הנאשמות

1 אדי

אני שונא עורכי דין.

את רובם. למעשה כמעט את כולם, למעט כמה יוצאי דופן בולטים. אחד מהם הוא המנטור שלי, השופט הארי פורד, ועוד כמה עורכי דין ותיקים שמסתובבים במסדרונות של בנייני בית המשפט הפלילי של מנהטן כמו רוחות רפאים בהלוויות של עצמן. כשביצעתי הונאות לטווח ארוך, לקראת גיל עשרים, הכרתי הרבה יותר עורכי דין מהיום. את רוב עורכי הדין היה קל לרמות, משום שהם עצמם לא היו ישרים.

מעולם לא שיערתי שאהיה אחד מהם. על כרטיס הביקור שבכיסי כתוב "אדי פלין, עורך דין".

אילו אבי, רמאי מוכשר בזכות עצמו, עוד היה בחיים, הוא היה מתבייש בי. יכולתי להיות מתאגרף, אמן הונאות, כייס או אפילו סוכן הימורים. הוא היה מביט בבנו עורך הדין, מניד בראשו ותוהה איפה טעה כהורה.

הבעיה העיקרית בעורכי דין היא שהם נוטים לחשוב יותר על עצמם מאשר על הלקוחות שלהם. הם יוצאים לדרך חדורי כוונות טובות: הם צפו ב"אל תיגע בזמיר", אולי אפילו קראו את ספרה של הרפר לי, ומשתוקקים להיות אטיקוס פינץ' כשיהיו גדולים. הם רוצים לייצג את האיש הקטן. בקטע של דוד וגוליית. אבל אז מתחוור להם שלא יוכלו להתפרנס בכבוד מהעבודה הזאת, שכל לקוחותיהם אשמים ושגם אם יכתבו נאום ברוחו של אטיקוס, השופט לא יקשיב למילה מזורגגת אחת שתצא להם מהפה.

אלה מהם שמשכילים מלכתחילה להבין שמדובר בחלומות בהקיץ מסיקים שעליהם להצטרף למשרד גדול, לקרוע את התחת ולנסות להתקבל כשותפים לפני התקף הלב הראשון. במילים אחרות, הם מבינים שהחוק הוא עסק. ועבור חלקם מדובר בעסק משגשג.

נזכרתי בסכומי העתק שעורכי דין פליליים מרוויחים כשעמדתי בחזית בניין מספר 16 באריקסון פלייס. תחנת המשטרה של הרובע הראשון. מפרצי החניה, השמורים בדרך כלל לרכבי סיור, נתפסו על ידי צי של מכוניות גרמניות יקרות. ספרתי חמש מרצדס, תשע ב־מ־וו ולקסוס אחת.

משהו התרחש בפנים.

נכנסתי לתחנה דרך דלתות המהגוני הצבועות בכחול ולבן, שבורגי ברזל שובצו בקורותיהן המעוטרות. הגעתי לשולחן הטלקומוניקציה והמשכתי אל שולחנו של היומנאי התורן. שם התגלה לעיני הוויכוח במלוא עוצמתו. בלש בלבוש אזרחי, שחולצתו צהובה, תקע אצבע בפניו של סמל בּוּקוֹבסקי, בשעה שכעשרה עורכי דין התווכחו ביניהם באזור ההמתנה שבצדו השני של השולחן. קירותיו של אזור ההמתנה, שהיה בגודל של שישה מטרים על שלושה מטרים, היו מכוסים באריחים צהובים. ייתכן שבימים עברו הם היו לבנים, אבל בשנות השבעים והשמונים השוטרים עישנו המון.

בוקובסקי התקשר אלי לפני עשרים דקות. אמר שכדאי לי להגיע מהר. היה תיק. גדול. ופירוש הדבר שהייתי חייב לבוקובסקי כרטיסים למשחק של הניקס. היה לנו הסדר. אם משהו עסיסי הגיע לשולחנו, הוא התקשר אלי. הבעיה היחידה היתה שבוקובסקי לא היה השוטר היחיד שטיפל בעניין, ואם לשפוט לפי קהל עורכי הדין, השמועה כנראה עשתה לה כנפיים.

"בוקובסקי," אמרתי.

