הנווטת תמר אריאל

פרק 1 "לנטוש, לנטוש"

שמי תמר. תמר אריאל.

ב"סולו" הראשון בחיי ריסקתי מטוס. מטוס חדש, גדול, אחד ממעטים.

לפעמים אני מדמיינת מצבים גרועים יותר, למשל, שהמטוס מתהפך ועולה באש ואני בתוכו מתייסרת מכאבים, הַכָּרתי באה והולכת ולמרות הכול אני שולטת ברגשותי שם, בתוך האש והעשן וחתיכות המטוס הפזורות סביבי...

גיא, מפקד הטייסת שלי, היה הראשון שהגיע אלי. הוא רכן מולי בעיניים מלאות דאגה.

אילו רק יכולתי לשמור באותו רגע על קור רוח ולהקרין כוח ועמידות. במציאות, בכיתי.

נטשתי מטוס. ממש כך.

שרועה עם מצנחי על המסלול, בשקט שסביב, סירבתי להאמין. זה לא באמת קרה. אבל האירועים שחלפו במוחי בזה אחר זה, כשהם מתרחשים "לפי הספר", בהתאם לכל הנהלים שלמדתי בקורס טיס, טפחו על פני ואיששו חד וחלק את העובדה המרה: נטשתי מטוס. הרגשתי כמו בסרט, גדול, אמיתי, ובראשי התרוצצו שאלות רבות:

ואם מישהו מחברַי לקורס הטיס היה בתוך המטוס הזה במקומי?

ואם זה היה קורה לי בעוד חודשיים ולא בטיסת היחיד הראשונה שלי, זו שבעגה שלנו קרויה "סולו"?

ואם זה היה קורה לי במטוס האימונים הקודם של חיל האוויר, הצוקית, הפוגה מגיסטר הצרפתי, ששימש את החַיִל במשך שנים רבות, ומאות פרחי טיס התאמנו עליו?

יש לי זכות לשאול?

אין לי זכות לשאול?

דבר אחד היה ברור לי. אם זה היה קורה לי בצוקית לא הייתי נשארת בחיים. מדוע? כי בצוקית אין כיסא מפלט שמאפשר נטישה כשהמטוס על המסלול. מדהים, לא? מדובר במטוס אימונים דו-מושבי שהכשיר מאות טייסי קרב, טייסי מסוקים. במלחמת ששת הימים שישה מטוסים מהסוג הזה נפגעו במהלך תקיפות קרקע שביצעו וכל ששת הטייסים נהרגו, בשל העובדה שלא היתה במטוס מערכת פליטה מסודרת. באוקטובר 2008 התרסק מטוס צוקית באזור צאלים ומדריך הטיסה, סרן מתן אסא והחניך הטוראי כרמי אילן, נהרגו במקום.

אחרי 50 שנה הוצא מטוס הפוגה מגיסטר משימוש בחיל האוויר ובמקומו נכנס העפרוני, מטוס אימונים חדש מתוצרת ארצות הברית, בעל מנוע יחיד מסוג טורבו-פרופ. ב-7 ביולי 2009 החלה קליטת המטוסים הראשונים מסוגו בחיל האוויר עם נחיתת רביעיית המטוסים הראשונה שהוטסה מארצות הברית בידי טייסים אמריקאים. רבע מעלוּת המחיר של המטוס החדש נובע מעלותם של שני כיסאות מפלט, מתקדמים ואמינים במיוחד, בעלי יכולת פליטה אפס-אפס, שמשמעותו היא שגם אם המטוס נמצא בגובה אפס, דהיינו על הקרקע, וגם אם הוא באפס מהירות, כלומר, במצב נייח, עדיין יושביו יכולים לפלוט את עצמם במקרה של תקלה, ולהישאר בחיים.

ולכן נשארתי בחיים. פצועה, אבל בחיים.

אני מנסה לשחזר את מה שאירע ביום ההוא, למן ההתחלה.

