הנסיך הכועס

1

שמו היה לוקאס ריאז.

או, מכל מקום, זה היה השם שהעדיף.

הוא היה גם הוד מעלתו הנסיך לוקאס קארלוס אלסנדרו ריאז סנשז מאנדלוסיה וקסטיליה, יורש לבית מלוכה שהפסיק להתקיים לפני מאות שנה, מה שאומר שהמלך שעמד אי אז בראש השושלת היה בין הכובשים הספרדים שבייתו ארץ רחוקה.

הארץ הזו הייתה אמריקה וככל שלוקאס התרשם, ברגע שאתה מגיע לטקסס אתה ממהר לקלוט שהכובשים לא ממש דייקו במחשבה שהם באמת בייתו את הארץ.

כך לפחות זה נראה באחר הצהריים החם הזה.

לוקאס נהג במכוניתו השכורה לאורכה של דרך עלובה ולא סלולה, תחת השמש הקופחת ללא רחם. באופק המרוחק נראו ענני גשם. בהתחלה הוא קיווה בטיפשות שהעננים הללו יביאו הקלה מסוימת, אבל נדמה היה שהם בסך הכל מצוירים על מרחבי הרקיע האינסופיים.

שוב דבר לא נע, מלבד המכונית, והמנוע התאמץ מאוד אפילו בשביל זה.

לוקאס הידק את אחיזתו בהגה והפליט קללה עסיסית.

הוא היה בדרכו למקום שנקרא אל ראנצ'ו גרנדה (החווה הגדולה, המתרגמת).

סבו היה בקשר עם הבעלים אלוישוס מקדונויו, שהבטיח לו שהכביש הזה יוביל ישר אל החווה שלו.

כן, וחזירים יכולים לעוף, לוקאס חשב בחמצמצות.

הכביש לא הוביל אותו לשום מקום אלא עמוק יותר אל אזור מכוסה עשבי פרא וצמחי לענה, והדבר היחיד שהזכיר את 'הגרנדה' היה נחש פעמונים ענקי.

מראה הנחש הזה הביא את הפילגש של לוקאס למצב של כמעט היסטריה.

"פיתון," היא צווחה. "אלוהים, לוקאס, נחש פיתון!"

הוא חשב לומר לה שנחשי פיתון לא חיו באמריקה הצפונית, ואז החליט נגד. לדיליה לא ממש ישנה אם הייצור שעבר על יד הכביש היה נחש או תנין. זה היה פשוט עוד מושא קיטורים.

היא בילתה את מרבית השעה הראשונה בחזרה על כך שהנוף היה משעמם והמכונית השכורה הייתה איומה.

לפחות בעניין הזה הייתה ביניהם הסכמה מלאה. אחרי הצצה אחת במפה לוקאס אמר לעוזרת האישית שלו להזמין טנדר או רכב ארבע על ארבע, אבל הבחורה שמאחורי דלפק ההשכרה התעקשה שהיא הזמינה משהו שנראה לו כמו קופסת סרדינים על גלגלים. הוא מחה, אבל זה לא הביא לתוצאות המקוּוֹת.

המכונית הזו הייתה כל מה שהיה זמין עכשיו.

"אבל יכול להיות שיהיה לנו משהו אחר מחר," היא אמרה בשמחה.

ולבזבז עוד זמן על השליחות המטופשת? לוקאס השמיע נחרת בוז. זו לא הייתה אפשרות. הוא חתם עבור קופסת הסרדינים, ואז הקשיב לטרוניותיה של דיליה כשאמר לה שאין מקום למזוודה שלה, לתיק נוסף שהכיל את הבגדים לתלייה, ולתיבות האיפור והתכשיטים שלה במכונית הקטנה.

"זה לא ייקח לנו יותר מכמה שעות," הוא אמר בקוצר רוח.

למרות זאת, היא המשיכה למחות עד שאמר לה שהיו לה שתי אפשרויות. היא יכולה להשאיר את הכל במטוס שלו, או לסתום את הפה ולהיכנס למכונית עם כל מה שהמכונית יכלה להכיל.

היא נכנסה למכונית, אבל היא לא סתמה את הפה. היא התלוננה והתלוננה על הדברים שנאלצה להשאיר מאחור, על המכונית, על הכביש, ועכשיו היה לה פזמון חדש.

"מתי נגיע לשם?"

