הנסיכים 1: נסיכת המאפיה

פרולוג

אריקה

החיים הם רצף של החלטות, חלקן נכונות וחלקן נכונות פחות. כשאני מסתכלת על שער ביתם של בני משפחת רוסי, אני תוהה אם קיבלתי את ההחלטה הנכונה.

אין לי תשובה. חודשים חלפו מאז תפסתי את ג'יי עם אישה אחרת, ואף שהוא התנצל הרבה פעמים, עדיין לא הצלחתי לסלוח לו.

החלטתי להסתיר את הבגידה שלו מהמשפחה שלי ולהמשיך בתוכנית שלי. היום עברתי לגור בשיקגו, בקרוב אתחיל ללמוד בקולג' ואילחם על מערכת היחסים שלנו.

אני לא יודעת כמה זמן ייקח לי לחזור לסמוך על ג'יי, כמה זמן ייקח לנו לשקם את האמון שאבד בינינו, אבל זה יקרה. ג'יי הוא אהבת חיי מאז שאני זוכרת את עצמי, ואין לי שום כוונה לוותר על החלום הגדול שלי להקים איתו משפחה.

"ברוכה הבאה," אומרת בחיוך ניצן, אימא שלו, ומחבקת אותי. "אני מאושרת שאת פה."

"תודה שאת מאפשרת לי לגור איתכם." אני מסתכלת סביבי כאילו זאת הפעם הראשונה שאני פה. "איפה ג'יי?" אני שואלת בזמן שהנהג מכניס את התיקים ואת המזוודות שלי אל הבית ותוהה אם ג'יי עדכן את אימא שלו בעובדה שאין לי שום כוונה לגור איתו ביחידת הדיור הפרטית שלו.

"הוא היה חייב לצאת, ג'סי התקשר אליו," היא מסבירה. אנחנו נכנסות לחדר המגורים ואני נושמת עמוק, מתקשה להכיל את האכזבה ואת הכעס. "הוא רצה להיות כאן כדי לקבל את פנייך, אבל לא הייתה לו ברירה."

"אני מבינה," אני אומרת, אבל אני משקרת. ג'סי, אחיו הבכור של ג'יי והקאפו של המאפיה בשיקגו, ידע שאני מגיעה היום וקשה לי להאמין שיש משהו חשוב כל־כך בענייני המאפיה שרק ג'יי יכול לעשות, ובכל זאת הוא התקשר דווקא אליו. "מעולה, יהיה לי זמן לנוח לפני שהוא יגיע. לא ישנתי טוב בלילה, ולא הצלחתי לעצום עין בזמן הטיסה."

"תעלי לחדר, יפתי. תתקלחי ותנוחי עד ארוחת הערב."

"ג'יי אמר לך שאישן בחדר האורחים?" אני שואלת במבוכה. לאורך השנים ביליתי הרבה לילות בבית הזה, ובכל פעם מחדש היו צריכים להפריד בינינו באמצע הלילה אחרי שהיינו חומקים מהחדרים שלנו כדי לישון מחובקים. דווקא עכשיו, כשאנחנו כבר ילדים גדולים ויכולים לגור יחד ביחידת הדיור בבית הוריו, אני בוחרת לישון בחדר האורחים שפעם שנאתי כל־כך.

"כן, הוא סיפר לי שהבטחת לאימא שלך שלא תמהרי לגור איתו. אם להיות כנה, אני מסכימה עם אמיליה. אתם צעירים מדי, וזה מספיק שאתם גרים יחד תחת אותה קורת גג. אתם לא חייבים למהר לשום מקום, חכו קצת, תיהנו ממערכת היחסים שלכם לפני שתחליטו לגור יחד."

"אני מסכימה," אני אומרת בחיוך מזויף.

אם ג'יי לא היה בוגד בי, אפילו כוח עליון לא היה מרחיק אותי ממנו. חיכיתי לרגע הזה, חלמתי במשך שנים על היום שבו נעבור לגור יחד. "אני אוהבת את ג'יי, אבל אני חושבת שזה יהיה צעד פזיז."