התאריך: 15.7.2010. יום קיץ רגיל. אך לפני זמן קצר הייתי תלמידת תיכון וזו היתה העונה שכולנו חיכינו לה - תחילת החופש הגדול, ללא עול לימודים ובגרויות. עונה נטולת דאגות, לי ולבני גילי, במושב הקטן שבו נולדתי ובו עברה ילדותי המאושרת.

אני גרה במושב השיתופי משואות יצחק, שממוקם סמוך לכביש המחבר את אשקלון במערב עם קריית מלאכי במזרח. היישוב נקרא על שם הרב יצחק הרצוג, שהיה הרב הראשי לעדת האשכנזים. הוא נתמנה לתפקיד עוד טרם קום המדינה, עם מותו של קודמו בתפקיד, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שנפטר ב-1935. כשהוקמה המדינה ב-1948 היה הרב יצחק הרצוג לרבה הראשי האשכנזי הראשון של מדינת ישראל. בנו, חיים הרצוג, אלוף ומדינאי, היה הנשיא השישי של מדינת ישראל. נכדו הוא יצחק (בוז'י) הרצוג.

משואות יצחק הוקמה לראשונה ב-1945 והיתה לחלק מיישובי גוש עציון. במלחמת השחרור נכבשו יישובי גוש עציון בידי הערבים. חלק מתושביו נהרגו בקרבות או נטבחו בידי הערבים, והשאר נפלו בשבי הלגיון הירדני ונלקחו למחנה שבויים בעבר הירדן המזרחי.

ב-6 ביולי 1949, לאחר שובם מהשבי הירדני, הקימו אנשי משואות יצחק את יישובם החדש וקראו לו בשם יישובם שחרב. סבי אריה, אבא של אבי, היה ביניהם. הוא נלחם בקרבות הקשים בגוש עציון, נפל בשבי הירדני, שהה בו כמה חודשים ולאחר שחזר היה בין מקימי משואות החדשה, זו שבה נולדתי.

חזרה ל-15 ביולי 2010. יום חמישי בשבוע. עשיתי את כל הבדיקות שיש לבצע במטוס ואושרתי לטיסת סולו. גיא, מפקד טייסת "ראשונִי קרב", היה במגדל הפיקוח ואישר את המראתי. המטוס מתחיל לרוץ על המסלול, צובר תאוצה ומהירות. אני מתרגשת מאוד, אבל מרסנת את ההתרגשות ומתרכזת בעיקר. פתאום חודרת למוחי ההכרה ששום מדריך לא יושב בכיסא מאחורי כפי שהיה בכל הפעמים הקודמות. המטוס שלי, רק שלי! אני מגבירה מהירות והעפרוני מתחיל להמריא כמו ציפור קלה ומהירה לשמים. זו הרגשה אדירה, עילאית. אני מביטה שמאלה וימינה, קדימה ואחורה. אני היחידה על העפרוני, והוא טס, חותך את השמים, משמע, אני זו שמטיסה אותו, כלומר, אני הטייסת!!!

בפעם הראשונה אני חשה במלוא חושַי ובמלוא הכרתי את התגלמות המושג "טייסת".

תפסיקי לעוף על עצמך, אני לוחשת לעצמי, מנסה בכוח להכניס לפרופורציה את ההרגשה הנהדרת, המשכרת, של לטוס לבד. אני מקבלת את הנזיפה העצמית ולוחשת לעצמי, טוב. נו. חניכה בקורס טיס. לא טייסת. עדיין לא טייסת.

