הנבואות הטולטקיות של דון מיגל

הקדמה

אני מאמינה שכל אדם שאנו פוגשים עשוי להיות סוכן של עתידנו. את דון מיגל פגשתי לראשונה בשנות התשעים המוקדמות, בסנטה-פה, ניו-מקסיקו, שם התגורר. כוונתי לארגן פגישה עמו נבעה מתגלית שנפלה בחלקי: מצאתי כי אומנים מסוימים, הילרים ושמאנים, חולקים תבנית זהה של יצירתיות. במהלך סדרת ראיונות שערכתי, פגשתי אנשים שחוו שינוי פתאומי בחייהם, טלטלה שהובילה אותם לתובנות חדשות, ולאחר מכן ליצירת דרכי נתינה שבאמצעותן יוכלו לחלוק את חוכמתם עם אחרים. קראתי לבעלֵי החוכמה הללו 'אומנים של הרוח' והייתי במהלך כתיבת ספר בשם זה. כאשר אחד מעמיתי האמנים סיפר לי על מיגל, ידעתי שעלי לערוך עמו ריאיון.

כשהגעתי אליו לראיין אותו, מיגל בדיוק עמד להעניק טיפול הילינג לאישה שסבלה קשות מדלקת פרקים, והתיר לי להיות נוכחת בפגישה. ראיתי את האיש הקטן הזה, כהה העור ובעל העיניים החומות המאירות, מרוכז באופן מוחלט במסירת אנרגיה באמצעות עיסוי, אנרגיה שהשפיעה על המטופלת שלו באופן נראה לעין. היא נזקקה לטיפול באופן נואש, כיוון שעמדה לצאת לנסיעה ממושכת. תחושת ההקלה הניכרת שחוותה המטופלת, ומה שנראה כמצב דמוי טראנס שבו היה המרפֵא שלה שרוי, ריגשו אותי מאוד.

מיד לאחר יציאת המטופלת, שחשה שיפור עצום במצבה, מיגל ואני נפגשנו. היתה לו תחושה שמישהו יופיע ויכתוב עליו, והנה אני הגעתי. בחצי השעה הקצרה בה ישב קרוב אלי ואחז בידי, הוא הגיע כנראה למסקנה שאני אדם לא מאיים, וכך החל שיתוף הפעולה בינינו, שנמשך על-פני חמש שנים. במהלך תקופה זו היקף עבודתו של מיגל הלך והתרחב והוא נעדר רבות עקב נסיעותיו. הראיונות אתו וקבלת התגובה ממנו על כתיבתי, נדחו לא פעם בשל לוח הזמנים העמוס שלו. כשעמדנו לסיים את פרק הביוגרפיה שלו לָספר אומנים של הרוח, הוא שאל אם אהיה מוכנה לכתוב ספר על תורתו. הסכמתי, בתנאי שהכתיבה תהיה מנקודת מבט של משקיפה, ולא של תלמידה. אני מאמינה שהאובייקטיביות שלי היתה תכונה שהוא העדיף. השקעתי כמה שנים בהיכרות עם תורתו. נסעתי אתו לטֶאוטיהואקן, וערכנו יחד שני סיורים לאורך שדרת המתים העתיקה, המשתרעת על-פני קילומטר וחצי. בסיורים אלו למדתי ממיגל על תכליתן של הפירמידות. לאחר שנים של שיתוף פעולה, ב-1997, יצא לאור הספר שלנו, מעבר לפחד.

בשיחותי הרבות עם מיגל ספגתי כמות ניכרת של ידע וחוכמה טולטקיים. משך אותי במיוחד הרעיון, שבני אדם הם לא רק יצירתיים בצורה מדהימה – אלא שבאמצעות מוחותינו הפוריים ומגוון הרגשות שלנו אנו למעשה חולמים את העולם, עולם שהוא נפלא, יפה ומלא השראה ועם זאת, באותו הזמן, הוא סיוט שמפיק שנאה, מחלות, אסונות סביבתיים והתאכזרות לזולת.

מיגל מלמד שיש בידנו הכוח להסיר את הסיוט על ידי שליטה בחלום שלנו. הוא מאמין שאנו קרובים להתעוררות התודעה שלנו ולהכרה בכוחנו היצירתי. נבואותיו מעוררות תקווה. הן מניחות את העתיד בידינו ומחליפות תירוצים, טיעונים מתוחכמים, נימוקים אקדמיים ופסימיות צינית, במערך של הנחות בסיסיות המאששות את שלמות הבריאה. באנו לעולם עם כל היכולות הדרושות לנו כדי ליצור גן עדן עלי אדמות. ארבע מילים אלה, שחזרו בשיחותינו לעתים קרובות, נשארו עמי. אני חושבת עליהן במהלך ימַי. מיגל מדגיש כי אין זה כה חשוב מה קורה לנו, אלא מה קורה דרכנו.

בהשראת ספר זה עשויים להתעורר בכם הרהורים ברוח השיעור הזה. אני מאמינה שקוראים רבים יחוו התרוממות רוח בעקבות קריאת הנבואות הטולטקיות של דון מיגל ובעקבות המפגש עם הבנתו הבהירה את החוכמה הטולטקית.