הוא עבר תהליך שהתחיל מלומר בקרוב, לעוד זמן קצר, לנגיע כשנגיע שכבר נאמר בשיניים חשוקות.

היא הייתה באמצע של "אבל מתי?" כשקופסת הסרדינים שהתחפשה למכונית השמיעה גניחה ונעצרה.

ואז היה שקט. בלבד.

"לוקאס, למה עצרנו? למה כיבית את המזגן? מתי נגיע לשם? לוקאס? מתי – "

הוא הסתובב לעברה. מבטן של עיני האגוז הקרירות שלו גרם לה לשקוע בחזרה במושב. ועדיין לא הצליחה להימנע מהערה אחרונה.

"אני לא יודעת מה אנחנו עושים במקום כזה," היא אמרה ברוגז.

זה היה דבר נוסף שלגביו הם הסכימו. הכביש, המכונית ועכשיו זה.

מה, לעזאזל, הם עשו כאן?

למעשה התשובה הייתה פשוטה. דיליה הייתה כאן כי לוקאס היה אמור לקחת אותה להאמפטונס בסוף השבוע. כשאמר לה שהוא לא יכול היא הזדעפה עד שהציע לקחת אותה לטקסס אתו.

לוקאס היה כאן בגלל שסבו הודיע לו לפתע שהוא היה אמור לפגוש את אלוישוס מקדוניו בחווה טקסנית שנקראת אל ראנצ'ו גרנדה.

"מי האיש הזה?" לוקאס שאל. "מעולם לא שמעתי עליו או על החווה שלו."

פליקס אמר שמקדונויו גידל סוסים אנדלוסיים טהורי גזע.

"ו – ?" לוקאס שאל, כי היה ברור לו שהייתה סיבה נוספת לבקשה. אל ראנצ'ו ריאז גידלה כמה מהסוסים המשובחים בעולם, בוודאי הטובים ביותר בספרד. ואם חווה טקסנית בעלת שם יומרני גם כן גידלה אותם הוא מעולם לא שמע על כך.

"ויש לו משהו שאני מקווה שיעניין אותך," פליקס אמר.

"סוס?" לוקאס אמר בהשתאות שלא טרח להסתיר. "סוס-הרבעה?"

סבו חייך. למעשה הוא ממש צחקק. גבותיו של לוקאס התרוממו.

"אמרתי משהו מצחיק, סבא?"

"בכלל לא. זה רק... לא. לא סוס הרבעה."

"אתה רוצה שאני אבדוק סוסה אנדלוסית בחווה שאיש לא שמע עליה?"

"היא לא אנדלוסית."

אלוהים, האם המוח של פליקס מתחיל להִדרדר? "אבל אנחנו מגדלים אנדלוסיים," לוקאס אמר בעדינות.

הזקן התבונן בו בזעם. "האם אני נראה לך סנילי, ילד? אני יודע מה אנחנו מגדלים. הובטח לי שיש לה שושלת יוחסין מצוינת ומבנה טוב."

"ישנן בספרד סוסות עם תכונות כאלו."

פליקס הנהן. "נכון, יש. אבל עד עכשיו, לאף אחת מהן אין להערכתי מספיק אינטליגנציה, יופי ולב כדי לשפר את השושלת שלנו."

מכיוון שלוקאס היה זה שניהל את חוות ריאז כבר עשר שנים, הוא היה מופתע מעמדת סבו.

"לא ידעתי שאתה מחפש, סבא."

"חיפשתי במשך שנים, לוקאס."

עוד הערה מסתורית. היו להם כמה סוסות מצוינות בחווה. לוקאס עצמו קנה אחת נוספת לא מזמן ופליקס נשמע בטוח.

לוקאס התבונן בסבו. האם אני נראה לך סנילי? הוא אמר, אבל פליקס כבר הגיע לגיל שמונים וחמש...

"אוי, לוקאס, אתה שקוף עכשיו, כפי שהיית כילד, כשניסית לשכנע אותי להניח לך לביית את הסוס הראשון שלך." פליקס גיחך וחיבק את כתפו של לוקאס. "אני מבטיח לך, ילד שלי, המוח שלי צלול לגמרי. אתה חייב לבטוח בי. אני לא שולח אותך למרדף שווא."

לוקאס נאנח. "אתה באמת רוצה שאעשה את כל הדרך לטקסס בשביל משהו שאנחנו לא צריכים?"

