פרק 1
בראייר רוז
גיל ארבע־עשרה
הוא לא כאן. תפסיקי לחפש אותו.
הסבתי את פניי מהמסיבה והכרחתי את עצמי להתמקד בגלים שהתגוששו תחת הירח המבשר רעות. שמיכת כוכבים כיסתה את השמיים, והתלוותה אליי כשעמדתי על המרפסת המרוצפת אבן בשאטו דה שיון.
סביבי רחשו אנשים — רקדו, פלרטטו, צחקו, חיו. אבל אני הרגשתי בודדה מתמיד.
משפחת פון ביסמרק ערכה נשף מפואר מדי קיץ כדי לציין את הגעתם לשווייץ. מאות מבין האריסטוקרטים והעשירים המיוחסים של אירופה התקבצו בטירה המפוארת מימי הביניים שנשקה לאגם ז'נבה כדי לנפנף בקשרים שלהם לאחת משושלות היוחסין המלכותיות העתיקות ביותר בעולם — ושניים מהם היו הוריי היהירים.
אוליבר כבר היה אמור להיות כאן, מסתובב במסדרונות או רוקח תעלול מסובך. הוא היה דופק כניסה כשהיה מרגיש מוכן ולא רגע קודם.
אל תחפשי אותו. תפגיני קצת שליטה עצמית.
מאוחר מדי.
גופי הבוגדני פועל מעצמו, סובבתי במהירות את ראשי בחזרה אל המסיבה כדי לאתר את התלתלים הזהובים החיוורים ואת העיניים הקונדסיות.
רוקדים גדשו את רחבת הריקודים שבחוץ וחיבלו בכל סיכוי שלי להבחין בו. שמלות נשף בצבעי פסטל ריחפו על אריחי האבן כמו עננים של צמר גפן מתוק, הסתחררו בקלילות מתורגלת.
על במה מדורגת, תזמורת בארוק עינגה אותנו בצליליה העשירים של סוויטת מסקרד של אראם חצ'טוריאן. אחד הוואלסים האהובים עליי.
החלקתי את שמלתי הוורודה כטופי וידעתי שההורים שלי לא ינזפו בי שהכתמתי את השמלה שלי על הלבנים החשופות של הטרסה. כדי לגעור בי על הזלזול הבוטה שלי בשמלת הסאטן, הם היו צריכים לשים לב שאני בחיים. עובדה מעיקה שהם ניסו כמיטב יכולתם לשכוח.
העפתי מבט מהמרפסת מטה. אם אפול, אנחת על הגג ומשם אתגלגל ישירות אל החצץ. הגובה היה של עשר קומות, אולי שתים־עשרה. מספיק כדי להרוג אותי. הסתובבתי אל הוריי, שעמדו לצד החברים שלהם במרחק קטן ממני.
הם לא שמו לב שאני יושבת על הקצה.
הם לא שמו לב אליי בכלל.
"נוווו —" אישה בשמלה בצבע זית נעצה בהוריי מבט מעל גביע השמפניה שלה, המבטא המלוקק שלה הוסיף הברות מיותרות. "לאן אתם ממשיכים מכאן עכשיו, כשהסניף בציריך פועל כראוי?"
אבא עבד בלוקאסור טראסט, בנק בוטיק שהתמחה בליקוק לבני זונות עשירים. המילים שלו, לא שלי. הוא היה בתפקיד ניהולי, ובמסגרת העבודה שלו נישק טונות של ישבנים, פתח משרדים חדשים בהתאם לדרישה הבינלאומית של לוקאסור טראסט וגרר איתו את המשפחה שלנו לכל פינה שורצת מיליארדרים על פני כדור הארץ.
חייתי על מזוודות מאז שהייתי בחיתולים. בית היה מושג מופשט. משהו שהיה לילדים אחרים. עד גיל ארבע־עשרה הספקתי לגור בלונדון, בטוקיו, בפריז, במונטריאול, בציריך, בריאד ובבודפשט.
למרות הדרכון האמריקאי שלי, שהיתי בארצות הברית רק חודשים ספורים בכל חיי. כשאנשים שאלו אותי מאיפה אני, אמרתי ניו יורק. אבל האמת היא שלא הייתה לי נקודת מוצא. לסיפור שלי לא הייתה התחלה.
לא אם זה תלוי באוליבר פון ביסמרק. או ליתר דיוק — אם תצליחי לשכנע אותו.
"אויש, לא כדאי שאתחיל לדבר על ההרפתקה הבאה שלנו." אימא העבירה את אצבעותיה המטופחות בקארה השחור שלה ונעצה את ציפורני ידה הפנויה בחליפת הפראדה של אבא. "החברה של ג'ייסון רוצה שהוא יפתח סניף חדש בבואנוס איירס. אתם יודעים כמה אני אוהבת את העיר. אני עצמי ארגנטינאית למחצה."