אני מתחילה להנמיך לקראת נחיתה. אני מביאה את המטוס לקראת נגיעה במסלול. זה הרגע שבו הכול נהיה מורכב יותר. כל כולי מרוכזת בנקודה שבה ייגעו גלגלי המטוס בקרקע. עתה, חלק גדול מהתהליך מתבסס על כישוריו ויכולותיו של הטייס: כושר זיהוי וכושר שיפוט נכון ומדויק. בנחיתות הרבות הקודמות שביצעתי, תמיד עם מדריך מבית הספר לטיסה, התקשיתי ברגע הנגיעה להרחיב את המבט מעבר לנקודת ההשקה של המטוס על המסלול, המבט שלי הצטמצם פיזית למה שנמצא לפני ומתחתי ולא לַסובב אותי. והנה, אני עוד לא ערה לכך, אבל זה מה שקורה גם הפעם. המטוס נוגע במסלול, ועכשיו מה שחשוב הוא לשמור על ציר הנחיתה. כדי לנוע כמו שצריך על המסלול ולשמור את הציר אני מפעילה את רגל שמאל. ככל הנראה לחצתי על הדוושה חזק מדי כי המטוס מתחיל לסטות שמאלה לעבר קצה המסלול. אני ממש לא מבינה מה קורה למטוס. אני מנסה להוריד את כנף שמאל כדי שהמטוס יֵשב על המסלול, אבל המטוס מגיב בחריפות ומושך שמאלה לקצהו השמאלי של המסלול. אני רואה כיצד מסלול האספלט הולך ונגמר ואני מתקרבת במהירות אל החול שמעבר לו. אני נבהלת ומשאירה את רגל שמאל שלי על הדוושה, ועד שאני מרימה אותה זה מאוחר מדי. עוד שבריר של שנייה אני יורדת מהמסלול...

כל מה שתיארתי נמשך שניות ספורות. העפרוני שעט לקצה המסלול במהירות של יותר מ-50 קשר. משכתי בידית ההפלטה, וכמו לחצתי על הדק של כלי ירייה, נשמע פיצוץ עז וכוח אדיר העיף אותי כלפי מעלה. באותה שנייה לא ראיתי דבר, כי עיני נעצמו אוטומטית בתגובה לפיצוץ האדיר של חופת הטייס. טולטלתי בחוזקה, ובבת אחת מצאתי את עצמי תלויה על המצנח, בין שמים וארץ. המעבר היה חד. רגע לפני כן עוד ניסיתי להשתלט על המטוס, שסירב להגיב לפעולותי בתוך תא הטייס העמוס והרועש, כשהמטוס מיטלטל בפראות וההגאים אינם מגיבים, ופתאום - שקט. שקט פסטורלי, ואני תלויה באוויר, לבדי, ומעלי המצנח.

הסתכלתי על הקרקע שהלכה וקָרבה והכנתי את עצמי לחבטה. הצמדתי רגליים והחזקתי ברצועות הכתפיים של המצנח, בדיוק כמו שלימדו אותנו בקורס הצניחה, ואז נחבטתי בקרקע ונשארתי שרועה. חופת המצנח שעוד היתה מלאה באוויר החלה לגרור אותי על פני האדמה לכיוון מזרח. כדי להקריס אותה, כלומר, להוציא ממנה את האוויר, משכתי באחת מרצועות המצנח ואחר התנתקתי מהמצנח. הורדתי מעלי את מסכת החמצן ועדיין סירבתי לקלוט מה בדיוק עשיתי ובראשי רצה המחשבה: אני לא מאמינה שנטשתי, אני לא מאמינה שהרסתי מטוס...

אבל העובדות טפחו על פני והיה עלי להתעמת עם ההכרה שריסקתי מטוס. זו היתה תחושה איומה. מימי לא חשתי מועקה כזאת. מימי לא נקף לבי בעוצמה כזאת. חשתי אשמה בכל רמ"ח איברַי. ביצעתי פשע. ריסקתי מטוס לשווא, בלא כל הצדקה. בתוך שנייה גרמתי נזק אדיר כל כך.

וכשהבנתי שעשיתי דבר שלא אמור היה לקרות, פרצתי בבכי.