"את צעירה, אריקה, את לא צריכה למהר לשום מקום."

אני מחבקת אותה פעם נוספת ואז עולה לחדר האורחים. אני מסתכלת על המיטה ומתקשה לעצור את הדמעות. רציתי שהיום יהיה מיוחד ובלתי נשכח עבור שנינו, לכן מעולם לא שכבתי איתו. רציתי שהפעם הראשונה של שנינו תהיה ביום שבו נעבור לגור יחד, כדי שלעולם לא נשכח את התאריך המיוחד, והוא הרס את הכול כשאיבד את בתוליו עם נערת ליווי במקום לחכות לי.

"היי."

קולו של ג'יי מקפיץ אותי. אני מסתובבת ומסתכלת עליו. "למה אתה לא נוקש על הדלת?"

"אני אמור לנקוש?" הוא מחייך, אך מבין מהר מאוד שאני רצינית. "נו, באמת, אריקה."

"נו, באמת? זאת התשובה שלך? אתה אמור להודות לי על כך שהסכמתי לסלוח לך ולעבור לגור כאן, לפחות תכבד אותי ותן לי זמן."

"כמה זמן? חלפו חודשים ואת עדיין כועסת עליי על אותו הנושא."

"כועסת עליך? אני הרבה יותר מכועסת עליך, ג'יי. אני פגועה ממך," אני מבהירה. "הרסת את האמון שהיה לי בך, ואין דבר גרוע מזה. איך חוזרים לסמוך על מישהו בעיניים עצומות?" אני לא מצליחה לעצור את הבכי.

הוא מתקרב אליי ומנסה לחבק אותי, אך אני מתרחקת ממנו.

"אל תעשי את זה," הוא מתחנן, "חיכיתי יותר מדי זמן לרגע שבו תהיי פה איתי."

"אם חיכית לרגע הזה כל־כך, למה לא היית פה כדי לקבל את פניי? למה ג'סי היה צריך אותך דווקא היום?"

"היה לנו איזה עניין בעבודה," הוא מתרץ. "למה את כועסת?"

"אני לא כועסת. אני מבולבלת ועצבנית." אני מסיטה את מבטי מעיניו הכחולות, העיניים הכחולות שהיו האובססיה שלי מאז שאני זוכרת את עצמי.

"את בוכה."

אני מוחה את הדמעות בזעף. הוא תופס בזרועי ומושך אותי אליו, עוטף אותי בזרועותיו. בכיי מתחזק.

"את הורגת אותי, ארי."

"אני הורגת אותך?" אני שואלת בכעס, משתחררת מחיבוקו. "אתה רצחת אותי, אתה מבין את זה? חלפו חודשים מאז שירית לי בלב, ואני עדיין לא מצליחה לגרום לו להפסיק לדמם! אני אפילו לא מצליחה להירדם בלי לבכות, אני עד כדי כך פתטית."

"אני לא יודע מה עוד אני יכול לומר כדי שתסלחי לי," הוא אומר בתסכול. "מה אני צריך לעשות?"

"זה לא העניין, אתה לא מבין?" אני מתפרצת ומתרחקת ממנו. "אני לא סומכת עליך, אני לא מאמינה למילה שיוצאת לך מהפה."

"אני מבין, ואעשה הכול כדי לפצות אותך ולגרום לך לשכוח מהטעות שעשיתי, אבל אני צריך שתאפשרי לי לעשות את זה." הוא מתקרב אליי ומתכוון לנשק אותי, אך אני משתחררת מאחיזתו.

"לא, זאת לא הדרך לגרום לי לסמוך עליך שוב," אני אומרת בדמעות. "אין לי שום כוונה לשכב איתך."

"מה זאת אומרת?" הוא מביט בעיניי. "את מתכוונת לדחות אותי בגלל מה שקרה?"

