימים במהלך היום והלילה (למשל כשהוא אמור לישון).

נכון לעת כתיבת ספר זה, סיים ניק בהצלחה את לימודיו בבית הספר לסיעוד, והתחיל לעבוד בבית חולים. אני שמחה לומר שיש לו גם חיי חברה פעילים. ניק אומר שהוא סגר מעגל. כשהוא התחיל, הוא היה זקוק לכל העזרה שיכול היה לקבל, ועכשיו הוא מרגיש שניתנה לו הזכות להשתמש במתנות שלו כדי להגיש עזרה לאחרים.

קנדיס

קנדיס הייתה רעיה ועקרת בית, אם לשניים, שהייתה בטוחה שבריאותה ללא דופי, עד שיום אחד, בעודה מכינה את ארוחת הבוקר, היא התעלפה פתאום ללא כל אזהרה מוקדמת. היא סיפרה לי שבעקבות זאת היא אובחנה כבעלת הפרעה בתפקוד האוטונומי, מצב שבו מערכת העצבים האוטונומית לקויה או אינה מתפקדת כראוי. במקרה של קנדיס זה גרם לדפיקות לב בלתי נשלטות, ללחץ דם גבוה או נמוך באורח מסוכן ולהתעלפויות פתאומיות. מצבה של קנדיס החמיר עד כדי כך שהיא לא יכלה לנהוג, היא הייתה חייבת להיזהר במדרגות, והתקשתה לעכל מזון. היא פיתחה עייפות כרונית ונעשתה חולה כל כך, עד שבעלה היה צריך לשאת אותה במדרגות למיטה מדי לילה. למרבה הצער, הרופא שלה אמר שאין כל טיפול תרופתי, ניתוח או טיפול אחר שיוכלו לעזור לה. בנוסף למצבה הרפואי סבלה קנדיס גם מחרדה במקומות ציבוריים.

קנדיס שמעה על עבודת הריפוי שלי לאחר שקראה את ספרה של תרזה קפוטו There’s More To Life Than This, וקיוותה שאוכל לעזור לה. כשהיא באה לפגוש אותי ב־2013, דיברתי איתה, עשיתי לה ריפוי אנרגטי, ונתתי לה את כל תרגילי שיעורי הבית שלי – לרבות ההקפה, הקרקוע וההגנה – כדי לגונן על צ׳אקרות מקלעת השמש והלב שלה מפני אנרגיה שלילית או רעילה, לאזן ולהתאים את האנרגיה שלה, ולעזור לה עם התסמינים שהיא חוותה. קנדיס, שהתגלתה כאמפתית, מספרת שהרגישה טוב יותר מייד לאחר הפגישה שלנו. ועל אף שהיא עדיין סובלת מהפרעה בתפקוד האוטונומי, התסמינים שלה פחתו, היא כבר לא מתעלפת, ובעלה כבר לא צריך לשאת אותה במדרגות למיטה. כמו כן נעלמה החרדה שלה, והיא כבר אינה צריכה להימנע משהות בקבוצות או במקומות פומביים. היא סיפרה לי בבדיחות הדעת, שעל אף שבעלה אינו מאמין ״בדברים האלה״, אפילו הוא מודה שזה שינה את חייה. גם קנדיס היא בעלת המתנות הרוחניות של יכולת תקשור ושל יכולת ריפוי, והיום היא מקבלת באהבה את החלק הזה בעצמה.

כריסטין

כריסטין אומרת שהיא סבלה מחרדה כל חייה. כשהייתה ילדה, היא הייתה רואה ושומעת אנשים ודברים שאחרים לא ראו ולא שמעו. היא התפללה להפסיק לראות ולשמוע את הדברים האלה, וכך קרה. אבל אז היא פיתחה חרדה והפרעת קשב. כשהייתה באירועים המוניים או בקבוצות, הבטן שלה הייתה מתכווצת, והלב שלה הלם במהירות. בלילות התקשתה לישון. כשהייתה בתיכון ובקולג׳, היא הלכה לרופאים שאבחנו אצלה הפרעת חרדה מוכללת, אבל התסמינים לא נעלמו.