* * *

את גיא, מי שהיה מפקדהּ של תמר בקטע המכוּנה "ראשונִי קרב", אחד השלבים במסגרת קורס הטיס, והיה על מגדל הפיקוח באותו יום של הנטישה, פגשתי לאחר מותה של תמר. ביקשתי ממנו להסביר לי, למי שמעולם לא היה בחיל האוויר, כמה דברים בסיסיים הקשורים לקורס טיס.

"אלַי," פתח גיא ואמר, "מגיעים לאחר שנה בקורס טיס. השנה הראשונה של קורס טיס היא שנה קרקעית. לאחריה, החניכים והחניכות שעברו את השנה הזאת ולא עזבו או הודחו, מגיעים לשלב הכשרה שאורך כחצי שנה ומטרתו לבדוק אם הם בעלי פוטנציאל להיות טייסי קרב."

"ומה קורה בתום אותה חצי שנה אצלך?"

"קיימות שלוש אופציות. אופציה ראשונה היא הדחה, שמשמעותה מבחינת החניך או החניכה, סיום קורס הטיס. האופציה השנייה היא שאמנם הגענו למסקנה שהחניך אינו מתאים להיות טייס קרב, אבל הוא מתאים לדברים אחרים הקשורים לעולם הטיסה, והוא עובר לְמיון. במיון, חלק מהחניכים מופנים לקורס נווטים ואחרים לטייסי מסוקים וטייסי מטוסי תובלה. חניכים שנמצאו מתאימים להיות טייסי קרב, ממשיכים במסלול זה. תמר אריאל הגיעה אלי לטייסת עם קבוצה של כ-80 חניכים, ביניהם גם כמה בנות."

"ולאחר שהחניכים מסיימים אצלך, מה קורה איתם?" אני שואל.

"הם עוברים לשנת לימודים, שבסופה יקבלו תואר אקדמי רשמי ומוכר, ואלה שנועדו להיות טייסי קרב יעברו לחצי שנה של קורס המכונה 'מתקדם קרב'. בכל מקרה, בתום קורס הטיס, בטקס הסיום החגיגי, על מגרש המסדרים, יעמדו כולם יחד כגוש אחד: טייסי קרב, נווטים, טייסי מסוקים וטייסי תובלה."

"מה לומדים אצלך בקורס?" שאלתי.

"לומדים להמריא ולנחות," ענה לי גיא בפשטות. "האימון נעשה על מטוס עפרוני. בכל יום כל חניך וחניכה נכנסים למטוס, ממריאים, עושים הקפה סביב הבסיס, ניגשים לנחיתה, נוגעים במסלול ושוב ממריאים, עושים עוד הקפה, ניגשים לנחיתה, נוגעים במסלול ושוב ממריאים, וכך חמש הקפות בכל פעם. בכל יום הם מבצעים שתיים-שלוש גיחות כאלה."

"מתי החניך או החניכה נמצאים מתאימים לטיסת הסולו שלהם?"

"אחרי כעשר גיחות."

הוא שם לב כנראה להרמת הגבה שלי, כי מיד הוסיף: "לאחר 15 טיסות עם מדריך, כאשר כל טיסה כוללת עשרות רבות של תרגולי המראות ונחיתות, אם החניך או החניכה נמצאו כשירים, מאשרים אותם לטיסת סולו."

"איך נראית טיסת סולו?"

"זהו יום מרגש מאוד עבור החניכים. היום מתחיל כעוד יום אימונים שגרתי. החניך יוצא לטיסה עם מדריך, והרוטינה הידועה: המְראה, הקפה, נחיתה. אבל הפעם, לאחר שהוא או היא נחתו, המדריך שטס איתם מאשר להם לטוס לבד. בזמן הטיסה אני מתמקם על מגדל הפיקוח."

"ואיך ההרגשה שלך, כשחניך יוצא לטיסת סולו?" אני שואל. "אתה בטח רגיל לזה..."