הוא היה גוש שרירים שעיר ושמן במדים הכחולים של משטרת ניו יורק. האור הבליט את הזיעה על ראשו הקירח כשהוא הסתובב, קרץ אלי ואחר כך אמר בשוויון נפש לבלש להזיז לו את האצבע מהפנים, או שהוא ידחף אותה אי־שם בתוך אמא שלו. לא הקשבתי לפרטים.

"עד כאן, בוקובסקי. כל אחד מהם מקבל דקה אחת עם החשודה. זה הכול. אחר כך היא תבחר את עורך הדין שלה ונמשיך ישר לתשאול. הבנת?" אמר הבלש בחולצה הצהובה.

"אין לי בעיה עם זה. נראה הוגן. אני יכול להסתדר עם זה. לך תשתה קפה חצי שעה. או שתתקשר לאמא שלך, תגיד לה שאני אעבור אצלה בסוף המשמרת."

הבלש נסוג לאחור, בעודו מניד ללא הרף בראשו לעבר בוקובסקי, ואחר כך סב על עקביו ויצא דרך דלת הפלדה שבירכתי חדר ההמתנה.

בוקובסקי פנה אל קהל עורכי הדין שלפניו כאילו היה כרוז בינגו המסביר את כללי המשחק: "זה מה שהולך לקרות. כל אחד מן המניאקים כאן ייקח מספר, וכשאכריז עליו, תקבלו דקה עם החשודה. אם היא לא חותמת על הסכם ייצוג, אתם מסתלקים. ברור? זה המקסימום שאני יכול לעשות."

כמה מעורכי הדין הניפו את ידיהם באוויר והחלו להקיש באצבעותיהם בטלפונים הניידים שלהם, בשעה שאחרים המשיכו להתלונן בעודם נדחפים לעבר מכונת הנפקת המספרים כדי לקחת מספר. המספרים נועדו לאזרחים שהמתינו בתור להגיש תלונה - ולא לעורכי דין המבקשים לראות לקוח.

"לעזאזל, בוקובסקי, מה קורה?" אמרתי. "בשביל מה אני קונה לך כרטיסים לניקס אם אתה קורא לכל עורך דין מזוין במנהטן?"

"מצטער, אדי. תראה, זה חתיכת תיק. אתה תרצה אותו. זה שום דבר לעומת מה שיהיה פה בבוקר, בטח יהיה בחוץ צבא של פפראצי שירצו להשיג תמונה כשניקח את הבנות האלה להקראת כתב האישום."

"איזה בנות? מה התיק?"

"הביאו אותן בחצות. אחיות. בנות עשרים ומשהו. אבא שלהן שכב למעלה בחדר השינה, קרוע לגזרים. כל אחות הזעיקה את המשטרה והאשימה את השנייה. כל אחות טוענת שהשנייה הרגה אותו. התיק הזה, זה הולך להיות משהו גדול."

הבטתי סָביב על חדר ההמתנה. מיטב עורכי הדין הפליליים במנהטן התקבצו בו, כל השחקנים הגדולים בחליפות שעולות אלף דולר, עם עוזרים שנשרכים מאחוריהם.

השפלתי את מבטי. נעלתי נעלי אייר ג'ורדן נמוכות בשחור־לבן ולבשתי ג'ינס וטישרט של AC/DC מתחת לבלייזר שחור. אחרי חצות, לרוב הלקוחות שלי לא הזיז אם אני לובש חליפה מחויטת. שמתי לב שכמה מעורכי הדין בחליפות נועצים זה בזה מרפקים ומחווים בראשם לעברי. אין מה לומר, לא נראיתי כמו מתחרה ראוי בעיני הברנשים האלה. ועדיין לא הבנתי למה עושים כזה עניין גדול מהתיק הזה.

"כל אחות טוענת שהשנייה עשתה את זה. אז מה? הן מפוצצות בכסף או משהו? מה הביא את כל האריות לגדת הנהר הלילה?"

"לא ראית את החדשות, נכון?" שאל בוקובסקי.

"לא. ישנתי."

"הבנות הן סופיה ואלכסנדרה אוולינו. הבנות של פרנק."

"פרנק מת?"

בוקובסקי הנהן ואמר, "דיברתי עם אחד האנשים של שירותי החירום. פרנק נשחט כמו דג. ביתרו אותו בסכין. הוא אמר שזה היה נורא. ואתה מכיר את החבר'ה האלה - הם רואים לא מעט דברים."