כשפגשתי את כריסטין בסתיו 2014, אמרתי לה את מה שאמרתי לרבים אחרים. שהיא אמפתית, ובמקרה שלה ייתכן שיש לה מתנות רוחניות חזקות, שכולן עשויות לתרום לחרדה ולקשיי השינה שלה. נתתי לכריסטין כמה כלים חדשים כדי להגן על עצמה ולאזן את עצמה ולקבוע גבולות עבור האנרגיות המצויות סביבה. לימדתי אותה איך להשתמש במחשבות שלה כדי להקיף, לקרקע ולהתגונן. כמו עם ניק, גם לכריסטין הסברתי שבעזרת כוח המחשבה שלה היא צריכה לתלות שלט ״נא לא להפריע״ רוחני לפני השינה, כדי שהאנרגיות שנמצאות בסביבה לא יטרידו אותה כשהיא מנסה לישון. בעזרת הטכניקות הפשוטות האלה הצליחה כריסטין להתמודד עם החרדה שלה, והתחילה לישון לילות שלמים לראשונה בחייה.

כריסטין סיימה את התואר השני שלה, והיום היא יועצת חינוכית בבית ספר יסודי ובחטיבת ביניים. היא ממשיכה לפתח את המתנות הרוחניות שלה, ורוצה ליידע אחרים שהם אינם חייבים להוסיף ולחיות בפחד ובחרדה. הושיטו יד וקבלו עזרה, היא אומרת, כי ברגע שתעשו זאת, יהיה זה היום הראשון של שארית חייכם.

ג’ן

ג׳ן הייתה מורה במשך ארבע־עשרה שנים. היא אומרת שאהבה את עבודתה כמורה לבריאות ולחינוך מיני לבני חמש־עשרה ושש־עשרה, אבל סבלה מחרדה. היא לא הבינה מאין מגיעה החרדה. היו לה חיים טובים ושמחים. היא שמה לב שהתסמינים שלה החמירו לאחר מותו של סבה עשר שנים קודם לפגישתנו, ושהם נוטים להתעצם כשהיא נמצאת במצבים קבוצתיים, לרבות עם התלמידים שהיא אוהבת כל כך. החרדה הייתה שוככת מעט בקיץ, ולאחר מכן מתעצמת בסתיו, עם תחילת שנת הלימודים. היא ניסתה מדיטציה – ואפילו לימדה את התלמידים שלה שיעור שנקרא ״מדיטציה ליום שני״ – ומצאה בה תועלת. אבל החרדה עדיין נמשכה. היא הייתה מוצאת את עצמה מדברת מהר והרבה, נסערת ממשהו שהיא הרגישה שהיא צריכה לשחרר. ועדיין היא לא ידעה מהו הדבר, ולמה היא מרגישה ככה. כל זה פשוט לא היה הגיוני בעיניה.

באחד הימים היא החמיאה לאחת התלמידות שלה על מדליון מופלא, מתנה שניתנה לה על־ידי סבתה. התלמידה הייתה במקרה נכדתי, ובאוקטובר 2015 הגיעה אליי ג׳ן למפגש כדי לטפל בחרדה שלה. במקרה הזה המורה היא שהלכה הביתה עם שיעורי בית. ביקשתי מג׳ן להשתמש במחשבות שלה כדי להקיף, לקרקע ולמגן את עצמה כל יום ויום בחייה. בנוסף לימדתי אותה את מדיטציית האור הלבן האוניברסלי שלי כדי לעזור לה להתחבר, להתקרקע ולהתאזן מבחינה רוחנית. ג׳ן מספרת שחוותה ירידה בחרדה והרגישה קלילה יותר, אסירת תודה ומלאת תקווה ״כמעט מייד״. היא המשיכה ללמד את התלמידים שלה מדיטציה, עם דגש על החשיבות של חשיבה חיובית, התמקדות בחוזקות ותרגול הכרת תודה. היא ממליצה לאחרים להקשיב למדריך הפנימי שלהם, ומספרת שההדרכה הפנימית אינה מגיע בצורה של ברקים ורעמים, אלא בקול שלכם עצמכם, בלחישה.