"אני מתכוונת לחכות עד שאצליח לסמוך עליך שוב. תצטרך לעבוד קשה כדי שזה יקרה, לגרום לי להאמין בך שוב. רק כשזה יקרה אסכים להתמסר לך," אני עונה בחדות. "אני לא כמוך, אני לא מסוגלת להתמסר בלי רגש, וכרגע כל מה שאני מרגישה אלה אכזבה ושיברון לב."

"אריקה, אני — "

"הדבר היחיד שאני מוכנה לשמוע ממך כרגע זה שאתה מתכוון לעבוד קשה כדי לזכות באמון שלי," אני קוטעת אותו.

"אני נשבע לך שאעשה את זה, ארי. אני אציל אותנו, אנחנו נהיה הזוג המאושר ביותר עלי אדמות."

אמאדו

אני מסתכל באימה על מצבת השיש ומתקשה להאמין ששמה של מגלי חרוט עליה. זה לא יכול להיות, זה חלום בלהות.

אני נופל על ברכיי, ראשי מעורפל ולחיי רטובות מדמעות. "מה עשית לי? איך השארת אותי לבד?" אני שואל, קולי חנוק כאילו חוט ברזל כרוך סביב צווארי, קוטע את אספקת החמצן לריאותיי. "מה אעשה בלעדייך?"

אני מסתכל על שמה ומרגיש אבוד. אני רוצה להצטרף אליה, אין לי מה לעשות פה עוד.

אני מרים את בקבוק הטקילה ולוגם ממנו. השמש קופחת על ראשי ואגלי הזיעה מתערבבים עם הדמעות, שורפים את עיניי.

אני מרוקן את הבקבוק ומפיל אותו, משעין את ראשי על השיש הקר. "קחי אותי איתך, אני לא רוצה להישאר כאן," אני מתחנן ועוצם את עיניי, מקווה שלא אפקח אותן שוב.

"אמאדו!"

מישהו מושך בזרועי. אני פוקח את העיניים, אך הכול חשוך. אני מרים את ראשי ורואה את אחי התאום ואת הדוד שלי.

"לעזאזל, תראה באיזה מצב אתה," אומר רפאל.

"מה אתם עושים פה?" אני ממלמל.

"נצטרך לסחוב אותו, הוא לא מתפקד," אומר צ'יקארקאס, הדוד שלי.

אני מסתכל על מצבת השיש ופורץ בבכי.

"לא שוב, קראחו!" אחי מקלל ותופס בזרועי. צ'יקארקאס תופס בזרועי האחרת ושניהם מרימים אותי.

"תשתמש ברגליים ותעזור לנו!" הדוד שלי מרים את קולו.

"אני צריך להישאר פה איתה, היא שונאת את החושך."

"היא תסתדר מעולה בחושך, תפסיק לבלבל את המוח ותתחיל ללכת," אומר רפאל.

הם גוררים אותי אל מחוץ לבית הקברות. אני בוהה בשביל ונזכר בעיניה החתוליות ובשפתיה הבשרניות. היא לא הייתה צריכה למות, אני הייתי צריך לשכב שם במקומה.

כשאנחנו מגיעים הביתה, אחי עוצר את הרכב ועוזר לי לצאת. אני סוחב את עצמי לחדר השינה ונזרק על המיטה, מתעלם מבכייה של אימא. אני לא מסוגל. אני לא יכול לסבול את המיטה הזאת ואת החדר הזה.

הכול מריח כמוה.

"אלברו, זה לא הזמן!" אני שומע את אימא נוזפת באבא וכעבור רגע הדלת נפתחת בסערה ומוטחת בקיר.

"מה אתה עושה עם החיים שלך?" אבא מרים את קולו, מרעיד את החדר. אני נעמד בכוח ומתבונן בעיניו של האיש שהרס את חיי.

"איזה חיים? החיים שלקחת ממני?" אני מאשים. "הרסת אותי, לא נשאר ממני כלום!"

"איבדתי את שני האחים שלי, וכמו שאתה רואה, אני עומד על הרגליים וממשיך להילחם, ואתה מרשה לעצמך להישבר בגלל אישה? אתה יודע כמה נשים יש בעולם?! נקמנו את מותה, מה עוד אתה רוצה? שלחתי אותך לניו יורק להתחיל מחדש ותראה באיזה מצב חזרת!"