שירותי החירום של משטרת ניו יורק פעלו כצוות ימ"מ חכם. לא היה כמעט דבר שהם לא ראו - פעולות טרור אכזריות, שודי בנק, אירועי חטיפה ויריות בשטח. אם מישהו בשירותי החירום אמר שהמראה בזירה היה נורא, הזירה כנראה יצאה מתוך חלום בלהות. אבל לא רמת האלימות החריגה של הפשע היא שהוציאה את עילית הכרישים הפליליים במנהטן לשחר לטרף - אלא הקורבן והפושעות לכאורה.

עד נובמבר בשנה שעברה, פרנק אוולינו כיהן כראש עיריית ניו יורק.

"איזה סיכוי יש לי לקבל את התיק הזה אם אני האחרון בתור?"

"אתה הראשון בתור עכשיו. קרול לא הצליחה להחתים את הלקוחה. לבחור שנמצא כרגע בפנים אין סיכוי. אני אכניס אותך בעוד רגע," אמר בוקובסקי.

"רק רגע, הייתי השלישי בתור?"

"קרול צ'יפריאני דחפה לי אלפייה כדי להיות ראשונה אבל לא הצליחה להחתים את הלקוחה. סליחה, אדי. אני חייב לאכול."

"היי, מה אנחנו, אוויר? מה קורה פה?" אמר אחד מבעלי החליפות.

"אל תדאג. תירגע. הוא לא עוקף את התור. אתה תקבל את ההזדמנות שלך," אמר בוקובסקי. "זה בסדר, אדי. רוב השמוקים האלה כאן בשביל לפגוש את אלכסנדרה. אתה תפגוש את סופיה."

"רק רגע, אנחנו לא אמורים לפגוש את שתי האחיות?" שאל אחד החליפות, וכולם התחילו להתלונן.

בוקובסקי היה האיש שלי. הוא ועוד כחמישה יומנאים אחרים רמזו לי כשאירע מעצר חשוב, ואני תמיד גמלתי להם. הפעם, במשטרת ניו יורק הריחו תיק גדול, וכל שוטר שהחזיק עורך דין שמילא את כיסיו עשה שיחת טלפון. כבר ראיתי את זה בעבר. הבלשים הממונים על התיק התלוננו בפני היומנאים, אבל כל עוד הם לא גזלו יותר מדי מזמן המעצר, הם לא יכלו לעשות שום דבר. הבלשים לא התלוננו בפני הממונים עליהם כדי לא להלשין על עמיתים לעבודה.

במשטרת ניו יורק, מלשינים מתים בסתר. חלק מעורכי הדין כאן יקבלו את ההזדמנות שלהם, ואלה שלא - לא יתלוננו. אם הם יתלוננו, לא יתקשרו אליהם שוב. והלקוחות לא מתלוננים בזכות אפשרות הבחירה מבין בכירי עורכי הדין. רצח בפרופיל גבוה כמוהו כמתנת חג המולד עבור שוטרים במדים. בדומה למרבית הדברים בעיר הזאת, קצת שחיתות וקצת כסף מהצד עוזרים לשמן את הגלגלים של כולם.

ברוכים הבאים לניו יורק.

"אני אקח את המפתחות ואציג אותך בפני סופיה."

"למה אני נפגש עם סופיה?" שאלתי.

בוקובסקי רכן קדימה ואמר, "אני מכיר אותך. אתה לא תיקח את התיק אם הלקוחה רוצה לצאת זכאית מפשע שהיא ביצעה. יש לי ספקות לגבי אלכסנדרה. הצעירונת הזאת, סופיה, אתה כבר תראה. עשרים עד שלושים איש עוברים מדי יום בתאים שלי, ואני יכול לזהות את הפושעים האמיתיים בדיוק כמוך. היא לא פושעת. אבל אני חייב להזהיר אותך, אל תעשה לידה תנועות פתאומיות. אל תיתן לה שום דבר, אל תשאיר אצלה שום עטים או ניירות."

"למה?"

"טוב... הרופא כאן חושב שהיא משוגעת... אבל היא לא תתקוף אותך. אתה תהיה עורך הדין שלה."