ג’סיקה

ג׳סיקה נישאה בגיל עשרים. כשהנישואים שלה הגיעו לקיצם, היא פיתחה חרדה משתקת. היא חוותה חרדה מדי יום ביומו, סבלה מנדודי שינה, והתקשתה בתקשורת עם אנשים, הן בקשר של אחד על אחד והן בקבוצות. בסופו של דבר היא מצאה עבודה שאפשרה לה לעבוד מהבית ולהימנע מהיציאה החוצה. ג׳סיקה ניסתה תרופות נוגדות חרדה וכדורים נוגדי דיכאון, דיקור, וטיפול בצמחים. היא אמרה שכל ההתערבויות הללו הועילו לה לכמה שעות, שאחריהן שבה החרדה והופיעה.

בדצמבר 2015 השתתפו היא ואחותה באחד הסמינרים שלי שעסק ב״גישור על הפער בין חרדה לתקשור״. במהלך הסמינר חילקתי למשתתפים שאלון, שמטרתו לבדוק לכמה מהנוכחים יש מאפיינים של אמפתים, ולאחריו עשינו מדיטציית ריפוי. ג׳סיקה ענתה בחיוב על רבות מהשאלות בשאלון, ובמהלך המדיטציה היא נרגעה, פשטה את הז׳קט שלה, התירה את זרועותיה השלובות, והסתכלה סביבה כדי להתחבר עם אנשים אחרים. לאחר המדיטציה לימדתי את המשתתפים תרגילי הקפה, קרקוע והגנה, כדי שיוכלו ללכת הביתה עם הכלים הנחוצים להם כדי להגן על עצמם ולאזן את עצמם בחיי היומיום שלהם. ג׳סיקה משתמשת בכלים הללו מדי יום. היא אומרת שאין לה שום חרדה כלל, שהיא מצליחה לישון לילה שלם ברציפות, ושהתחילה לקבל בהשלמה את המתנות הרוחניות שלה.

ג’ניפר

לאחרונה נשאתי דברים באירוע, כשאישה ניגשה אליי פתאום והעניקה לי את החיבוק הכי גדול שיש, והודתה לי בבכי לי על שעזרתי לאחותה, ג׳ניפר. לצידה עמדה ג׳ניפר, מטופלת שהפכה גם לתלמידה. ג׳ניפר הייתה בת ארבעים ושלוש, רעיה ואם לשניים, שחיה עם דיכאון משתק כל חייה. היא סיפרה לי שבעברה היו לה שלושה ניסיונות התאבדות, הראשון כשהייתה רק בת ארבע.

ג׳ניפר הייתה שומעת פטפוט בתוך ראשה, וראתה דברים שאנשים אחרים לא ראו. משלא הצליחה להבין מאין באים החזיונות והקולות הפולשניים, היא שקעה בדיכאון עמוק. הרופאים עשו כמיטב יכולתם לעזור לה. ג׳ניפר דיווחה כי ניסתה מגוון רחב של תרופות, ביניהן נוגדי דיכאון, תרופות אנטי־פסיכוטיות, ונוגדי חרדה. ג׳ניפר סיפרה כי במהלך חייה היא נכנסה לבתי חולים פסיכיאטריים ויצאה מהם כמה וכמה פעמים, ועברה עשרים וארבעה מחזורים של טיפול דו צדדי בשוק חשמלי. אבל הפטפוט ששמעה בתוך ראשה וראיית החזיונות שבו והופיעו בכל פעם מחדש, והיא הייתה נכנסת לעוד מחזור של דיכאון קשה. היא שאלה את עצמה איך תוכל להמשיך לחיות כך.