"תתפלא," הוא אמר. "גם אני נרגש מאוד. אני מרגיש קצת כמו אבא שלהם. הם נערים ונערות בני 19 ואני בן 32. מבוגר מהם, בָּשל מהם, מודע לסכנות הרבה יותר מהם. במשך חצי השנה שהם אצלי אני לומד להכיר אותם אחד אחד. עד שהם מגיעים אלי הם טסים תמיד בליווי מדריך שאני סומך עליו, שיודע לתקן טעויות ועכשיו, רגע לפני שאני נותן להם אישור להמראה, זה שונה. הם אמורים לטוס לבד. אם תצוץ תקלה כלשהי בכל שלב בטיסת הסולו, החניך נשאר עם עצמו בלבד. האם יֵדע להתגבר על התקלה? האם תדע החניכה לפעול נכון ולנחות בשלום? כן, אני נרגש. ויותר מזה, אני דואג להם ומקווה שטיסת הסולו תעבור בשלום."

"בוא, ברשותך," אני מבקש מגיא, "נגיע לטיסת הסולו של תמר, שבסופה נאלצה לנטוש את המטוס."

"לפני שנדבר על הנטישה, נדבר על מה שקרה יום לפניה."

* * *

האמת היא שטיסת הסולו הראשונה שלי היתה לא ביום שבו נטשתי את המטוס, אלא יום קודם לכן.

ביום רביעי, 14 ביולי, לאחר טיסה עם המדריך, אישר אותי המדריך וקבע שאני מוכנה לטיסת סולו. קצת הופתעתי שאושרתי, אבל סמכתי על שיקול דעתו והייתי בטוחה בעצמי. קיבלתי אישור להמריא והתחלתי להריץ את המטוס על המסלול במהירות שהלכה וגברה לקראת ההמראה. לפתע שמתי לב שנתוני המנוע אינם תקינים ועצרתי את המטוס על המסלול.

זהו אירוע די חריג והחלטה כלל לא פשוטה לעצור המְראה בעיצומה, אבל עשיתי זאת. אף על פי כן הרגשתי מועקה גדולה, חששתי שעצירת ההמראה היתה אולי מיותרת, אך משניתחו את הנתונים והתקלה אותרה, חשתי הקלה עצומה על שפעלתי כפי שפעלתי. אם הייתי טועה בשיפוט ונכשלת, הייתי מתקשה מאוד לקבל את הכישלון. כולם שיבחו אותי מאוד, הציגו את האירוע כדוגמה לאחרים וצפינו פעמיים בסרט, בהשתלשלות האירועים, בנוכחות מפקד בית הספר לטיסה. הדבר חיזק את הביטחון העצמי שלי והייתי גאה על האופן שבו נהגתי.

ועם זאת, חשתי תסכול על כך שהסולו שלי נדחה למחר ושיהיה עלי לבצע את הטיסה יחד עם אחרוני החניכים שאושרו לטיסת סולו.

ואז הגיע אותו יום חמישי, 15.7.2010, שבו נאלצתי לנטוש את המטוס.

* * *

"באותו היום," סיפר גיא, "יום לפני ההתרסקות, תמר יצאה עם המדריך שלה לטיסה. טיסה שגרתית: המְראה, הקפה ונגיעה במסלול. אבל הפעם זה היה שונה. אם המדריך יאשר שהכול בסדר, היא אמורה לצאת לטיסת הסולו הראשונה שלה. ואכן, בתום הטיסה ירד המדריך מהמטוס ואישר את תמר לטיסת סולו. אני הייתי על מגדל הפיקוח. שאלתי אותה כמה שאלות מקצועיות ובסופן אמרתי לה, 'בהצלחה, רשאית להמריא.'"

הוא המשיך וסיפר איך תמר הניעה את המטוס והתחילה להריץ אותו על המסלול. הוא התבונן בה באמצעות משקפת חזקה וראה בבירור את המטוס מגביר מהירות משנייה לשנייה. כשהגיע המטוס למהירות של 150 קמ"ש וכבר אמור היה להתנתק מהקרקע ולהמריא, דיווחה תמר בקשר שהיא מזהה תקלה ועצרה את המטוס.