"אם לא היינו זקוקים לזה, לא הייתי מבקש ממך."

"אני לא מסכים."

פליקס זקר גבה עבותה ולבנה. "האם ביקשתי ממך להסכים?"

זה סיים את הדיון. איש לא נתן פקודות ללוקאס ריאז אבל הוא אהב את הסבא שלו מכל הלב. הזקן היה למעשה מי שגידל אותו והעניק לו את האהבה היחידה שהכיר.

אז לוקאס משך בכתפיו ואמר, סי, הוא יעשה את הדרך לטקסס, למרות שהעונש הזה לא מגיע לו.

הוא אמר את זה בקלילות, אבל מסיבה לא ברורה פליקס צחק כאילו שזו הייתה הבדיחה הטובה ביותר ששמע אי פעם.

"לוקאס," הוא אמר, "אני מבטיח לך, מה שמחכה לך בטקסס יהיה בדיוק מה שמגיע לך."

עכשיו, כשהתבונן בכביש הריק, בשמים הריקים, בשמש המסנוורת ובאישה הזועפת שלצדו, לוקאס החליט שסבו טעה.

לאף אחד לא הגיע משהו כזה.

"אתה לא מתכוון להתניע את המכונית?"

קולה של דיליה היה מריר. לוקאס לא בזבז זמן על תשובה, במקום זה הוא סובב את המפתח. לחץ על דוושת הגז. סובב שוב את המפתח...

כלום.

ממלמל משהו שהיה מתאים לאוזניהם של פרחחי הרחוב בסביליה, הוא שחרר את מכסה המנוע, פתח את הדלת ויצא החוצה.

החום הכה בו כמו אגרוף למרות שהכין את עצמו לזה.

בניגוד לדיליה, שהייתה לבושה בגרסת מעצבים הזויה לבגדי המערב הפרוע, לוקאס התלבש בהתאם למציאות של קיץ בטקסס.

מגפיים, כמובן. לא חדשים ומבהיקים אלא נוחים ושחוקים. מה עוד צריך גבר לנעול כשהוא עומד לבלות את היום עמוק בתוך חרא של סוסים? מגפיים וג'ינס, דהויים ורכים מכביסות מרובות, וחולצת כותנה אפורה, צווארון פתוח, השרוולים מקופלים.

במלים אחרות, הוא היה לבוש בצורה מעשית. זה לא שינה דבר. צעד אחד מחוץ למכונית והוא כבר היה ספוג זיעה.

"אלוהים אדירים," דיליה צווחה בתיאטרליות, "אני אשרף אם אתה לא תסגור את הדלת! "

לוקאס ציית, וטרק את הדלת בכוח, כך שכל הרכב נרעד. בלסת נחושה, הוא ניגש אל מכסה המנוע, הרים אותו והציץ פנימה. ואז הוא ירד אל הקרקע ובדק את תושבת הרכב. אף אחת מהפעולות לא גילתה לו יותר ממה שכבר ידע.

המכונית העלובה הזו התפגרה.

הוא הוציא את הטלפון הנייד שלו מהכיס, פתח אותו וראה את המלים: אין קליטה.

"חרא," הוא מלמל ותופף באגרופו על חלונה של דיליה. "תפתחי את הדלת!"

היא זעפה ופתחה כמה סנטימטרים של חלון. "מה?"

"יש לך כאן את הטלפון הנייד שלך?"

"למה?"

האם שיניו עלולות להתפורר לגמרי בגלל שהוא שוחק אותן כל-כך?

"יש לך את זה או לא?"

היא עשתה מחווה של כעס ושלחה את ידה לתיק המיניאטורי שהיה תלוי על כתפה.

התיק היה עשוי מעור לבן.

כל מה שלבשה היה עשוי עור לבן. הסומבררו המגוחך שעל שערה המסוגנן. הווסט הקטן עם עיטורי הגדילים. המכנסיים הצמודים. המגפיים עם עקבי הסטילטו בגובה עשרה סנטימטרים. היא נראתה מגוחכת. לוקאס חשב וקלט, בוודאות צוננת, שמה שהתחיל להרגיש לאחרונה היה אמיתי.

הפרשה הגיעה לסופה הבלתי נמנע. ברגע שיחזרו לניו-יורק הוא יסיים אותה.

