הנולה

איזמרלדה הייתה מה שאתם הייתם מכנים "טיפוס". היא לא הייתה רגילה בשום אופן או מובן ולא יכלה לענות על ההגדרה שלכם ל"נורמלית". היא הייתה מאסטרית. היא ידעה אינספור לחשים וכשפים. יֶדַע עתיק פיעם בתוכה, ידע שתמיד סיפק מגוון רחב והזוי של תשובות. לעיתים היה נדמה שהיא יודעת את כל התשובות כולן, ותמיד שמחה לשתף בהן את כל מי שרק הסכים לשמוע. היא דיברה על הכול בגילוי לב מרשים, מפתיע אפילו, חוץ מעל נושא אחד שלאף אחד לא ניתנה הרשות להזכיר, גם לא לה עצמה. אם עלה שביב של מחשבה בנושא, הייתה איזמרלדה ממהרת להסיט אותו מראשה, להתעלם ממנו, להדחיק אותו בכל כוחה. בכל מקרה, כך היה המצב עד אותו בוקר חם והביל בתחילת חודש יולי. זה בהחלט היה בוקר שלא הותיר לה ברירה.

באותו בוקר איזמרלדה ישבה על מיטת הנוער של בנה וחיבקה אותו חזק עד שחשה בהלמות ליבו פועמות בה. היא הניחה את לחייה על לחייו ועטפה אותו בזרועותיה בעוצמה רכה. לפתע, כאילו בהינתן אות סודי, החלה מנשקת את פניו. תחילה הדביקה שפתיה לעיניו, אחר כך נשקה לעפעפיו, אפו, לחייו, גבותיו, לא מפספסת שום חלק.

תמרי, בנה, התמסר לליטופיה של אימו. הוא בהה בנקודה בחלל, מהורהר. מבעד לחלון חדרו הפתוח האירו אך בקושי קרני שמש חלושות, כאילו איבדה השמש אורה עם השנים. הם עדיין זכרו איך נראו ימי יולי בעבר, שמשיים ובהירים, אבל משהו קרה למזג האוויר. בשנים האחרונות הפך עכור, כָּהָה ללא הרף, כאילו עשן סמיך נתערבב בו והקשה על הראוּת ועל הנשימה.

"האור אינו מה שהיה," נאנח תמרי ולאיזמרלדה לא נותרה ברירה אלא להסכים איתו. בחדשות דיברו ללא הרף על שינויי מזג האוויר והאשימו את הזיהום התעשייתי בעכירות שפשתה בכול. גם הם היו שמחים להאשים את הזיהום התעשייתי – זה היה יכול לפתור להם לא מעט בעיות – אבל הם ידעו אחרת. הם ידעו שלזיהום התעשייתי לא היה כל קשר לראוּת המוגבלת.

מבעד לחלון חדרו של בנה ראתה איזמרלדה את הנערה שהמתינה לו בחוץ, על הברזלים שמול שער הגינה. היא ראתה את תרמיל המסע הכבד שנח על כתפה השמאלית ואת המצלמה המקצועית שהייתה תלויה על כתפה הימנית. בידה החזיקה הנערה תיק נוסף. איזמרלדה ידעה את תכולתו כמו היה שקוף. בעיני רוחה ראתה את הכריכים, הבגדים, וגם את זוג הנעליים הנוסף – הציוד שישמש אותם במסע.

היכולת לראות את תכולתם של תיקים אטומים הייתה רק אחת מיכולותיה של איזמרלדה, ואגב – לא המרשימה שבהן.

"אתם תזדקקו לכל עזרה עליונה, להדרכה הצמודה של המועצה בכל רגע ורגע," נאנחה. היא הרגישה איך העוצמה שעד אותו רגע עמדה איתנה בתוכה, מתחילה להיסדק. בעיניים מצועפות ניסתה לבלוע את גוש האשמה המחניק שעמד בגרונה. אלמלא היא, דבר מזה לא היה קורה, שנים ניסתה למנוע את יציאתו של תמרי לשם, אולם כעת הבינה כי אין עוד טעם לנסות. היא לעולם לא תצליח לגבור על אותם כוחות גדולים שקראו לו. וכאילו לא היה די בכך, נראה שהנער עצמו רק המתין לרגע שבו יוכל לצאת לדרך.