"איך בראייר רוז מתמודדת עם כל המעברים האלה?" בעלה של האישה עם השמלה בצבע זית סחרר את היין בכוסו. "פביאן ואני עברנו פעם לאלסקה לשלוש שנים. שליחות מהעבודה, כמובן. הילדים זעמו. זה בטח קשה למתבגרת."
"מבחינה לימודית, היא תמיד מצטיינת." הגב של אימא הזדקף. זה תמיד קרה כשהנושא הכי פחות אהוב עליה עלה — אני. "היא למדה בחינוך ביתי עם אוסף המורים הפרטיים הכי טובים באירופה, ובשבוע הבא היא מסיימת את הקורס בחשבון אינפיניטסימלי עם נוכחות־חלקית באוקספורד. לה רוזי רצו לצרף אותה פעמיים בשנה שעברה, אבל אתם יודעים איך זה כשיש מעברים תכופים." אנחה מעושה נפלטה מבין שיניה החשוקות. "כל כך קשה להתחייב למשהו."
מה שהיא נמנעה לומר היה שלקחתי את הקורס רק כי שמעתי שאוליבר אולי ישהה שבוע בברמינגטון. מרחק שעה אחת בלבד של נסיעה ברכבת מאוקספורד.
את אפילו לא מנסה להעמיד פני אדישה, בראייר רוז.
הרכבת הזאת כבר עזבה את התחנה כשהתחלתי לסרוק את הצהובונים ולחפש חדשות על משפחת פון ביסמרק בין צריכת האבוקדו המפוקפקת של משפחת המלוכה לגירושים הוליוודיים מתוקשרים.
שמלת הזית טפחה על כתפה של אימא. "טוב, בראייר רוז תמיד הייתה ילדה מבריקה. בזה אף פעם לא היה ספק."
בניגוד לאישה הזרה הזאת, אני לא השליתי את עצמי ולא פירשתי בטעות את הסקירה האקדמית של אימא כהתלהבות שזיכתה את שפחתכם הנאמנה בחמישה כוכבים. לא כשההתגוננות חלחלה מתוכה כמו מים שפרצו דרך סכר סדוק. משב רוח אחד, ואימא תישבר מרוב נוקשות.
שמלת הזית צקצקה בלשונה באהדה מעושה. "איך היא מבחינה חברתית?"
"מבחינה חברתית —" השפתיים של אימא התהדקו חזק מספיק כדי לרסק יהלומים. כל טיפת חמימות התנדפה מפניה. "טוב, היא קצת ביישנית ושקטה מטבעה. אני לא חושבת שזה מעסיק אותה כל כך."
זה מעסיק אותי, אימא. זה מעסיק אותי כל כך עד שלפעמים אני נחנקת.
"ואנחנו הרי לא יכולים לעצור את החיים שלנו בשביל ילדה, אלוהים אדירים." אבא חילץ את גביע השמפניה של אימא מבין אצבעותיה והניח אותו על מגש חולף. "הגישה הניו אייג'ית לגידול ילדים לא בשבילנו. בימינו אנשים מגדלים פרחחים."
הרגשתי דקירות בגלגלי העיניים. הכרחתי את עצמי להתמקד בזוגות הרוקדים כדי להטביע את הכאב. מתחת לשכבות הבד, כפות רגליי נעו לצלילי הוואלס ובעטו במעקה המרפסת עם כל הנפה.
רגל ימין — אחורה. רגל שמאל — הצידה. שתי הרגליים — יחד. רגל שמאל — קדימה. רגל ימין — הצידה. וחוזר חלילה.
השרירים שלי עקצצו. כל העצמות בגופי רצו לרקוד. התבוננתי מהופנטת באנשים שהסתחררו על הרחבה, רכנו והתנועעו, צחוקם גלש במורד גבי כמו שוט אספרסו.
בואנוס איירס.
זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על התוכניות שלהם. ג'ייסון ופילומינה אאואר אף פעם לא אפשרו לילדה לשאול שאלות ללא רשות — בטח לא שאלות שנגעו לעתיד שרק להם הייתה שליטה עליו.
שאלות אנוכיות כאלה מצערות את אבא שלך, אימא נזפה בי כל אימת שהעליתי את הנושא של המעברים התמידיים שלנו. את לא מתביישת להיות כזאת כפוית טובה ומפונקת? את חושבת שכל הילדים חיים בפאר כזה?
לא. ממש לא חשבתי ככה.
הבעיה הייתה שלא רציתי את בגדי המעצבים, את הפנטהאוזים בגורדי השחקים ואת המסעדות המפוארות. רציתי חברים נאמנים בטירוף, ארוחות ביתיות ומשחקי רמי עם ההורים שלי בערבי חג עצלים.
דברים שאוליבר פון ביסמרק טווה עליהם מעשיות — מעשיות כל כך יפות וזרות עד שלא האמנתי שהן היו אמיתיות. ועם זאת רציתי נואשות שיהיו.