כאילו שהיא קראה את מחשבותיו, דיליה הניחה בטפיחה את הטלפון שלה על כף ידו הפרושה. הצצה מהירה העלתה שהיא השתמשה בספק שירותים אחר. אולי הייתה עדיין תקווה.

לפחות, כשהוא פתח את הטלפון הוא לא קיבל מיד את אותה הודעה מבשרת רעות.

אבל הוא גם לא קיבל את הקווים המעידים על קליטה.

הוא החזיק את הטלפון במרחק מגופו. בגובה הכתף. הוא עבר דרך הבלט של המשתמש המתוסכל.

כלום.

מקלל תחת נשימתו, הוא הלך אל חזית המכונית. אל אחוריה. רץ אל הכביש. במורד הכביש. נכנס לתעלה, המרוצפת אבני חצץ שלצד הכביש. עלה שוב על הכביש. אל אמצע הדרך...

נס גדול, פס אחד של קליטה הפגין סימני חיים על המסך.

לוקאס גיחך, נופף את אגרופו באוויר – ואיבד את הפס. תירגע, הוא אמר לעצמו, תירגע. תזוז כל פעם סנטימטר. תבדוק מה קורה על המסך...

כן!

הפס חזר. ואתו עוד אחר. ועוד אחד...

"זהירות..."

הוא הרים את הראש. סוס בגודל של דינוזאור דהר לעברו, רוכב מתכופף על צווארו. הוא ראה את הנחיריים המורחבים של החיה, שמע את הלמות הפרסות...

"תיזהר, לעזאזל..."

הצעקה הגיעה מהרוכב. לוקאס קפץ לאחור, כשל והתגלגל לתוך התעלה כשהסוס שעט על פניו במרחק של סנטימטרים בודדים ממנו.

לוקאס קפץ על רגליו. הוא צעק; הרוכב התבונן לאחור. לוקאס ראה כובע בייסבול מהוה. חולצת טריקו. ג'ינס. מגפיים.

ופני נער מודאגות.

הרוכב היה ילד, לעזאזל, רזה וארוך רגליים, רוכב ללא אוכף או משוורת. האם לחלוף בפראות על פני אנשים היה תחליף לבילוי בחור הנידח הזה?

לוקאס טלטל את אגרופו. פלט כמה קללות בספרדית.

הילד צחק.

חימה אחזה בלוקאס. לו המכונית הארורה הייתה מתפקדת, הוא היה קופץ פנימה, מגביר מהירות, מדביק את הסוס. מוריד את הפרחח מעל גבו ומלמד אותו לקח!

משב רוח הגיע משום מקום, והעלה ענן של אבק מאחורי הסוס המתרחק. כשהאבק התפוגג, הסוס ורוכבו נעלמו מן העין.

"לוקאס? אתה בסדר?"

לוקאס התבונן במכונית. הכמעט התנגשות גרמה לכך שדיליה יצאה מן המכונית.

"אני בסדר," הוא נהם.

"החיה האיומה! חשבתי שהוא הרג אותך."

לוקאס איבק את מכנסיו. "ותהית," הוא אמר, "איך, לעזאזל, תיחלצי מכאן לבדך?"

"אתה במצב רוח נורא היום, לוקאס. דאגתי לך. וכן, אולי באמת תהיתי..." עיניה של דיליה התרחבו. היא צחקקה.

"את חושבת שזה מצחיק?"

"לא. פשוט יש לך משהו בשיער."

הוא שלח יד. סגר את אצבעותיו על חופן של עשב וזרק אותו הצדה.

"אני שמח להיות מקור של שעשוע עבורך."

"אל תהיה כזה רטנן." דיליה טפחה על מותניה. "אתה לא יכול להאשים אותי ב – "

"לא." קולו היה מונוטוני כשהלך לקראתה. "אני מאשים במצב רק את עצמי, דיליה. לא אותך."

הבעת פניה התבהרה. "אני שמחה שאתה מבין."

לוקאס הוציא מן המכונית את הכובע שלו. ואז טפח על ירכו.

"תשימי כאן את רגלך."

דיליה צחקה. "לוקאס," היא נהמה, "אתה באמת חושב שזה מקום מתאים ל – "

"הרגל שלך," הוא אמר בקוצר רוח.

היא חייכה, נשענה על דלת המכונית, הרימה רגל אחת והניחה אותה כנגד ירכו. הוא לקח את רגלה בין ידיו, ושבר את העקב של מגפה.