"אני רוצה אותה!" אני שואג, הווריד בצווארי מתנפח, מאיים להתפוצץ. "מה חשבת שיקרה כשגררת אותי בחזרה למקסיקו? אמרתי לך שאני לא מסוגל להיות פה, ולא הקשבת לי! אמרתי לך שאני לא מסוגל להישאר בדירה המקוללת ההיא בניו יורק, וגם אז לא הקשבת לי!"

"קיבלת את מה שרצית, נסיך," הוא מחזיר בקשיחות. "בשעות הבוקר המוקדמות אגיע לאסוף אותך וכדאי שתהיה פיכח, אתה חוזר לניו יורק."

"מה אמרת?"

"רצית לחזור לניו יורק, לא? אלן דיבר איתי והוא שכר עבורכם דירה חדשה בניו יורק. אחיך לא מוותר עליך, אפילו שאתה קברת את עצמך במיטה המקוללת הזאת. אבל אני מזהיר אותך, אם אדע שחזרת לשתות, תיאלץ לשכוח מניו יורק, מהארגון ומהכול," הוא מאיים. "טיפה אחת ואני מאשפז אותך במוסד, ברור?" הוא לא ממתין לתשובה ויוצא החוצה.

"ניו יורק?" אימא שלי קוראת ויוצאת אחריו בריצה, צועקת עליו.

אני נושם עמוק ועוצם את עיניי, מנסה להרגיע את הטורנדו המשתולל בתוכי.

"אמאדו," אימא אומרת כשהיא חוזרת לחדר. "אתה לא יכול לנסוע לשום מקום, אני צריכה להשגיח עליך ואני לא יכולה להשאיר את סבתא לבד, היא עדיין מתאבלת בעצמה."

"אני עוזב," אני מבהיר, "אני חוזר לניו יורק, אני לא מסוגל להישאר כאן. את תישארי עם סבתא."

"כבר שכחת באיזה מצב חזרת משם?" היא שואלת, נסערת.

"אני לא יכול להישאר בבית הזה!" אני מרים את הקול, מאבד שליטה, "אני לא מסוגל להישאר כאן! אם אעשה את זה, אאבד את השפיות, אני חייב לברוח מפה!"

"אבל אתה לא יכול — "

"אני יכול! אני יכול הכול! אני לא נשאר פה, הבנת? אם אשאר פה את תאבדי אותי, אני נשבע לך."

"לא, אל תגיד דברים כאלה." היא פורצת בבכי ומחבקת אותי, חונקת אותי.

אני משתחרר מאחיזתה ונכנס לחדר האמבטיה, סוגר אחריי את הדלת ונעצר ליד המראה, מסתכל על הגבר הזר, השבור והמרוסק שמביט בי בחזרה, ומתעב אותו.

אני הייתי צריך למות, לא מגלי. היא לא הייתה קשורה לקרטל מורנו, לא הגיע לה למות במקומי.

אני מרים את השרשרת שלה מהשיש ומתיישב על הרצפה, נשען בגבי על הקיר ומסתכל על התליון של הבתולה הקדושה. "לעולם לא אשכח אותך. לעולם לא אמשיך הלאה. את האישה שלי ותמיד תהיי, ויום אחד ניפגש שוב," אני מתחייב ועונד את השרשרת. אלה אותן מילים שאמרתי לה על הקבר ביום שבו היא נטמנה באדמה, ואני מחויב להן היום, בדיוק כמו אז.

אני מסתכל על ערמת המגבות ומזהה את המגבת שהיא הכי אהבה.

אם אשאר פה לא אצליח להחזיק מעמד. אני חייב לברוח מפה אם אני רוצה להפסיק לראות אותה בכל פינה, אם כי אני בטוח שלא משנה היכן אהיה בעולם, לעולם לא אוכל להפסיק לאהוב אותה, ולעולם לא אוכל להפסיק להרגיש אשם על מה שקרה.