ביום מן הימים אזכה בזה.
באושר. בחופש. בחברים קרובים שהם כמו משפחה.
אימא נאנחה. "בכל מקרה, מצאנו פתרון."
זה היה חדש לי. פתרון? לבדידות שלי? אולי הם סוף־סוף ירשו לי לגדל כלב.
"כן?" סובבתי אליהם במהירות את ראשי והספקתי לראות את שמלת הזית רוכנת לעברם. "מה הפתרון?"
אבא סובב את החפת שלו כדי ליישר את סמל המשפחה שלנו. "בספטמבר בראייר רוז תתחיל ללמוד בסורבאל מונטרו."
דמי קפא בעורקיי. סורבאל מונטרו היה בית ספר ופנימייה לבנות בלבד. בשווייץ. הם נוטשים אותי כאן, ואפילו לא דיברו איתי על זה.
"סורבאל מונטרו?" שמלת הזית נעה בתנועה גלית כשהיא נרתעה כאילו התחלחלה מהמחשבה. "למה לא בבית הספר לה רוזי?"
אימא השתעשעה בפניני המיקימוטו שנחו על עצם הבריח שלה, ועיניה נדדו הלאה כאילו השיחה שיעממה אותה. "טוב, אנחנו לא יכולים להרשות לה להסתובב באירופה עם בנים בלי שום השגחה, נכון?"
תרגום — למה לזמן סקנדל שאפשר למנוע כשהבת שלי יכולה פשוט להיות אומללה?
אבא הניח את ידו על גבה התחתון של אימא והביט בה כאילו היא האדם המשמעותי היחיד בחייו. והיא באמת הייתה. אחרי הכול, אני לא הייתי קיימת עבורו.
"זה לטובת כולם." הוא עיסה את גבה התחתון מעל שמלת האוסקר דה לה רנטה שלה. "התפקיד האחרון שלי היה בציריך, והצרפתית של בראייר רוז מצוינת. בית הספר מציע מערכת לימודים מתקדמת, ולא תהיה שום בעיה עם העברה של נקודות זכות אקדמיות. יהיו לה הרבה הזדמנויות להכיר חברות חדשות."
הם שולחים אותי לפנימייה.
הם נוטשים אותי באירופה ועוברים לדרום אמריקה ללא מחשבה נוספת.
והדבר הכי נורא? על אף שגופי רעד מזעם ומפחד, לא הצלחתי לגייס את הכוחות כדי להתעמת איתם. להתערב. להגיד להם שאני בשום פנים ואופן לא מוכנה להפסיק לגור איתם. לא מפני שהם הורים מעולים, אלא מפני שהם היו היחידים שהעניקו לי תחושה של נורמליות, עלובה ואומללה ככל שתהיה.
"כרבולית?" קול הטנור המוכר עקר אותי ממחשבותיי הדביקות כזפת.
ראשי פנה באחת אל הקול.
הבעלים שלו התקרב אליי בעצלתיים, לבוש בחליפת ארבעה חלקים מחויטת. סביבנו, אנשים עצרו כדי לעקוב אחר תנועותיו, אבל העיניים שלו נשארו ממוקדות בי.
מבטינו הצטלבו, והחיוך הממזרי הייחודי שלו עיקל צד אחד של פיו.
אושר פראי הציף אותי. מגעו היה חטוף, כמו נשיקה מרפרפת, אבל לא טרחתי להיאחז בו. ידעתי שהוא יחזור.
כי הוא סוף־סוף הגיע.
אוליבר פון ביסמרק.
הרוזן של קרינתיה.
בנו הבכור של פליקס פון ביסמרק, הדוכס של קרינתיה.
ונקודת התורפה האישית שלי.
1 בית הספר הפרטי היקר בעולם.
2 גישה חינוכית שמתרכזת לא רק בידע אקדמי, אלא גם בהתפתחות האישית והרגשית של התלמידים.
3 כינוי החיבה שלה. במקור Cuddlebug — כינוי לאדם שאוהב להתחבק ולהתכרבל.
שוש טורג’מן –
הכתיבה טובה, אולם בחציו הראשון של הספר, יש דיאלוגים לא ממש ברורים וחסרי הגיון. החצי השני של הספר מצויין וזורם.
הדס נגר (בעלים מאומתים) –
כאחת שאוהבת את הסופרת יכולה לומר אכזבה גדולה. סיפור מקסים והתחיל מאוד מרתק, אך ממחצית הספר במקום להתרומם היה מלל “בולשיט”, נמרח עד דפדוף עמודים שלמים בגלל רצף אירועים מוגזם, דמויות ללא עומק, תיאורים ללא סטף וחפירות כדי ליצור עניין. מעולם לא רשמתי חוות דעת גרועה כמו זאת וחבל כי אהבתי את הקודמים.