"הי!" דיליה חטפה במהירות את רגלה. "מה אתה עושה? יש לך מושג כמה שילמתי על המגפיים האלו?"

"לא," הוא אמר גלויות, "אבל יהיה לי כשאראה את חשבון הבנק שלי החודש." עיניו פגשו בעיניה. "או שאת מתכוונת לומר לי שלא שילמתי עבור התלבושת המגוחכת שלך?"

"מגוחכת? אני חייבת לומר לך – "

לוקאס התיישב על אחוריו, אחז ברגלה השנייה, ושבר גם את העקב השני.

"עכשיו תהיי מסוגלת ללכת."

"ללכת?" קולה התרומם. "ללכת לאן? אני לא הולכת לשום מקום בחום הזה, על הכביש הזה, עם נחשי פיתון וסוסים פראיים ואנשים מטורפים סביבנו... לוקאס? לוקאס, לאן אתה הולך?"

הוא לא ענה. אחרי רגע, היא באה בריצה קלה אחריו.

"אני שונאת את המקום הזה," היא מלמלה. "אל תיקח אותי לטקסס יותר, אף פעם."

הוא לא ייקח אותה לשום מקום, הוא חשב בקדרות. זה עוד משהו שלגביו הם יוכלו להסכים.

 

עשרים דקות ואלף תלונות מאוחר יותר, הוא שמע נהימה של מנוע. טנדר אדום התגלה באופק.

"תודה לאל," דיליה הכריזה בדרמטיות, והתיישבה על הקרקע לצד הדרך.

לוקאס צעד אל תוך מסלול הנסיעה של הרכב. כך או אחרת, הוא יהיה חייב לעצור. ההליכה האיטית בחום הכבד הייתה גרועה דיה, אבל אם יהיה עליו לשמוע את דיליה אפילו דקה נוספת...

הטנדר האט. נעצר. הדלת של הנהג נפתחה. ונער צעיר יצא החוצה. לוקאס הרגיש את לחץ הדם שלו מטפס. מה אם זה היה אותו נער שכמעט דרס אותו?

זה לא היה הוא.

הרוכב היה רזה עם עיניים כהות וגדולות ותלתלים שחורים שכוסו רק חלקית על ידי הכובע. הנער הזה היה אדום שיער ושמנמן.

"שלום."

אותיות מתקלפות על דלת הטנדר הכריזו אל גרנדה ראנצ'ו. ולפי מצב כלי הרכב העתיק אפשר היה להעריך שיותר משהחווה שאפה לגדולות היא התקרבה לפשיטת רגל.

"שמעתי שאתם אולי זקוקים לטרמפ."

"וממי בדיוק שמעת את זה?" לוקאס שאל במתח. "מילד שרכב על סוס מלחמתי?"

הנער גיחך. "זה מצחיק, מיסטר."

"כל מה שקורה כאן מצחיק," לוקאס אמר, קולו נמוך ומסוכן.

"רק התכוונתי – "

"למען השם," דיליה אמרה, "אולי תפסיק להיות כל-כך רגיש, לוקאס? כמובן שאנחנו צריכים טרמפ." היא העיפה מבט אל הטנדר. "אבל לא ב... בדבר הזה."

הנער הסתכל בדיליה כאילו הוא מעולם לא ראה משהו כמוה – מה, שלהערכתו של לוקאס, היה אמת שלא ניתן להטיל בה ספק.

"היכנסי לטנדר, דיליה."

דיליה השמיעה קול נחרה. "אני לא מתכוונת להיכנס לתוך – "

לוקאס אמר משהו מכוער ודחף אותה למעלה כאילו הרים שק של תבואה. היא יללה כשהוריד אותה על מושב המשאית.

"בכל הכנות, לוקאס – "

"בכל הכנות, דיליה," הוא אמר, "ברגע שנגיע לטלפון, אני אארגן מכונית שתיקח אותך לשדה התעופה."

"אנחנו חוזרים אל העיר?"

"את חוזרת," הוא אמר. "רק את."

דיליה פתחה את פיה, כך עשה גם הנער שטיפס והתיישב מאחורי ההגה. לוקאס שלח אל שניהם מבט זועף כשנכנס אל המשאית וטרק את הדלת.

"פשוט תנהג," הוא אמר לנער.