"אני חייב לציין," אמר גיא, "שהפסקת ההמראה שלה היתה ללא דופי." הוא שתק לרגע והוסיף, "לא הרבה טייסים חווים בימי חייהם מצב של הפסקת המראה. זה לא פשוט. ותמר, בטיסת הסולו הראשונה שלה, שבה היא לבד על המטוס, עשתה זאת בשקט ובמקצוענות רבה. זה הרשים אותי מאוד."

הוא סיפר איך תמר החזירה את המטוס לחניית המטוסים, שם כבר חיכו לה כולם - מדריכים, טכנאים, מכונאים. התחיל הליך של תחקיר ובדיקות טכניות, שבסופן מצאו שאכן היתה תקלה במנוע. אספו את כולם, תמר סיפרה את כל מה שהיה, למדו על אודות התקלה והמפקדים שיבחו את תמר, שפעלה כפי שצריך.

גיא התרווח קמעא על הכיסא, לגם מהקפה שלפניו ואמר, "עכשיו אפשר להגיע לטיסת הסולו של תמר ולנטישה שלה." והוא החל לתאר את אירועי אותו היום.

"למחרת, שוב אותה שגרה. תמר מבצעת מהתחלה טיסת צ'ק סולו עם מדריך שטס איתה. בתום הנחיתה המדריך יורד ומאשר אותה לטיסת סולו. אני מולה בקשר. אני שואל והיא עונה לי על כמה שאלות הקשורות בפעולות השונות שיש לבצע, כולל מצב של הפסקת המראה. אני שואל אותה איך המרגש והאם היא מרגישה בסדר ותמר עונה לי בביטחון: 'חיובי.' אני אומר לה בקשר: 'רשאית להמריא,' ותמר מתחילה להריץ את המטוס על המסלול, בדיוק כמו אתמול, אלא שהפעם היא ממריאה. אני עוקב במשקפת אחר כל תנועה שלה. המְרָאה ללא דופי, הקפה באוויר והנה היא מבקשת אישור נחיתה. אני מאשר לה לנחות ותמר ניגשת לנחיתה. הכול מתנהל כרגיל. היא נוגעת במסלול נגיעה טובה מאוד והמטוס מתחיל לרוץ על המסלול. לפתע אני רואה מבעד למשקפת שהיא מפתחת סטייה שמאלה. אני קורא לה בקשר: 'ימינה! ימינה!' אין תגובה והמטוס ממשיך בסטייתו שמאלה לכיוון קצה המסלול. אני אומר שוב בקשר: 'ימינה! ימינה!' אבל רואה שאין שום תיקון. המטוס מגיע לשפת המסלול, עוד שבריר שנייה הוא יֵרד מהמסלול ויתהפך. ואז אני צועק בכל הכוח: 'לנטוש! לנטוש!' ובעוד אני צועק את ה'לנטוש' הראשון אני רואה שתמר כבר קיבלה החלטה לבדה ונטשה את המטוס. היא לא חיכתה לפקודה שלי ופעלה שבריר שנייה לפני. מרגע זה אני מתפקד בצורה אוטומטית לחלוטין. אני רץ בטירוף, נכנס לאוטו שלי ומתחיל בנסיעה פראית לכיוון המטוס. אני לוחץ על דוושת הדלק עד הסוף ומקלל חרש את המכונית שלי שלא מפתחת מהירות גדולה יותר. הזמן נראה כמו נצח. פעם ראשונה בתולדות חיל האוויר שמישהו נוטש עפרוני על הקרקע. מחשבות קיצון טסות במוחי. מה אני אמצא שם מתמר? גופה במצב לא טוב? מרוסקת? ואם היא פצועה ואני אאלץ לבצע החייאה, איך? הרי תמר שומרת נגיעה.