איזמרלדה ידעה היטב שזוהי שעת פרידה, פרידה אשר הדחיקה מאז ילדה אותו לפני שמונה-עשרה שנים. הנער יחגוג בעוד יומיים שמונה-עשר קיצים, ומרגע שיגיע לגיל שבו יעמוד ברשות עצמו, היא לא תוכל לעכב אותו, לא תוכל לעכב עוד את הקריאה.

"האמן לי שאם היה לי שכל הייתי משאירה אותך מתחת לגיל הזה לצמיתות, העיקר לא להגיע למצב הביש הזה," מלמלה. דמעות זלגו מעינה הימנית, הכחולה, בשעה שהחומה נותרה יבשה. היא נתנה מבט נוסף בתמרי שישב לצידה. הוא היה חסון ושרירי. מתי הספיק לגדול כל כך? בלורית זהב עיטרה את פניו המסותתות, שתמיד נדמו לה כעבודת צורפות מושלמת, מסגרת זהב המקיפה יהלום יקר ערך.

הוא היה רגוע. בעיניו לא הייתה טיפת מורא. גם האשמה לא מצאה בהן. תמרי מחה באצבעותיו את דמעותיה של אימו ונשק ללחייה באהבה. הוא ידע שהוא עושה את הדבר הנכון. הוא סקר את דמותה המוכרת, המנחמת, ולא יכול היה שלא להביט על אצבעה, שעליה נשאה את הטבעת הנצחית שלה כאות קין. הטבעת הפנטה אותו, שאבה אותו אליה מאז שזכר את עצמו, וגם עכשיו, כשבגר. במשך שנים נשאה אימו על אצבעה את אות הקין הזה לבדה ועתה היה נחוש לא להניח לה עד שתיכנע ותמסור לידיו את טבעת הקלון. הוא הוכשר לרגע שבו יידרש לעמוד מול מאבקה העיקש והרופס בו זמנית, ולהכניעו בכוח אהבתו.

איזמרלדה הפנתה גם היא את מבטה אל הטבעת וחייכה בעצב. כהרגלה קראה בלי משים את מחשבתו. כל עוד הייתה הטבעת צמודה לאצבעה, ידעה שהוא מוגן. הסרת הטבעת, שכמו הולחמה לאצבעה לפני תשע-עשרה שנים, תהיה כמו לחתוך בבשרה בסכין. ואם לא די בכך, היה עליה להעבירהּ לבנה, יקיר ליבה, אהוב נפשה. כיצד תשלח אותו אל המקום שממנו הצליחה היא להימלט אך בקושי לפני שנים? היא לא יכלה לשאת את המחשבה הזו.

"עסק ביש, עסק ביש," מלמלה שוב לעצמה. אבן הטבעת זהרה בשחור פחם על אצבעה.

איזמרלדה לא ידעה עוד כמה זמן תצליח להחניק את הקול הרופס שביקש לצאת מגרונה. הדבר האחרון שרצתה היה לתת לנערה שהייתה ישובה באותה שעה על הברזלים לחזות בה ברגעי הפרידה הכואבים האלה, לראות אותה בחולשתה. היא רצתה שהילדה המיוחדת הזאת תשמור על מורל גבוה אחרת, ידעה כי לא תצלח להם הדרך.

הנערה הייתה אמנם דקיקה כאיילה ואצנית מקצועית, אך איזמרלדה לא יכולה הייתה לערוב לגבי כישורי הטיפוס שלה. הם יצטרכו לטפס על הצוקים האימתניים ההם, שם. אם להסיק לפי כמות התיקים שנשאה עימה, נראה היה שהיא עומדת לצאת לשייט תענוגות ולא למסע חייה.

איזמרלדה נשמה עמוק ועצמה את עיניה. באותו רגע משב רוח פתאומי העיף את עלי הבוגנוויליה בגינה וסידר אותם זה על זה. מסך עלים אדום כדם הפריד בינם לבין הנערה.