עיניה של דיליה בערו בכעס אבל היא לא התווכחה. הנער היה חכם לא פחות ממנה. הוא בלע, מלמל, "כן אדוני," והגביר מהירות.

 

שעתיים מאוחר יותר, לוקאס הרגיש מעט טוב יותר.

הוא הגיע לבסוף אל החווה – ונכון, בחירת השם הייתה אומללה, אבל הוא היה תקוע כאן עד שהחוואי שבשבילו עשה את כל המרחק הזה יבחר להראות את פרצופו. הייתה להם פגישה מתוכננת, אבל נראה שפגישות כאלו היו עוד סיבה לשעשוע באזור הזה של טקסס.

לפחות דיליה לא הייתה אתו יותר. וזו הייתה סיבה לחגיגה.

הוא ניסה להתקשר ולהזמין לימוזינה או מונית וגם הנער וגם איש זקן שהציג את עצמו כמנהל העבודה של החווה הסתכלו בו כאילו הוא מטורף.

"אין לנו כאן שום דבר מהסוג," מנהל העבודה אמר.

דיליה עפעפה בריסיה. "אני חושבת שפשוט תיאלץ להישאר אתי," היא אמרה, למרות שהטון המתוק שלה לא תאם לחיוך הערמומי שעל שפתיה.

הוא כבר היה מעדיף להישאר בחברת נחש הפעמונים שראו על הכביש, במיוחד אחרי שמחברת השכרת הרכב מסרו שלא יוכלו לספק רכב חלופי עד יום המחרת.

מספיק גרוע שהוא היה תקוע כאן ללינת לילה. הוא לא מתכוון לבלות את כל הזמן הזה בהדיפה של דיליה.

אז הוא הציע לילד שנהג במשאית סכום כסף שגרם לעיניו לבלוט החוצה כדי שיוציא את מטענה מהמכונית התקועה ואז יסיע אותה לשדה התעופה. ואז הוא אטם את אוזניו לאיחוליה הלבביים של דיליה וצפה במשאית מתרחקת.

גם מנהל העבודה צפה ביחד אתו.

"זה אמור להיות מסע מעניין עבור הגברת," הוא אמר במתינות.

"זה יהיה מעניין לשניהם," לוקאס ענה, והזקן גיחך.

ואז לוקאס שאל את שאלת מיליון הדולרים. היכן היה אלוישוס מקדונויו? עיניו של הזקן התרחבו בפליאה, כאילו שאל אותו על דמות מיתולוגית.

"באת לכאן כדי לפגוש במר מקדונויו?"

לא, לוקאס חשב, באתי לכאן להתפעל מהנוף. במקום זה הוא חייך בנימוס, או בנימוס יחסי.

"כן. הוא מחכה לי."

"תספר לי על זה," מנהל העבודה אמר, ורקק סילון של מיץ טבק אל האדמה היבשה. "נו, הדבר היחיד שאני יכול להציע הוא שתישאר בסביבה עד הערב."

"עד אז מקדונויו כבר יחזור?"

מנהל העבודה משך בכתפיו. "פשוט תחכה עד הערב, זה מה שאני אומר. יש לנו חדר שינה לאורחים ואתה יכול לקבל אותו אם אתה לא קפדן."

"אני בטוח שזה יהיה בסדר."

מנהל העבודה הוביל את לוקאס אל תוך הבית, דרך חדרים שהיו מרופטים אך נקיים אל חדר שהייתה בו מיטת יחיד ונוף של האדמה המונוטונית הפרושה עד לאופק.

"אם אתה צריך משהו, פשוט תשלח צעקה."

"אני בסדר," לוקאס ענה. ואז עיניו הצטמצמו. "בעצם... יש כאן נער שעובד עבורכם?"

הזקן העביר את טבק הלעיסה שלו מלחי ללחי.

"האם לא ראית הרגע את דיווי?"

"לא הוא. ילד אחר. זה שרוכב על סוס-הרבעה שחור ולא שם קצוץ על אף אחד אחר."

לא, אמר הזקן, הוא ודיווי היו העובדים היחידים.

ואז הוא צחקק כמו ברווז מופרע. לוקאס המשיך לשמוע את צליל צחוקו אפילו אחרי שדשדש אל מחוץ לחדר.

עכשיו, לוקאס עמד על מרפסת מתפוררת, ונאנח. מי יכול להבין את הגרסה המקומית להומור?