"אני מגיע למקום. המטוס עולה באש, כל האזור מלא חתיכות של החופה ואני לא רואה את תמר. איפה היא? אני שואל את עצמי ועיני תרות סביב, איפה היא? אני מחפש את כיסא המפלט ובראשי עוברת המחשבה שהגרוע מכול קרה. לבסוף אני מזהה אותה במרחק של עשרים מטרים, יושבת על הקרקע, ראשה בין הברכיים וידיה על הקסדה שעל ראשה. היא מזהה אותי, מרימה את הראש, כולה נסערת ובוכה.

"אושר בלתי רגיל שטף אותי. תמר חיה! תמר חיה! אני מתקרב אליה. היא מרימה את ראשה בוכה ואומרת לי, 'אני לא מאמינה שהרסתי עפרוני.' אני מתנפל עליה בשמחה ומרגיע אותה ואומר לה, 'בכלל לא משנה, תמר, עשית את מה שמצפים ממך, פעלת נהדר.' 'כואב לי הראש,' היא לוחשת לי.

"הורדתי ממנה את הקסדה. נותרנו לבדנו. מסביבנו חתיכות של המטוס, גוף המטוס הבוער ושלווה מוזרה עוטפת הכול. תמר נשכבה על הגב וחיכינו לכוחות ההצלה שיגיעו. ידעתי שיש לנו דקה או שתיים עד שיגיעו לפנות אותה. היינו רק שנינו לבד. כמעט לא דיברנו, אך השתיקה שהיתה בינינו באותם רגעים דיברה יותר מאלף מילים."

"ומה היה אחר כך?" שאלתי את גיא.

"לי זה נראה כמו נצח, אבל כוחות ההצלה הגיעו בתוך שתי דקות. תמר הועלתה על מסוק ופונתה לבית החולים, כשגלית (שם בדוי), מפקדת הקורס שלה, מתלווה אליה."

"ומה עשיתם עם שאר חניכי הקורס?" שאלתי.

"לאחר הטיפול בפינוי של תמר הגעתי לטייסת וכינסתי את כל חניכי הקורס. לפני כן התקשרתי לחנן, אביה של תמר, וסיפרתי לו שתמר נטשה, שהכול בסדר ושהיא בדרך לבית החולים לבדיקות שגרתיות. אחר כך חזרתי לחניכים וסיפרתי להם את כל מה שהיה ידוע לנו באותו הזמן.

"לאחר מכן עשינו תחקיר ראשוני יחד עם הגף הטכני, ועד מהרה התברר לנו שהפעם, בניגוד לאתמול, זו לא היתה תקלה טכנית אלא טעות אנוש של תמר. בדיעבד התברר שתמר קפאה על מקומה והגם ששמעה את קריאתי 'ימינה, ימינה' היא פשוט קפאה. זה ארך אלפיות השנייה, אבל די כדי שהמטוס יתקרב לקצה המסלול. ברגע שתמר ראתה זאת והבינה שאין יותר מה לעשות, היא קיבלה בעצמה את ההחלטה לנטוש, ונטשה. כאשר צעקתי בקשר 'לנטוש, לנטוש,' תמר כבר היתה מחוץ למטוס, תלויה על המצנח.

"חשבתי שהיעדרותה של תמר תימשך כמה ימים עד שיסתיימו הבדיקות השגרתיות ואז תחזור לטוס. למעשה, זה לקח כמה חודשים טובים."

"עוד שאלה," אמרתי לגיא. "השתמשת במושג 'שמירת נגיעה', מה זה אומר?"

"גם אני לא ידעתי מה בדיוק זה אומר עד שפגשתי בתמר," אמר גיא. "שמירת נגיעה אצל הדתיים משמעותה שבנים ובנות אינם לוחצים ידיים ולא נוגעים זה בזה. כולם בקורס ידעו שתמר שומרת נגיעה, וכיבדו אותה, ומי שניסה להתחכם, תמר ידעה יפה מאוד להעמידו במקומו."