ואז, משום מקום, חברה שאלה את ג׳ניפר אם היא ראתה את תוכנית הטלוויזיה המדיום מלונג איילנד. ג׳ניפר ניגשה לצפות, וגילתה שהיא אוהבת את תרזה ואוהבת את התוכנית, ומפה לשם התגלגלה גם לאתר האינטרנט שלי. באותה עת חוותה ג׳ניפר חרדה משולבת בדיכאון קשה. היא סיפרה שבדיוק שוחררה מבית החולים, ניסתה כל דבר אפשרי אחר, וחשבה לעצמה ״מה יכול להיות, אין לי מה להפסיד, למה שלא אנסה את זה?״

ג׳ניפר, בעלת הנוכחות המלאכית, הגיעה אליי למפגש ריפוי בינואר 2016. שוחחתי איתה, הסברתי לה שהיא אמפתית, עשיתי לה ריפוי אנרגטי, ונתתי לה את כל שיעורי הבית, לרבות תרגילי ההקפה, הקרקוע והמיגון ומדיטציית האור הלבן האוניברסלי. מאז התחילה ג׳ניפר להשתתף בקביעות בשיעורי המודעות הרוחנית החודשיים שלי ולעבוד על פיתוח המתנות הרוחניות שלה. ג׳ניפר הייתה מדיום רוחני כל חייה, אבל נאלצה להדחיק את כל האנרגיה הזו לפינה כלשהי. היום היא מסוגלת לשלוט בפטפטת שבראשה ולהתיידד איתה, וזה מקנה לה את מה שהיא מכנה ״שלוות נפש ואופטימיות מופלאה״ שמעולם לא היו לה קודם. באופן לא מפתיע, ג׳ניפר התברכה גם במתנת הריפוי הרוחני. כל חייה רצתה ג׳ניפר למות. היום היא מאמצת באהבה את מתנות הריפוי הרוחני ואת התקשור שלה, והיא מלאת תודה על היכולת לחלוק אותן עם אחרים הזקוקים להן. היום, ג׳ניפר רוצה לחיות.

לעד אהיה אסירת תודה לנשמות האמיצות והמוכשרות האלה ולרבים אחרים כמוהם, על ששיתפו אותי בסיפורים שלהם, כדי שאנשים אחרים שעשויים להתמודד עם קשיים דומים, יוכלו ללמוד מהם, לראות את עצמם משתקפים בחוויות שלהם, ולמצוא את דרכם לריפוי ולחיים שלמים יותר. כל האנשים הללו הם אמפתים שסבלו מחרדה ומתסמינים אחרים הקשורים להיותם אמפתים, ואשר אני מאמינה שנגרמו, לפחות באופן חלקי, בשל גורמים בעלי אופי רוחני. אני סבורה שחשוב שאנשים יילכו לרופאים, לפסיכולוגים ולאנשים אחרים בתחום שירותי הבריאות כדי לטפל בחרדה, בהתקפי פאניקה, בדיכאון ובתסמינים גופניים או נפשיים אחרים. במקביל אני סבורה שחשוב לכולנו לטפל גם בעצמי הרוחני שלנו – והתרופות לא תמיד יהיו התשובה או המענה המלא. כל האנשים הללו, חלקם סבלו מהמחלות ומהתסמינים שלהם במשך שנים, הצליחו להפחית את התסמינים באופן מובהק על־ידי יישום של כמה תרגילים פשוטים – כולם מתבצעים בדרך המחשבה – שנועדו להגן עליהם, ולקרקע ולאזן את עצמם ברוח־נפש־לב־גוף.

האם ייתכן שגם אתם כאלה? אם עניתם בחיוב על כמה וכמה מהשאלות בשאלון, או אם ראיתם את עצמכם משתקפים בסיפורים של מטופליי ניק, קנדיס, כריסטין, ג׳ן, ג׳סיקה או ג׳ניפר, ייתכן בהחלט שגם אתם אמפתים. בואו נלמד עוד על החיבור בין חרדה לבין רוח, וכיצד למדתי שיש כמה כלים פשוטים מאוד שיכולים לעזור ולמנוע או להפחית סוג כזה של חרדה ושל תסמינים נלווים.