חוץ מזה, מה זה בכלל משנה? מחר, בשעה הזאת, הוא יהיה כבר בדרכו הביתה.

בהנחה, הוא חשב בעצבנות, שאלוישוס מקדונויו יופיע. היכן הוא היה, לעזאזל? היכן הייתה הסוסה הפלאית שסבו דיבר עליה? למען האמת, הוא פקפק אם בכלל היו כאן סוסים. המכלאות היו ריקות. הבניינים בחצר היו במצב גרוע. הרוח עלולה להעיף אותם...

מה זה היה?

לוקאס הטה את ראשו. הוא היה מסוגל לזהות קול נישא ברוח. סוס. כן. צהלת סוס. חלשה, אך ברורה.

אולי מקדונויו חזר.

ככל שיראה מהר יותר את הסוסה – בהנחה שהיא בכלל קיימת – ויספר כמה שקרים לבנים כמו איזו חיה נפלאה היא, אבל, לרוע המזל, הוא לא קונה סוסים עכשיו, וכו' וכו'.

ברור, שעדיף שכל זה יסתיים מהר.

לוקאס ירד מהמרפסת והציץ במהירות לעבר המבנים החיצוניים. הוא צדק לגבי מצבם. הראשון, מחסן, היה על סף התמוטטות. האסם שהיה קרוב אליו לא היה במצב הרבה יותר טוב.

הבניין השלישי היה אורווה, במצב טוב יותר מהשניים האחרים. היה צורך בשכבה חדשה של צבע והקורות היו מרוויחות משימוש בפטיש ובמסמרים אבל כשהציץ פנימה דרך הדלת הפתוחה, הוא גילה סימנים, שהיוו עדות לטיפול אחראי בסוסים.

הרצפה הייתה נקייה, שני התאים הריקים לשמאלו היו מטואטאים היטב. מצבור של דליים עמד ליד צינור מים ומול חבילות של חציר.

והנה שמע את זה שוב. הצהלה הרכה של סוס. כן, הייתה כאן חיה.

הסוסה, הוא קיווה.

המסתורין נפתר.

לוקאס היסס. הפרוטוקול דרש שאדם יחכה להזמנה לעלות על רכושו של אחר. הוא קימט את מצחו. לעזאזל עם הפרוטוקול, שתבע גם שמר מקדונויו יתייצב בזמן לברך את אורחו.

בשקט, כך שלא יבהיל את הסוסה, הוא צעד לתוך האורוות, הסתכל מעבר לשני התאים הריקים וראה זנב, אחוריים...

הסוס נסוג לאחור וגבותיו של לוקאס התרוממו.

זו לא הייתה סוסה. לעזאזל, לא. זה היה סוס-הרבעה. שום ספק בכך בכלל.

עיניו של לוקאס הצטמצמו. לא סתם סוס הרבעה, אלא שחור.

הוא התקדם צעד אחד לפנים. לוח רצפה חרק מתחת למשקלו והסוס נחר. נשמע צלצול מתכת. הסוס היה בוודאי מאופסר וטלטל את ראשו.

"תירגע," אמר קול בשקט. "תירגע, בייבי."

תינוק? אחת מהפניות הלא מדייקות ביותר ששמע, אבל הקול היה בסדר. קול צרוד, קול של נער.

לוקאס אגרף את ידיו וצעד במהירות אל תוך התא. הסוס חש בנוכחותו לפני הילד שעמד לידו וצהל בחשש.

מאוחר מדי, לוקאס חשב בקדרות.

הוא מצא אותם. הרוכב והחיה שדחקו אותו מהכביש.

הילד, שגבו היה מופנה אליו, לא היה עדיין מודע לנוכחותו, מחזיק את הרסן ביד אחת, ומדבר בשקט אל הסוס כשליטף את אוזניו בידו השנייה.

"כזו תמונה מקסימה," לוקאס נהם וסגר עם ידיו הגדולות והמחוספסות על ידיו של הנער.

"הי," אמר הנער בתוכחה.

"באמת, הי," אמר לוקאס בסיפוק קודר, וסובב את הילד בכיוונו.

זה היה הוא באמת. כובע משומש. חולצה מלוכלכת. ג'ינס מלוכלכים, מגפיים מלוכלכים עוד יותר...

אלא שכשכובעו של הנער נפל, גם לסתו של לוקאס צנחה.

הרוכב לא היה נער.

היא הייתה אישה.